החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

חוג החברים של ברנהרד

מאת:
מגרמנית: חנה לבנת | הוצאה: | 2020 | 210 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

אנמארי שוורצנבך נולדה ב-1908 בציריך. למדה היסטוריה בציריך ובפריז. מ-1931 עד 1933 היא עבדה לפרקים כסופרת עצמאית בברלין ורקמה יחסי ידידות עם אריקה וקלאוס מאן, ילדיו של הסופר תומאס מאן. בין 1934 ל-1941 נסעה לעיתים קרובות לדרום-מערב אסיה, ויצאה למסעות גם ברחבי אירופה וארצות הברית. היא הייתה עיתונאית, סופרת וכתבת-צלמת, והלכה לעולמה ב-1942 בסִילְס.

בשנים האחרונות כתביה יוצאים לאור בשפות שונות בעולם והיא  מתגלה כסופרת ייחודית בעלת ראייה מדויקת והתבוננות מעמיקה בבני אדם ובטבע. היא חיה חיים סוערים בברלין לקראת סופה של רפובליקת ויימאר והיה לה יופי אנדרוגיני שמשך אליה גברים וגם נשים.

אהבה, ידידות, שאלות מגדר, כמיהה לביטחון, חיפוש עצמי – אלה הנושאים המרכזיים ברומן הביכורים האוטוביוגרפי של אנמארי שוורצנבך, "חוג החברים של ברנהרד".

 

"הוא כן, סוחף ועדין, אפשר לחוש ביד הנשית שכתבה אותו. כולם מוקסמים, הנערות, הנערים והבחורים. בתווך ניצב הבודד מכולם, הנער ברנהרד…"

 נוֹיֶה צִירְכֶר צַיְיטוּנְג / Neue Züricher Zeitung

 

מקט: 4-682-264
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
אנמארי שוורצנבך נולדה ב-1908 בציריך. למדה היסטוריה בציריך ובפריז. מ-1931 עד 1933 היא עבדה לפרקים כסופרת עצמאית בברלין ורקמה יחסי […]

בשעה שתים־עשרה בצהריים יוצאים האנשים בהמוניהם ממקומות העבודה שלהם. האוטובוסים והחשמליות מתקדמים ונעצרים חליפות, שוטרים עומדים בכיכרות הגדולות ומכוונים את התנועה בידיהם העטויות כפפות לבנות. רוכבי אופניים דוהרים בין כלי הרכב העומדים בטור ארוך לפני צומת. נחילי אדם נוהרים מבעד לדלתות פתוחות, נחפזים במורד המדרגות ומשתלבים בהמון־האדם המתקדם ללא הרף לאורך המדרכות.

גברת קטנה אחת מנסה לפלס את דרכה בפזיזות בין האוטובוסים הממתינים. איש צעיר, היושב ליד ההגה במכוניתו, צופר לאות אזהרה ומנופף לה בידו. הוא אינו חובש כובע, שערו הכהה צונח על מצחו, הוא שזוף מן השמש, אפילו ידיו האוחזות בהגה חומות. אפשר לראות זאת מאחר שהוא נוהג בלי כפפות. השוטר מסמן סוף־סוף לטור להתקדם. גֶרְט לוחץ בקוצר רוח על דוושת הגז וחוצה את הכיכר עם הטור הארוך.

בינתיים, באחד הרחובות הסמוכים, מתקדם הנער ברנהרד. הוא שב משיעור פסנתר ונושא את התיק מתחת לזרועו השמאלית. גם הוא אינו חובש כובע, אבל שערו הבלונדיני מסורק למשעי ואינו מסתיר את מצחו הבהיר. הוא מקדיש מעט מאוד תשומת לב לדרך כי הוא כבר מכיר אותה היטב. עכשיו הוא הולך לאורכה של שדרה שקטה, שבסופה ממתין לו ביתה של סבתו מאחורי שער סבכה רחב. בינתיים התפזרו האנשים. רק כלי רכב מעטים עוד מתגלגלים ברחובות, המסעדות מתמלאות, אפשר לשמוע את קרקוש הצלחות ולראות מבעד לחלונות את המגישות ואת המלצרים נחפזים הלוך ושוב עם מגשים עמוסים. כל הארובות מעלות עשן. בשכונות שלוות יוצאים אדונים לבושים בשחור מכלי הרכב שלהם, הנהגים מברכים אותם וממשיכים בדרכם, אבני חצץ חורקות וכלבים נובחים בזעם מאחורי הגדרות.

