החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

להיות מענטש

מאת:
הוצאה: | 2022 | 305 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

40.00

רכשו ספר זה:

“מה זה מענטש? ״ שאלתי את אבא, “איש מכובד כזה?״

“ההפך,״ ענה לי, “זהו איש שמכבד אחרים. מענטש הוא איש ישר והגון שכולם שווים בעיניו. איש מסור למשפחה ולחברים אך עוזר לכל מי שנצרך.״

“מענטש,״ המשיך אבא, “מכבד את עברו אבל יוצר את עתידו. מגן על מה שנכון, אך צנוע ויודע להודות בטעויות. זהו איש שהשלמות הפנימית שלו מוקרנת החוצה.״

 

זהו ספר על חיפוש משמעות, גיבוש זהות ומסע לזיכוך הנפש.

ספר על יצירה ואדריכלות, על יזמות והקמת יישובים, על יצירתיות, שירה, ציור ואומנות.

הספר רווי באירועים ותהפוכות, אהבות ושנאות, מציאות ופנטזיה, נאמנות ובגידה.

זהו ספר השראה לחולמים שרוצים לשנות, ליודעים להקשיב לקול הלב.

זהו ספר על השתקפות הרוח הישראלית בראי חייו ומעשיו של יחיד.

הספר שזור במיתוסים ואגדות, בספרות עולם, בשירת עמנו ובדברי חז”ל.

 

צבי (ציבי) שפרינגר, אדריכל ויזם. בעל תואר שני (M.Arch.II) בהצטיינות, מאוניברסיטת U.C.L.A. מוסמך הטכניון לאדריכלות ותכנון ערים. זוכה פרס בלייר למצוינות יצירתית. היה אדריכל חבל הצפון, מהנדס הועדה המקומית קריות ובעל משרד לתכנון וניהול. יזם והקים את היישובים "נופית" ו"שמשית". תכנן וניהל פרויקטים מקומיים ובין לאומיים. סבא נלהב לארבעה נכדים.

מקט: 4-1272-1655
“מה זה מענטש? ״ שאלתי את אבא, “איש מכובד כזה?״ “ההפך,״ ענה לי, “זהו איש שמכבד אחרים. מענטש הוא איש […]

 

 פרק 4

כישורים ראשוניים

תנו לי נקודת משען

סתיו 1972. כל מחלקות הטכניון כבר עברו לקמפוס החדש ורחב הידיים שנבנה על צלע הכרמל. רק הפקולטה לארכיטקטורה נותרה בודדה בבניין הטכניון הישן בשכונת הדר הכרמל, מזכרת נוסטלגית לשנים בהן היה המוסד הזה מרכז העסקים של חיפה, לב העיר וחיותה.

בלב האכסדרה ניצבה פרוטומה של אדריכל ברוולד, שתכנן את המבנה בתחילת המאה, בסגנון חדש, אותו כינה “אדריכלות ישראלית״. שנים רבות חלפו מהיום בו הוזמן תכנון הבניין ועד להשקתו. העיכוב נבע משירותו בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה כקצין ארטילריה, מהמסע שערך בארץ לפני תכנון הבניין, להכרת האדריכלות המקומית וכן בשל ‘מלחמת השפות׳, בה דרשו יהודי גרמניה ששפת הלימוד בטכניון תהיה גרמנית, בעוד ההנהגה המקומית עמדה על כך שהלימודים יתקיימו בשפה העברית. וכך היה. בשנת 5221 נחנך המוסד. המחלקה הראשונה שנפתחה הייתה הפקולטה לאדריכלות.

 

לולא התסכול ההולך וגובר שלי מכך שחלפו יותר משלוש שנים ועדיין לא למדתי כאן משהו משמעותי, ולולא המצוקה החומרית בה הייתי שרוי, דבר מכל הדברים שאירעו באותו יום לא היה קורה, אך הגורל הקיש בדלת ואני פתחתי. אפילו לא שאלתי “מי שם?״

תחילת השנה הרביעית ללימודיי בטכניון, ועדיין לא מצאתי את דרכי בנבכי המקצוע שבחרתי כייעוד. לא ראיתי בו שום משמעות ולא גיליתי איזשהו תוכן שריתק אותי. הכול היה סתמי. לא ידעתי אם זה בגלל המרצים שמקוממים אותי במסרים האנכרוניסטים שלהם על ‘ארכיטקטורה מודרנית׳ או שמא בי האשמה ואני הוא זה שלא מצליח לרדת לשורש הדברים. כל הזמן חיפשתי את הצד האנושי בארכיטקטורה, רציתי לגלות בה את הדרך למימוש ה׳עצמי׳, דרך לבטא את הישראליות שבי, שתאפשר לי לינוק משורשיי היהודיים, להביע באמצעותה את היותי חלק מהיקום, רציתי למצוא דרך לבטא ביצירה האדריכלית את הסיפור שלי, את החלומות שלי ואת הרגשות שלי, אך העליתי חרס בידי.

כנראה שתרמה לכך העובדה שנאלצתי להקדיש נתח ניכר מזמני למתן שיעורי עזר במתמטיקה, להוראת אומנות ולהוראת שרטוט. שַׂשְׂתִּי גם לקחת כל עבודה מזדמנת שנקרתה בדרכי. לא קל היה להיות סטודנט נשוי, אבא לילדה קטנה, לדאוג לפרנסת המשפחה וגם לעשות את הארכיטקטורה עליה אני חולם.

בהפסקת הצוהריים, כשישבתי באכסדרה ונגסתי בכריך שהכינה לי דרורית, חלפה על פניי קבוצת סטודנטים. “הולכים לאכול באוריון, רוצה לבוא?״ קראה לעברי רותי, חברותית כתמיד.

בחיוך נבוך הצבעתי על שאריות הכריך, “אכלתי. איך היה הקיץ?״ התחמקתי. לא באמת יכולתי להרשות לעצמי ללכת למסעדות.

“שיגעון, היינו בטיול ביוון, חבל שלא הצטרפת.״

טיול ביוון? הצחקת אותי! כל הקיץ עבדתי בבניין, סחבתי מריצות, העברתי בלוקים, קשרתי רשתות פלדה ופירקתי תבניות. הקבלן שהעסיק אותי התערב שאעזוב בתוך שבוע והפסיד בהתערבות. אולי כי לא הייתה לי ברירה, השכר היה לא רע ועזר לי להתאזן כלכלית. חוץ מזה, למדתי איך בונים קיר בלוקים, מהם שלבי יציקת תקרה ומה המצע שנדרש למרצפות טרצו. ידע בעל ערך שעוד יעזור לי בעתיד.

