החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

תודה על הזיכרונות

מאת:
מאנגלית: ארז אשרוב | הוצאה: | 2011 | 384 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

0.00

רכשו ספר זה:

תודה על הזיכרונות ספרה החדש של ססיליה אהרן הוא אגדה אורבנית מודרנית שנונה ושובת לב שתגרום לכם לצחוק ולהתאהב בג'ויס קונוויי ובג'סטין היצ'קוק.

ג'ויס קונוויי היא צעירה דבלינאית שזוכרת דברים שהיא לא אמורה לזכור ויודעת דברים שמעולם לא למדה, ואילו ג'סטין היצ'קוק הוא אמריקני ציני, גרוש, בודד וחסר מנוחה המגיע לדבלין לזמן קצר. שניהם מנסים להבין מאין הם מכירים אחד את השני אף שמעולם לא נפגשו ולפרש תחושה עזה של דז'ה-וו שאוחזת בהם.

מקט: 15100581
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1 "עירוי דם," מכריזה ד"ר פילדְז מעל הדוכן באולם ההרצאות שבבניין האמנויות בטריניטי קולג', "הוא תהליך העברה של דם או של מבוססי דם מאדם אחד למחזור הדם של אדם אחר. עירויי דם יכולים לפתור בעיות רפואיות, כגון אובדן דם רב עקב פציעה, ניתוח, הלם, וכאשר מנגנון ייצור התאים האדומים כושל. "אלו הן העובדות. מדי שבוע נזקקים באירלנד לשלושת אלפים תרומות דם. רק שלושה אחוזים מהאוכלוסייה האירית הם תורמים, ואלה מספקים דם לאוכלוסייה של קרוב לארבעה מיליון איש. אחד מכל ארבעה אנשים יזדקק לעירוי בשלב מסוים בחייו. תסתכלו עכשיו סביבכם." חמש מאות ראשים פונים שמאלה, ימינה, מצד לצד. צחקוקי אי־נוחות מפֵרים את הדממה. ד"ר פילדז מרימה את קולה בניסיון להתגבר על הרחש. "לפחות מאה וחמישים איש בחדר הזה יזדקקו לעירוי דם בשלב כלשהו בחייהם." זה משתיק אותם. יד מצביעה. "כן?" "מהי כמות הדם שצריך חולה?" "מהו אורך של חבל, טמבל?" מלגלג קול מהשורות האחוריות, וכדור נייר מעוך עף לכיוון ראשו של השואל הצעיר. "זאת שאלה טובה מאוד." היא מקמטת את מצחה אל תוך האפלה, כי אינה מסוגלת לראות את הסטודנטים דרך אור המקרן. "מי שאל את זה?" "מר דוֹבֶר," קורא מישהו מהצד האחר של האולם. "אני בטוחה שמר דובר מסוגל לענות לי בכוחות עצמו. מה השם הפרטי שלך?" "בן," הוא עונה ונשמע מדוכדך. צחוק מתפרץ.1 ד"ר פילדז נאנחת. 1 לנוכח המשתמע מהצירוף bend over — "להתכופף קדימה" — שהוא גם כינוי להומו. "בן, תודה לך על השאלה, ולכל השאר — אין דבר כזה שאלה טיפשית. בדיוק לשם כך אנחנו מקיימים את 'שבוע הדם לחיים'. הרעיון הוא שתשאלו את כל השאלות שאתם רוצים לשאול, שתלמדו את כל מה שאתם צריכים לדעת על עירויי דם לפני שתתרמו היום, מחר, בשאר ימי השבוע בקמפוס, יש לקוות, ואולי באופן סדיר בעתיד." דלת הכניסה נפתחת, ואור זורם לתוך אולם ההרצאות החשוך. ג'סטין היצ'קוק נכנס, הבעת הריכוז על פניו מודגשת באור הלבן של המקרן. תחת זרועו ערמות של תיקיות, שכל אחת מהן מאיימת להחליק ממקומה. ברכו מתרוממת להחזיר אותן למקומן. ביד ימין הוא נושא גם תיק מסמכים גדוש מעל ומעבר, וגם כוס קפה חד־פעמית, אחוזה בזווית מסוכנת. הוא מוריד את רגלו