החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

לגעת

מאת:
הוצאה: | 2021 | 230 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

 

"הדמעות זרמו כמו מברז פתוח, הגוף רעד מלחץ ומפחד. הבנתי שהסשן האלים הזה הולך להסתיים… כשאני מצונפת ומקופלת על הרצפה, זה נמוך לו מדי, אלא אם כן יבחר לבעוט… האם יבחר?…"

 

לגעת הוא ספר "שיפורים" – שירים וסיפורים. יחודו של הספר בכך שהוא מאגד בתוכו עשרות שירים, ולצידם האירועים והסיפורים שהולידו אותם, והיו רקע לכתיבתם. לטייל בין דפיו זה לערוך סיור לא שגרתי בעולמי הפנימי, מסע אל נבכי חיי: חוויות קצה במערכת טעונה ואלימה, פחדים ושבילי מילוט, התרגשויות קטנות מחום אנושי, החלטות כבדות משקל של אישה כבדת משקל, אהבה בפריחה ובשלכת, הכבוד הגדול למילים והתכלית… התכלית… בכל חיפושיי לא התקבעתי על דבר, למעט המסקנה הפשוטה שלגעת זו תכלית!

לגעת במבט, בשיח, בחיבוק… הפעם, מבקשת לגעת בכם דרך "שיפוריי".

תאפשרו?

 

"ובעודי מסתובבת בין כל המחשבות, לפתע ראיתי אותה, נקודה קטנה וזוהרת מהבהבת בשולי הדברים, בפינה. אספתי אותה אליי באצבעי בעדינות רבה על שום שבריריותה וכמו שאלתי, 'מי את ומה את אומרת'?

היא הביטה, עפעפה אליי במבט מנצנץ וחולמני והשיבה בקול דקיק, 'נו, בסדר, אני אולי לא ממש מחשבה, אני נקודה למחשבה!'"

 

ואני? נגה בנימין, משוגעת לכתיבה שיצאה לפנסיה מוקדמת משירות הביטחון הכללי, מציירת, מגלפת, מנגנת, אבל יותר מכל, אוהבת לכתוב! המילים, האריזות קטנטנות שמחביאות בתוכן הגיגים, חוויות, רגשות, נובעות ממני כנהר שוצף על נפש צמאה כאדמת לס. אני חיה באשקלון ומודה על 53 שנותיי שחלפו ועל 67 הנותרות שבמהלכן יש לי עוד המון לחוות…

 

כְּשֶׁחַיִּים עָמֹק בְּתוֹךְ הָאֵין / עִם זִכָּרוֹן בּוֹעֵט מִיּוֹם הַיֵּשׁ,

כְּשֶׁקֹּר מִשְׁתַּלֵּט עַל חֹם הַקֵּן / קֶרַח יַקְפִּיא גַּם לַהֲבוֹת אֵשׁ…

לִחְיוֹת כְּמִדְבָּר, שִׁמָּמוֹן וְצִיָּה / גַּם כְּשֶׁאוֹקְיָנוֹס שׁוֹטֵף אֶת הַכֹּל,

אִם הַלֵּב לֹא נִפְתָּח לְעוֹד חֲוָיָה / יִקָּבֵר וְיִדֹּם תַּחַת עוֹד סוּפַת חוֹל…

 

שלכם, נגה

 

נגה וייס-בנימין, אמנית רב-תחומית מאשקלון. מגיל צעיר ניגנה במנדולינה וכינור, שיחקה בתאטרון בעיירה בה נולדה, כיום מציירת באקריליק, מגלפת בפרי וירק, שוזרת פרחים ובעצם, כל חייה – כותבת!  נגה נולדה ב-1967 בעיירה נתיבות. ב-1986 התגייסה לצבא לשירות הביטחון הכללי ויצאה לפנסיה מוקדמת מהשב"כ ב-2018. נגה, אמא לטל וניב, מתגוררת באשקלון ומקדישה כיום את זמנה ומרצה לתכלית אחת:  "לגעת"!  לגעת באנשים בכל דרך אפשרית… בחיבוק, במבט טוב, במילה מפרגנת, בשיר וסיפור, בשיח ונתינה. זהו ספר ה"ביכורים" שלה המשלב עשרות שירים השזורים בקטעי פרוזה אודות תמונות חיים, מחשבות, תובנות, חלומות ועוד… ספר זה הינו "חיבוק של מילים".