“אתה צריך לעמוד מול מקדש דורי או לשבת בתוך תיאטרון יווני, כדי לתפוס את העוצמה של היצירות הללו,״ אמרה נרגשת.

מקדשים יווניים הכרתי רק מצילומים. האוכל אי פעם לחוות מבנה כזה במציאות? במו עיניי? “תראי לי תמונות בהזדמנות,״ ביקשתי, “עכשיו רוצי לאכול, הם בורחים לך!״

“נתראה אחר כך,״ אמרה ורצה להצטרף לקבוצה. לפתע סבה על עקביה, כאילו נזכרה במשהו, “שמע, כדאי לך להציץ במודעה שעל לוח הפקולטה, נדמה לי שזה יעניין אותך,״ נעלמה בתפף סנדלים, מרימה כותפת שנפלה מכתף שזופה.

תחבתי את שאריות הכריך לתיק וניגשתי ללוח. מייד איתרתי את המודעה, שהודפסה על נייר משרדי פשוט, והוצמדה ללוח השעם בנעצי נחושת מחלידים:

דרוש סטודנט לארכיטקטורה בשנה החמישית, להשתתפות בפרויקט גמר בפקולטה להנדסה חקלאית.

 

 

 

“תירגע! תירגע!״ אמרתי לליבי שניתר לרגע, “אל תיסחף! גם ככה יש לך מערכת מלאה ולוח זמנים בלתי אפשרי. מה שאתה באמת זקוק לו זה עוד זמן להתפרנס, בטח לא לחץ נוסף בלימודים. חוץ מזה, אתה רק בשנה ד׳ והם ביקשו מישהו משנה ה׳. רד מזה!״

אבל לא יכולתי להתאפק ומצאתי עצמי מתקשר מהטלפון הציבורי שעמד באכסדרה למספר הטלפון שהופיע במודעה. רק אברר במה מדובר, אמרתי לעצמי.

“אני מעבירה אותך לפרופסור סילבר, דיקן הפקולטה,״ אמרה לי המזכירה מעברו השני של הקו.

“הדיקן?!״ רציתי לטרוק את השפופרת אבל הוא כבר היה על הקו, ובמבטא אמריקאי חביב פנה אליי, “שלום, מדבר פרופסור סילבר, איך אוכל לעזור לך?״

“שמע,״ אמר, לאחר שהצגתי את עצמי, “כמה חבר׳ה פה, בהנדסה חקלאית, עושים פרויקט גמר – תכנון של יישוב חדש. חסר לנו בצוות סטודנט לאדריכלות. אם זה מעניין אותך, אנחנו מתחילים מחר. נשמח אם תצטרף אלינו.״

“זה בהחלט מעניין אותי,״ לא הסתרתי את התרגשותי.

“מחר בתשע הפגישה הראשונה, אצלנו בפקולטה. אני מבקש שתדייק.״

“תודה רבה, אהיה שם,״ הנחתי את השפופרת.

בסך הכול פתק קטן, טלפון אחד והזמנה לפגישה. לכאורה כלום. לא היה שום סימן לכך, ולא עלה אפילו בדעתי, שבאותו יום החל מצפן חיי להיטלטל בפראות ולנוע לכיוונים חדשים ומסעירים. זרמתי עם תחושות הבטן שלי ונסחפתי אחרי המאורעות.

ארגמן

הפקולטה להנדסה חקלאית שכנה בבניין צנוע בלב הקמפוס החדש והמוריק של קריית הטכניון על הר הכרמל. פרופסור סילבר קיבל את פניי בלבביות וליווה אותי לחדר העבודה בו ישבו סטודנטים ומנחים.

“כפי שכבר הבנתם, צירפנו סטודנט לארכיטקטורה, במטרה שהצוות שלנו יהיה רב־תחומי. תכירו את צבי,״ נופפתי בידי וכולם צחקו.

“טוב, אז זה הסיפור,״ פרש פרופסור סילבר מפה והניח אצבעו על נקודה בדרום בקעת הירדן, “כאן יושבת היום היאחזות נח״ל בשם ארגמן. עלינו הוטל לתכנן פה יישוב חדש למאה משפחות.״

הביט בנו והמשיך, “עליכם ללמוד את התנאים במקום, להתייחס למגוון הצרכים, לאתר את המכשולים, לבחון את הנושא מזוויות שונות ולהגיע לפתרון פרי מחשבה משותפת של כולכם.״ הכול היה שונה ממה שהיה מוכר לי מהפקולטה לאדריכלות, השיח היה ישיר, ענייני, נטול גינונים וחסר מליצות.

“שימו לב לאקלים, לסביבה הקשה ולתנאים הקיצוניים השוררים במקום,״ הצטרף להסברים דוד צייכנר, מרצה ג׳ינג׳י ואנרגטי שלימים יהיה לי למנטור וידיד, “בקיץ החום כאן נורא. החל בשעה שמונה בבוקר אי אפשר לשהות בחוץ. תחשבו על ההשלכות של זה על חיי היום יום.״

אחריו דיבר פרופסור אחר על הבעיות שיוצרת מליחות המים במקום, וכך, מנחה אחר מנחה, המשיכו המורים להעביר את המידע על היישוב ולהציג את הבעיות וההזדמנויות הכרוכות בהקמתו.

בשום שלב במהלך לימודיי לא נתקלתי במשרעת כה רחבה של תחומים לעסוק בהם – קרקע, מים, תחבורה, אקלים, חברה, ביטחון, פרנסה, קהילה, תכנון בר קיימא. לראשונה הרגשתי שאני מבין מה זו אדריכלות, מהם הרכיבים היוצרים סביבה אנושית ומה המשמעות שלי בתוך כל זה. רעיונות החלו לרחוש במוחי כעדת דבורים, רציתי כבר להתנפל על הבעיות ולפתור אותן. את כולן. הפרויקט הלהיב אותי, גרם לי למעורבות רגשית ולהתעלות רוחנית. טבלתי בשלל הנושאים האלה כדב שנקלע למכוורת דבש. הרגשתי שהגעתי הביתה.

