כאשר אירוע מסתורי פוקד את יישובם השקט בטקסס, קבוצת נערים ייחודית, שכל אחד מחבריה מביא עימו כישרון יוצא דופן, מוצאת […]
פרק ראשון
ממשחקי ילדים למשימות אמיתיות
בבית של לורי, ג'ון – אביה, שהיה תמיד דמות מעשית ותומכת – שיפץ את עליית הגג הישנה והפך אותה למקום מיוחד. "רציתי שיהיה לכם מקום משלכם," אמר ג'ון, בעודו מבריג את מנורת הקיר האחרונה. "מקום שבו תרגישו שאתם יכולים לחלום, לחשוב וליצור."
עליית הגג הפכה למרכז הפעילות העיקרית והרשמית של החבורה. האור הרך שהגיע מפנסי הקיר המעוצבים יצר תחושת חמימות, וריח העץ החדש התפשט באוויר. קירות החדר כוסו בלוחות שעם שעליהם שרטוטים, מפות ופתקים צבעוניים שהם כתבו במהלך ההרפתקאות שלהם. בפינה אחת עמדה ספרייה קטנה ובה ספרי חקר, מדריכי הישרדות, ויומנים שבהם תיעדו את הפעילויות שלהם. על שולחן עץ ישן במרכז החדר ניצב מחשב נייד מתקדם שחובר למכשור טכנולוגי שיאפשר להם לבצע מבצעים דיגיטליים – משימות סייבר שידרשו חשיבה יצירתית ולמידה רצינית.
"זה מדהים!" קרא ג'יימס בהתלהבות כשהגיע למקום לראשונה. "אף פעם לא חשבתי שיהיה לנו מקום כזה."
"תראו את זה!" אמר ג'ו כשהבחין בלוח השרטוטים שעל הקיר. "אנחנו יכולים ממש למפות את כל ההרפתקאות שלנו פה."
לורי צחקה. "אני חושבת שזה בדיוק הרעיון."
"ותראו את הספרייה," הוסיף ריי בעיניים נוצצות. הוא שלף מדריך הישרדות מהמדף. "יש פה אפילו מדריכים על איך להקים מחנה במקומות עזובים. זה בדיוק מה שאנחנו צריכים."
"תודה, אבא," אמרה לורי בחיוך רחב. "זה הרבה יותר ממה שחלמתי עליו. מאיפה כל הציוד הזה?"
“חבר שלי שעובד בחברה טכנולוגית גדולה תרם אותו למעבדה בבית הספר, אבל היא נסגרה, אז חשבתי שאולי תוכלו להשתמש בו כאן," אמר ג'ון. "יש פה כלים שיכולים ללמד אתכם הרבה. אולי תגלו יום אחד איך להשתמש בהם למשהו חשוב. רק תבטיחו לי שתשתמשו במקום הזה לדברים טובים," השיב ג'ון בחיוך קל, מביט בהם רגע לפני שיצא.
כשהדלת נסגרה, החבורה התבוננה סביב בהתלהבות.האור הרך מהמנורה שעל שולחן העץ האיר את עליית הגג כשחבורת הנערים ישבה במעגל. צ'ארלי הכלב התכרבל ליד רגליה של לורי, בעוד מרטין העורב עמד על אדן החלון, מביט בנערים במבט חכם וערני.
"מה דעתכם שנשחק במשהו?" הציע ג'יימס, נשען לאחור בחיוך. "משחק שבו כל אחד מספר על רגע שגרם לו להשתנות או להבין משהו על עצמו."
"ואו, נשמע עמוק," צחק ריי, מציץ בו. "אבל אני בעניין."
"אני רק מקווה שזה לא יהפוך למסיבת פסיכולוגיה," הוסיף ג'ו בצחוק קל, מקפיץ את כדור הפינג־פונג שעל השולחן.
לורי הרימה את ידה. "אני בעד! אבל במקום להגריל, אני אתחיל," היא אמרה כשעיניה מביטות בצ'ארלי.
"ידעתי שתגידי את זה," מלמל ג'יימס. "קדימה, תתחילי."
