החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

כתוב בים

מאת:
הוצאה: | 2009 | 227 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

'כתוב בים' לוקח את קוראיו כמעט שישים שנה אחורה – למסע בזמן אל תל-אביב של 1950, ימי הצנע והאידיאלים, הסמוכים כל-כך לאימי השואה, גבורת המחתרות ומלחמת העצמאות.
גיבורות הרומן הן שתי אחיות צעירות. לאה, הבכורה, היא האחות הזוהרת, היפה והמוצלחת, שנסעה לארצות-הברית כדי להגשים את חלומות המשחק והתהילה שלה בברודוויי או בהוליווד. עמליה, הצעירה, היא ספרנית מגמגמת, מופנמת ומרירה, שנותרה מאחור, בתל-אביב הענייה והפרובינציאלית, כדי לטפל באמה החולה.
מותה המפתיע והחידתי של לאה, כמה שבועות אחרי שובה לארץ עם ארוסה, מערער את חייה של עמליה ותובע ממנה להבין מחדש את מערכת היחסים הקשה והנפתלת בינה לבין אחותה. מה היה המניע ליציאתה החפוזה של לאה מהארץ, ומה בדיוק התרחש שם, בממלכת הזוהר המדומה שמעבר לאוקיינוס? מיהי האחות שבגדה ומי האחות הנבגדת? וכיצד הכל קשור למה שהתרחש בתל-אביב כמה שנים לפני כן, כשלוחמי האצ"ל עדיין נאבקו בבריטים?
כתוב בים חוזר אל תל-אביב של פעם, אך גם אל הספרות של פעם – אל מה שמסתתר מעֵבר לחזות התמימה כביכול, הרומנטית כל-כך, של העבר.

מקט: 4-497-1136
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר שפורסם על הספר

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


יום שני, 4 בספטמבר 1950

טוב שהם עזבו, שני השוטרים. אחד מהם, גבוה ומשופם עם עיניים כחולות צרות וגבות מחוברות, הזכיר לי את השוטר הבריטי של לאה, זה שהיה צועד הלוך ושוב מתחת לבלקון שלנו במדים מצוחצחים וכפתורי מתכת נוצצים, לפעמים עם זר ורדים וחיוך חצי נבול, מעמיד פנים שהוא מפטרל ומחכה שעות, שתרד. היא מעולם לא ירדה. היא אהבה לענות אותם, לאט-לאט. עכשיו איש לא יפטרל עוד מתחת לחלון הבית שלנו.

אני לא מבינה. היא הרי כל-כך אוהבת את עצמה, זאת.

השוטר האחר, זה שלא הסיר את כובעו במשך כל הביקור, אמר שהם בודקים למה זה קרה. למה שמישהו יחצה ככה כביש בין-עירוני דווקא כשהתנועה סואנת? מה זה משנה, עכשיו היא מתה. מתה? הרי רק לפני ארבע שעות עוד הייתה בחיים. צוחקת, מסחררת בשמלת הפעמון שלה, אולי מפלרטטת כמו זונה עם אחד הנהגים שאספו אותה בטרמפ בדרך לשם.

לא אמרתי כלום כשהם התחילו עם החקירות. למה היא הגיעה לצומת הזה? לאן בדיוק נסעה? האם גרים בסביבה מכרים שלנו, או בני משפחה? זאת הפעם הראשונה שנסעה לשם? היו לה אויבים? שונאים? היא הייתה בדיכאון בזמן האחרון?

אמרתי שהיא עמדה להינשא והייתה מאושרת. אמא שלי ישבה על הכיסא לצד השולחן, אחזה בראשה בשתי ידיה ולא פתחה את הפה, לא ענתה לשום שאלה. בסוף הם התייאשו והלכו. בקרוב יודיעו לנו אם יסגרו את התיק או שבכל זאת ימשיכו לחקור.

אם מחשבות היו יכולות להרוג, אולי הייתי חושדת בעצמי. אבל אפילו אני, שכל חיי רודפים אותי כינויי הלעג – הרחפנית הזאת, ראש מנופח ממחשבות, מחשבות, מחשבות – אפילו אני יודעת שלמחשבות אין כוח רב כל-כך. אבל לאה, דווקא היא? הרי כל העולם נפל לרגליה הדקות והארוכות. היו לה תוכניות שמספיקות לאנשים אחרים לשבעה גלגולים! מה פתאום היא?