סוף סוף מצאתי משמעות במה שאני עושה. נישא על כנפי הדמיון, נתתי דרור ליצירתיות שהייתה רדומה בי. דמיינתי יישוב אוטופי במדבר, יישוב המושתת על מארג רחובות מוצלים להולכי רגל, המובילים למרכזו. המרכז עטוף בכיפת בד השומרת על קרירות תמידית. הכיפה מושתתת על לחץ אוויר, שנדחס לחלל הכיפה ומקורר בנתזי מים. בחלל הזה מרוכזים מבני הציבור, התעסוקה ובריכת השחייה. במקום הזה יתכנסו האנשים בשעות שהחיים בחוץ נעשים בלתי אפשריים.

תכננתי את קירות בתי המגורים בעובי ובמסה שתקלוט את קור הלילה, ותצנן את הבית במהלך היום. רק חלונות קטנים קרעתי בקירות, למנוע איבוד חום ולצמצם את חדירת השמש. על הגגות השטוחים תכננתי שכבת חצץ בהיר שתדחה את קרינת השמש, ותחתיה שכבה עבה של בידוד. זה היה תרגיל של סטודנט, אבל היו בו רעיונות מעניינים ומלהיבים שישרתו אותי גם בעתיד.

לאחר אין־ספור לילות ללא שינה, סיימתי את התכנון. ידעתי שהפרויקט מיוחד ומרגש. הצגנו אותו בפני אורחים שהוזמנו להעריך את העבודה, ואיש מהם לא הסתיר את התפעלותו. בין המבקרים היו גם אנשי המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית. האדריכל הראשי שלהם, גבי קריין, לא חסך מילות שבח מהפרויקט.

“תכנון מעניין ומוצלח,״ ניגש אליי לאחר המפגש, “אתה רוצה להמשיך לעסוק בתכנון יישובים?״

“בטח,״ אמרתי בהתרגשות.

“אז בוא לפגוש אותי בתל אביב. נשוחח על זה,״ הושיט לי כרטיס ביקור. תהיתי מה עניין הוא מוצא בי, סטודנט צעיר שטרם סיים את לימודיו. אבל כשנפגשנו הוא לא הותיר מקום לספק, “אני רוצה להציע לך את תפקיד אדריכל חבל הגליל,״ אמר. נותרתי פעור פה. לא ידעתי מה להגיד.

“קשה לנו לאייש את התפקיד הזה,״ הוסיף, התפקיד דורש מגורים בצפת, ואנשים לא מוכנים לעבור לשם.״

“אב… אבל נותרה לי עוד שנה לסיום לימודיי,״ גמגמתי.

“הבאנו את זה בחשבון. ההצעה שלנו כוללת מימון המשך לימודיך ומלגת קיום עד לסיומם. זה יחייב אותך למלא את התפקיד שלוש שנים לפחות,״ הושיט לי טפסים למילוי.

לא התלבטתי הרבה. ההצעה הייתה ממש בעיתה. כבר גירדנו את שארית חסכונותינו, וההרפתקה הכרוכה במעבר למקום חדש קסמה לי מאוד. לשמחתי, גם דרורית שמחה לשמוע על התפנית הזו, אמרה שגם היא רוצה שינוי, לפרוץ את המסגרות, לצאת למרחבים חדשים. גם אבא אהב את הרעיון, “זו הזדמנות,״ אמר. נחה דעתי.

רק אימא, שהתכנסה בדיכאון שהעיב על חייה מאז מות ראובן, לא אמרה דבר. יכולתי רק לנחש מה עובר עליה.

 

חודשיים אחר כך, באוקטובר 1973, פרצה מלחמת יום כיפור וקרעה אותי מהבית, מאשתי, מילדתי, מלימודיי, מהחלומות. שירתי כקשר בגדוד תותחים נגד מטוסים. ברשתות הקשר שמענו את קריאות העזרה של החיילים בקו הראשון והבנו את הזוועות שהם חווים. ליבי נקרע בקרבי, וזעם עצום הציף אותי על מחדלי המנהיגות העיוורת שהובילה אותנו למלחמה הזו ולתוצאותיה ההרסניות, קרוב לשלושת אלפים הרוגים ואלפי פצועים, אובדן המורל הלאומי והרס כלכלי נורא.

כשחזרתי הביתה, שבעה חודשים מאוחר יותר, פגשתי מציאות חדשה. חברים נהרגו, הכלכלה התמוטטה, הלימודים שובשו, מיתוסים נשברו, הכול נראה אחרת. רק האהבה שבבית שמרה עליי מפני התפרקות. בסוף הקיץ סיימתי את כל התחייבויותיי האקדמיות, ארזנו את מיטלטלינו ועברנו להתגורר בצפת, עיר המקובלים.

צפת

עיר ישנה חדשה, אפופת קסם ומסתורין. רובע יהודי עתיק זרוע בתי כנסת בני מאות שנים. רובע ערבי שהפך לרובע אומנים. בראש ההר מצודה צלבנית אילמת. הרים גבוהים מלאי הוד ועמקים קסומים הטובלים בשפעת טבע וירק. כל כך קל להתמכר לצפת, לנוף המדהים, לשמי התכלת הטהורים, להישבות בקסמו של היופי הזה.

לאחר גירוש ספרד בשנת 1492, הגיעו לצפת רבים מהגולים, והעיר הפכה למרכז רוחני. שבעים שנה אחר כך, כתב כאן יוסף קארו את ה׳שולחן ערוך׳, שהפך לקודקס החוקים של היהדות. באותן שנים חיו כאן האר״י הקדוש והמקובלים, שהוסיפו ליהדות ממד מיסטי. מאז סבלה העיר רק עוני ורעב, שוד וכיבושים. כל הניסיונות להחיות את העיר ולהחזיר ימיה כקדם, עלו בתוהו והיא נותרת בעליבותה, עזובה ומוזנחת.

זקני צפת מספרים שבמלחמת העצמאות הצילו את העיר ‘מעשה ונס׳. ‘המעשה׳ היו תפילות המקובלים ו׳הנס׳ – שהפלמ״ח הגיע…

בשנות החמישים נבנו סביב העיר שיכונים צפופים, מכוערים וחסרי רגישות, שיצרו מרקם פיזי וחברתי משונה. לצד ‘הוותיקים׳, משפחות שהתגוררו בצפת כבר מאות שנים, התקבצה תערובת משונה של עולים מכל קצווי העולם, קווקזים, רומנים ומרוקאים, הונגרים ותימנים, ילידי אמריקה ויוצאי רוסיה. סלט אנושי עם הרבה רוטב בטעם לא מוגדר.

אנחנו, עובדי הסוכנות היהודית, היינו חריגים בנוף. קבוצה של צעירים משכילים היינו, שהובאו לכאן עם תום לימודיהם, לתקופות קצובות, כדי ‘לשרת את המולדת׳. המשותף לכולנו היה היותנו חסרי פרוטה וחסרי ניסיון אך חדורי אמונה, התלהבות ומרץ.

