החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התעוררות – מסע של ניצחון

מאת:
הוצאה: | 2018-08 | 140 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

"בכיתי בלילות בכי מר, לא הבנתי למה זה קורה לי. אני בסך הכל בן אדם טוב,

לא עשיתי רע לאף אחד בחיים. כל מה שאני רוצה זו אהבה. הנפש לא יכלה

לספוג עוד, והמצב הבריאותי שלי החל להידרדר.

הייתי בן 30 ואבוד.

הבנתי שיש לי שתי אפשרויות: או שהמצב שלי ממשיך להידרדר או שאני בוחר באושר.

באושר שלי! זו הייתה החלטה- לקחת אחריות על חיי, התחלתי לשאול את עצמי שאלות שלא העזתי לשאול ולא העזתי להתמודד אייתן, ידעתי שאני לא מתכוון לוותר ושאני בוחר להיות מאושר בחיים. קיבלתי את חבטת ההתעוררות שלי במלוא העוצמה. המסע שלי התחיל".

 

התעוררות-מסע של ניצחון.

הספר מוביל את הקורא במסעו של כפיר כילד מופנם וביישן שמגלה את משיכתו לבני מינו

דרך המלחמות הרבות בין השכל לרגש ומלווה את כפיר בדרכי התמודדות עד לנקודת המפנה ששינתה את חיוו.

הוא הצטייד באמונה גדולה, בכוח רצון, בנחישות והתמדה ויצא לדרך.

 

כפיר קלברס, מאמן בכיר בקהילה הגאה לפיתוח ביטחון עצמי, אהבה וקבלה עצמית והגשמת מטרות בחיים. יועץ זוגי, מרצה ומנחה סדנאות וקורסים בנושא ביטחון עצמי וזוגיות.

מקט: 4-1272-255
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1

 

אני זוכר כאילו היה זה אך אתמול. אני עוצם את עיניי ומדמיין את עצמי כילד ומשתאה איך השנים עברו להן כל כך מהר. לפעמים אני עדיין מרגיש ילד. אני כותב וממשיך לראות את אותו היום כאילו זה מוקרן לי על מסך המחשב כשאני כותב מילים אלו. אני מגדיל את חלון הסרט לגודל מלא, יושב עם קפה וסיגריה, מגביר את הסאונד, מתוח ונרגש בו זמנית. והנה זה מתחיל… PLAY.

איזה שקט. כאילו הזמן עצר מלכת. דממה מאיימת. מפחידה, הייתי אומר. אני והעולם שבחוץ, אך אין מי שישמע, אין מי שישים לב.

זה היה חורף לא קל, קור שעוטף את העצמות ומסרב לשחרר. ואני, מתכסה בשמיכת הפוך במיטת הנוער המגניבה שלי, מתקפל ומתכרבל בתוכה כדי לשמור על החום. הגשם בחוץ לא הפסיק לרדת, לא נתן מנוח.

התעוררתי באמצע הלילה, מפוחד, מזיע כולי ומבולבל. אני זוכר שנשימתי הייתה מהירה. לא הבנתי היכן אני באותו רגע. חשבתי שקרה לי משהו, עד ששמתי לב שאני במיטה שלי, בבית שלי. נשמתי לרווחה כשהבנתי שאני בטוח. לאבא שלי היה הרגל להביא לי כל לילה כוס מים לפני שהלכתי לישון, ראיתי שנשארו עוד קצת מים בכוס, שתיתי כדי להירגע. אך הלב רעד. מחוסר הבנה, מהתערערות האיזון הנפשי. הייתה לי שינה עמוקה מאוד באותן השנים, בדרך כלל לא התעוררתי כל כך מהר. אח, אני כל כך מתגעגע לשינה הזאת. אך מאותו לילה שום דבר לא חזר להיות כמו שהיה. פתאום חלמתי, פתאום התחלתי להרגיש, לפנטז, להתבלבל. התחלתי להעז. אך אין לי את מי לשתף, אין לי את מי לשאול, אין לי מי שיסביר מה החלום הזה אומר, או יותר נכון – הפנטזיה, אם אהיה כן עם עצמי. הרגשתי חסר אונים ולגמרי לבד.

הייתי בסך הכול ילד בן 13. מה אני אמור להבין בכלל? הרי כולנו חולמים חלומות. חלומות דמיוניים, רוצים להיות מפורסמים או עשירים. לרוב זה נשאר בגדר חלום. אך אני הרגשתי את “החלום” שלי אחרת, אמיתי יותר, אותנטי.