לאה הייתה הדבר הכי יפה שראיתי בחיים שלי. ברור שהערצתי אותה. אני גם שונאת אותה. זה לא קשור. בכל מקום שהופיעה בו, אנשים היו משתתקים ונפנים להביט בה. אי-אפשר היה להסיר את העיניים משׂער הברונזה הגלי והרך שירד על פניה הבהירים כענן החולף על פני ירח מלא. עיניה החומות, הגדולות, עוטרו בריסים ארוכים וחדים – קורים שפיתו את המתבונן לשקוע במבט המבטיח, החבוי. אבל אני יודעת, המבט הזה יכול לעקוץ. את השפתיים המלאות והחיוורות שירשנו מאמי הייתה צובעת באדום עז, ותמיד הקפידה להסתיר את רזונה בחליפות מעוצבות או בשמלות מבד נוזלי שהדגישו את הטליה הצרה והתרחבו בתנועה שובבה כלפי מטה, מצניעות את האגן הכחוש. ותמיד נעלה נעלי עקב.

ההערצה הזאת לא הייתה הדדית, ובצדק. אני מכוערת, לדעתי לפחות, וכולם מסכימים שאני שמנמנה. אני בקושי מדברת, ובמקום לפתוח את הפה אני הוזה שעות ארוכות, למרבה הרוגז של אמא. כל היום אני שקועה בתוך הספרים שלי וחברים אין לי בכלל. מה יש כאן להעריץ?

ובכל זאת לא רציתי שתמות, גם אם קיוויתי שתסבול קצת.

איפה אמא? לאן היא נעלמה? עכשיו הזמן של התרופות שלה. אני חייבת לאסוף את החפצים של לאה, שהיא לא תראה אותם. זה מה שחסר לה. השמלה האדומה עם הנקודות הלבנות מגוהצת יפה ומונחת על הספה. כנראה התכוונה ללבוש אותה הערב, כשתצא עם דיוויד… איפה דיוויד? בכלל שכחתי ממנו. הוא עוד לא יודע. אולי שוב הלך לראיין בעלי מכולת בקשר לעבודה.

הוא בטח יחזור עכשיו לאמריקה. מה יש לו לחפש כאן אם היא, אם היא…

שכחתי לספר שאני מגמגמת. לא כשאני כותבת. בכתיבה אני אף פעם לא מגמגמת. בגלל זה אני אוהבת לכתוב. זה משמח אותי שהמחשבות שלי נכתבות ברצף, בלי הפרעות. כשאני מדברת אני אף פעם לא מספיקה לומר אפילו רבע ממה שעובר לי בראש. זה בגלל הגמגום, או בעצם בגלל הפחד ממנו. אני חושבת מהר אבל משתדלת לדבר לאט, שלא ירגישו, ורק כשאני כותבת זה זורם, אולי כי אף אחד לא שומע. עם לאה תמיד גמגמתי הכי הרבה.

מחר תופיע בוודאי ידיעה קצרה בעיתוני הבוקר: אישה צעירה, 24, נדרסה אתמול כשניסתה לחצות כביש סואן במרכז הארץ. המשטרה חוקרת את פרטי התאונה. כשקראו לנו, לאמא ולי, שנבוא לזהות את הגופה, קיבל את פנינו גבר רזה ונמוך בעל פנים שגונם ירוק, בדיוק כמו החלוק שלבש. הוא הוביל אותנו לחדר צדדי וניסה להיות עדין. כל הזמן הוא מצמץ בעיניו ואמא משכה לי בשרוול. היא עמדה מרחוק כשהוא הסיר את הסדין ואפילו לא הביטה בה. אני כן. יפהפייה. העיניים היו עצומות, כאילו ישנה. כנראה רק האיברים הפנימיים נהרסו, כי בחוץ לא ראו כלום. פניה היו חיוורות יותר ושלוות יותר. כמו פניו של איוואן איליץ'. לרגע חשבתי: האם יש בהן גם יותר משמעות עכשיו? ורק אז ראיתי שהיא מתה: לא זזה, לא מגיבה, לא אכפת לה יותר.

כשיצאנו אל הרחוב חשבתי שגם אמא שקועה כמוני במחשבות מרות וקשות על המוות, על הנצח, אבל לפתע היא אמרה, "עמליה, שכחת לקנות קרח. עכשיו כל האוכל יתקלקל."

