החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שרב ראשון – כרוניקה של התבגרות

מאת:
הוצאה: | 2022 | 164 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

29.00

רכשו ספר זה:

״שרב ראשון״ הוא דיוקן אישי גלוי־לב, המוביל את המחבר מתל אביב של ילדותו לפריז של עלומיו, ובחזרה אל ההווה. זוהי כרוניקה מרתקת של התבגרות: התבגרות תרבותית וספרותית, שהיא גם התבגרות רגשית, מחשבתית ומינית. דורי מנור משרטט את הרגעים שעיצבו את חייו כאדם צעיר ושינו אותם לבלי שוב: רגעים של חרדה ושל תשוקה, של היפעמות ושל אימה, ושל היפקחות קדחתנית אל העולם.

הוא כותב על ילדותו בתל אביב עם אם לוכדת־מרגלים ואב יקה־צבר, על שירי הערש הראשונים ששמע, על הצוהר אל העולם שנפתח בזכות הפופ הבריטי של שנות השמונים, על המורה לצרפתית בתיכון ששינתה את חייו, על הקריאה הראשונה בספר איוב, על גילוי ההומוסקסואליות, על ההתוודעות לשארל בודלר ולשירי החשיש והאופיום שלו, על התרגומים הראשונים והיצירות הראשונות, על שיחות הנפש עם דליה רביקוביץ ועם אברהם סוצקבר, על הפגישות הגורליות עם אלן גינזברג, על "נרקיס" של קרוואג'ו ועוד. ״שרב ראשון״ – דיוקן רב־יופי של דור ושל מקום – הוא ספר הפרוזה הראשון של דורי מנור.

 

דורי מנור נולד ב־1971 בתל אביב. מנור החל לכתוב שירה בגיל צעיר ובגיל 18 פרסם את תרגומיו הראשונים. לאחר מספר שנים ייסד עם חברים את כתב העת לספרות "אֵב", שבו ראו אור לראשונה שירים פרי עטו, לצד יצירות מאת אנה הרמן, בני מר, שמעון אדף ואחרים. מנור התגורר במשך עשור בפריז, שם למד ספרות צרפתית וכללית ולאחר מכן לימד ספרות עברית. ב־2005 ייסד את כתב העת "הו!" בעריכתו, וב-2021 ייסד את הוצאת "ה־21: קלאסיקות לאלף השלישי" מבית "הו!".

 

מנור הוא מחברם של ספרי השירה "נפש אחת אחריך" (הקיבוץ המאוחד, 2019); "אמצע הבשר: שירים 1991־2011" (הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק, 2012) בעריכת פרופ' דן מירון; "בריטון: שירים" (אחוזת בית, 2005); "אלפא ואומגה", ליברית לאופרה בשיתוף עם אנה הרמן (הקיבוץ המאוחד, 2001) ו"מיעוט: שירים" (הקיבוץ המאוחד, 2000). כמו כן, פרסם תרגומים של בודלר, מולייר, מלארמה, ואלרי, וולטר, דקארט, פלובר, קוואפיס ואחרים. ערך בין השאר את "נפלאתה: אנתולוגיה של שירה להט"בית״ (חרגול, 2015) ואת "המקוללים" (ה־21, 2021).

 

מנור מרבה לשתף פעולה עם מוזיקאים; שיריו ופזמוניו הולחנו על ידי שלומי שבן, רונה קינן, יוני רכטר, מאור כהן, נינט טייב, ערן צור, שם טוב לוי ועוד. שידר בגלי צה"ל את התוכניות "ציפורי לילה מתפייטות" (עם רונה קינן ובהמשך עם אלונה קמחי ושלומציון קינן) ו"בעקבות הזמן האבוד".

 

חתן פרס יהודה עמיחי למשוררים עבריים, פרס ראש הממשלה ליצירה ע"ש לוי אשכול, פרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת והפרס לעריכה ספרותית מטעם משרד התרבות. דוקטור לספרות השוואתית ולתורת התרגום. בעל תואר אביר במסדר האמנויות והספרות של צרפת.

 

״שרב ראשון״ הוא ספר הפרוזה הראשון שלו.