דרורית ואני בחרנו להתגורר בבית אבן עתיק בשולי רובע האומנים, בית עם תריסי עץ ומדרגות אבן בחזיתו ושרכים שמילאו את הסדקים שבין האבנים. על הגזוזטרה בחזית השתרגה גפן, שהנצה באביב ושפעה פרי שחור ועסיסי בקיץ.

בשל גודלו הפך הבית למרכז התרבות של ‘החבורה הצפתית׳. בפורים ערכנו בחדר המגורים גְּבַהּ התקרה מסיבות בוהמיות מוטרפות, מלאות בשעשועים, במשחקי חברה ובשתייה כדת. בבקרי שבת קיימנו על הדשא שבחזית סדנאות יצירה וצבע, בסופי שבוע טיילנו יחד בנופי הגליל הקסומים והרבינו לרדת לכינרת וליהנות מחופיה. זללנו אפרסקים שנקטפו באותו יום ממטעי הגליל, ופורלים שהובאו ישר מבריכות הקיבוצים. בערבים התכנסו רווקי החבורה בסלון ביתנו, להתפנק בשוקו ובטוסטים שהכינה להם דרורית.

בחדר המגורים הגדול הצבתי כן גבוה והחילותי מקדיש את זמני לפיסול דמות אישה עירומה, כשדרורית משמשת לי מודל.

לראשונה בחיי עבדתי במשרה קבועה. דרורית מצאה עבודה בארגון המים האזורי והוסיפה משכורת לתקציב המשפחתי. טליקה אהבה את גן הילדים ששכן בקצה הרחוב, ולרשותנו עמד לראשונה רכב ישן שרכשנו בהלוואה שהעמידה לרשותי הסוכנות. הכול נראה ממש טוב, לחיים הבורגניים יש קסם משלהם.

משום מה החל מין חוסר שקט מטריד לבעבע ולטרוד את מנוחתי. מדי בוקר הייתי עושה דרכי למשרד, מבצע תפקידים משמימים, וחוזר הביתה מרוקן ומאוכזב. לא היה ברור לי למה אני לא מרוצה, מדוע איני שבע רצון. מה עוד חיפשתי?

קבלה

ברחובה הראשי של צפת עמד מוכר עיתונים זקן, כפוף, מקומט וקטן גוף. ראשו עטוף כיפה שחורה, ועיניו החומות והגדולות קודחות מתוך פניו הקטנות העטורות באניצי זקן לבן. מדי בוקר היה מתייצב, שעון על מקלו, ליד ערמת עיתונים שמכר. נוטלים היו המקומיים עיתון מהערמה ומשליכים שטרות ומטבעות לקופסה שלידו. משנוכחתי שאיש אינו מניח שם את המחיר האמיתי הנקוב, אלא סכום כפול ומשולש, החילותי נוהג כמותם גם אני. בשמחה.

החורף הגיע לצפת מוקדם, הימים התקצרו והעצים החלו להשיר עלים, שהסתחררו במעגלים אין־סופיים ברחובות צפת השוממים. באחד הימים, בדרכי הביתה מסיור באחד היישובים, נוהג ב׳אסקורט׳ הישנה והמקרטעת שקניתי, ראיתי את הזקן משתרך בעלייה לעיר העתיקה. הלך כפוף על מקלו, מושך באיטיות רגל ועוד רגל. עצרתי ופתחתי את הדלת הפונה אליו, “אפשר לעזור לך, איש יקר?״

“אוי, מלאכים שלחו אותך,״ נשנק, ניכר היה כי מאמץ הטיפוס התיש אותו לגמרי. הייתי חייב לצאת מהרכב כדי לעזור לו להידחק לכיסא. כיוון אותי בתוך סמטאות הרובע העתיק, עד שהגענו לשער פלדה עליו היה חרוט הפסוק, “השתחוו ליהוה בהדרת קודש״. שני העמודים מצידי השער מעוטרים היו בתגליף רימונים וענפי גפן.

עודי מתפעם ממראהו הקסום של השער, יצא מתוך הבית גבר עבדקן בגלימה שחורה וכיפה גדולה לראשו.

“יוסף, דאגנו לך,״ פנה לזקן, עודי מסייע לו לצאת מהרכב.

“רפאל שלח לי מושיע,״ גנח והטה את ראשו לכיווני.

“בוא, בוא, היכנס,״ הניח העבדקן יד על כתפי.

“תודה, רק הקפצתי אותו הביתה,״ ניסיתי להתחמק.

“כיוון שהגעת, היכנס. אמזוג לך כוס תה.״ לא היה נעים לסרב, הלכתי אחריו. בכניסתי, עטף אותי הבית בריחות מוכרים. ניחוחו של סבא מילא את האוויר, יכולתי לחוש בשערות זקנו מדגדגות את לחיי. עברנו מבואה צרה והגענו לחדר רחב. ביקש סליחה ונעלם בדלת צדדית.

הבטתי סביב. במרכז החדר עמד שולחן עמוס ספרים, ביניהם תפס את עיניי ספר בכריכת עור ואותיות זהב – ״ספר הזוהר״.

קבליסט, אמרתי בליבי, עוסק בנסתר. הצצתי בדפי הספר. מילה לא הבנתי.

איני יודע כמה זמן עמדתי שם, בוהה בספר, עד שחזר ובידו כוס תה מהביל.

“שב, שב,״ הזיז לעברי כיסא, “מאין יהודי?״

“אני חדש כאן… בסוכנות, אתה יודע, אדריכל… במחלקה להתיישבות.״

“ אדריכל…״ המהם, “התיישבות. ומה שם כבודו?״

“שמי צבי,״ אמרתי.

“או-הו,״ אורו פניו, “לא בכדי הגעת לכאן. שמך הרי כרוך בשם העיר – צבי, פאר, תפארת!״

“כן,״ אמרתי, “יצא כך, במקרה…״

“אין מקרה! אין מקרה,״ פסק, “שמו של האדם – גורלו הוא!״

“אני לא כל כך בעניין הזה…״ התחלתי להגיד. שרק לא ינסה להחזיר אותי בתשובה. צריך לגמור את התה מהר וללכת.

