החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אורח הנשפים האחרונים

מאת:
מצרפתית: אביבה ברק־הומי | הוצאה: | 2022 | 68 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

33.00

רכשו ספר זה:

שלוש נשים ושלושה גברים מתכנסים בערב שאמור להיות עליז, עד שמגיע אורח מוזר והכול משתבש. הערב, שהיה אמור להיות מבדר ומשעשע, שוקע לתהומות של פחד ואכזריות, והופך לאירוע הזוי המעורר חשבון נפש.
"לא יכולתי שלא להשמיע צעקה; נזכרתי איפה ראיתי אדם זה בפעם הראשונה! […] היה בכיכר זו חפץ שאין מלנכולי ממנו, במופע שהנחתי לשני סטודנטים מידידיי לגרור אותי אליו — ושנשבעתי שלא אראנו שוב לעולם. […] משהו דומה לגרדום, גיליוטינה, אדוני! אם זיכרוני אינו מטעני. כן, זו הייתה גיליוטינה. עכשיו, אני בטוח בזה! רגע, אמרתי והושטתי את אצבעי לעבר האורלוגין, זה שעה הפכנו כולנו למשתפי פעולה עם השיגעון של האיש הזה. […] האם אין אנו, ברגע זה ממש, בהסכם שבשתיקה, לוקים בברבריות כמעט קודרת כמו שלו?"
אורח הנשפים האחרונים הוא הסיפור הארוך והמורכב ביותר בין סיפוריו של הסופר והמשורר הסימבוליסט הצרפתי אוגוסט וילייה דה ל'איל־אדם (1889-1838), ידידם של סטפן מלארמה ושל ז'וריס־קרל הויסמנס, שהגדיר את יצירתו כ"הלצה שחורה".

מקט: 4-644-1116
שלוש נשים ושלושה גברים מתכנסים בערב שאמור להיות עליז, עד שמגיע אורח מוזר והכול משתבש. הערב, שהיה אמור להיות מבדר […]

אביר האבן יכול לבוא לסעוד עימנו בערב: הוא יכול להושיט לנו יד! אנו שוב ניקח אותה. אולי הוא זה שיחוש בקור.

ערב אחד, בקרנבל של שנת …186, ק***, אחד מידידיי ואני, באופן מקרי, מחמת שעמום “עז וסתמי”, נמצאנו לבדנו בקִדמת הבמה, בנשף באופרה.

זה שניות מספר התפעלנו, מבעד לאבק, בפסיפס הסואן ורוגש של המסכות השואגות מתחת לנברשות, מתנועעות לפי נגינת ריקוד המכשפות של שטראוס.

לפתע פתאום נפתחה דלת התא: שלוש גבירות, באִוושת משי, קרבו בין הכיסאות הכבדים ולאחר שהסירו את מסכותיהן, אמרו לנו:

“ערב טוב!”

היו אלה שלוש נשים צעירות בעלות שאר רוח ויפות להפליא. לעיתים פגשנו אותן בעולם האמנות של פריז. שמותיהן היו: קליאו האפרורית, אנטוניה שַׁאנְטִיִי ואנה ז’קסון.

“ובאתן לכאן להשתמט מן הנשף, גבירותיי?” שאל ק*** והזמין אותן לשבת.

“הו! עמדנו לצאת לסעוד לבדנו, כי הבריות בערב זה נוראות ומשעממות, השרו עצבות על דמיוננו,” אמרה קליאו האפרורית.

“כן, התכוונו ללכת כשהבחנו בכם!” אמרה אנטוניה שאנטיִי.

“לכן, בואו איתנו, אם אין לכם דבר טוב יותר לעשות,” סיכמה אנה ז’קסון.

“הידד! צהלה ואורה!” השיב ק*** בשלווה. “האם הבית המוזהב מעורר בכן התנגדות קשה?”

“רחוקה מאיתנו מחשבה זו!” אמרה אנה ז’קסון המרהיבה ופרשה את מניפתה.

“אם כך, יקירי,” הוסיף ק*** ופנה אליי, “קח נא את פנקסך, הזמן את הסלון האדום ותן את פתק ההזמנה בידי השליח של מיס ז’קסון. זה, אני סבור, הצעד הבא, אלא אם יש לך דעה לא טובה על הבית המוזהב?”

“אדוני,” אמרה לי מיס ז’קסון, “אם תקריב עצמך עד כדי תזוזה למעננו, תמצא את הדמות הלבושה כציפור פניקס — או כזבוב — מתמוגגת מנחת באכסדרה. היא נושאת את הפסידונים הבולט לעין בָּטיסְט או לַפּיֵיר — האם תואיל בטובך? וחזור תכף ומייד לאהוב אותנו עד בלי די.”

זה זמן מה לא הקשבתי לאיש. הבטתי באדם זר יושב בתא מולנו, גבר בן שלושים וחמש או שלושים ושש, שפניו חיוורים כפני אנשי המזרח; הוא החזיק בידו משקפת תיאטרון ונופף אליי לשלום.

“הו! זה האלמוני שלי מוִויסְבָּאדֵן!” אמרתי לעצמי בלחישה, לאחר בירור קצר.

כיוון שאיש זה עשה לי, בגרמניה, טובה קלה מן הסוג שהנוהג מתיר להחליף בין מטיילים — הו! פשוט היה מדובר בסיגרים, נראה שהוא ציין בפניי את מעלתם בחדר ההסבה — נופפתי לו בחזרה.

רגע לאחר מכן, באכסדרה, בעודי תר אחר מבטו של הפניקס שדובר בו, ראיתי את האיש הזר בא לעומתי. פנייתו הייתה מן הנעימות ביותר, ונראה לי אדיב למדי להציע לו את עזרתנו במקרה שהוא מרגיש בודד מדי בלב המהומה השוררת.

“ואת מי יש לי הכבוד להציג לחבורתנו הנלבבת?” שאלתי אותו בחיוך, כאשר נענה לי.

“הברון פון ה***,” אמר לי. “מכל מקום, לאור התנהגותן האדישה של גבירות אלה, וקשיי הדיבור בערב קרנבל נאה זה, הרשה לי לבחור, לשעה קלה, שם אחר — הראשון שעולה בדעתי, נגיד… (הוא החל לצחוק) הברון סָאטוּרְן, אם תרצה.”

גחמנות זו הפתיעה אותי במקצת, אך כיוון שהיה מדובר בטירוף דעת כללי, הצגתי אותו בקור רוח לנשים המהודרות שלנו, לפי הנתון המיתולוגי שהוא ניאות להתמצות אליו.

גחמנותו פעלה לטובתו. כולם ניאותו להאמין שאיזה מלך מאלף לילה ולילה מטייל בעילום שם. קליאו האפרורית, בידיים שלובות, אפילו מלמלה את שמו של אחד בשם ג’וּד, שנודע ברבים בעת ההיא, מעין פושע שלא נמצא עדיין ושמקרי רצח למיניהם, כנראה, פיארוהו והעשירוהו במיוחד.

משהוחלפו המחמאות, שאלה אנה ז’קסון האדיבה תמיד, בין שני פיהוקים בלתי נשלטים: “אולי יסכים הברון לסעוד עימנו, למען הסימטריה הרצויה?”

הוא ניסה להתגונן.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.