בתאריך 23 ביוני 1950 יצאה הטיסה הראשונה של חברת התעופה הצעירה "אל על" מישראל לניו־יורק. פרט זה הוא אמת היסטורית […]
פרק 1
עברו כבר יותר משלוש שנים מאז אותו יום שבו התרחשו השוד והרצח.
היו אלו שנים היסטוריות. המנדט הבריטי הסתיים, ונוסדה מדינת ישראל. מלחמת העצמאות פרצה ותמה. במסגרת העברת כל מוסדות השלטון מידיים בריטיות, מנדטוריות, לשליטה ישראלית, הוקמה גם המשטרה העברית.
בשנותיה הראשונות של משטרת ישראל היא חוותה אתגרים מרובים. הקשה בהם היה המחסור בשוטרים, שנבע מחזרתם של רבים מהשוטרים ומהקצינים המקצועיים אזרחי בריטניה לארצות מוצאם. המחסור שנוצר פגע קשות ביכולתה של המשטרה הצעירה להשתלט אפילו על הצרכים המיידיים.
כך קרה שבחקירת השוד והרצח בבנק “ברקליס” לא היה למשטרה קצה חוט.
כשנה קודם לכן הוחלף צוות החקירה בצוות בכיר ומנוסה יותר, אך גם פעולה זאת לא קידמה דבר. המבוכה בקרב בכירי המשטרה גברה ככל שהזמן חלף, וזאת דווקא בתקופה שהם השתדלו ככל יכולתם להציג יכולות והצלחות.
בציבור הרחב, לעומת זאת, העניין כמעט נשכח, היות שהתעניינות התקשורת הלכה ודעכה.
היה זה ב־17 בדצמבר 1949, כשמשהו סוף סוף התחיל להשתנות. באותו יום התקבל מברק מפתיע בלשכתו של מפכ”ל המשטרה. המברק נשלח מהקונסוליה הישראלית בניו־יורק, קונסוליה שנפתחה ברוב הדר ופאר זמן קצר קודם לכן.
המברק נוסח בקיצור רב, כנהוג במברקים:
אזרח ישראלי המצוי במעצר במשטרת ניו-יורק מבקש צו הסגרה לישראל.
המפכ”ל התקשר לקונסול הכללי שבניו־יורק וביקש ממנו פרטים נוספים — את זהותו של האזרח הישראלי ואת הסיבה לבקשתו.
משימת הליקוט של כל הפרטים המבוקשים הוטלה על עורך הדין אליהו בינדרמאכר, עורך דין מפורסם בעל ניסיון בטיפול בישראלים היושבים בכלא בארצות הברית ובהסגרה לישראל של מועמדים למשפט בארץ.
הפרטים התבררו בתוך זמן קצר. יומיים בלבד לאחר שקיבל עורך הדין את הבקשה הונח על שולחנו של הקונסול תיק ובו דף אחד בלבד:
מדובר באזרח ישראלי בשם חיים לייבוביץ, שנתפס לפני זמן לא רב בנמל ניו־יורק, כאשר ניסה לעלות על אוניית משא שפניה היו מועדות למקסיקו. התברר שהוא נכנס לארצות הברית באופן בלתי חוקי, ללא אשרה. כאשר נתפס נמצאו על גופו כמאתיים אלף דולרים שמקורם אינו ברור. משטרת ניו־יורק חושדת כי מקורו של הסכום העצום הוא בסחר בסמים.
בתיק שהונח על שולחנו של הקונסול צוין גם כי פרקליט מדינת ניו־יורק נמצא בתהליך מתקדם של הכנת כתב האישום, לשם העמדתו לדין.
הקונסול העביר את המידע במברק למפכ”ל המשטרה. לאחר קריאה ומחשבה קצרה, כתב המפכ”ל לקונסול:
חסר נתון חשוב ביותר, מהן הסיבות לבקשת ההסגרה?
***
כאשר נכנס עורך הדין בינדרמאכר לבניין המעצרים הענקי שבדרום מנהטן הייתה השעה תשע ועשרים. אולם קבלת הקהל היה כבר מלא באנשים והמולה רבה שררה במקום. תור ארוך של מבקרים השתרך מול עמדת הפקיד התורן והמתין לאישור כניסה.