“מה קשור עניין?״ שאל בנחת, “במקורותינו כתוב שמי ששמו צבי הוא ‘בעל חשיבה מקורית, יכולת הגשמה, יצירה ויוזמה.׳ שמך הרי מעיד עליך ועל תכונותיך.״

“אלה באמת תכונות נפלאות,״ אמרתי, מוחמא, “אבל אני ממש מתקשה לזהות תכונות אלה בעצמי.״

“הן נמצאות שם, אתה צריך רק לעורר אותן!״ דיבר אליי כמו לחברותא, בן זוג ללימודים, “כמו שנאמר, ׳אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ׳, אתה מבין?״ הביט בי בגבה מורמת.

“כן, עד שתחפץ…׳ אמרתי, מנסה להתחמק מהשיעור.

אבל הוא זקר את אצבעו המורה כלפי מעלה והמשיך, “אתה חייב להבין, הרי דור ראשון לגאולה אתה. להיות אדריכל, מיישב הארץ, זה ייעוד גדול. לא תוכל לעשות את זה בלי לצאת למסע שלך.״

“על איזה מסע אתה מדבר?״ הבטתי בו בתימהון.

“המסע להערת האהבה, לתיקון נשמתך,״ ההתלהבות חזרה לקולו.

“הנשמה שלי לא צריכה תיקון!״ מחיתי, שלא ימכור לי לוקשים.

“כל נשמה צריכה תיקון, צריכה לצאת למסע, למצוא את מה שיש בה פנימה.״

“בלבלת אותי. לצאת למסע כדי לגלות את מה שיש בנו פנימה?״ די! הלכנו רחוק מדי, אני צריך להפסיק את זה.

“כן, הרי רק כשאנחנו עוזבים את אזור הנוחות שלנו אנחנו פוגשים את עצמנו הפנימי. האמיתי. תראה למשל את יוסף הצדיק שגילה את גדולתו רק אחרי שנקרע מחיק אביו, הושפל, נזרק לבור, הוגלה למצרים, הופלל והושם בבית האסורים. מה היה יוסף קודם שנהיה משנה למלך מצרים? ילד מפונק עם כתונת פסים, שרצה להתעלות על אחיו…״

“נכון, אתה צודק,״ ניסיתי גישה אחרת, “אבל אתה יכול להסביר לי איך מסע, תיקון עצמי וכל העניינים הפסיכולוגיים האלה קשורים בכלל לדת, לקבלה, לאמונה שלך?״

“בוא, בבקשה, תקשיב לי רגע,״ עצם את עיניו, ומשפקחן, נצצו וקרנו באור חדש. ספר הזוהר, שקודם ראיתי שהצצת בו, מסביר שכשברא הקדוש ברוך הוא את העולם, צמצם את עצמו ופינה מקום למציאות נוספת, שמלאה באור האלוהי, ומעטות בה ‘הקליפות׳.״

“מה זה קליפות?״ תהיתי.

“ה׳קליפה׳ היא, לכאורה, ה׳טומאה׳ אבל היא זו ששומרת ומגינה על ה׳טוהר׳. ככל שירד האור האלוהי כלפי מטה, אל עולמות נחותים ממנו, היה צורך ביותר קליפות שיגנו על האור. וכך, עולם העשייה, בו אנחנו חיים, הינו עירוב של קליפות ושל ניצוצות קדושה. בקיום מצוות ומעשים טובים, מזקק האדם את האור, ומעלה עצמו מעלה, מהעולם הזה, דרך עולמות עליונים יותר, עד שלבסוף הוא מגיע למדרגת עולם אין־סוף.״

“אז מה?״ ניסיתי לאתגר אותו, “אתה אומר שהישות האנושית צריכה לעבור כל הזמן חוויות שמטרתן לשרת את האלוהות ואת הרוח?״

“ההפך,״ חייך, “אנחנו ישות אלוהית שאותה אנחנו מעבירים חוויה אנושית.״

“ובחוויה הזו, במסע הזה,״ תהיתי, “איך הישות שלנו יודעת לאן לפנות? איך אתה יודע שעשית את הדבר הנכון? איך אתה יודע שהגעת?״

נעץ בי מבט חודר, “אתה לא יודע לאן לפנות ואתה אף פעם לא מגיע. אתה כל הזמן בדרך, ומי שמכוון אותך זה הקול הפנימי. קול הלב הוא האור המכוון אותך אל המטרה. הקשב לו. כשתשמע את הקול הפנימי הזה, אל תניח לזה לחלוף לידך. אל תחמיץ שום הזדמנות לתיקון.״

אני מחמיץ? שאלתי את עצמי, והוא כאילו קרא את מחשבותיי ואמר, “תראה, אתה עזבת את המוכר לך ובאת לכאן, למקום חדש, מה שאומר שאתה כבר במסע. היום עזרת ליוסל׳ה ועשית צעד נוסף במסע שלך. המשך להקשיב לקולות, סלק רעשים, הרבה בבנייה וביצירה ואל תחסוך בעשיית טוב.״

“ועשיית הטוב תקרב אותי למטרה?״

“עשיית הטוב לא תקרב אותך למטרה. עשיית הטוב היא המטרה.״

“וכל הקשיים שבדרך? והאנשים הרעים?״ שאלתי.

“אלה הקליפות. הם רק מבחן, ניסיון של הרוע להסיט אותך מהדרך, מהיצירה. אסור לך לתת למכשולים, לרוע, לרגשות שליליים, לפחד, לקנאה או לאשמה, להסיט אותך מהדרך…״

“אהרון, את כל הפרדס אתה רוצה להנחיל לו ביום אחד?״ רב יוסף הזקן נכנס לחדר, רחוץ, מדיף ריח סבון, שעון על מקלו.

הצצתי בשעוני ונדהמתי לגלות כי כבר קרוב לחצות.

“באמת מאוחר, כדאי שתמהר הביתה,״ הניח עליי כפות ידיו, אצבעותיו מפוסקות בברכת כוהנים, “יברכך ה׳ וישמרך, יאר ה׳ פניו ויחונך, יישא השם פניו אליך וישם לך שלום.״

שאפתי לקרבי מנה אחרונה מהניחוח הביתי הממכר ונפרדתי מהם לשלום. אהרון ליווה אותי החוצה, “בשורות טובות, בשורות טובות,״ אמר לי בשער. תהיתי למה התכוון.

יצאתי אל הקור הצפתי. הרוח שרקה, השמיים היו בהירים וזרועי כוכבים. מזמן לא ראיתי שמיים כה צלולים. מצאתי דרכי החוצה מהרובע בין הסמטאות, עד לרחוב הראשי השומם של העיר. ניירות מיותמים התגוללו ברוח. משם דרכי הביתה הייתה קצרה. דרורית כבר דאגה. היו לה דברים חשובים לספר לי כשחיבקתי אותה.