מקט: 4-1298-88
״שרב ראשון״ הוא דיוקן אישי גלוי־לב, המוביל את המחבר מתל אביב של ילדותו לפריז של עלומיו, ובחזרה אל ההווה. זוהי […]

* * *

כשהייתי בן שש הפכתי לראשונה לילד ‘בעייתי’. שעות הפרידה מהוריי בבית הספר היו לי סיוט מתמשך, והשעות הרבות שהיה עליי לבלות בבית עם אחי הגדול או עם המטפלת עד שהוריי יחזרו לפנות ערב מהעבודה היו לי קשות מנשוא. מעת שאמי או אבי אמרו לי בטלפון שהם יוצאים מהמשרד הביתה הייתי נעמד מלוא גובהי הזאטוטי במרפסת הסגורה ומשקיף ימינה ברחוב החד־סטרי הקטן לכיוון שממנו עתיד להתרגש עליי האסון. או ההצלה.

החרדה שפיתחתי — חרדת נטישה, כפי שאני יודע לקרוא לה כיום — שיתקה אותי לחלוטין. מילה גורלית אחת היא שליבתה אותה: ‘יתום’. כשנה קודם לכן נתנו לי הוריי מילון מצויר לילדים, ‘מילוני’ היה שמו, וכריכתו הייתה בצבע חרדל. אני לא זוכר אם פתחתי את המילון באמצעו או שקראתי בו על פי סדר האלפבית, אבל היטב זכור לי הרגע שבו נתקלתי בראשונה במילה ‘יתום’, שעד אז לא שמעתי מימיי. דרך ההתוודעות למילה הזאת נודע לי סוד משפחתי שנשמר מפניי בקנאות: שאמי התייתמה מאמה בגיל תשע. עד אותו היום העלימו ממני את העובדה הזאת על כל השלכותיה, כולל העובדה שמי שחשבתי שהיא סבתי אינה אלא אשתו השנייה של סבי.

אבל בגלל המילון נודע לי דבר נוסף, עקרוני ומר אף מזה: דרך הגדרת המילה ‘יתום’, שקראתי כבר בעצמי, התוודעתי לסופיותם של החיים: להיותי בן תמותה, להיות הוריי בני תמותה, להיות בני האדם כולם — ובתוכם, מתברר, גם אני — יצורים שבירים, מתכלים, בני־חלוף.

קריאה של מילה אחת, למדתי, די בה להפוך את חיי על פיהם.

מדי פעם, כשהחרדה הייתה משתלטת עליי, הייתי עולה אחרי סיום הלימודים על אוטובוס קו תשע ונוסע למשרד של אמי. היא עבדה באותם הימים בלב הפועם של מנגנון החושך (כך נהגו לכנות מעל דפי ‘העולם הזה’ את זרועותיה החשאיות של מערכת הביטחון הישראלית): המלמ’ב, ‘המחלקה לביטחון מערכת הביטחון’, ששכנה בקומה השלישית של משרד הביטחון בקריה בתל אביב.

אמא שלי הייתה הממונה על מהימנות וביטחון כוח אדם במערכת הביטחון על שלוחותיה השונות — מהשב’כ עד המוסד, מהקריה למחקר גרעיני בדימונה עד הכור בנחל שורק, מהמכון הביולוגי בנס ציונה עד התעשייה הצבאית והאווירית. בימי שִגרה עסקה אמי בעיקר בבדיקת מהימנותם של רבבות העובדים ובקביעת רמת הסיווג הביטחוני המתאימה להם, אך תפקידה המרגש יותר היה צֵיד מרגלים. היו לה סיפורי גבורה (תמיד מהוסים וחלקיים, כמובן, בשל הסודיות היתרה) על האופן שבו היא ידעה לנצל את האינטואיציה החריפה שלה כדי ללכוד סוכנים סובייטים ושאר חפרפרות ומושתלים.

איך מעסיקים ילד חרדתי, ומשועמם, בין כותלי משרד כזה? הפתרון הראשון של אמי ושל חבריה לעבודה היה להפקיד אותי על סידור מסמכים מסווגים בקלסרי קרטון. איש מהם לא העלה בדעתו שאותו הילד קורא כל מסמך בשבע עיניים ומקטלג בזיכרונו את הרגישים בסודות המדינה. אלא שעד מהרה השתעממתי גם משינון סודות, וראש המלמ’ב חיים כרמון בכבודו ובעצמו — בן־גוריוניסט כסוף שיער, בעל מבטא פולני קל וחיוך של סבא טוב — נחלץ לעזרתי והגה את הרעיון הבא:

מערכת הביטחון זקוקה כידוע לאספקה מתמדת של שמות קוד לשלל המבצעים שהיא יוזמת, ממלחמות ברירה ועד לפעולות פינצטה מעבר לגבול, ממיזמי סחר עם מדינות מפוקפקות ועד לפרשיות ביון למיניהן — מאות רבות של שמות קוד מדי שנה למבצעים, קצתם גלויים ורובם חשאיים. והִנה, במשרד מסתובב בין הרגליים ילד משועמם שמכור למילים, וצריך למצוא לו תעסוקה. מה טבעי יותר מלשדך בין שני הצרכים האלה ולהפקיד בידי הילד את הפנקסים שבהם נרשמו ההצעות לשמות קוד של המבצעים העתידיים?