פְלוֹק, הכלב הלבן, מלוכלך מאוד. הוא חזר זה עתה מהטיול שלו ומזנק על אִינֶס. היא מרחיקה אותו מעליה ופותחת את דלת הבית. משרת צעיר נחפז לקראתה, אוחז בקולרו של הכלב ואומר שהאדון כבר בחדר האוכל. אינס מברישה את שערה מול המראה. הוא בלונדיני כהה ויש לו בוהק עמום יפה. לאחר מכן היא ממהרת אל חדר האוכל, שבו המשרת בדיוק התחיל להגיש את הארוחה, ומנשקת את אביה הממתין לה.

רוגע של צהריים אופף את העיר.

הנער ברנהרד, המכונה בחיבה “בֶּרְכֶן” בפי חבריו, יושב אחר הצהריים ליד הפסנתר בסלון של סבתו ומתאמן. השיעור היה סביר, אבל המורה אמר לו שהסולמות שלו מזכירים דרך עפר במקום כביש אספלט ישר וחלק. ההשוואה הזאת, שהייתה מוחשית מאוד, הובילה את ברנהרד למסקנה האמיצה שעליו להתאמן מדי יום במשך שעה בנגינת סולמות. לאחר מכן, בתור פרס, הוא שוקע בלימוד מפרך אך מתגמל של נגינת פוגה של באך, האמן הדגול שברנהרד לא העריך במיוחד עד לא מזמן, אבל עכשיו קלט פתאום את גדולתו המובהקת ונסחף בעוצמת יצירתו. הפוגה הרביעית, למשל, מתוך הפסנתר המוּשְוֶוה של באך, ממלאת אותו בחרדת קודש ומעניקה לו הרגשה של טוהר שאין לו דרך להגדיר אותה אלא כעילאית. אבל לפני כן ברנהרד מתאמן, כאמור, בנגינת סולמות. הוא מתאמץ מאוד לזכור את כל מה שהמורה שלו לימד אותו בסבלנות אין־סופית, אותה הרפיה של המתח, אותה הקשה קלילה ועם זאת נמרצת על הקלידים, אותה תנועה נינוחה וזורמת בגמישות של הזרוע. המורה חזר ושינן באוזניו שעליו לחדור לעומק הפסנתר, כאילו ניתן לגעת בצלילים, לעצבם, לאחוז בהם. אִיל פוֹ מוֹדְלֶה לֶה פְּיַאנוֹ,”יש ללוּש את הפסנתר” – זאת הייתה אחת האמרות האהובות עליו. הוא הביא אותה עימו מפריז, שהרי הוא צרפתי ומתכוון לחזור בתוך זמן קצר לעיר הולדתו, שאליה הוא מתגעגע נואשות. ואז הוא ייקח איתו בשמחה את ברנהרד תלמידו, הצעיר הגרמני היחיד שהוא מעריך את כישרונו ויהיה מוכן ברצון לקחת על עצמו את המשך הכשרתו.

ברנהרד רוצה מאוד להתלוות אליו, אבל אינו יודע אם הוריו יאשרו לו להוציא אל הפועל את התוכנית, שבעיניהם היא יוצאת דופן. הוא בקושי בן שבע־עשרה, ואמור לציית להם בתור מי שעדיין לא סיים את לימודיו בבית הספר. ויהיה גם סביר אם לא יניחו לו ללמוד במדינה אחרת מפאת מחסור בכסף. אמירות שונות של אביו מובילות את ברנהרד למסקנה אפשרית זו, אף על פי שהם חיים בתנאים נוחים ולכאורה בטוחים ביותר, בבית כפרי גדול, עם סוסים וכלֵי רכב. עם זאת, ברנהרד אינו מודאג לנוכח האפשרות שהם פחות עשירים מכפי שחשב עד כה. לרוב חבריו אין כסף כלל, ובייחוד לפרדיננד, תלמיד הקונסרבטוריון, שהנגינה שלו מעוררת אצלו התפעלות ונוטעת בו שאפתנות. לעומת זאת, לגֶרְט יש הורים עשירים וגם מכונית, ואינס עשירה אף היא, כמובן, ומפונקת. לא היה עולה על הדעת לחשוב על אינס כמי שעשויה להיות שרויה במצוקה כלשהי. אבל, כפי שכבר נאמר, גרט ואינס הם היוצאים מן הכלל. האחרים אוכלים בסוף החודש במסבאה קטנה, שבה מגישה להם את האוכל נערה ששמה אָנָה ואפשר לקבל שם רק נקניקיות ובירה.

