מיהו מוריס מאגר? מעולם לא שמעתי עליו, עד שנפגשנו בחנות ספרים אהובה עליי סמוך לכיכר סן־סולפיס. וזה בדיוק העניין: להרחיב […]
I
חדר במלון מרוהט
הוֹ, אתה, בחור צעיר שבאת להיות סופר בפריז, אתה, שבכיסך קצת כסף וירדת זה עתה בתחנת הרכבת אוֹרסֵיי — עצור! עדיין לא מאוחר. אתה יכול — אחרי שהתבוננת ברציפים העגמומיים ובלובר התחתון — לעלות לרכבת שתחזיר אותך אל העיר שממנה באת. כך תרוויח אולי עשר שנים מחייך.
אך לא! אתה שם פעמיך בלב קל אל הרובע הלטיני, ברגל, כיוון שאגדה פרובינציאלית מציגה את רַכָּבי הכרכרות — עבדים נודדים מסכנים — כטיפוסים מגונים ומפחידים.
בחירת מקום מגורים היא עניין רציני. עליך לשלם מראש לבעלים של בית המלון ואתה נידון להישאר בחדר העלוב חודש ימים אם אתה נכנע לביישנותך ואתה מסכים לשכור את החדר הראשון שראית בגלל המבט הממזרי החביב של הבחור שערך לך ביקור בו.
ודא שמספר החדר הזה לא יצוין על הדלת בספרה ענקית. אתה עוד תשמע בבית המלון אמירות כגון אלה:
— הגיעו מכתבים למספר שמונה!
— מספר שמונה צלצל!
— ביקור למספר שמונה!
אתה תסבול משמיעת שמך נקרא בנימה מלגלגת ולא תוכל להאמין כמה מרירות תחוש כשתראה בשעת חצות, לאור נרך הדועך, צץ ומופיע שוב המספר הזה המועד לפורענות כמסמל את קיומך, שמעתה הופך לאנונימי בעיר הגדולה.
ודא גם שבחדרך יימצא אח. זה דבר שאין לזלזל בו כלל. מה שתכתוב יושפע מהיעדרו. מה שתכתוב יהיה כחוש, רעוע ורועד מקור כי מתחת לדלתות יש חלל אוויר והחלונות מאפשרים חדירת משב רוח חזק.
אל תבדוק את הרהיטים. הם מכוערים ומדיפים ריח לא ניתן להגדרה של יושן. תתרגל לדלותם. רק השולחן ראוי לתשומת לב מסוימת. אם תסיר ממנו את השטיחון, אולי תמצא כתובת מוזרה המעידה על כך שהיה כאן לפניך בחור צעיר אחר במצבך.
אל תתבייש בעליבות בית המלון שלך. להפך, נסה להפיק מכך כבוד. אם ידיד כלשהו מלווה אותך עד דלתך, ספר לו אנקדוטות פיטורסקיות על הקירות הישנים הללו ככל שדמיונך יספק לך; דבר על האישים ידועי השם שהתגוררו כאן. כך תוּשווה בקלות לאחד מגיבוריו של בלזק, וגם מי שבבעלותו דירת פאר אולי יקנא בחייך מלאי הפנטזיה.
חשוש מהגברת השמנה, החביבה והמשפחתית מדי הזאת, מנהלת המקום החטטנית והפטפטנית. היא מושיטה לך מדי ערב את הנר בליווי כמה מילים של רצון טוב. היחפז להחניף לה בחיוך רופס על התחזוקה הטובה של הבית שהיא מנהלת, שבח והלל את נדיבות אופייה ואף את יופייה אם היא עדיין חושבת שהיא כזאת.
כיוון שהגברת השמנה הזאת נהנית מכוח איוֹם ובלתי מוגבל, היא יכולה לאפשר לך לדחות את תשלום עשרים הפרנקים שאתה משלם לה מדי שבועיים עבור החדר שאתה חי בו; ולעומת זאת, היא מסוגלת למרר את חייך בכך שתדרוש אותם באכזריות. היא יכולה לאלץ אותך להימלט מחדרך השכם בבוקר, לפני שהיא קמה משנתה, ולחזור אליו רק באישון ליל, כשהיא ישנה.
חשוש מפניה גם כיוון שבתואנה שעליה לסדר את החדר, היא מחטטת בלבנים שלך, קוראת את המכתבים שלך, מתוודעת לקיומך טוב כמוך.
ולמרות זאת, זכור גם שכאשר המשורר הגדול אוסקר ויילד נפח את נשמתו בבית מלון עלוב ברחוב בּוֹזָאר,[2] אדם אחד סעד אותו עד שעתו האחרונה, אדם אחד ליווה אותו בדרכו האחרונה, והאיש הזה היה בעל הבית שלו.
על ארונו של מחבר “דה־פרוֹפוּנדיס” הונח זר אחד בלבד ועל הסרט שחבק אותו נכתב: לדייר שלי!
ייסלח לגזע הגזלנים הזה, מפקיעי מחיר החדרים, ולוּ בזכות מי שהעניק מתת חברות עילאית לאדם גדול שהכול נטשוהו.
אין עדיין תגובות