מכונות הכתיבה החשמליות תקתקו בריתמוס קבוע. עשן הסיגריות — ברודוויי, טיים, אירופה, נובלס — התאבך ומילא את החלל. אותי הניחו לנפשי מאחורי שולחן דמוי־עץ, על כיסא שמושבו הוברג מעלה כדי שאגיע לגובה השולחן. ליד השולחן מימיני ישבה חיילת ארוכת שיער ותקתקה ללא הרף על מכונת כתיבה. מדי פעם היא הרשתה לי לקלוע לה צמה או לסדר לה את הקוקו. ליד שולחן אחר, כמה מטרים משמאלי, ישבה אמא, מוסתרת מאחורי הררי מסמכים, ושוחחה בטלפון המשרדי. ממול הייתה הדלת המובילה אל לשכת ראש המלמ“ב, ומפעם לפעם נבלעו בה דמויות מסתוריות. על השולחן לידי, בתוך מגשי עץ צה“ליים בצבע בז‘ צהבהב, היו מונחים ניירות קוׂפּי סגולים־שחורים דקיקים, שאהבתי לרשרש בהם ולהכתים את כפות הידיים.

ושם, מאחורי אותו השולחן, שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש, ישבתי והגיתי ממוחי הקודח שמות קוד מבצעיים. מאות ואלפי שמות קוד, צמדי מילים מהדהדות שעוררו בי ריגוש חושני ושרשמתי בפנקס בכתב יד ילדותי ולא מאולף. ‘דבש ניגר’, ‘סוכת שלום’, ‘אף סולד’, ‘דוגית נוסעת’… אני מנסה לשחזר עכשיו כמה מהצירופים ההם ולא מצליח — אבל היו אלה צמדי מילים מהסוג הזה בדיוק. אחת לכמה זמן הייתי מגיש לראש מלמ’ב את הפנקס עם הצירופים החדשים. הוא בחן אותי על פירושיהם בשעשוע לא מוסתר, ובעודו טופח על שכמי בשביעות רצון אבהית אישר אותם בחתימתו לשימוש מבצעי.

שנים אחר כך עדיין הוסיפה מערכת הביטחון להשתמש בשמות הקוד שהמצאתי בהיותי בן שש. בכל פעם שהייתי שומע בחדשות על מבצע חדש ששמו נשמע לי מוכר, הייתה מציפה אותי הרגשה קבועה: גאווה ילדותית שנמהלה בבהלה מפני כוחם של הביטויים הללו, שזינקו ממני אל הנייר, ומן הנייר אל המציאות החיצונית. הצירופים שהגיתי הדהדו אליי בחזרה מהרדיו, מהטלוויזיה, ושבו והמחישו כיצד יכולות מילים — הפעם בצמדים של שתיים שתיים, תיבת נוח של השפה — ללוש את המציאות ולחרוץ גורלות של בני אדם.

אין פלא שהמילים הכתובות לבשו בתודעתי מהות אומני־פוטנטית. ישויות נבדלות, גורליות, על־אנושיות כמעט.

עם הזמן התגבשו המילים בקבוצות הולכות וגדלות, הולכות ומתעבות. מה שהיה תחילה תא בודד שליבה את חרדתי, והפך בהמשך לצמדי תאים סוׂדיים וכל־יכולים, היה בנעוריי לרקמה שלמה של מילים: עוּבר שתאיו הולכים ומתפצלים, הולכים ומבשילים, הולכים ונעשים לטקסטורה, כלומר לטקסט.

את מקום הבריות החד־תאיות והדו־תאיות של ילדותי תפסו עתה משפטים, פסקאות ואף פרקים שלמים: טקסטורות מורכבות של מילים, רקמות בעלות נפח והדהוד, תווי פנים ואופי, שהחלו אף הן, בתורן, לכייר את המציאות, לעצב את גבולותיה ולהחריש אותה בתיבת התהודה העצומה שלהן.