בתוך תוכי ידעתי. ידעתי באותו הלילה שהחלום לא ירפה ממני. הבנתי ששום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה, לא השינה ולא החלומות, ובעיקר – לא הרגשות, שהפכו לבלתי ברורים, רגשות שצצו להם פתאום בלילה סגריר אחד ולא נתנו מנוח עוד הרבה שנים אחרי.

בדיעבד, הבנתי שהחלום הזה בא לומר לי: “אני כאן. אני כאן כדי להישאר”.

שם הכול התחיל.

פנטזתי עליו, הוא היה בשכבה מתחתיי, ילד יפה תואר, עורו שחום, שערו חלק, ובלוריתו מורמת מעלה. פנטזתי שאנחנו מתנשקים, שהוא נוגע בי, מחבק ומלטף אותי. זו הייתה תחושה כל כך נעימה. חשתי רעידות בגוף, הרגשתי התעוררות שלא הרגשתי בעבר. זה היה נכון, טבעי, לגמרי בסדר – בחלום, בפנטזיה.

בדרך כלל החלומות שלי בדיוניים. אתם תקראו עליהם בהמשך הספר. ואם אני זוכר אותם כשאני מתעורר, אני מיד רושם אותם על דף כדי לזכור. הייתי ילד מאוד יצירתי עם דמיון מפותח. עד היום.

את החלום הזה לא העזתי לרשום. בתוך תוכי ידעתי שזה לא סתם עוד חלום בדיוני.

חזרתי לישון כשבליבי תקווה גדולה שזה יחלוף לו. התכרבלתי שוב מתחת לפוך ודמיינתי שאני סופרמן כדי להסיח את דעתי ואת מחשבותיי ושאוכל לחזור לישון בשקט מבלי לחשוב על מה שקרה. תמיד לפני השינה דמיינתי שאני סופרמן, עף מעל העיר ומציל אנשים. זה נתן לי הרגשה טובה כזאת שאולי יום אחד אוכל באמת לעוף ולהציל את העולם. אולי גם הפנטזיה הזאת באה לומר לי משהו. לפני שאני מציל אחרים, אני צריך “להציל” את עצמי.

קמתי למחרת בבוקר בהרגשה נוראית. חשתי בחילה. מצד אחד חשבתי שמשהו לא בסדר איתי. איך זה הגיוני שאני חולם על ילד? על בן? מה זה השטויות האלה? ומצד שני, חייכתי בסתר ליבי מבלי שאף אחד ידע או ירגיש. איזה דיסוננס, אה?!

ראיתי אותו באותו בוקר מגיע לבית הספר. צמרמורת אחזה בגופי. אני רואה אותו מרחוק ומרגיש שהזמן לא זז. כאילו אני בסרט דמיוני, הפנטזיה הארוטית מול עיניי, והיא נעה בהילוך איטי.

אפשר לומר שאפילו חיכיתי שהוא יגיע. התעשתי מהר והמשכתי בלימודים, מנסה להדחיק את כל מה שעברתי באותו לילה, כאילו לא היה ולא נברא. סתם שטות. זה יעבור… אין סיבה שלא.

ככל שאנו נאבקים באותן מחשבות, באותן אמונות שלנו, ומנסים להכחיש אותן, להעלים אותן, אנחנו רק מעצימים אותן יותר ויותר, ובסופו של דבר אנחנו הופכים אותן למציאות של ממש. נבואות שמגשימות את עצמן. כמו “הפיל הוורוד” שדיברתי עליו ממקודם. אך אין כמו להפעיל את המתג של מנגנוני ההגנה שלנו כדי לא להתמודד עם מצבים בחיים. הרי זה הכי קל, לא?!

וזה כמובן מה שעשיתי.

 

עכשיו, כשאני כותב את השורות הללו, אני נזכר עד כמה הייתי זקוק ליחס, לתשומת לב.

תמיד הייתי בסטטוס של “הילד החדש”. כשהייתי בן שמונה עברה משפחתי לגור בבסיס חיל האוויר עובדה שבדרום, ליד אילת. אני זוכר את היום הראשון שעברנו לגור שם. נכנסנו לדירה, חיכו לנו בקבוק שתייה ועוגה במטבח. כנראה מהדיירים שגרו שם לפנינו. מחווה יפה הייתי אומר. אמרתי לאימי שאני הולך להסתובב קצת לראות מה נמצא סביבנו, להכיר קצת את האזור. בעודי משוטט לי ברחוב, פגשתי ילד אחד שנראה כי הוא קצת מבוהל. מיד הוא זיהה שאני “הילד החדש” והתחיל לדבר איתי. הוא שאל אותי שאלות, איך קוראים לי, מאיפה באתי, מה התפקיד של אבא שלי בבסיס. הוא הואיל בטובו להסביר לי קצת מה קורה סביבי. היכן מועדון הנוער, גן השעשועים.