המרחפת אל הרצפה לאט־לאט, כמו מתַרגל טאי צ'י, וחיוך של הקלה מזדחל אל פניו אחרי שהשלווה הושבה על כנה. מישהו מצחקק, ומִפגן האיזון שוב בסכנה. רגע, ג'סטין. תוריד את העיניים מהכוס ותעריך את המצב. אישה על הדוכן, חמש מאות סטודנטים. כולם נועצים בך עיניים. תגיד משהו. משהו אינטליגנטי. "אני מבולבל," הוא מכריז בפני החשכה, שהוא חש בצורת חיים כלשהי מאחוריה. פטפוטים נשמעים בחדר, והוא מרגיש שכל העיניים נשואות אליו כשהוא חוזר אחורה אל הדלת לבדוק את המספר שמופיע עליה. אל תשפוך את הקפה. אל תשפוך את הקפה הדפוק הזה. הוא פותח את הדלת, מניח לקרני אור להתגנב פנימה שוב, והסטודנטים שעומדים בדרכן מצילים על עיניהם. צחקוקים, צחקוקים, אין דבר מצחיק יותר ממישהו שהלך לאיבוד. הוא עמוס בפריטים, אבל מצליח להחזיק את הדלת פתוחה בעזרת הרגל. הוא מטה את הראש, מביט במספר שעל חלקה החיצוני של הדלת ואז בגיליון שלו, אותו גיליון שאם לא יתפוס אותו מהר, ירחף אל הרצפה. הוא שולח יד לתפוס אותו. את היד הלא נכונה. כוס קפה חד־פעמית נופלת ארצה. ומיד אחריה גיליון נייר. לעזאזל! הם שוב מתחילים, צחקוקים, צחקוקים. אין דבר מצחיק יותר ממישהו שהלך לאיבוד ושפך את הקפה שלו והפיל את מערכת השעות שלו. "אפשר לעזור לך?" המרצה יורדת מהדוכן. ג'סטין מחזיר את כל הגוף לתוך הכיתה, ושוב משתררת חשכה. "כתוב לי פה... טוב, היה כתוב פה" — הוא רומז בניד ראש לכיוון הגיליון הספוּג שעל הרצפה — "שיש לי פה שיעור עכשיו." "תלמידים זרים נרשמים באולם הבחינות." הוא מזעיף פנים. "לא, אני..." "סליחה." היא מתקרבת. "חשבתי שאני שומעת מבטא אמריקאי." היא מרימה את כוס הקפה וזורקת אותה לפח שמעליו תלוי שלט שאומר "אין לשפוך משקאות לפח". "אה... הו... מצטער על זה." "תלמידי תואר שני זה בחדר ליד," היא מוסיפה בלחישה, "סמוך עלי, לא כדאי לך להצטרף לכיתה הזאת." ג'סטין מכחכח בגרון ומשפר את היציבה שלו, מהדק את התיקיות מתחת לזרועו. "למעשה, אני מרצה לתולדות האמנות והארכיטקטורה." "אתה מרצה?" "מרצה אורח. תאמיני או לא." הוא מעיף את השיער מהמצח הדביק שלו בנשיפה. להסתפר, תזכור להסתפר. הנה הם שוב מתחילים, צחקוקים, צחקוקים. מרצה שהלך לאיבוד ושפך את הקפה והפיל את מערכת השעות, שעומד לאבד את התיקיות שלו וזקוק לתספורת. בהחלט אין משהו מצחיק יותר. "פרופ' היצ'קוק?" "זה אני." הוא מרגיש את התיקיות מחליקות מתחת לזרועו. "אוי, אני כל כך מצטערת," היא לוחשת. "לא ידעתי..." היא תופסת בשבילו תיקייה. "אני ד"ר שרה פילדז מבנק הדם. במחלקה אמרו לי שאני יכולה לקבל חצי שעה עם הסטודנטים לפני ההרצאה שלך, ברשותך, כמובן." "אה, בסדר, אף אחד לא הודיע לי, אבל קדימה, לכי על זה." לכי על זה? הוא לא מאמין ששמע נכון מה שיצא לו מהפה, ופונה אל הדלת. סטארבאקס, הנה אני בא. "פרופ' היצ'קוק?" הוא עוצר ליד הדלת. "כן?" "אולי תרצה להצטרף אלינו?" בהחלט לא. יש שם קפוצ'ינו ומאפין קינמון שמחכים רק לי. לא. פשוט תגיד לא. "אה... ללֶ־ן." לן? "זאת אומרת