עצרתי והבטתי בה. מבטה נשלח הרחק למעלה. כתמי עננים בלבן מלוכלך נימרו את השמים הנמוכים. אולי עדיף ככה, חשבתי, והמשכנו לצעוד בדממה.

אני לא מתכוונת לספר לאף אחד שהחלטתי לחקור בעצמי מה קרה. אולי רק לתמרה. אני חייבת להבין למה, למה דווקא כאן, למה עכשיו. בשביל מה בכלל היא חזרה לארץ והביאה איתה את דיוויד אם ממילא התכוונה למות. מנוולת, זה מה שהיא. לא היה אכפת לה על אמא, גם לא עלי. עכשיו אני שוב תקועה עם אמא שלי וצריכה לטפל בה, אבל הפעם לתמיד. אותי אף אחד כבר לא יחליף. זה הגורל שלי. אין מה לעשות. אגואיסטית תמיד היא הייתה. גם במוות.
מאוחר יותר באותו יום, חמש אחר הצהריים

הלכתי לספרייה להודיע לתמרה. הלכתי מהר, כמעט רצתי, לא הסתכלתי לצדדים, רק קדימה, כמו עיוורת. נתקלתי פתאום במשהו ונפלתי. ידיים, של גבר, שעירות מדי, שריח דגים נודף מהן, לפתו את זרועי ועזרו לי לקום. שפתיו של מאיר, יורש העצר, בנו של מר שוורץ הזקן, התעקלו לחיוך. "עמליה המסתורית," התנגן קולו לפני שהספקתי ליישר את החצאית, "תמיד ממהרת ולא מסתכלת. אמרי, עלמתי, על שום מה את דואגת?" אני שונאת אותו. שונאת שנוגעים בי. לא סולחת למי שצוחק עלי.

השתחררתי מאחיזת ידיו. הרגשתי שפני מאדימות והשפלתי את עיני. מלמלתי משהו אל חרטומי נעליו החומות, המאובקות, ומיהרתי להימלט. צעדתי מהר, צולעת בשל המכה שספגתי בברך, מחפה על צליעתי בדילוגים משונים. פניתי ימינה למונטיפיורי, עברתי את אחוזת בית ופניתי שמאלה לספריית שער ציון. לא בירכתי לשלום את חביבי מחנות כלי המוזיקה שישב על כיסא בפתח החנות, בוחן את הנכנסים לבניין, ועליתי ישר לקומה השנייה.

הספרייה הייתה מלאה בקוראים הקבועים וזה עיצבן אותי. אני אוהבת שהספרייה ריקה, רק אני ותמרה והספרים על המדפים. הספרים לא מכזיבים, אף פעם, ולכן אין בי שום חשש להתמסר להם, להתמסר לגמרי. אני אף פעם לא מדלגת, גם כשקשה לי. קוראת כל מילה ומילה עד הדף האחרון. בגלל שיש לי ספרים אני לא צריכה אף אחד. הדמויות שבספר הן החברות שלי. הן סובלות, כמוני.

התחמקתי משתי נשים שנדחקו אל הדלפק: גברת מנדלבוים, אישה עבת בשר וקצרת רואי, שמקרוב דווקא רואה מצוין, ולכן היא מכופפת את צווארה מדי כמה דקות, מרכינה את ראשה וזוקפת את עיניה מעל לזגוגיות משקפיה העבות, ועימה גברת כהן, גם היא בגיל העמידה, עם קול צפצפני וחתימת שפם קטנה. מה הן עושות כאן היום? זה הרי לא היום שלהן. תמיד הן קוראות אותו ספר ותמיד הן באות יחד ביום חמישי, כל יום חמישי, בדיוק באותה שעה, חמש אחר הצהריים, להחליף ספר לשבת, ונואמות לי על הספר שהחזירו – מספרות לי אם אהבו אותו, אם שנאו אותו, אם הוא היה משעמם. כל אחת נואמת בתורה וחוזרת במילים שונות במקצת על דברי חברתה. הן נואמות נורא לאט, מדגישות כל מילה, כאילו אם אני מגמגמת זה אומר שאני גם חירשת או מפגרת, ואם אני מדברת לאט אני גם שומעת לאט. ואחרי כל משפט או שניים גברת מנדלבוים מרכינה את ראשה, מרימה את עיניה מעל לזגוגיות משקפיה ובוחנת היטב את פני, שמא לא ירדתי לעומקם של דבריה, ומחליפה מבטים רבי-משמעות עם גברת כהן.

