השמיים של ליאולה

ליאולה הוא סיפור קסום ומעורר השראה על יצורונת בשם ליאולה, שבוראת לעצמה עולם, בו המסקרן, היפה, ההוגן והראוי תופסים את מקומם הנכון.

ליאולה הוא לא רק סיפור של מסע התבגרות, אלא גם מסה הגותית על "הראוי והנכון" בעולם. על רקע זה ליאולה מנהלת דין ודברים נוקב עם אלוהים, ממנו היא דורשת לא רק הסברים באשר להתנהגות של ברואיו, אלא גם תובעת ממנו לעמוד באחריות של "היות אלוהים"; והוא עונה, ומסביר, וחושף את סיבותיו.

ליאולה הילדה מגלמת את הקסם של התום האנושי; ליאולה המתבגרת מגלמת את העוצמה שביכולת להסתכל למציאות בעיניים מבלי להתבלבל; ליאולה, כדמות, מגלמת את תפיסת "האדם המורד" של אלבר קאמי, מהיותה מסוגלת לתחום גבולות של "עד כאן" מבחינתה, כפרט אנושי, מבלי להטיל את עמדתה על זולתה.

כילדה, הנמצאת במסע התבגרות, היא בוראת לעצמה – בדמיון ובמציאות – את הדמויות שהיא נזקקת לתמיכתן, אם זה "אלוהים", שעומד לרשותה כשהיא נזקקת לו, ואם זו "אימא" שעונה על צרכיה.

ליאולה מוכיחה שוב ושוב את יכולותיה להפוך אויב לאוהב ולהביא את ה"קשוחים" להוציא מעצמם את הטוב האנושי – וליהנות מכך. עם זאת היא יודעת גם לנתק מגע מאלה שהיא לא מוצאת בהם את הסיכוי להמרה – כדי שהיא תוכל להמשיך הלאה.

 

ד"ר יפעת נבו היא חוקרת בתחום התיאטרון והתרבות. במקצועה היא עיתונאית שזוקפת לזכותה כמה מאבקים מתוך עמדה של אוטונומיה אישית בפעולה, וביניהם הישגה האישי במאבקה נגד לשכת עורכי הדין, שבסופו ניתנה הכרת בית המשפט העליון בחיסיון העיתונאי. השמיים של ליאולה הוא ספרה השני של ד"ר יפעת נבו. הראשון, בטנגו עם אלוהים – דמות האישה כאישיות אוטונומית אי-אז ועכשיו, יצא ב-2013, גם הוא בהוצאת אוריון.

מקט: 4-575-240

ליאולה הוא סיפור קסום ומעורר השראה על יצורונת בשם ליאולה, שבוראת לעצמה עולם, בו המסקרן, היפה, ההוגן והראוי תופסים את מקומם […]

---

איך הכול התחיל בזיכרון

השמיים היו צלולים בתכול, והיו עננים קטנים של קטיפה אפורה־לבנה שטיילו שם, בשמיים, ולא נפלו. הם אפילו לא נשרו, אבל העץ, שהיה קרוב, היה הבית של עלים שנשרו. הם רצו להיות ירוקים, להמשיך להיות ירוקים כמו שהיו רגילים, אבל הרוח, אף־על־פי שהייתה קלילה וידידותית, העיפה אותם בגון חום־חלודה, והם – העלים – היו צריכים זמן כדי להתרגל לחלודה. ליאולה התבוננה בעלים, בעננים: ‘איך זה שהעלים מתעופפים ברוח ולבסוף נוחתים ברכּּוּת על האדמה לידה, אבל העננים מתעופפים באותה רוח ולא נופלים?’ כל כך רצתה שגם הם יהיו לידה, שייפלו לידה ברכות והיא תוכל להתכרבל באחד כזה, פופי.

– איך זה שאף ענן לא נושר והעלה כן?

היא שאלה בקול הכי לחשושי שיש לה, כדי שאף אחד חוץ ממנו לא ישמע. אם הם ישמעו, הם יקראו לה להיכנס למטה, למרתף המוגן. החיוך ההוא שלה שוב נמתח על פרצופה הקטן, כמעט משולש עם כפתור באמצעו. היא שמעה שהם קראו לה. תמיד דואגים מהפצצות שנופלות. אבל הן נופלות רחוק כל כך והענן לא רוצה ליפול. הוא לא פוחד מהפצצות, אז למה היא צריכה לפחד?

– אז למה הענן לא נופל? הוא אולי ייפול עוד מעט?

– את קטנה.

הוא לחש לה בחזרה.

– את קטנה עם אפון־כפתור חמוד, ואני הכי אוהב אותך. את תגדלי ותלמדי שעננים לא נופלים. הם בשמיים.

– אז אני רוצה להיות בשמיים. גם. להיות ענן ולא ליפול. אף פעם.

– את לא תיפלי אף פעם, אני מבטיח, תינוקת קטנה וחמודה שלי, אבל את לא תהיי בשמיים.

– למה?

– טוב, אני ארשה לך לגעת בהם. לא עכשיו, אחר כך. הרבה אחר כך, ורק לפעמים.

– למה רק לפעמים?

– רק כשתמלאי משימות.

– מה זה?

– את קטנה עכשיו, אבל את תדעי כשתגדלי.

– גם אתה תגדל?

– לא. אני אתבלה. אולי אתפורר. עוד לא בחרתי. אתפוגג, זהו.

– לא מבינה.

– את תביני, אבל לא עכשיו. עכשיו את קטנה.

– אני לא רוצה להיות קטנה.

– את לא בדיוק קטנה. תסתכלי על הענן שלך: הוא שט כמו קטיפה, ברכות. תשוטי ברכות.

ליאולה שמעה שוב שקוראים לה. היא הייתה רעבה. היא רצתה לקחת את הענן אִתה למרתף, אבל ידעה שאי־אפשר, ובכל זאת רצתה. היא הבטיחה לעצמה לזכור את הענן שלה, שמלטף את השמיים כל הזמן, בלי רשות בכלל; וגם לזכור את העלה שהחליף גוון, בינתיים לצהוב מרשרש. ולזכור את הרגע.

זה הרגע הכי קדום שליאולה זוכרת מילדותה הנוכחית, כי היא החליטה לזכור אותו. היא רק לא ידעה בת כמה היא, אבל ידעה שהיא קטנה. מאוד קטנה.

היא ירדה למרתף לאכול ולא הבינה למה הפחד גורם לכולם להיות עצובים. היא לא עצובה, שהרי יש לה ענן בשמיים.