 

מקט: 4-1272-1119
  "הדמעות זרמו כמו מברז פתוח, הגוף רעד מלחץ ומפחד. הבנתי שהסשן האלים הזה הולך להסתיים… כשאני מצונפת ומקופלת על […]

 

"מקופלת"

"לאאאאא!" חבטה בכתף. התכווצתי, מקופלת על הרצפה, ברכיים צמודות אל חיקי והגב צמוד לקיר, ידיי שלובות, מסוככות על פניי, מחשבה מהירה חלפה בראשי, "שרק כפו הענקית לא תנחת על פניי, שרק לא, שרק לא!" הכתף כבר כאבה מהשניות שלפני ההשתבללות. הדמעות זרמו כמו מתוך ברז פתוח, והגוף רעד מלחץ ומפחד. הבנתי שהסשן הזה הולך להסתיים. כשאני מצונפת ומקופלת על הרצפה, זה נמוך לו מדי, אלא אם כן יבחר לבעוט… האם יבחר? לא, לא האמנתי… הגם שלא האמנתי שיעז להרים ידו אי-פעם. כן. צדקתי, ההסתגרות שלי במקום רחוק ונמוך ממנו שברה את רצף ההתרחשות. לאדם ענק בגובה, ממש "נפיל", קשה להתכופף רק כדי להוריד עלייך עוד מכה עצבנית. הצעידה שלו בחדר אנה ואנה הבהירה לי שזהו. הוא מתעשת. תכף תבוא המבוכה, ואחריה רגשות האשם, אולי אפילו בכי פתטי, ואז, כרגיל – חנופה.

לא זזתי ממקומי. לא להצית דבר. לא להבעיר דבר. לתת לרגע השקט להתמשך עד יעבור זעם. עד יעבור הוא. איש הזעם.

קלטתי שהתנוחה שלי, מכורבלת בתוך עצמי בפינה, עוררה בו את התודעה. הבושה החלה לחלחל. בו.

השעה הייתה חמש ועשרים אחר הצהריים כשהתחלתי להתארגן לצאת מהעבודה הביתה, באותו יום מקולל שהצטרפתי למועדון היוקרתי של נשים שגבר העז להרים עליהן יד… תהליך ההתנתקות הרי לוקח כמה דקות, לכבות מחשב, לוודא שהכול כשורה בטרם יוצאת אל המשמרת השנייה של היום. אל הבית. יום שלישי, פעמיים כי טוב, המתוקים שלי נוסעים לאביהם וזה "הערב שלנו". ערב שאפשר לפוש בו מכל השבוע, בנחת, לפטפט על כוס קפה בלי קולות של ילדים ברקע, בלי קריאות "אמאאאא!!" נו, סוג של חופשה מהשגרה הלוחצת והזדמנות למלא מצברים בעולם הזוגיות החדש. הגם שמיהרתי לצאת, שם הוא חיכה לי, לאסוף אותי לערב ביתי וכייפי, במסדרונות עוכבתי לעוד שאלה פה והתעדכנות שם, טבעי סך הכול… ככה זה מנהלים, קולגות, חברים, גם כשהתיק על הכתף, אם יש להם מה לומר או לשאול, הם אומרים, שואלים, כאילו, מה כבר יקרה אם תתעכבי עשר דקות, אפשר לחשוב, מישהו ירביץ לך? תשלמי על זה ביוקר? מה, יתהפך העולם?

!!ןכ …איה הבושתהש ,והז זא =>

נכנסתי לאוטו ומיד חייכתי, "נכון שלא איחרתי מדי?" לפתע קלטתי את המבט מזרה האימה… המבט המתהפך… פנים אדומים כסלק, עיניים מתרוצצות בחוריהן, חשרת עננים מאיימים ריחפה מעל ראשינו, בין הקודקודים שלנו לגג הרכב… האווירה הייתה מתוחה כמו, כמו, מכירים את זה שאתם קונים אבטיח עגול וגדול בשיא הקיץ? מכירים את זה שרק נועצים בו את קצה הסכין, ואז, בלי הודעה מוקדמת, מתבקעים בו סדקים והוא מתפוצץ לו ככה בהפתעה באופן לא מחושב וא-סימטרי? אז ככה. ה"סדקים" החלו להתבקע… "למה את אומרת את זה, מתישהו כעסתי שאת מאחרת?" לקחתי נשימה עמוקה. "לא, כן, תראה, פשוט…" גמגלתי. (גמגמתי ומלמלתי ביחד…)

" זאת אומרת, כעסת בפעם הקודמת, ולכן מאוד השתדלתי לצאת בזמן היום." חייכתי חיוך מאולץ.