כך החלה הספרוּת.

תחילה עמדתי מולה ניגף. קראתי סוׂפֵג וסביל את מילותיה ונהדפתי מול כוחן. לא רק משמעותן טלטלה אותי, אלא גם צורתן. צליליהן, נימתן, רקמתן — לכל אלה פיתחתי רגישות יתרה, כמו כלב המתפתל בגלל רחשים שאיש מלבדו אינו שומע. קראתי מכל הבא ליד — חסמבה וז‘ול ורן, ספר המערכונים של הגשש החיוור והביוגרפיה של בן גוריון מאת מיכאל בר־זוהר, “רוחות מלחמה“ של הרמן ווק ו“כל אנשי סמיילי“ של ג‘ון לה קארה. הפקדתי את רוחי ביד המילים: הן פצעו והן חבשו, הן הצהילו והן שיתקו, הן הצמיתו, אך הן גם ידעו לשכך במעט את האֵימה.

הספרים הראשונים שעוררו אותי מינית, בגיל עשר או אחת־עשרה, היו “ציפורים מתות בסתר“ ו“שבט דב המערות“. אותם כבר קראתי בהיחבא, מתוך הבנה שמוטב לדברים כאלה להישאר חשאיים, רחוקים מעיני הוריי.

אחר כך, כשסוף סוף נחרתו בגופי סימני המין המשניים, ביקשתי להשיב לעצמי את הבעלות על כוחן של המילים. לא עוד לעמוד מולן סביל, אלא להפעיל אותן בעצמי. לא רק להיפעל: לרקום במו ידי רקמות חיוׂת של מילים צליליות, מילים מהדהדות, מילים מחוללות מציאוּת.

לילה אחד זה קרה. ישבתי ליד שולחן הפורמייקה בחדר הילדוּת שלי, ובלי משֹים התחלתי לחבר מילה למילה, טור לטור, בית לבית. ופתאום נעשו הרקמות ליצורים חדשים, בעלי און משל עצמם. זקרתי את אוזניי כמו כלב לכל צרימה בצליל, וכמו כלב רחרחתי מרחוק את כל ריחות המילים. לכל מילה היה ניחוח משלה, ולכל ניחוח וניחוח — מהמבאישות שבצחנות ועד הזַכּים שבבשמים — היה מקום משלו במִרקם, גומחה משלו בטקסט. נקבובית שרק דרכה הוא יכול לעבור.

הבנתי: העולם עשוי מריחות ומתחושות, ממראות ומצלילים, מִטעמים ומרעשים, ותפקידי ככותב הוא לנפות אותם בכברה הפנימית שלי ולאפשר להם להיעשות למילים. ואז — לברור בכברה דקה נוספת את המדויקות והבלתי נמנעות שבהן, את הפּוׂריוׂת וההכרחיוׂת מכולן — ומתוך כך לעשות אותן ליצירה חדשה משלי, בת־דמותי ולא בת־דמותי: ברייה העשויה ממילים כה מדויקות, עד שרֶטט יעבור בגֵו המציאוּת.

רטט של עונג או רטט של אימה, רטט של כאב או רטט של יופי — העיקר שהמציאות, אחרי התהליך הזה, לא תיוותר כשהייתה. העיקר שהקיום ישתנה בכוחן של מילותיי, כבכוחה העצום של הַשְבָּעָה. העיקר שהמוות — זה שאת נוכחותו בחיי גילתה לי מילה אכזרית אחת, אי־אז בגיל חמש וחצי — ירחק מעליי, הוא ושוׂבֶל ביעוּתיו, וייכנע בפני היצירה הכתובה, שהיא — לפחות בכוח — בת אלמוות.

כך החלה הכתיבה, על תקוותיה ועל אשליותיה. כך החלה השירה.

הייתי בן שש־עשרה, התביישתי בגופי המתבגר ואהבתי את החושך. באחד מלילות החורף ישבתי מול הים, על ספסל אבן בחוף הדתיים, ולמראה אורות הפנסים העכורים שריצדו על החול התחלתי להרהר:

מילים. אנחנו אומרים מילים. אנחנו מְתַקשרים במילים. מסתמכים על מילים. מקשיבים למילים. אנחנו כותבים מילים. מקלידים מילים. קוראים מילים. אנחנו נעזרים בהן בחיי היומיום. אנחנו משמיעים אותן ונשמעים להן. הקיום שלנו עשוי מילים. הקיום שלנו מכוּתר במילים. מנשימתנו הראשונה ועד לנשימתנו האחרונה: מילים.