לורי חייכה. "אני חושבת שהרגע שהכי עיצב אותי היה כשאבא שלי הביא הביתה את צ'ארלי. זה היה לילה קר במיוחד, גשם שטף את הרחובות, והוא מצא אותו רועד ומלוכלך ליד פח אשפה. הוא הביא אותו הביתה, ואני עזרתי לנקות אותו. צ'ארלי היה כל כך קטן וחלש, אבל למדתי ממנו איך אמונה, אכפתיות וטיפול יכולים לשנות חיים."
צ'ארלי הרים את ראשו, כאילו ידע שמדברים עליו. הוא נבח בשקט ונצמד אל לורי, שהמשיכה: "היום הוא לא רק כלב – הוא חבר נאמן שמבין אותנו בלי מילים. הוא היה איתנו בכל כך הרבה הרפתקאות, ואני לא יכולה לדמיין את החבורה שלנו בלעדיו."
"נכון," אמר ג'יימס, מחייך אל צ'ארלי. "אבל מה עם מרטין? נראה לי שגם לו מגיעה מחמאה."
“מרטין הוא הסיפור של ג'ו," אמרה לורי כשהיא מביטה לעברו בחיוך.
ג'ו הנהן, ועיניו הפכו לרכות ונוגות. "טוב, כמו שכולכם יודעים… הייתם שם," הוא הביט אל חבריו בחיוך מהוסס, והמשיך, "מצאתי אותו כשהייתי ילד. הוא נפל מהקן בפרדס, ואני לא יודע למה, אבל משהו בי ידע שאני חייב להציל אותו. זה היה כאילו… מרטין היה זקוק לי בדיוק כמו שאני הייתי זקוק לו. הבאתי אותו הביתה, האכלתי אותו במזרק וטיפלתי בו, אבל אז הבנתי שאני לא יכול לעשות את זה לבד. אז פניתי אליכם, אפילו שלא היינו חברים כל כך באותה תקופה."
ריי הנהן, מביט בג'ו בכבוד. "היית ממש אמיץ," הוא אמר. "גם כשפנית אלינו, אבל במיוחד כשהרמת גוזל עורבים כשההורים שלו כועסים מעליך – זה לא דבר פשוט."
ג'ו צחק. "כן, הם ממש לא היו מרוצים. אבל מרטין… הוא לא היה סתם גוזל. הוא הפך לחבר אמיתי, ואפילו לימדתי אותו כמה טריקים."
הוא הפנה את מבטו אל העורב שישב על אדן החלון והטה את ראשו כאילו הבין שהשיחה עליו. "הוא נשאר קרוב אלינו מאז, ואני חושב שהוא לא רק חלק מהמשפחה – הוא חלק ממני. אתם יודעים, לא הייתי הילד הכי נחמד. היו לי כמה בעיות אז. אבל אתם, ומרטין… עזרתם לי להבין מי אני באמת רוצה להיות."
“והוא יעזור לנו לפתור תעלומות," אמר ג'יימס בצחוק קל, מנסה להקליל את האווירה. "עורב־בלש. זה נשמע טוב."
החבורה צחקה, אבל לרגע קט, כשנזכרו בכניסתו של ג'ו לחבורה, חלפה ביניהם תחושת שייכות עמוקה שאי אפשר היה להתעלם ממנה.
הסבב המשיך, והגיע תורו של ריי. הוא נשם עמוק כשידיו נוגעות בעדינות בלוח שעל הרצפה. "אני חשבתי על משהו קצת שונה…" הוא אמר כשקולו מהוסס אך יציב. "אני זוכר את הפעם הראשונה שהתחלתי לחשוב על דברים גדולים… כמו מוות."
השאר השתתקו, הביטו בו, והקשיבו לו ברצינות.
“כשהייתי בכיתה א," הוא המשיך כשעיניו נודדות כאילו הוא משחזר את אותו יום רחוק. "המורה סיפרה לנו שמישהו מת. אני לא זוכר מי זה היה, אבל אני כן זוכר את ההרגשה שהשתלטה עליי. הייתי בפחד נוראי. כאילו כל מה שאני מכיר עלול להיעלם ברגע אחד. זה היה כשהבנתי, בפעם הראשונה, שאנחנו לא כאן לנצח."
