החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

למקרה שלא אהיה בסביבה

מאת:
הוצאה: | 2018-10 | 290 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

למן‭ ‬הרגע‭ ‬שבו‭ ‬ניצבה‭ ‬מול‭ ‬הראי‭ ‬והבחינה‭ ‬בגוש‭ ‬המתבלט‭ ‬מגופה‭, ‬עברה‭ ‬שמחה‭ ‬יעל‭ ‬פזואלו‭ ‬לארץ‭ ‬אחרת‭. ‬זהו‭ ‬יומן‭ ‬המסע‭ ‬שלה‭. ‬
יומניה‭ ‬של‭ ‬שמחה‭ ‬יעל‭ ‬פזואלו‭ ‬משתרעים‭ ‬על‭ ‬פני‭ ‬כמה‭ ‬שנים‭, ‬אך‭ ‬כמותם‭ ‬כלילה‭ ‬בלב‭ ‬ים‭; ‬הרפתקה‭ ‬של‭ ‬גוף‭ ‬ורוח‭ ‬שמעטות‭ ‬כמותה‭. ‬ראשית‭ ‬היומנים‭ ‬הללו‭ ‬בהיוודעותה‭ ‬של‭ ‬יעל‭ ‬למחלת‭ ‬הסרטן‭ ‬המקננת‭ ‬בגופה‭ ‬והיא‭ ‬בת‭ ‬שלושים‭ ‬ושש‭, ‬פסיכולוגית‭ ‬צעירה‭, ‬רווקה‭ ‬תל‭ ‬אביבית‭; ‬אך‭ ‬המחלה‭ ‬איננה‭ ‬נושא‭ ‬הספר‭ ‬הזה‭. ‬נושאו‭ ‬הוא‭ ‬החיים‭ ‬עצמם‭ – ‬בפגיעותם‭ ‬ובחיוניותם‭. ‬
לפנינו‭ ‬יומן‭ ‬המתיך‭ ‬פרקי‭ ‬חוויה‭ ‬ורגש‭ ‬עם‭ ‬מסעות‭ ‬של‭ ‬מחשבה‭ ‬ולימוד‭ ‬בניסיון‭ ‬לשוב‭ ‬ולמצוא‭ ‬דרך‭ ‬להיות‭; ‬לא‭ ‬להמשיך‭, ‬אלא‭ ‬להתחיל‭ ‬לחיות‭ – ‬כפי‭ ‬שרק‭ ‬מי‭ ‬שרעד‭ ‬למוות‭ ‬מסוגל‭. ‬
בעזרת‭ ‬מצבור‭ ‬רחב‭ ‬ביותר‭ ‬של‭ ‬כלים‭ ‬שאספה‭, ‬למדה‭ ‬ולימדה‭, ‬מבודהיזם‭ ‬ומדיטציה‭ ‬ועד‭ ‬פסיכואנליזה‭, ‬מאמונה‭ ‬ועד‭ ‬תקשור‭, ‬מן‭ ‬הרפואה‭ ‬הקונוונציונלית‭ ‬ועד‭ ‬הרפואה‭ ‬האלטרנטיבית‭ ‬ובחזרה‭, ‬עוברת‭ ‬יעל‭ ‬טרנספורמציה‭ ‬המסיבה‭ ‬את‭ ‬פחד‭ ‬המוות‭ ‬לשמחת‭ ‬חיים‭. ‬התובנות‭ ‬שרכשה‭ ‬בדרכה‭ ‬ייגעו‭ ‬בכל‭ ‬מי‭ ‬שמתמודד‭ ‬עם‭ ‬משבר‭ ‬או‭ ‬תמורה‭ – ‬עם‭ ‬החיים‭ ‬עצמם‭.‬
‭ ‬

מקט: 870003
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פתח

 

עודד וולקשטיין

הספר הזה אינו יומן מחלה. הוא רישום מורכב ומסעיר של התפתחות רוחנית גדולה. במובן המכריע הזה, יעל שמחה פזואלו מתגברת על הסרטן: היא הופכת אותו למנסרה, למדיום שמבעדו היא מגוללת תנועת חיים. יותר משהיא כותבת על הסרטן, היא כותבת מבעדו, מתוכו, דרכו. בעודה נאבקת במחלה, יעל ממנה אותה למדריכה; אתנה המוליכה אותה, צעד צעד, בשביליה של אודיסיאה פורצת גבולות של גילוי עצמי.