אבל איך לעשות אמנות ממילים? איך להפוך את השפה שאנחנו משתמשים בה — שפה שהיא אמנם מותר האדם, אך לא בהכרח מותר הסופר או המשורר — ללשון הָרה ומגוננת?

מוזיקאי זקוק לכלי נגינה כדי להוציא תחת ידיו מוזיקה. צייר זקוק למכחול כדי להוציא תחת ידיו ציור. פַּסל זקוק לחומר כדי להוציא תחת ידיו פסל. במאי זקוק למצלמה כדי להוציא תחת ידיו סרט.

וסוׂפר?

די לו בְּמילים. אין לו צורך בְּתיווך כדי להוציא תחת ידיו את יצירתו. המילים המשמשות אותנו בקיומנו היומיומי הם חומר הגלם היחיד הנחוץ לו, והיחיד שנמצא בידיו. זה מוׂתר הספרות וזה גם אסונה. אם לא יידע הכותב לברור את מילותיו היטב, אם לא ישכיל לנפות אותן בכברת רוחו, לסנן אותן משימושיהן היומיומיים והקומוניקטיביים ולחולל מהן ברייה חדשה, בעלת רקמות משל עצמה, חזקה עליו שלא ימצא נקודת משען ולא יזיז את כדור הארץ ממקומו.

מבחינה זו דומה היצירה הספרותית למחול. גם הריקוד, כמו השירה והפרוזה, אינו זקוק לתיווך. הוא נוטל את תנועות הגוף ומעביר אותן בכברת הרוח כדי להותיר מהן, אחרי סינון דק, את הפוריות, המפעימות והבלתי נמנעות ביותר; רק את אלה המסוגלות, בזכות כוח השבעתו, להדוף את האוויר הצר עלינו, להיבתק מהקרקע ולשֹחוק לכוח המשיכה.

חשוב להדגיש: מלאכת הסינון — במחול כביצירה הספרותית — אינה מלאכה של צנזורה או של מחיקה. כל תנועה וכל מילה הקיימות בעולם עשויות לשמש בידי האמן, המחלץ אותן משגרת התנועות ופודה אותן משגרת השפה, בבקשו ליצור מהן רקמה חדשה. מההמוניוׂת שבתנועות ועד האציליות שבהן, מהיומיומיות שבמילים ועד הנשכחות שבהן: כולן נחבצות מהחלב הגולמי של הקיום, בטרם ייעשו, ביד האמן, לחֶמאה.

הסינון אינו בהכרח מודע, אך גם אינו בהכרח לא מודע. הקדמונים דיברו על מוזה, הרומנטיקנים דיברו על השראה: הסינון הוא המוזה והוא ההשראה. ואולי נכון יותר לומר: המוזה וההשראה אינן אלא התהליך המנטלי המאפשר לסופר (מאלץ אותו?) להפעיל את מנגנון הסינון השוכן בקרבו.

ממרומי בגרותי אני שב וחושב עכשיו על הדרך שעברתי מאז אותם ימי הילדות הרחוקים, ומֵבין שבעצם מעולם לא התרחקתי מאמי. גם אני, כמוה, עוסק בצֵיד מרגלים. אלא שהמרגלים שאני לוכד אינם מרגלים בשר־ודם: אלה מרגלים עשויים מאותיות ומצלילים, המעבירים שדרים מלב מערכת הביטחון של השפה, מלב המקום שבו הלשון מוגנת ושגורה מדי, משוכנעת מדי בצדקתה. אך במקום לבקש לנטרל את המרגלים הללו, כאמי בשעתה, אני מגייס אותם לשירותי: מלקט אותם אחד לאחד, מחדיר לשדריהם מסרים חתרניים, ומספק להם תיבת תהודה.

לעתים יש בזה סכנה: המילים עלולות להתברר כסוכנוׂת כפולוׂת, ולכוון את עוצמתן הרדיואקטיבית לא רק אל המטרה הרצויה, אלא גם נגד המפעיל שלהן עצמן — כמוהן כמילה ‘יתום’ אי אז בילדותי. מבשרי חזיתי אז איך מילה אחת, מכוּונת היטב, מפוצצת מערכת שלמה. אך ככלל, המרגלים שאני מגייס פועלים בצד שלי, ומעבירים את שדריהם נאמנה.

אלה סייעַי הטובים ביותר במאבק נגד החרדה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.