“אני מאחרת, ציבי, כנראה שהמשפחה שלנו עומדת להתרחב…״ האוויר ניתק מריאותיי. האם אלה הבשורות הטובות? האם עליי לשמוח או לדאוג? אני באמת מסוגל לכלכל משפחה מורחבת? האושר גובר על הדאגה. אני מחבק את דרורית והולך להתקלח.

במקלחת עיכלתי את אירועי היום. הריגוש היה גדול ממידותיי. ניגבתי את הראי המהביל והבטתי בפניי הנשקפות. מצאתי בהן רוגע שלא הכרתי. הבנתי שלא רק המשפחה שלנו עומדת להתרחב, גם נפשי הולכת ומתרחבת ברגעים אלו ממש.

מה באמת הביא אותי לצפת? תהיתי, מה המשימה שלי כאן?

כשאתה יודע למה אתה כאן

דווקא בבוקר בו הגעתי לעבודה במכנסיים קצרים וסנדלים, הודיע לי עוזי, מנהל אגף ההנדסה, שהיה ממונה עליי, שאני מצטרף לפגישה במשרד השיכון. איך יסתכלו עליי שם? חשבתי. כשהגענו, מיהרתי לדחוק את רגליי השעירות תחת השולחן.

באיחור של חצי שעה נכנס לחדר גבר מיוזע, מתנשף ומתנשם, לבוש במכנסי ספורט קצרים ובגופיית טריקו, “אני גיורא, אדריכל המחוז של משרד השיכון.״ כמעט ופרצתי בצחוק פרוע. לחצתי את ידו ונשמתי לרווחה.

הישיבה הייתה סוערת, אך לא הצלחתי להבין מה אני עושה בה. כל הזמן שאלתי את עצמי מה לי ולוויכוחים הקטנוניים האלה?

“לול תרנגולות של בוקובזה מפריע לבנות את השכונה החדשה… אתם צריכים לדבר עם בעל הלול שיסלק אותו משם,״ דרשו נציגי משרד השיכון.

“אין בעיה, ציבי יעשה את זה,״ אמר עוזי ורשם בפרוטוקול שאני אחראי לביצוע המשימה.

“יש כאן איזו אי־הבנה,״ אמרתי לו בתום הישיבה, “אין לי שום כוונה לעסוק בדברים כאלה.״

“מישהו צריך לעשות את זה!״ אמר עוזי.

“נכון, אבל זה לא מתפקידו של אדריכל חבל להתעסק עם בעיות כאלה,״ ידעתי שאם אתחיל להתעסק במשימות פרוצדורליות, שם אישאר.

באותו יום נקראתי לבירור בפני מנהל החבל, נחמני. איש מכובד, שקול ורציני.

“אם יכפו עליי לעסוק בנושאים כאלה, לא אישאר כאן,״ אמרתי לו. ידעתי שההשלכות של הודעה כזו יכולות להיות חמורות. כולל החזרת כל כספי המלגה שקיבלתי. הייתי מוכן להסתכן. הייתי נחוש למצוא משמעות להיותי שם. היה ברור לי שלא בשביל זה.

נחמני לא ענה לי אבל זימן את האדריכל הראשי, גבי קריין, לישיבה דחופה, “כולנו כאן לבצע משימה. כל אחד צריך לעשות ככל יכולתו,״ פתח את הישיבה, “לא יעלה על הדעת שמישהו יחליט שיש משימות שאינן לרוחו״.

גבי הסיט את כיסאו לאחור, “יש לכם כאן טעות קונצפטואלית!״ אמר. דממה נפלה בחדר. “אדריכל החבל לא צריך להיות חלק מאגף ההנדסה ולא לעשות משימות של המחלקה הזו,״ המשיך, “תפקידו הוא לקדם את פיתוח האזור, להכין תוכניות ליישובים חדשים או להרחבתם. אם אתם לא יודעים להפעיל אותו, אני אעשה את זה מתל אביב.״

נחמני הביט בו המום. שתק רגע, עיכל את הדברים. אפשר היה לראות את גלגלי מוחו מסתובבים. הוא הביט בי בראש נטוי, חייך, וסיכם את הישיבה, “טוב, לך תעשה מה שגבי אומר. נראה מה אתה יודע לעשות בשבילנו…״

“לך, תפוס את השור בקרניו,״ אמר לי גבי ויצא בדרכו חזרה לתל אביב.

עוזי ניגש אליי ולחץ את ידי, “אתה לא יודע מה לקחת על עצמך,״ אמר כמעט בלחש.

הרגשתי כמי שנזרק באחת למערכה, לחפש את ‘האתגר הגדול׳. את המשהו שייתן לי תשובה לשאלה: בשביל מה אני כאן?

 

משרדו של דב שורש היה בקומה השנייה של צריף ישן שעמד באמצע החצר הישנה. שערו היה קצר ומאפיר והוא ישב ליד שולחן שידע שנים טובות יותר. כשנכנסתי, הנמיך משקפיו והביט בי בתמיהה.

“סליחה, אני חדש כאן ועושה סיבוב היכרות עם המערכת,״ הצגתי עצמי, “המליצו לי לדבר איתך על נושא התכנון לטווח ארוך. אתה יכול, בבקשה, לספר לי משהו על הנושא הזה, ובמה אתה עוסק?״ נשמעתי מתנצל.

“ברוך הבא, אני יודע מי אתה,״ נרגעתי, והוא המשיך, “אני מנהל את היחידה לתכנון ארוך טווח, אנחנו עוסקים עכשיו בתכנון אזור חדש בגליל.״

“באמת?! מה זאת אומרת?״ התרגשתי.

“זה באמת מעניין אותך?״ הביט בי משועשע, “כי כולם חושבים שאני מתעסק בעסקי אוויר.״

קירבתי את כיסאי, “ספר לי עוד, בבקשה. ספר לי עוד,״ הפצרתי בו.