עורך הדין לא הצטרף לתור הארוך. היה ברור שזו לא הפעם הראשונה שהוא נמצא במקום. התנהלותו אישרה את בקיאותו ברזי הבניין. מייד לאחר היכנסו מבעד לדלת הזכוכית הגדולה פנה לצד ימין, תוך התעלמות מהכוונת השוטר שעמד מאחוריה. הוא ניגש ישירות לחדר שנמצא בקצה האולם. על השלט הבולט שהיה מוטבע מעל הפתח היה כתוב: “מפקד יחידת מעצרים — ניו־יורק”.
ברגע שנכנס קמה ממקומה הפקידה שישבה מאחורי שולחן עץ קטן.
“לאן אדוני חושב שהוא הולך?”
“יש לי פגישה עם המפקד מקמילן”, השיב בביטחון רב, כאילו לא שם לב לנימת הזלזול שבקולה, והדגיש את דבר היכרותו עם המפקד.
“ומי אדוני?” בשינוי שבקולה ניכר שמץ של כבוד.
“עורך דין אליהו בינדרמאכר מהקונסוליה הישראלית”.
“רק רגע, בבקשה”, אמרה בנימוס אמריקאי מאולץ.
עורך הדין המתין בזמן שהיא דיברה בטלפון הפנימי.
“אתה יכול להיכנס”, אמרה וקמה לפתוח עבורו את הדלת.
מפקד בית המעצר, גבר גבוה ורחב כתפיים, ישב מאחורי שולחן גדול, לבוש במדים שחורים, ועל צווארון חולצתו דרגות זהובות.
“שלום, המפקד מקמילן”.
“שלום. שב, בבקשה. את מי אתה רוצה לבקר הפעם?”
היה ברור כי מקמילן רצה לקצר את הפגישה.
“כפי שאתה יודע, אני נציג הקונסוליה הישראלית. קיבלנו מידע על אזרח ישראלי שעצור כאן”.
“זה נכון”, התחיל להסביר, “הפרשה מאוד מוזרה. מצד אחד, היה ברשותו המון כסף כשנעצר. מצד שני, הוא נכנס לארצות הברית באופן לא חוקי, וניסה גם לצאת באופן לא חוקי, כאילו חשב ששמו מופיע ברשימת המבוקשים”.
“לפי דבריך אני מבין ששמו לא נמצא בשום רשימה של מבוקשים”.
“נכון”, ענה המפקד.
“אוקֵי, אז אני מבקש להיפגש איתו”.
“עכשיו?”
“כן, ברור. אם אני כבר פה”.
עשר דקות מאוחר יותר הוכנס עורך הדין בינדרמאכר לחדר קטן, מלווה בסוהר צעיר. במרכז החדר ניצב שולחן מתכת פשוט, ומשני צדדיו כיסאות עשויים ממתכת אף הם. החדר היה צבוע באפור, והשרה אווירת נכאים אפילו על עורך הדין הוותיק והמנוסה. על הכיסא הרחוק מהדלת ישב אדם שנראה כבן חמישים, לבוש בבגדי אסיר בצבע כתום בוהק. עורך הדין התרשם ממראהו — רחב גוף, נאה, שערו החלק והבהיר משוך לאחור.
“שלום”, בירך אותו עורך הדין בעברית במבטא ניו־יורקי מובהק.
“שלום גם לך”.
הבחור שמח לשמוע עברית.
“אני עורך דין אליהו בינדרמאכר, נשלחתי מטעם הקונסוליה”.
“מצוין, סוף סוף”, קטע אותו האסיר, “אני רוצה להישפט בארץ, לא כאן”.
הוא מיהר לומר את הדברים החשובים, כאילו חשש שהפגישה עומדת להסתיים.
“זה לא כל כך פשוט”, אמר עורך הדין בשקט וברצינות, “צריך לבקש צו הסגרה וזה לוקח זמן”.
הוא הפסיק את דבריו לזמן קצר, חשב כיצד לנסח את דבריו, ואז שאל:
“למה אתה חושב שמדינת ישראל צריכה לבקש את ההסגרה? עשית איזה מעשה לא חוקי בארץ או איזו עבירה שיכולה להיות עילה להסגרה?”
“כן”.
“טוב, אני רוצה לשמוע על מה אתה מדבר”, הורה, “ספר לי הכול, ואני אראה מה אפשר לעשות”.
“אחרי שאספר לך אתה תראה שאתם, ואני מתכוון למשטרת ישראל, תרצו להחזיר אותי לארץ”. הוא השפיל את מבטו, בטרם הוסיף ברצינות, “מאוד תרצו”.
לעורך הדין היה נדמה שלמרות רצינות דבריו עלה חיוך דק מאוד על שפתיו של היושב מולו.
“כולי אוזן”, אמר.
אין עדיין תגובות