"לא הבנתי!" הוסיף, "אני מפחיד אותך? מאיים עלייך?" "מה פתאום?!" עניתי רועדת, "רק רציתי שיהיה ערב כייפי ומושלם, אז ממש השתדלתי!" ניסיתי להישמע נורמלית כשהדופק על 200. "אבל בכל זאת איחרת!" קבע. "כן," הודיתי, "אבל זה ממש רק דקות ספורות… בטל בשישים!" "בטח עכשיו תבכי לאמא שלך שאני מפחיד אותך ותגידי לה שאת רוצה להיפרד!" עלה בטונים. "מה, מה פתאום? מי חשב על זה, מה פתאום?" גמגלתי שוב.

"אתתת!" חרץ, "את כבר לא ממש רוצה אותי." אמר ולחץ על דוושת הגז. החזקתי בפחד בידית הזאת שמקובעת מעל החלון שבצד שלי, הרגל שלי כאילו לוחצת על הברקס, להאט את הרכב שנתון לשליטתו, כמוני. המכונית שעטה במהירות שלא הולמת נסיעה בכביש עירוני. הוא נהנה ממפגן הכוח הזה. ביקש להפחיד אותי. התחננתי שיאט… התחננתי שיעצור את האוטו.

התחננתי. התחנננננננתי. התחנננננננננננננננתי. בכיתי, האט.

שתיקה ארוכה עד החניה.

הגענו הביתה כשאני נחושה לאסוף אותי ולצאת מהבית. אין מצב שאשאר בבית! הרוח ניבאה ערב קודר. ניגשתי לדלת ולקחתי את צרור המפתחות שכלל את מפתח הרכב. "לאן את?" שאל בנימת פאסיב-אגרסיב שקטה אך רועמת. "אסע קצת, אולי להוריי, להירגע!" בן-רגע, לא חשתי איך קרה הדבר, צרור המפתחות נחטף ממני, הוא ניגש לדלת ונעל אותה מבפנים תוך כדי שהוא מטיח לעברי ברד מילים קשות שכבר לא נשמעו בבירור מפאת הווליום והלחץ.

ואז, בלי שהייתי מוכנה לזה כלל, זה הגיע…

"לללאאאא!" חבטה בכתף. התכווצתי מקופלת על הרצפה, ברכיים צמודות אל חיקי והגב צמוד לקיר, ידיי שלובות, מסוככות על פניי, מחשבה מהירה חלפה בראשי, "שרק כפו הענקית לא תנחת על פניי, שרק לא, שרק לא…"

 

"בְּרָקִים"

יָרִיתָ בְּרָקִים בְּמַבָּט,

צָרַחְתָּ אַתְּ! אַתְּ! וְעוֹד אַתְּ!

לֹא הֵבַנְתִּי לָמָּה וְאֵיךְ…

עֵינַיִם נוֹעֲדוּ לְרַכֵּךְ…!

מִלִּים הִתְעוֹפְפוּ בָּאֲוִיר,

שָׁתַקְתִּי נִצְמֶדֶת לַקִּיר,

לוּ יָדַעְתָּ מְעַט לְהִתְאַפֵּק…

שְׂפָתַיִם נוֹעֲדוּ לְנַשֵּׁק…!

כְּחֻלִּים, כְּחֻלִּים הַשָּׁמַיִם,

בַּיָּם, כְּחֻלִּים הֵם הַמַּיִם,

כְּחֻלָּה אֶצְלִי הַכָּתֵף…

יָדַיִם נוֹעֲדוּ לְלַטֵּף…!

לֹא יָדַעְתָּ לִהְיוֹת אַחֵר,

וַאֲנִי חָלַמְתִּי אַחֶרֶת,

הַלֵּב הִתְעַיֵּף מִלִּכְאֹב…

לְבָבוֹת נוֹעֲדוּ לֶאֱהֹב…!

 

הַבַּיִת הָפַךְ לְקוֹדֵר,

הַפַּחַד צוֹרֵב וְדוֹקֵר,

בַּנְּשָׁמָה כָּבָה כְּבָר הַנֵּר,

נְשָׁמוֹת נוֹעֲדוּ לְהִתְחַבֵּר…!

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.