לפתע הוא הסתכל אחורה וצעק לי בבהלה, “בוא מהר”, ואני מוצא את עצמי מתחיל לרוץ ולא מבין למה. בזמן שאנחנו רצים, אני מסתכל אחורה ורואה שלושה ילדים רודפים אחרינו. נלחצתי מאוד. לא הבנתי למה הם רודפים אחרינו. לא יכולתי עוד להמשיך לרוץ ועצרתי. הילד שהיה איתי המשיך במנוסתו ונעלם. שלושת הילדים הגיעו אליי בעוד שאני מסדיר את נשמתי ואמרו לי בנחרצות, ואפילו בתוקפנות, שלטובתי, לא כדאי לי להסתובב עם אותו ילד. הרגשתי כאילו הם העבירו לי מסר: “אם אתה רוצה שיהיו לך חברים, אל תסתובב איתו”. ובתור ילד בן שמונה שרק הגיע למקום חדש, כל מה שרציתי זה להכיר אנשים חדשים, לרכוש חברים. מאותו היום התעלמתי מאותו ילד בלי לתת יותר מדי הסברים. והוא היחידי שבירך אותי כשהגעתי לבסיס. זה מפליא אותי עד היום עד כמה אנחנו מייחסים חשיבות לסטטוס חברתי ומושפעים ממנו, מהרצון להרגיש שייך, מקובל, “אחד מהחבר’ה”. זה מתחיל מגיל כל כך צעיר ונמשך גם לחיינו הבוגרים.

מכיוון שגרתי בתוך בסיס, לא הורגשו הבדלי הגילים בין הילדים בשיכון המשפחות. לרוב, כולם הכירו את כולם. הכרתי ילדים לא רק מהשכבה שלי, אלא גם משכבות מתחתיי ומעליי. גרתי בעובדה ארבע שנים, מגיל שמונה עד גיל 12. אני זוכר ששיחקתי הרבה גומי עם הבנות. (כבר זה היה צריך לעורר חשד, לא?). היה לנו מועדון נוער שהייתי פעיל בו מאוד, קייטנות, הופעות, טיולים ועוד שפע פעילויות לילדים. זה אחד היתרונות עבור מי שגר בתוך בסיס של חיל האוויר.

בזמן שאני כותב מילים אלו, אני לוקח את עצמי אחורה בזמן ושם לב עד כמה הרגשת השייכות ליוותה אותי כל כך הרבה שנים. לפעמים אנחנו לא חושבים על זה, או אפילו מדחיקים בתת מודע שלנו, כל מיני חוויות שעברנו. זה מדהים איך אותן חוויות ואירועים, גם אלו שנראים הכי טריוויאליים וחסרי משמעות, מעצבים אותנו למי שאנחנו היום.

באותן שנים, אני ורבים מחבריי היינו מכורים לסדרת הטלוויזיה “לא כולל שירות”, בכיכובם של צעירי תל אביב, שגילמו מלצרים ולקוחות של בית קפה, והעלילה של כל פרק התרחשה סביב בית הקפה. במסגרת התוכנית הם גם שרו כל מיני שירים. ידענו בעל פה את כל השירים שלהם, את השמות של כל משתתפי הסדרה, מי אוהב את מי וכדומה. אפילו התקשרתי פעם אחת לסער פין (אחד ממשתתפי התוכנית), שהיה ממש חתיך בזמנו, והזמנתי אותו ואת הלהקה לבוא להופיע באילת. זה אומנם לא קרה, אבל התרגשתי כשדיברתי איתו בטלפון.

כמעין מחווה, וגם קצת משעמום, הקמנו את “צעירי עובדה”. יצרנו מופע בעזרתה של חיילת ששירתה בזמנו בבסיס והייתה המדריכה שלנו במועדון הנוער. מופע עם ריקודים וכוריאוגרפיה. היא חילקה אותנו לקבוצות או לצמדים, תלוי איזה שיר שרנו. לאחר החלוקה, ראיתי שאחרים קיבלו לשיר שיר סולו ואני לא. לא שהיה לי קול של זמר אבל רציתי שיר אחד שאני אשיר לבד. באתי לחיילת והצבתי לה אולטימטום: “אם אני לא מקבל שיר סולו, אני לא משתתף במופע. עיקמתי פרצוף, הלכתי לפינה כמו כל ילד טוב שעושה מניפולציה כדי לקבל יחס, ובסוף היא הסכימה.

