החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הצבי הבוער

מאת:
הוצאה: | 2007 | 266 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

יום אחד מגלה ערן חפץ שזכרונו מתעתע בו. אירועים בעברו, שהותירו חותם ניכר בחייו ובחיי משפחתו, נשכחו ממנו לחלוטין, כאילו לא אירעו מעולם. חמוש בשכל חד ובנחישות אובססיבית שאין לה מנוח, יוצא חפץ למסע בעקבות "החורים השחורים" שנפערו בתודעתו ובעקבות הסודות שנבלעו בתוכם — עד לרגע שבו עליו להחליט אם להיבלע בהם גם הוא, או לוותר על פתרון החידה ולשמור על שפיותו.
'הצבי הבוער' הוא רומן/מותחן פסיכולוגי אכזרי ומחשמל, העוסק בפער הבלתי נסבל שבין דמותנו המוארת, המוכרת לנו מן הראי, לבין הגחלים הלוחשות מתחת לפני השטח של חיינו. האמיתות היציבות והפחות יציבות שחפץ מנסה להיאחז בהן — אהבתו לאשתו, אהבתה אליו, ובעיקר מקומה הסבוך של האהבה הזאת בחיי הנישואים שלהם — כולן מאיימות לבגוד בו. מה שהיה מוצק, מובן מאליו, הופך שוב ושוב לחומר בעירה אפל ומסתורי, וניצת. האם חפץ ישרוד את האש הזרה שהתלקחה בו?

מקט: 4-497-1102
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1.

במבט לאחור, קרוב לוודאי שהטרגדיה המוזרה, האיומה, שמרגע מסוים חייו של ערן חפץ הלכו ונבלעו בתוכה, הייתה נמנעת אילו היה אדם קצת פחות ישר. אילו, במקום להיות נוקשה כל-כך, היה נוהג כ"סרט מדידה גמיש יותר", הכל היה מסתיים אחרת. אל המושג הזה, "סרט מדידה גמיש", התוודע אצל אריסטו בספרו על האתיקה, כאשר כבר היה שקוע עמוק בבוץ. הייתה זו המצוקה שהכריחה אותו לשמוע מה שעד אז היה יוונית עתיקה בשבילו. שכן ערן היה רחוק מכל התפלספות – מעשי, בעל שכל ישר, כלל לא טיפש, אבל מוגבל בתחומי העניין שלו. כך שניתן לקבוע במידה רבה של ביטחון שיותר משערן בא אל הפילוסופיה היא זו שכפתה עליו את עצמה, באמצעות אותם "חורים שחורים" שהחלו, יום בהיר אחד, נפערים בתודעתו. לא תורת הנפש – כמו שטענו אחר-כך הפסיכיאטרים שחגגו על העניין – היא המפתח לסיפורו העגום, אלא אהבת החוכמה. היא השתעשעה בו זמן-מה, וכשמאסה בשעשועיה, ניפצה את הצעצוע שלה לרסיסים.

אם לא נרצה לחזור שנים רבות אחורה, עד ללידתו המוקדמת של ערן כפג במחלקת היולדות הקטנה של בית-החולים בילינסון בפתח-תקווה – אשר כבר אז, בשנות החמישים המוקדמות של המאה הקודמת, הפכה מ"אם המושבות" לעיירה ישראלית חסרת זהות – נוכל לפתוח את הסיפור ארבעים ושש שנים מאוחר יותר: בחלום שערן חלם ימים ספורים לפני גילוי החור השחור הראשון שלו. בדרך-כלל לא היה ערן איש של חלומות, ובאותם מקרים מועטים ששיירים של משהו דמוי חלום הצליחו לצלוח את שנתו הכבדה, הם נשטפו עם קפה הבוקר הראשון. אולם החלום הזה, משום-מה, דילג מעל למשוכת היקיצה כשהוא שלם ומוגמר וממאן להתפוגג.

אפשר להבין איפוא מדוע מאותו רגע – מנקודת השקפתו של ערן לפחות – התחילה הידרדרותו.