בראש ובראשונה, יעל מגלה את המוות. אך צריך להיזהר בגילוי הזה, ולחשוב עליו מבעד לאחד המהלכים החזקים בספר: הפלגתה של יעל הלאה מן המים הטריטוריאליים של הפילוסופיה המערבית לעבר אופק לא ידוע – אופק שלעיתים מסתמנים בו נופיה של המחשבה הבודהיסטית, אך לרוב הוא נותר פתוח וחידתי באמת, כמילון שרוב ערכיו טרם נכתבו. מפתה לחשוב בהקשר זה על ההוויה-לקראת-מוות של היידגר: האדם הננער משגרת קיומו המאולחשת רק משעה שהוא נרעד אל מותו הפרטי, המוות המזומן לו וחתום בשמו; המוות שהעניק לו את שמו, בבחינת תמצית יחידותו וערובתה. לפי היידגר, רק האדם הנדחק בצמרמורת אל גבול מותו מתעורר לחיים.

אך האומנם זה טבע יקיצתה של יעל אל המוות? כפי שעולה מביקורתו העמוקה והנכאבת של עמנואל לוינס על הגותו של מורהו, ההוויה-לקראת-מוות של היידגר מסתגרת במקדש הבלתי מחולל של מותה; היא עובדת את ודאותו בחלליו הדמומים, המוגפים מפני שאון העולם ושלל קולותיו. במידה רבה, היידגר המיר את המטבע הכוזב ‘כולם מתים בסוף’ (שמשמעו בפועל, כולם מתים חוץ ממני) בתשלילו הנרקיסיסטי – ‘רק אני אמות’. נוכח העמדה ההגותית והנפשית הזו, מתבלט ייחודו של המבט שיעל מחזירה למוות: בעוד האדם ההיידגרי קובע את עיניו במוות בהיקסמות אחוזת אימה, כמוהו כספן שנלכד במבטה של המדוזה, יעל מחליפה מבט עם המוות ואז מסיטה את עיניה הצידה. תחת מבטה, בזווית עינה, המוות נעשה למדיום, לקולן הנרטט לצליליהם של החיים הנרשמים על גבולותיו, לצורה מרוכזת של פנייה. המוות אינו חובש את יעל באשליה נרעדת של יחידות, אלא מזרים בגופה את רעדם של אחרים, קרובים ורחוקים: טור של משורר, מפגש אקראי עם אדם ברחוב; מצוקה של חולה, שאלה פשוטה ותהומית של מיה.

במרכז סיפורה של פלאנרי אוקונור ‘צמרמורת נמשכת’, סופר צעיר החוזר לבית אימו לרגל מחלתו האנושה. בדקות הבחנה כירורגית חושפת אוקונור את בריתו הנרקיסיסטית של אסברי, גיבור הסיפור, עם מותו ההולך וקרב: בדרכו החשאית, אסברי חוגג את המוות, נאחז בו כנכס שאינו ניתן לחלוקה, מלטש אותו כמראה האוצרת את דיוקנו האידיאלי; כמו גיבורו של אדגר אלן פו, המדמה באימה רווית עונג קבר המרופד בכל מנעמי העולם, אסברי מתבצר במותו המתקרב ומתפטם בטובות ההנאה שהוא מצמיח לו. המהלומה האמיתית ניחתת עליו כשרופא הכפר מבשר לו כלאחר יד, כי נפל קורבן לאבחנה מוטעית; למרבה האימה, הוא עתיד לחיות: ‘הציפור האכזרית שריחפה מעל ראשו בהמתנה מסתורית כל שנות ילדותו וימי מחלתו, נראתה לפתע פתאום כאילו היא נעה. אסברי החוויר ומסך האשליה האחרון נקרע מעל עיניו כברוח סערה. הוא הבין שכל שארית ימיו יחיה אל מול האימה המטהרת, רצוץ ומיוסר, ובכל זאת ישרוד.’ (‘צמרמורת מתמשכת’, תרגום: ליה נירגד).