“אתה בטח זוכר את האסון שקרה במעלות לפני מספר חודשים. טרוריסטים הסתובבו חופשי בצפון הארץ, נכנסו לבית ספר והרגו 20 תלמידים,״ הנעתי בראשי, “זה התאפשר רק מפני שהאזור הזה ריק מיהודים, שמהווים היום פחות מ-50% מתושבי הגליל.״

קם וניגש למפה שהייתה תלויה על הקיר, “תסתכל, הינה כאן,״ סימן בידו, “בין מעלות לכרמיאל יש שטח שאין בו אפילו יישוב יהודי אחד. הצוות שלי מכין תוכנית ליישב את האזור הזה.״

“נשמע מדהים,״ אמרתי, נרגש כולי, “מה עשיתם עד עכשיו?״

“אני כלכלן, אז חישבתי כמה אנשים ניתן לאכלס במקום, מה מקורות התעסוקה האפשריים, אילו תקציבים צריך,״ הציג בפניי טבלאות ותרשימים, “אני די תקוע עכשיו. לא לגמרי ברור לי לאן הולכים מכאן. מקבלי ההחלטות כבר לא בדיוק מקשיבים לי.״

“מי המתכנן, האדריכל של האזור? מי עושה את התכנון הפיזי?“

“עד עכשיו לא עסקנו בתכנון פיזי. אין לי צוות לנושא הזה.״

“החדר לידך פנוי?״ שאלתי. לא חיכיתי לתשובתו. כבר באותו יום ארזתי את חפציי ועברתי לעבוד בחדר הסמוך לחדרו של דב.

התחלתי לתכנן את גוש תפן. אש חדשה החלה בוערת בי.

מודל חדש – יישוב קהילתי

הינה, יש לי משימה אדירה – לתכנן חבל ארץ חדש במדינת ישראל. כמה נפלא! השאלה שנותרה פתוחה היא – איך עושים את זה? איך בכלל מתכננים חבל ארץ? איפה מתחילים? מבראשית, אמרתי לעצמי, קודם כול לראות את המקום.

כשעה וחצי ארכה הנסיעה מצפת למעלות. מול הכניסה למעלות מצאתי דרך עפר משובשת שהובילה לכרמיאל. 20 ק״מ דרומה משם. הדרך הייתה מרהיבה. נשמתי מלוא ריאותיי אוויר צלול ולא שבעתי מראות את הגאיות, מחשופי הסלע, את המדרונות המכוסים בחורש ים־תיכוני ואת הבוסתנים הנטושים שעשרות שנים לא נגעה בם יד אדם. איתרתי כמה מערות, זללתי רימונים ותאנים מהעצים העזובים וצילמתי ללא הרף. לאורך כל הנסיעה לא פגשתי בנפש חיה.

ממצוק ‘מתלול צורים׳ השקפתי על בקעת בית הכרם שנפרסה לנגד עיניי במלוא תפארתה, על מטעי הזיתים כבדי השנים שנפרסו בה, הכפרים הישנים שנצמדו למתלול. באמצע העמק זהרה עיר לבנה, טבולה בירק – כרמיאל. התפתלתי עם הרכב בסמטאות הצפופות והמטונפות של דיר אל אסד. זועזעתי ממראה הביוב הפתוח הזורם ברחובות הראשיים, מהעזובה, מהלכלוך ומההזנחה שנגלו לעיניי. גם בזה צריך לטפל, חשבתי.

“יצאת לבדך לתפן? אתה נורמלי? אתה מבין איזה סיכון לקחת? שלא תעשה את זה יותר לבד!״ רתח דב מכעס. הנהנתי בראשי, אבל המשכתי לסייר בשטח. חיפשתי רעיון סביבו ניתן לטוות את המערכת שאנו רוצים להקים כאן. רציתי לגבש חזון למקום. לגזור ממנו אסטרטגיה.

דב סייע לי לפרק את המשימה לרבדיה השונים, “קודם כול, חזון העל שלנו הוא ‘להקים בית לעם היהודי בארץ ישראל׳, המסגרת לכך היא ‘הציונות׳ והחזון הספציפי של הצוות שלנו הוא ‘להביא יהודים לגליל׳. יש הקוראים לזה ‘ייהוד הגליל׳, אני מעדיף ‘פיתוח הגליל׳. כי כדי להצליח, אנחנו צריכים לבנות מרקם שלם של חיים הכולל מגורים, חברה, תעסוקה, תרבות ורווחה, שיעבדו בסנכרון, יתמכו זה בזה וישרתו את כל האוכלוסייה. כך קמה המדינה הזו.״

“ערי הפיתוח הן לא בדיוק סמל להצלחה,״ אתגרתי אותו, “ראיתי את מעלות והיא ממש עיר עלובה… נראית כמו מעברה בשנות החמישים. שום דבר לא קורה בה. גם היישובים הערביים כאן לא משהו.״

“נכון. את זה באנו לשנות. אין לנו, לסוכנות היהודית, שום מעורבות בהתיישבות העירונית, אבל ההתיישבות הכפרית בארץ, זו שבה אנו עוסקים, היא דוגמה טובה להצלחה. בעיקר בזכות המודלים המיוחדים של שיתוף שנוצרו, ‘הקיבוץ׳, שבו הרכוש שייך לכולם, ‘המושב׳, שיש בו שיתוף כלכלי וערבות הדדית, ו׳המושב השיתופי׳ שהוא מעין הכלאה של שתי הצורות האחרות.״

לקח נשימה, הביט בי, לוודא שאני עוקב אחריו, “יש עוד צורת יישוב, ה׳מושבה׳, שמבוססת על קרקע פרטית. חלק מהמושבות הפכו עם השנים לערים, אבל התחלת ההתיישבות הייתה תמיד חקלאות. זה לא יכול לקרות בתפן. בעצמך ראית שבאזור הזה אין כמעט אדמה חקלאית, השטח הוא בעיקר טרשים. חשבנו לבסס יישובים קטנים על תעשייה, אבל אין לנו מודלים לזה.״

“מה קרה לך, העידן התעשייתי כבר חלף מן העולם… קצת נתקעתם. לא?“ אמרתי.

“אתה צודק,״ הסכים איתי מייד.

“בוא נצא רגע מהקופסה,״ הצעתי, “אנחנו בעידן של שירותים וידע. בוא ננצל את המשאבים הטבעיים של השטח, נוף, טבע ואיכות חיים, ונבנה יישובים שמבוססים על המרכיבים האלה.״

“עם אוויר צלול ונוף מרהיב, אי אפשר לשלם במכולת,״ אמר דב.