בחלומו נופל ערן לאורכו של בניין רב קומות. נפילה איטית וארוכה. וכשהוא חולף כך, כעוף גדול ולו פרצוף אדם, מול חלונות הדיירים, מעיפים בו מקצתם מבט סקרני, אדיש, רובם אינם מבחינים בו כלל, עסוקים בשלהם – מבשלים, קוראים עיתון, צופים בטלוויזיה, בוהים בעצמם במראה. מישהי צובעת שיער. זוג מתקוטט. אשה שכובה על בטנה, מקבלת עיסוי מגבר נמוך ושרירי, ואינה רואה שתוך כדי כך הוא מחסל בהיחבא את בקבוק הקוניאק המובחר שלה. ואילו ערן, אדם ש"אין לו בכלל עיניים" כפי שאומרת תמיד אשתו, מבחין עתה בכל פרט ופרט: ענן אדים עולה מפייתו של קומקום, זרזיף דק של מים נפלט מצינור גומי היוצא ממכונת כביסה ישנה, פקק של בקבוק שמפניה, שסיים זה עתה את מעוף הניצחון הקצר שלו, מחליק עדיין לאיטו, בשרידי האנרגיה האצורה בו, אל מתחת למיטה, רמש קטן נע בזהירות במסלולו הבודד, רווי הסכנות, עד שיבחין בו מי מאנשי הבית. שום חברת ביטוח לא תסכים לבטח אותו, חושב ערן לעצמו בעודו ממשיך בנפילתו הארוכה, האינסופית, שתיכף תסתיים בהתרסקות, אלא אם כן ייחלץ מישהו לעזרה. ואכן, מדי פעם מנסה אחד הדיירים להושיט יד ולאחוז בו, אך ערן שב ונשמט מאחיזת היד המושטת, כמו נגזר כשלונו מראש.

זכר הנפילה הממושכת הזאת לא הפסיק להטריד את ערן גם אחרי קפה הבוקר. היא דמתה קצת, אם בכלל דמתה למשהו, להתרשמותו של חרק הצונח לאורכה של תמונה גדולה במוזיאון. נניח: של עכביש הצונח במורד קוריו, שאינם אחוזים ותלויים אלא בו עצמו. אבל האם מוחו של חרק גדול מספיק כדי להכיל את כל המראות הללו, או שכל רסיס תמונה חדש היה מוחק את זה שקדם לו? בעודו הופך ומתחבט בחיזיון ובשאלות שעורר, זיהה לפתע את מקורו. הוא "פיענח" את החלום. עניין כה בלתי צפוי אצלו שהוא שקל לספר זאת לאשתו, המומחית לעניין זה, אולם בשל האופי המגונה והזול של פתרון החלום החליט בסופו של דבר לשמור את העניין לעצמו, גם אם אשתו נתקלת מדי יום ביומו בדברים ירודים פי כמה אצל הפציינטים שלה.

כמה ימים לפני כן הציגו הוא ושותפו לפני ראש עיריית בת-ים ופקידיו הבכירים פרויקט עתיר השקעות למודרניזציה של מערכות החשמל המתיישנות בעיר. בלי שנדברו על כך, בחר שותפו להתחיל את ההצגה בבדיחה ארוכה, קלוקלת, שערן נאלץ לשמוע בחיוך קפוא, מעסה את אצבעותיו בעצבנות בתוך כיסיו, כמו שעשה בנסיבות כאלה מאז שזכר את עצמו.

אשה נופלת מגגו של בניין רב קומות, וכל הדרך מטה זועקת לעזרה. מחלונו מושיט אליה גבר יד, תופס אותה ומציע לה הצעה מגונה. כשהיא מסרבת, הוא שומט אותה והיא ממשיכה בנפילתה. הגבר הבא שאוחז בה דורש גם הוא את שלו, ומנסח את משאלותיו במילים מפורשות. היא שוב מסרבת, וגם הוא שומט אותה מידו. כשהגבר השלישי תופס אותה היא ממהרת בייאושה להבטיח לו שתעשה בשבילו כל מה שהגברים הקודמים רצו ממנה – ובלבד שיציל אותה. "איזה פה יש לך," אומר האיש בשאט נפש, "שתישרפי." ושומט אותה מידו.

"איזה פה יש לך, שתישרפי." הביטוי הזה נחרת בזכרונו של ערן דווקא משום שהיה מופרך כל-כך. מדוע במקום לומר לה "תשברי את הראש", או סתם "שתמותי", יבחר מישהו לאחל לאשה, שבעוד רגעים ספורים עתידה ממילא להיחבט בקרקע ולהתרסק, שתישרף דווקא? דחוק ככל שההקשר ייראה לנו בשלב זה, לערן היה ברור כשמש שאז, בדיוק אז, התחילה נפילתו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הצבי הבוער”