ריי עצר לרגע, נאנח, ואחר כך הביט בחבריו. "באותו ערב לא הצלחתי להירדם, אז הלכתי לאבא שלי. ישבנו יחד בסלון, והוא הסביר לי. הוא אמר שהחיים הם כמו סיפור – עם התחלה, אמצע וסוף. הוא ניסה להרגיע אותי, להסביר שזה טבעי, אבל אני עדיין הייתי מבולבל. לא הבנתי למה בכלל צריך להיות סוף."
הוא עצר שוב, לוקח נשימה עמוקה. "ואז שאלתי אותו: 'מה היה לפני שנולדתי?' הוא חייך אליי ואמר, 'זה היה סוד, משהו לא ידוע. לא ידעת שתהיה כאן, אבל הגעת, והינה אתה.'"
ריי חייך בעדינות, מביט שוב בחבריו. "ואז… כשחשבתי על זה שוב כשכבר הייתי בוגר יותר, כמה שנים אחר כך, הוא שינה אותי. הבנתי שלא כל דבר שאנחנו לא מבינים הוא רע."
לורי הנהנה כשעיניה מתמלאות רוך. "זו דרך ממש מיוחדת לראות את הדברים."
“וזה גם גרם לי להעריך כל יום," המשיך ריי כשקולו כעת מלא ביטחון. "לא הכול חייב להיות ברור, זה בסדר, ולפעמים זה אפילו טוב יותר ככה."
החבורה שתקה לרגע, נותנת למילים לשקוע. ואז ג'יימס אמר בחצי חיוך, "טוב, עכשיו אני מרגיש שהסיפור שלי יהיה הרבה פחות עמוק."
"רק רגע," צעק ג'ו כשנזכר פתאום באירוע משמעותי מהעבר. "יש את הסיפור המשותף שלנו במחסן של סבא שלי," הוסיף כשחיוך קל מתפשט על פניו. שאר החבורה הנהנה בהסכמה כשעיניהם נוצצות מהזיכרון.
הם נזכרו איך, כשהיו ילדים בכיתה א', נכנסו יחד למחסן הישן של סבו של ג'ו. המקום היה עמוס בסקרנות ובמעט פחד. ג'ו הזמין אותם לעזור לו למיין את החפצים של סבו לאחר מותו. המחסן היה צר ומבולגן, מלא בערמות של מסמכים מצהיבים, כלי עבודה חלודים וצילומים דהויים שעמדו כאילו הזמן עצר מלכת. האור שחדר מבעד לחרכי התריסים יצר אווירה דרמטית שהפכה את המחסן, שממילא היה מפחיד, למקום מסתורי עוד יותר.
"אני זוכרת את כל מה שמצאנו שם," קראה לורי בהתרגשות. "אני מצאתי אלבום תמונות ישן מהתקופה הצבאית של סבא שלך."
"סבא שלך היה אגדה," הוסיף ג'יימס כשנזכר בצילום שבו סבו של ג'ו נראה בחיוך רחב, עטור מדליות, מעורר הערצה אפילו בתמונה.
"ואז מצאנו את הקופסה הצבאית ההיא, מכוסה באבק," המשיך ג'ו כשעיניו נוצצות מהזיכרון.
"מישהו זוכר מה היה בתוכה?" שאל ריי, מציץ בשאר החבורה.
"אני רק זוכר שלא הצלחנו לפתוח אותה," ענה ג'ו כשקולו מהורהר. "אבל אני חושב שהיא הייתה קשורה לסיפורים של סבא מהצבא."
"ואז," נזכר ריי, "ברחנו משם כמו שפנים כששמענו את הצעקות מהבית."
"נכון!" צחק ג'יימס. "היה שם ויכוח מטורף על הירושה, כל אחד רצה חתיכה מהעוגה."
ג'ו השפיל את מבטו לרגע, כאילו הזיכרון עדיין צורב. "נכון," אמר בשקט. "הייתי כל כך מתוסכל מהבלגן הזה בבית, שברחתי עם הקופסה והחבאתי אותה בפרדס."
"מה, אתה בעצם אומר שמעולם לא חזרת אליה?" שאלה לורי כשעיניה מתרחבות בתדהמה.