עם מכריו של ברנהרד נמנים גם כאלה הלבושים תמיד היטב ואשר לרשותם סכום נכבד של כסף מזומן. אלה הם חבריו ללימודים בבית הספר, אבל הם פחות קרובים אליו מפרדיננד שנזכר לעיל ומעמיתיו ללימודי המוזיקה. ובכל זאת, נכלל בהם גם נער ששמו קארל, שאצל הוריו הוא מוזמן פעם אחת בכל שבוע לארוחת צהריים ושאיתו הוא מכין את שיעורי הבית בלטינית, או הַאנְס אַהְלְבֶּרְג הקטן ששערו בלונדיני בהיר והוא נראה ומתנהג כמו ילד, ויש לו אמא גבוהה ויפהפייה. כפות ידיה עדינות וחלקן הפנימי רך כמו קטיפה. ברנהרד נזכר תמיד איך ליטפה את פניו הלוהטות כשביקרה אצלו פעם כשהיה חולה. קארל והאנס אהלברג הם חבריו היחידים מבית הספר, כי ברנהרד מנהל חיים מפוצלים במובן מסוים, ובית הספר משחק בהם תפקיד קטן יחסית למוזיקה, שהיא אהבתו האמיתית. עם זאת, ברנהרד אינו תלמיד גרוע, לא, בשום פנים ואופן. הוא לומד בלי מאמץ ובשקדנות, ורוב המקצועות מעניינים אותו. חיבתו למקצוע תלויה כמובן במידה לא מועטה במורים, ובייחוד בכל הנוגע למקצוע המתמטיקה שגרם לו בתחילה עוגמת נפש בלתי מבוטלת ונותר מבחינתו לא מובן לחלוטין, עד שסוף־סוף הופיע מורה חדש, איש צעיר שמחשבתו בהירה, והיה אפשר להאזין לקולו הנעים ברצון ובלי מאמץ. הוא הצליח להציג בצורה ברורה את הכללים המסובכים, שלא היו מובנים כלל עד אז. הכול השתלב עכשיו יחד להפליא, ונוסף על כך היה ניתן להבין שכל המקרים הנידונים אינם אלא דוגמאות בודדות לעיקרון אחד גדול שכולם מתנהלים לפיו. אפשרויות מרתקות נפתחו, קשרים נרקמו, וסוף־סוף התאפשר להכיר עולם ומלואו כמערכת הראויה להתפעלות כובשת ומעוררת חרדת קודש ועניין שוקק, גם אם עדיין לא נקלטה בבהירות מוחלטת.

בשעות כאלה חשב ברנהרד על הפוגות של יוֹהַאן סֶבַּסְטְיאן בַּאךְ, המתרוממות לגבהים נשגבים, נשזרות להפליא ונטולות פגמים. מחשבותיו נדדו כך מפעם לפעם, ונגרמה לו מבוכה רבתי כשהמורה הצעיר שלו פנה אליו פתאום ודרש ממנו לחזור על מה שהסביר זה עתה. הוא שתק, מבולבל, והמורה שאל אותו על מה חשב. הוא היה מספר ברצון לְמה הובילה אותו המתמטיקה, אבל ההקשר נראה לו בעייתי והוא חשש שלא יובן כהלכה. המורה שאל בחביבות אם ברנהרד הבין את המטלה, וברנהרד קם באומץ ממקומו וניגש אל הלוח כדי להציג את הנוסחה. נוסף על כך, לא היה ספק שברנהרד סבל מעומס יתר מסוים, מאחר שבצד שיעורי הבית שהיה עליו להכין לבית הספר, הוא התאמן בהתמדה בנגינה, ובשעות הערב היה עליו לבצע גם משימות בתיאוריה שתבעו ממנו זמן רב. בבוקר היו מעירים אותו בשעה מוקדמת, הוא היה עוצם שוב את עיניו, נרדם ואז מזנק בבהלה, קופא מקור בזמן שהוא מתלבש ורץ לבית הספר בלי ארוחת בוקר. הוא היה מגיע לשם תמיד ברגע האחרון, אבל לא איחר.

גרט טען שלא בריא לעבוד הרבה כל כך, ובייחוד כשאתה לומד נגינה אתה צריך לדאוג לישון כמו שצריך, וביצוע משימות בלילה הוא עניין פסול מעיקרו.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.