כן." צחקוקים, צחקוקים, צחקוקים. מרצה נתפס בקלקלתו. צעירה נאה בחלוק לבן שטוענת שהיא דוקטור באיזה ארגון עם שם מזרה אימה, גרמה לו לעשות משהו שברור שהוא לא רוצה לעשות. "מעולה. ברוך הבא." היא מניחה את התיקייה בחזרה תחת הזרוע שלו וחוזרת לדוכן, מתכננת לפנות אל הסטודנטים. "בסדר, כולם, שימו לב אלי. בחזרה לשאלה המקורית בנוגע לכמויות דם. קורבן של תאונת דרכים עשוי להזדקק לכמות של עד שלושים מנות דם. כיב מדמם עשוי להצריך כל כמות משלוש עד שלושים מנות דם. בניתוח מעקפים עשויים להשתמש במנה אחת עד חמש מנות דם. זה משתנה, אבל כשמדובר בכמויות כאלה, אתם יכולים להבין למה אנחנו תמיד מחפשים תורמים." ג'סטין מתיישב בשורה הקדמית ומקשיב בחלחלה לדיון שהצטרף אליו. "למישהו יש שאלות?" את יכולה לשנות את הנושא? "מקבלים כסף על תרומת דם?" עוד צחוקים. "לא במדינה שלנו, אני חוששת." "האיש שמקבל דם יודע מי היה התורם שלו?" "ברוב המקרים התרומות הן אנונימיות מבחינת המקבל, אבל תמיד ניתן לעקוב אחר המקור של המוצרים בבנק הדם דרך התהליך שהתרומות עוברות: בדיקת המנות, ההפרדה לרכיבים, האחסון והעירוי למקבל." "כל אחד יכול לתרום דם?" "שאלה טובה. יש לי פה רשימה של הגבלות תרומה. אני מבקשת מכולם לקרוא אותה היטב ולכתוב סיכום של הדברים, אם אתם רוצים." ד"ר פילדז מניחה את השקף על המקרן, והחלוק הלבן שלה מוצף באורהּ של תמונה מדממת של מישהו שזקוק נואשות לתרומה. היא זזה הצידה, והתמונה ממלאת את המסך שעל הקיר. אנשים גונחים, והמילה "מגעיל" נעה על פני שורות המושבים כמו גל. ג'סטין משמיע אותה פעמיים. הוא נתקף סחרחורת ומסיט את עיניו מהמראה. "אופס, השקף הלא נכון," אומרת ד"ר פילדז בנימה שובבה ומחליפה אותו לאט ברשימה המובטחת. בתקווה גדולה, ג'סטין מחפש ברשימה פחד ממחטים או מדם כדי להוציא את עצמו מכלל תורמי הדם הפוטנציאליים. אין לו מזל — אבל זה לא משנה, מפני שהסיכוי שיתרום ולוּ טיפת דם למישהו, קלוש יותר משמץ מחשבה הגיונית על הבוקר. "נורא חבל, דובר." עוד כדור נייר מגולגל עף מִסוף האולם ופוגע שוב בראשו של בן. "הומואים לא יכולים לתרום." בן זוקר אצבע בשאננות. "זאת אפליה," קוראת אחת הבנות. "וזה גם נושא לשיחה ביום אחר," מגיבה ד"ר פילדז וממשיכה. "תזכרו, הגוף שלכם ישלים את הנוזלים החסרים של התרומה בתוך עשרים וארבע שעות. בהתחשב בעובדה שמנת דם היא כמעט חצי ליטר, ושלכל אחד יש ארבעה עד שישה ליטר דם בגוף, האדם הממוצע יכול לתת בקלות." מקבצי צחוק ילדותי לנוכח הרמיזה. "רבותי, אני מבקשת." ד"ר פילדז מוחאת כפיים בניסיון נואש לזכות בתשומת לב. "הרעיון מאחורי 'שבוע הדם לחיים' הוא חינוך, לא רק התרומה עצמה. זה נחמד ויפה שאנחנו יכולים לצחוק ולספר בדיחות, אבל בשלב הזה אני חושבת שחשוב לציין את העובדה שחיים של מישהו, אישה, גבר או ילד, עלולים להיות תלויים בכם ברגע זה ממש." באיזו מהירות נופלת דממה בכיתה. אפילו ג'סטין מפסיק לדבר לעצמו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “תודה על הזיכרונות”