"מעולם לא," הודה ג'ו. "אפילו לא העזתי לפתוח אותה או לבדוק מה יש בתוכה."
"וואלה," אמר ריי בהתרגשות. "אז אולי הגיע הזמן שנעשה את זה!"
"מעולה," הסכימה לורי בהתלהבות. "נוסיף את זה ליומן שלנו, ברשימת הדברים שאנחנו מתכננים לעשות."
בסופו של הערב, אחרי שכל אחד מהם חלק סיפור, הם הרגישו קרובים יותר מאי פעם. הזיכרונות המשותפים עם הסיפורים האישיים בנו את החיבור הייחודי ביניהם.
"טוב, אז מה עושים קודם?" שאל ג'יימס, כבר יושב מול המחשב הנייד ומתחיל לבחון את הממשקים שחיברה לורי.
"קודם כול, נבדוק איך המקרן הזה עובד," אמרה לורי, מחברת את המחשב שלה לשולחן המרכזי. תוך דקות הופיעה מפה גדולה על הקיר.
"ואו," מלמל ג'ו, "עם כזה ציוד אנחנו יכולים לפתור כל תעלומה."
"וזה בדיוק מה שנעשה," חייכה לורי.
החבורה לא הפסיקה לחפש אתגרים. כל יום היה עבורה הזדמנות להרפתקה חדשה: אם היו אלו משימות חוץ שבהן חקרו חורשות נסתרות וגילו סודות חבויים, כמו הפעם שבה מצאו מחסן ישן מלא בציוד מחנה מהמאה הקודמת; ואם אתגרים דיגיטליים שבהם פרצו קודים כדי לפתור חידות מורכבות. היה מקרה שהם מצאו תקליטור ישן במחשב של בית הספר וגילו שהוא מכיל רשימת ציונים של תלמידים שלמדו שם לפני עשרות שנים – כולל המורה שלהם! הציון שלה בהיסטוריה, איך לא, היה מתחת לממוצע. החבורה לא התאפקה מלהזכיר לה זאת.
"אז מה התוכנית להיום?" שאל ג'ו יום אחד, בעודו מסדר את הפתקים שעל הלוח.
"בדקתי משהו מעניין," אמרה לורי, מצביעה על מפה ובה סימון אדום. "יש חורשה שאיש לא מדבר עליה. אני חושבת שיש שם משהו מיוחד."
"אני בפנים," אמר ג'יימס מייד בעוד ריי הוסיף: "בתנאי שאנחנו מתכוננים כמו שצריך, לא לוקחים סיכונים מיותרים."
הרפסודה ששקעה, הדאון שלא התרומם והחלומות שלא פעם התרסקו – היו אבני הבניין של החבורה. הכישלונות הללו, שפעם נראו כמו מכשולים בלתי עבירים, הפכו לכלים שלימדו אותם לקום, לנסות שוב ולמצוא פתרונות יצירתיים. הם הבינו שכישלון הוא לא סוף הדרך, אלא רק שלב בדרך להצלחה.
עם המעבר לתיכון נפתח פרק חדש – אתגרים חדשים, חלומות גדולים יותר, והחברות ביניהם רק הלכה והתחזקה. שנים עברו, אך עליית הגג נותרה הלב הפועם של הקשר שלהם. ג'ו, בכוחו הפיזי ובאומץ שלו, הצטרף לנבחרת האתלטיקה של התיכון. לורי, בעלת המוח החריף והיצירתיות הובילה את פרויקט המחשוב וזכתה להערכה רבה. ג'יימס, שאהב לפרק ולהרכיב דברים, מצא את מקומו בקבוצת הרובוטיקה בעוד ריי, שתמיד היה מנהיג טבעי, הפך למדריך בצופים וזכה להערצה מצד החניכים שלו. כל אחד מהם היה עסוק בדרכו, אבל לא משנה כמה היו עמוסים – תמיד מצאו זמן לשוב לעליית הגג של לורי. עליית הגג הייתה יותר ממקום מפגש; היא הייתה המקום שבו החברות שלהם התעצבה – המעבדה שבה למדו יחד לחלום, ליצור ולפתור בעיות.