אני שותקת ומקשיבה, זאת העבודה שלי, אבל חושבת על דברים אחרים. אף אחד לא יכול לשלוט לי במוח. לפחות זה. אני חושבת כמה סובלים גיבורי הספר שגברת מנדלבוים אוחזת בו באצבעותיה הקצרות והשמנות. אולי בגלל זה קוראים להם גיבורים.

בתוך חבורת הילדים הקטנה שהקיפה את תמרה ראיתי את ניצה, ילדה בת עשר שאני לא אוהבת לעזור לה לבחור ספר כי היא משלימה בקול את המילים המגומגמות שלי. אולי היא עושה את זה מרחמים, אולי סתם אין לה סבלנות. תמיד היא באה אלי ומבקשת ממני בלחש עזרה. לא פלא. כולם מבקשים ממני עזרה. כנראה שיש לי פנים של משרתת. ללאה יש פנים של נסיכה, אחת שהכל מגיע לה.

תמרה, לעומת זאת, עם צמתה הכסופה הארוכה, שלושה פתילי שיער עבים המלופפים זה בזה כעלילה סבוכה שלעולם לא תותר, תמרה שמבע פניה נבון וסקרן, עמדה מולה והקשיבה בסבלנות רבה לשאלותיה. רק את תמרה אני סובלת. לכל השאר מזמן הפסקתי להאמין. חיכיתי כמה דקות, וסימנתי לה שתבוא איתי הצידה לפינת השיחות שלנו. היא מייד הבחינה שמשהו לא כשורה, מיהרה להתנצל בפני כל מי שחיכו בתור ובאה לקראתי.

עד שהיא הגיעה החזקתי מעמד די יפה, אבל כשהיא שאלה בקולה הדואג, המלטף, "מה קרה, ילדה?" לא ידעתי מה לומר. היא חיבקה אותי וביקשה ממני להירגע, מזגה לי כוס מים וליטפה את שערי, אבל ככל שהייתה נחמדה יותר כך גבר הקושי שלי לדבר. אחרי כמה רגעים הצלחתי בכל זאת לספר לה איך בבוקר, כשנכנסתי לאמבטיה, ראיתי על המראה את המילים מצטערת אני לא יכולה יותר. בליפסטיק האדום שלה היא כתבה את זה. ועכשיו הודיעו לנו שהיא נהרגה בתאונה.

תמרה השתתקה והרצינה וסימנה בידה למתקהלים ליד הדלפק שהיא כבר חוזרת. היא לא אמרה "אני מצטערת", גם לא "אוי, איזה מסכנה". היא רק אמרה, "זה לא אשמתך" כאילו היא יודעת משהו. לא יכולתי לדבר, אבל כשיצאתי מהספרייה, הפעם בצעידה איטית וגמלונית, הרגשתי משום-מה הקלה. העפתי מבט אחרון לאחור. שער הגימנסיה היה נעול והשרת שתמיד נופף לי לשלום באחוות משרתים כבר לא היה שם.

האוויר היה חמים. משבי רוח קרירה וחדה התערבלו בריחות התבשילים שהסתננו מהמרפסות, מהחלונות ומהדלתות הפתוחות של הבתים שמשני צידי הרחוב. הלכתי ברחוב מונטיפיורי. ראשי היה שקוע באדמה כשחלפתי על פני אחוזת בית, ורק כשפניתי שמאלה לרחוב שלי, רחוב נחלת בנימין, חזרתי להביט לצדדים.

אדון פלדמן מהמכולת היה רכון על פנקסו, מלקק את שפתיו בלשונו ומחשב חישובים אינסופיים. כשהרים את ראשו הבחנתי בכתמי דיו על מצחו ועל לחייו. כמה בתים משם, בכניסה לבית מספר עשרים וחמש, ישב זינגר הסנדלר, חובט בכעס בסוליה עיקשת שהתעקמה, ובאוזניו מהדהדות עדיין הצרחות של אישתו שעה שמצאה מתחת למיטתם את נעלי העקב של חברתה הטובה ביותר – רחל ולדמן. סמוך לחנות הבגדים לוין את הירש, שהייתה סגורה משום-מה, ישב על כיסא שניצב על המדרכה מר שוורץ הזקן, שסירב בעקשנות למות או לפנות את חנותו לבנו מאיר, וגזר עליו למכור דגים בשוק. חנות הבדים של גולדין את קירפיצ'ניקוב הייתה מלאה בקונים, כרגיל. חציתי את הכביש. כשחלפתי על פני בית-הקפה חרמון האצתי את צעדי. לא נכנסתי אליו מאז המקרה. האחיות מירה'לה ושושנה גולדברג, כל אחת עם סרט בשיער התואם לצבע חולצתה, שיחקו קלאס לפני חנות הספרים של רובינזון וקיפצו ממשבצת למשבצת. כשהפניתי אליהן את גבי שמעתי אותן מצחקקות.