“נכון,״ אמרתי, “ולכן אני מציע שנתכנן יישובים שיש בהם עירוב של פרנסות, גמישות של פרנסות. למשל, אפשר להוסיף לכל מגרש שטח לצימרים. אפשר לבנות במרכז כל יישוב מבנה תעסוקה שיהיה שייך לכלל התושבים וניתן יהיה לקיים בו פרנסות מבוססות שירותים וידע. את התעשייה היותר כבדה אפשר לרכז בפארק מרכזי שנבנה סמוך לכביש המתוכנן בין מעלות וכרמיאל. זה יאפשר לקלוט עובדים גם מכאן וגם מהערים האלה.״

“מצוין,״ נסחף דב בהתלהבות שלי, “זה יאפשר גם לתושבים להתנייד ולהגיע לאזורי התעשייה במעלות ובכרמיאל.״

המשכתי לפרוש את החזון שלי, “סמוך לפארק התעשייה נקים יישוב שהייחוד שלו יהיה איכות חיים. כך נוכל להציע לכל מי שיתגורר בחבל לא רק איכות חיים גבוהה אלא גם אפשרויות תעסוקה מגוונות – במגרש שלו, ביישוב שלו, בפארק התעשייה המרכזי וכמובן בסביבה הקרובה, בכרמיאל, במעלות או אפילו באזורים מרוחקים יותר. שים לב שההשקעה שלנו תהיה בעיקר בתשתיות, את כל השאר יעשו האנשים.״

“הרעיון שלך הוא שנוותר על תעסוקה חקלאית או תעשייתית בתוך היישובים?״ תהה דב.

“כן, היישובים יהיו מבוססים על הרעיון שאלה מקומות שכיף לגור בהם, וסביבם יש תעסוקה מגוונת במרחק נגיעה. כך יהפכו היישובים לקהילה כלכלית אחת ששזורה זו בחיי זו ובחיי הסביבה הקרובה. זה יכול להבטיח הצלחה לחבל עצמו, וגם להעצים את היישובים שבשוליו, בין שהם יהודיים או ערביים. זה גם מה שימשוך אנשים לגליל.“

דב גירד בפדחתו, “אני מציע שתכין מצגת לישיבה הקרובה עם יושב ראש הסוכנות והמנכ״ל,״ אמר, “אני אכין את המודל הכלכלי. אם נשכנע אותם – נעשה מהפכה!״ שמחתי לראות את דב מתלהב, נרגש וסוף סוף מאמין שאפשר לעשות את זה. גם אני האמנתי. ידעתי שנוכל לשכנע את האחרים.

 

כל הנהלת המחלקה להתיישבות הגיעה לשמוע ולראות את התוכנית שהכנו. יצאנו ממעלות ונסענו דרומה בשביל העפר. לשיירה, שמנתה שמונה מכוניות, התלווה ג׳יפ חמוש במקלע, תזכורת לסיכונים השוררים באזור. האביב החל להתעורר, קריר היה ונעים, כלניות, עיריות ורקפות פרחו מכל עבר ומילאו את האוויר בבושם מתקתק. הובלתי את המשתתפים לרכס שייעדנו לפארק התעשייה והשקפנו סביב. כולם היו קשובים ונינוחים, חוץ מצעיר צעקני אחד, שהתנגד בזעם למיזם. האיש היה סגן ראש מועצת מעלות, שלמה בוחבוט. הוא טען בתוקף ובצעקות רמות, שהקמת תפן תגרום לשקיעת העיירה ולהתנוונותה. הנאספים ניסו לשווא לשכנע אותו שיקרה בדיוק ההפך.

בתום הסיור התכנסה הנהלת הסוכנות באחד הבתים במושב מעונה. פרשתי את התוכניות, הצגתי את מיקום היישובים ואת ארגונם בשטח והסברתי איך תתפקד המערכת, שתתבסס על תעשייה, תיירות, שירותים וידע. הצגתי את צורת ההתיישבות החדשה – ‘יישוב קהילתי׳, המבוסס על שיתופיות בנושאים חברתיים ומוניציפליים אך מאפשר חופש מלא ליוזמה וליצירה.

עודי מדבר, קטע את דבריי מנכ״ל הסוכנות, יחיאל אדמוני בהתרגשות, “כל הכבוד. זו ביצת קולומבוס! תוכנית נהדרת. בואו נלך על זה!״

“כן, הגיע הזמן למודל התיישבותי חדש,״ החרה החזיק אחריו רענן וייץ, ראש המחלקה, “זה יכול לעבוד כאן.״

“יש!״ הם קנו את זה. כולם חייכו, הוגשו קפה ותקרובת, בקבוקי יין נפתחו ונמזגו בשקשוק קריסטלים. בירכנו ‘לחיים׳ והתקוות המריאו לשחקים. הרגשתי שנולד מודל התיישבותי חדש – ‘ישוב קהילתי׳. יחד איתו בא לעולם גם ‘פארק התעשייה׳, ראשון בין רבים שיקומו אחריו בארץ.

לרעיונות טובים יש חיים משלהם. לאחר חודשים ארוכים במגירה, נפלו התוכניות של גוש תפן לידיו של סטף ורטהיימר, תעשיין נמרץ שידע להפוך בעיה להזדמנות. הוא הציע למדינה להחכיר לו את השטח והתחייב לממש את התוכנית שגיבשנו. בשנת 1978 אימצה המדינה את הרעיון ומסרה לו את השטח.

שנתיים לאחר מכן יצאה המדינה בתוכנית להקמת שרשרת יישובים קהילתיים בגליל שנקראו ‘מצפים׳. עשרות יישובים הוקמו בשיטה זו ושינו את פני הגליל.

במבחן התוצאה

ורטהיימר הקים את פארק התעשייה והעביר לשם את מפעליו מבוססי הטכנולוגיה. בסמוך הקים יישוב קהילתי גדול ומצליח – כפר ורדים. גוש תפן וסביבתו הפכו לאזור משגשג המצוי בצמיחה מתמדת – מעלות הפכה מוקד משיכה למשפחות רבות. גם האוכלוסייה הערבית באזור נהנית מצמיחה ופריחה. גם כרמיאל הפכה לעיר איכותית ומרתקת. אוכלוסייתה נושקת לחמישים אלף תושבים ואזור התעשייה שלה גדוש במוקדי תעסוקה עד חוסר יכולת להכיל. מסילת רכבת הגיעה לעיר ומהדקת את קשריה לשאר חלקי הארץ והשגשוג מביא אליה עוד ועוד תושבים הנהנים מקסמו של האזור.

לעיתים קשה לי להפנים שהייתי שם גם אני, לזרוע את הנבטים הראשונים. אך תמיד ממלאה אותי גאווה על כך שהייתי חלק ממהלך ששינה את פני הארץ, תחושה המהולה בחמיצות כשאני מבין ששנים אלה לא תחזורנה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.