הייתי מאושר. כמובן שגם השתתפתי ברוב השירים האחרים. שיר הסולו לא היה העניין העיקרי. רציתי לקבל תשומת לב, יחס, שהפוקוס יהיה עליי.

התכוננתי שבועות על שיר הסולו שלי. ובסופו של דבר העלינו מופע מרהיב. כולם מחאו לנו כפיים ונהנו. זו הייתה אחת הפעמים היחידות שהרגשתי ש”רואים אותי”.

לרוב זה הסתיים לגמרי אחרת.

הייתי ילד מאוד ביישן. אך הייתי מאסטר בליצור סיטואציות בהן אקבל תשומת לב מאחרים. כך, למשל, כאשר ערב אחד ארגנו מסיבה במועדון הנוער, הרגשתי קצת מנותק ומרוחק, לא קיבלתי מספיק יחס מהילדים האחרים. יצאתי החוצה וישבתי על הנדנדה ממול למועדון. אותו ערב היה גם תאריך האזכרה של סבא שלי מצד אבי, שנפטר לפני שנולדתי בכלל. ישבתי בנדנדה והתחלתי לבכות. אני בוכה ובו זמנית מסתכל בזווית העין מי יוצא ומי נכנס למועדון. אני ממשיך לבכות בקול רם כדי שילדים אחרים ישימו אליי לב ויבואו לשאול מה קרה ולמה אני בוכה. ואכן כך היה, ניחמו אותי, חיבקו אותי. והרי זה בדיוק מה שחיפשתי.

וואו… אני קצת נדהם מעצמי כשאני נזכר בזה עכשיו.

איך הנפש שלנו מורכבת, אה? ואיך לרוב הדברים הללו מתחילים כשאנחנו כה צעירים. הצורך “שיראו אותנו” כבר נכנס לפעולה עוד לפני שאנחנו מכירים את עצמנו בכלל. והתחושה הזאת ליוותה אותי עד היום.

לאחר שנה בבסיס כבר לא הייתי אותו “ילד חדש”. למזלי, מכיוון שרוב הילדים התחברו לכולם, כבר לא הרגשתי את הצורך הזה להיות שייך, כי הייתי כבר חלק מהחבר’ה. היינו משחקים מחניים בלילה, 4 מקלות, קלאס וכל המשחקים של פעם. הייתי קרוב יותר לבנות מאשר לבנים. הרגשתי איתן נוח יותר.

כך עברו להן ארבע שנים בתוך בסיס חיל אוויר סגור. ממש לגור בחממה. אלו היו השנים הטובות בחיי. כולם עם כולם, בלי יותר מדי השוואות, הבדלי מעמדות, מקובל או לא מקובל. פשוט קבוצת ילדים אחת גדולה.

אך כל זה נגמר כאשר עזבנו את עובדה ועברנו לגור ביישוב קהילתי בשומרון. שינוי כרחוק מזרח ממערב (ובמקרה שלי, כרחוק מזרח מדרום). נשארתי קצת בקשר עם החברים שלי מעובדה אך הוא התפוגג די מהר, לצערי. אציין שנולדתי בחולון, וגם גרתי באילת כשהייתי בגן. עברנו די הרבה מקומות בעקבות תפקידו של אבי בצבא. ולא, הוא לא היה טייס, אם זה מה שאתם חושבים.

אני עוצם שוב את עיניי ורואה בדמיוני את כפיר הילד. הילד הקטן, הרזה, המופנם. בתסרוקת קָרֶה (זה היה במודה פעם) וגשר בשיניים. הילד שהגיע למקום חדש, ליישוב מרוחק, מבודד, שדורש ממנו להתאקלם פעם נוספת, להכיר שוב אנשים חדשים, להסתגל למנטליות חדשה, ליצור לעצמו איזושהי קרקע יציבה שבה יוכל להרגיש בטוח, מוגן, להרגיש שייך.

ומה עם הצורך בתשומת לב? מי יראה אותי עכשיו? לא ידעתי עד כמה זה השפיע עליי כאשר הגעתי לשם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “התעוררות – מסע של ניצחון”