כשנכנסתי הביתה, בערך בשש, כבר שרר בדירה חושך גמור. הדירה שלנו ממילא חשוכה, גם ביום. אמא מגיפה תמיד את כל התריסים ומנהיגה משטר חמור של חיסכון בחשמל. "את כזאת בזבזנית שזה נורא," היא מעירה לי בכל פעם שאני מדליקה את אחת המנורות. "בשביל מה חשמל עכשיו?" אם אני יוצאת לרגע מהחדר, הולכת למטבח נניח, ושוכחת לכבות את האור, היא צורחת עלי כאילו לקחתי חבילה של לירות וזרקתי אותה לפח. אבל באותו רגע החושך דווקא הלם את מצב רוחי. לא רציתי שאף אחד יראה את הפרצוף שלי, כי למרות שלמדתי להסתיר את רגשותי, לפעמים אני לא בטוחה שאני באמת מצליחה.

כשאמא ראתה אותי, היא קמה מהכורסה ואמרה לי בקול שבור, "אני הולכת לישון."

"אבל מה עם אמבטיה?"

"לא, לא היום," השיבה בנימה כנועה שלא כהרגלה, "לילה טוב."

עזרתי לה לפשוט את בגדיה וללבוש כותונת לילה. כיסיתי אותה בשמיכת הצמר.

במטבח מצאתי את דיוויד יושב על הכיסא הלבן ללא המשענת, גבו כפוף כאיש זקן, ידיו מונחות על ברכיו ועיניו אדומות. זה דוחה כשגבר בוכה. "אני לא מבין," הוא מלמל, "דווקא עכשיו," והשתתק.

מה זה משנה עכשיו או אחר-כך, חשבתי.

מזגתי לו תה. הוא לא הגיב. הרגשתי שאני חייבת לצאת משם וירדתי למטה. על אף שהייתה שעת ערב מוקדמת הרחוב היה כמעט ריק. האוויר היה נעים ורוח קרירה נשבה מהים. רגלי צעדו מעצמן. חשבתי על זה שמי שצולע דומה קצת למי שמגמגם, אבל את הצולע תמיד רואים ואת המגמגם לא חייבים לשמוע אם יש לו שכל לשתוק. הלכתי בצד חנויות הבגדים שכבר היו סגורות, ולפתע מצאתי את עצמי עומדת מול בית-הקפה חרמון, ליד וירניק הצורף. רק זה חסר לי, ששרה תצא ותשאל אותי בקול ספוג עלבון, "ולמה את לא באה אלינו יותר?" בתוך עננת העשן של הסיגריות והמקטרות ראיתי שבית-הקפה מלא ביושבים, אבל איש לא ישב ליד השולחן הארור ההוא.

אינני יודעת כמה זמן עבר, אבל כשחזרתי הדירה הייתה אפלולית ושקטה. חלצתי את נעלי בכניסה כדי לא להרעיש. פסעתי יחפה בפרוזדור. ניסיתי לשמוע את נשימותיו של דיוויד. לא שמעתי דבר. אולי גם הוא יצא? חשבתי להציץ בחדרו אבל לא רציתי לראות את פניו הנכאות. נכנסתי ישר לחדר הגדול שהיה מואר באור קלוש. עיניה הבוהקות של לאה הביטו בי. ניסיתי להתעלם מן התצלום הזה שאמא התעקשה לתלות לפני שנה על הקיר הבולט ביותר בסלון. דמותה היפה של אחותי הגדולה בשמלה ורודה מתנפחת, משני עבריה שחקני תיאטרון מפורסמים, ראשה נשען על פרק ידה בפינוק ומעליה מתנוסס שמה של הצגה ידועה המוצגת בברודוויי, נראתה דרמטית פי כמה באור העטוף בצללים של מנורת הקריאה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “כתוב בים”