שום רופא כפרי לא בא אל מיטתה של יעל שמחה פזואלו כדי לבשר לה שהיא עתידה לחיות. הייתה זו המחלה עצמה שגילתה לה זאת. די בפרפראזה צנועה של המשפט המקורי של אוקונור כדי להמחיש את התגלית מהפכת הקרביים המחלחלת בכל שורה בספר הזה: היא הבינה שכל שארית ימיה תחיה. המשפט הכמו-טאוטולוגי הזה אוחז בתוכו מטמורפוזה הרואית: במו עיניה הנפקחות יעל מגלגלת את המוות הנרכן אליה בדמותו של רופא, המגלה לה, כמו לראשונה, שהיא עתידה לחיות; שעד רגע מותה, בשוכבה ובקומה ובלכתה בדרך, בכל מאודה, עד קצות כוחה – היא תהיה. כל אותה עת, המוות מפלס את דרכו ללא לאות, הולך ומתקרב; אך מבעד למילותיה של יעל הוא מצטייר בעינינו כשליח שבע-תלאות, שאינו יודע דבר על הבשורה שניתנה בפיו – בשורה שהנמענת הממתינה לו פענחה עוד בטרם הגעתו.

כך, יעל מגלה את המוות ומשתחררת, בתהליך ארוך ומיוסר, מעריצותה של התגלית הזאת. החיים עוברים על גדותיו של המוות, גואים בו כאוקיינוס שנדחס לכוס. המוות נעשה לקצב הנשימה המאיץ של מי שמתקשה להדביק את החיים התוזזים בקרבה. ככלות הכול, מהו הסרטן אם לא תאוצת-יתר של עקרון החיים עצמו? יותר מכפי שהספר הזה נסב על הסרטן, הוא מבצע אותו; מחולל אותו, מחולל איתו. אנו נגרפים בסחרחרת מקצביו המתחלפים, נאבקים בהכפלתם המסורטנת של תאי המשמעות, מפלסים את דרכנו בסבך גידוליו הפראיים, בתפזורת גרורותיו הגחמניות. אנו כורעים תחת עודפותם המציפה של החיים, שהספר הזה בוער בם, בוער ואיננו אוכל. בממד זה, ספרה של יעל שמחה פזואלו תובע מאיתנו תשומת לב ספרותית מובהקת: יותר מכפי שאנו שועים למה שהוא אומר, אנו נפעמים נוכח מה שהוא עושה.

מלבד השמטות הכרחיות, יומניה של יעל מופיעים כאן כלשונם – שטף עתיר וסואן שרני ואני בילינו שעות ארוכות על גדותיו, מרותקים לפלא זרימתו. כמעט כל תהייה שעלתה בדעתנו נענתה כעבור כמה עמודים, בגוף היומן. כמו המילון שיעל הניחה למיה, ובו קיפלה למפרע את שנות ילדותה והתבגרותה שאותן, כבר ידעה, לא תלווה, מקדימה להשיב על שאלות העתידות להישאל ימים רבים אחרי לכתה, נדמה שהספר הזה כולו הוא מקלעת של זמנים מתהפכים: תוואי רקמתו הסבוכה מתנבא בתקווה על העבר וזוכר בחום את העתיד. לא פעם הרגשנו שאנו קוראים את לבטינו מן הספר עצמו; שהמבט השלוח ממנו למרחקים מגיע עד אלינו.

פה ושם, באינטרלודים קצובים וחטופים, משתבצות בספר הערותיו של רני לוי, בן זוגה של יעל. בתיאוריו השקולים והמאופקים, הנסבים לרוב על התקדמות המחלה וכוללים מידע שאין לו זכר כמעט בפרוזה הקודחת של יעל, מצטייר רני כנציגו של עקרון המציאות, שהתערבויותיו משביתות להרף עין את שצפו הבכחנלי של הספר הזה, ואז נמוגות בלי להותיר עקבות. אך נדמה שהפרקים הללו מזמינים קריאה אינטימית יותר: כאוהב מגורש, מציץ רני לוי אל חדר המיטות, משקיף בכאב על התייחדותה האקסטאטית של אהובתו עם המחלה, נוכח בדרך שבה יעל נעשית לסרטן כדי להיאבק בו, לובשת את דמותו בעודה שֹורה בו. לעיתים נדמה שהוא מחשב להתערב, לפרוץ פנימה ולעצור את המעשה; אך פעם אחר פעם הוא סוגר חרש את הדלת ונסוג בצעדים רכים. כל נסיגה כזאת היא חזרה לקראת הפרידה הבלתי נמנעת, שממנה נולד הספר הזה; פרידה המעניקה לספר הזה את צורתו ומשרטטת את גבולותיו. בחתימתה היא מצללת את הרף האינסוף המהבהב בו, ומעידה על יעל שמחה פזואלו, שהפכה את שארית חייה לנצח בן רגע. הרגע הזה, שאין לו שיעור, הוא מתנתה האחרונה של מחברת הספר הזה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “למקרה שלא אהיה בסביבה”