למרות העיסוקים והשינויים שחלו בהם, הם שמרו תמיד על העדיפות העליונה שלהם: החברות. הם הבינו שדווקא השונות היא הכוח הגדול ביותר שלהם – כל אחד מהם מילא תפקיד ייחודי, והכוחות השונים שהם הביאו יצרו שלם חזק בהרבה מסך חלקיו.
היה זה לילה אפל כפחם, חסר ירח ונטול עננים. היישוב נראה נטוש, הרחובות היו ריקים, ורק רוח קרירה נשבה בין הבתים החשוכים. הנערים, עייפים לאחר יום ארוך של פעילויות – לא מעלים בדעתם שהלילה הזה יסמן את תחילתה של הרפתקה שתשנה את חייהם.
כאשר השקט המצמרר עטף את היישוב ורק נהמות הרוח נשמעו, הטלפונים הסלולריים של כל התושבים החלו לצפצף בבת אחת. הודעת חירום על מתקפת טרור קטעה את השלווה. בתוך רגעים ספורים עולמם התהפך. כל אחד מהנערים היה שקוע בעולמו, אבל כשהצפצוף הצורמני נשמע, הם הבינו שהלילה הזה לא הולך להיות כמו כל לילה אחר.
ג'יימס, שישב בחדרו ועיין בספר מדע בדיוני, כמעט הפיל את הספר כשקפץ למשמע הצלצול. הוא העיף מבט מהיר במכשיר, והבעת רצינות הופיעה על פניו. "לא ייאמן," מלמל לעצמו, קם במהירות ומשך את התיק שהכין מראש. הוא חבש את קסדתו, תפס את הקורקינט החשמלי שלו ויצא לדרך במהירות.
ג'ו, שהיה באמצע אימון שכיבות סמיכה בחדרו, עצר מייד. הוא נשם בכבדות, ניגש לטלפון הנייד ובחן את ההתרעה. "זה לא סתם," לחש לעצמו. הוא אסף במהירות את הדברים החיוניים שלו, נעל נעלי ספורט ויצא בריצה לכיוון ביתה של לורי. למרות הרוח הקרה שהכתה בפניו, הוא לא האט, נחוש להגיע בזמן.
ריי ישב ליד שולחן העבודה שלו, מנסה לפתור בעיה מכנית כחלק משיעורי הבית בפיזיקה. לפתע הטלפון שלו רטט בעוצמה, וההתרעה הפתאומית קטעה את מחשבותיו. הוא קפא לרגע כשעיניו ממוקדות במסך שבו הופיעה הודעת חירום מהממשל: 'אירוע חירום בעיירה מקאלן שבמדינת טקסס. הישארו בבתים עד להודעה חדשה.'
ריי נשען לאחור בכיסאו, חושב במהירות על הצעד הבא. "זה חייב להיות רציני," מלמל לעצמו, מודע לכך שהממשל לא שולח הודעות כאלה בקלות. בדיוק אז הטלפון רטט שוב – הפעם הייתה זו לורי: "עליית הגג, דחוף. תביא את כל מה שצריך."
ריי לא היסס לרגע. הוא שלח הודעה קצרה לאימא שלו: "הלכתי ללורי, אחזור בקרוב," יודע שהיא תסמוך עליו ולא תיבהל, כהרגלם של תושבי השכונה הקטנה בתוך העיר, שילדיהם מסתובבים ברחובות מגיל צעיר כעצמאיים.
הוא שלף את המעיל מהמתלה, דחף את הכלים שעל שולחנו הצידה, לקח את התרמיל שתמיד היה מוכן לפעולה ויצא מהבית. בדרכו עבר בסמטאות צדדיות, משתדל לשמור על פרופיל נמוך ולהתחמק ממבטי השומרים העירוניים שסיירו ברחובות, כשהאורות הכהים מטילים צללים ארוכים על האבנים. האוויר היה קריר ומלא במתח שקט, וריי חש שהוא עומד במרכז של משהו גדול ורציני. הוא האיץ את צעדיו, נחוש להגיע לעליית הגג ולגלות מה בדיוק קורה.
בזמן ההתרעה לורי שכבה על מיטתה כשהמחשב הנייד שלה נח בחיקה. היא קראה בעיון מאמר על שליטה מרחוק במערכות השקיה המבוססת על חיישנים אלחוטיים לזיהוי אסונות טבע. מדי פעם היא רשמה לעצמה הערות במחברת כשעיניה נוצצות מהתרגשות כשהבינה איך הטכנולוגיה הזו עשויה לסייע לחקלאים להתמודד עם בצורת או הצפות בזמן אמת. היא זינקה ממקומה כששמעה את ההתרעה. היא ידעה שהחברים שלה כבר בתנועה. היא שלחה הודעה לחברים, כיבתה את האור בחדר ורצה לעליית הגג, שם התחילה להפעיל את כל המערכות.
בחושך ובשקט מוחלט התאספה החבורה בעליית הגג של לורי.
ג'יימס, שהגיע ראשון על הקורקינט החשמלי שלו, הופתע לגלות שחדר המבצעים כבר פעל במלוא העוצמה. על כמה מסכים הוקרנו ערוצי טלוויזיה ואתרי אינטרנט ששידרו חדשות מתפרצות. הוא נכנס מייד לעניינים והחל לבצע הוראות טכניות שלורי הנחתה אותו כדי להיערך למצב.
ג'ו הגיע אחריו, מתנשף מריצה ממושכת. הוא דאג לסדר את השולחן עם שתייה, חטיפים וכיבוד – הוא ידע שהלילה עומד להיות ארוך ושכולם יזדקקו לאנרגיה. "אני אקח על עצמי את הכיבוד," הכריז בחיוך, משתדל להפיג מעט מהמתח.
ריי הגיע אחרון, מתנשף ומזיע. הוא נאלץ לרוץ ולהתחמק מסייר עירוני שעמד בפינת הרחוב. הוא עצר בחצר האחורית של לורי, נשען על הקיר והתנשם עמוקות. לאחר כמה שניות של מנוחה טיפס על הסולם שהוביל לעליית הגג. "סליחה על העיכוב," אמר בזמן שג'יימס צחק עליו: "לא חשבנו שתעשה ספורט הערב."
לורי ישבה מרוכזת מול המחשב, מקלידה במהירות. ברקע נשמעו עדכונים ממכשירי הקשר של כוחות הביטחון. היא הזינה נתונים לתוך אפליקציית הבינה המלאכותית שפיתחה במיוחד למעקב וניתוח תקשורת, בטוחה שהנתונים הללו יספקו לחבורה תמונת מצב עדכנית ומדויקת.
“כולם מוכנים?" שאלה לורי כשהשאר התאספו סביבה.
“כן," ענה ג'יימס, שולף טאבלט ומחבר אותו לרשת. "אבל רגע לפני שנתחיל, בואו נוודא שהכול עובד כמו שצריך," הוסיף כשעיניו סורקות את המסכים שעל שולחן העבודה. "לורי, תבדקי את המצלמות. ג'ו, תוודא שיש לנו גישה לשרת המאובטח של העירייה. ריי, בדוק שהקודים שאנחנו צריכים מוכנים לפעולה."
ג'ו הנהן, ניגש לעבודה והחל, כפי שתרגלו פעמים רבות בעבר, לפרוץ לשרת של העירייה בעוד שריי הזין את נתוני הסיסמאות וההצפנות, מיומנות שלמדו יחד במהלך קורסי סייבר אונליין. לורי מצידה העלתה על המסך הגדול מפה אינטראקטיבית שהחלה להתמלא בנתונים כל העת.
“מעולה," אמרה לורי לאחר כמה דקות של עבודה שקטה. המערכת החלה לנתח את התשדורות והמידע שהוזרמו לתוכה. על המסך הופיעו מיקומי ניידות משטרה, מסלולי תנועה של כוחות ההצלה, ואפילו דיווחים על רכבי שטח של הצבא שיצאו לכיוון היישוב. אזורים ובהם ריכוזי כוחות בולטים סומנו באדום בהיר.
“אני עדיין לא מאמין שזה באמת עובד," אמר ג'יימס בחיוך כשעיניו עוקבות אחר הנתונים שעל המסך.
“אל תשכח את כל הלילות שהשקענו בזה. קשה באימונים וקל בקרב," הוסיף ג'ו תוך שהוא ממשיך לוודא שהגישה לשרת העירייה יציבה.
“וכמה פעמים כמעט נתפסנו על ידי המורים שלנו," הוסיפה לורי בצחוק קל, זוכרת את הניסיונות הסודיים שלהם ללמוד ולשכלל את היכולות שלהם. "נראה שיש לך זיכרון קצר," צחק ג'יימס, "היה מקרה שאולי את מדחיקה. נתפסנו ואפילו המשטרה הייתה מעורבת, זוכרים?" הוא הזכיר לכולם את החוויה שעברו בתחילת הדרך, כשפרצו בפעם הראשונה לשרתים של העירייה. "אבל זה היה שווה את זה. היום אנחנו יכולים לראות תמונת מצב שלמה ולהיות תמיד צעד אחד קדימה."
“זה לא רק בזכות הכישורים שלנו," הוסיף ריי בנימה רצינית. "האפליקציה שפיתחת, לורי, היא ממש יצירת מופת."
“תודה," אמרה לורי בצניעות, אך לא הצליחה להסתיר את החיוך הקטן שהתפשט על פניה. "אבל עכשיו בואו נתמקד – יש לנו משימה להשלים."
"השקט שבחוץ מלחיץ," אמר ג'ו, מציץ מהחלון על הרחובות הריקים.
"זה הזמן שלנו לפעול," אמרה לורי, נחושה. "נתחיל בהבנת המצב ואיך אנחנו משתלבים."
"זה מדהים," מלמל ג'יימס, מביט בתצוגה. "כל המידע הזה… בלחיצת כפתור."
ריי התקרב למסך, בוחן את הנתונים בעיון. "כל כוחות הביטחון נשלחו לזירה," אמר בקול מהורהר. "זה נראה כמו הסחה מתוחכמת. למה להשאיר את תחנת המשטרה חשופה כל כך?"
"אני אומר לכם," המשיך ריי, מביט על המסך בעיניים מצומצמות, "זה נראה כמו מלכודת."
"מלכודת למי?" שאל ג'יימס, מצביע על אחד הנתונים.
"אולי לא מלכודת, אלא הסחת דעת," לורי אמרה בעוד עיניה מתמקדות בנתונים שעל המסך. "משהו לא מסתדר כאן."
הם המשיכו לנתח את המידע. רעש המקשים של לורי התמזג בשקט המעיק שעטף את החדר. "אם זו הסחה," אמר ג'ו, "אז למה? מה המטרה שלהם?"
בעודם יושבים סביב השולחן בעליית הגג, לורי המשיכה לנתח את הנתונים שהתקבלו מתוכנת הבינה המלאכותית. המתח הורגש בחדר, וכל אחד מהם היה שקוע במחשבותיו.
בעודה מעמיקה בניתוח הנתונים, לורי גילתה רישום יוצא דופן על אסיר בשם בלייק. התיק שלו הראה כי הוא היה עצור בתחנת המשטרה המקומית, שם הורכב עליו אזיק אלקטרוני כחלק מההכנות לקראת משפטו הקרוב. האזיק תוכנן לעקוב אחריו כל הזמן, אך משהו השתבש. "האזיק היה מחובר למערכת העירונית," הסבירה לורי.
הם המשיכו לנתח את הנתונים על בלייק. "מתברר שהוא היה חשוד כחלק מרכזי בקרטל פשע בינלאומי שעסק בהברחות וסחר בבני אדם. אף על פי שהרשויות ניסו להפעיל עליו לחצים לשיתוף פעולה, בלייק נותר נאמן לקרטל והוא סירב להעיד נגדם," עדכן את כולם ג'יימס, קורא מתוך אתר חדשות. "נראה כי הקרטל, בתגובה, ככל הנראה תכנן מבצע חילוץ נועז עבורו," קבע בנחרצות.
"אם בלייק לא מתכוון לדבר, אני לא מתפלא שהם רצו לשחרר אותו כמה שיותר מהר," אמר ריי, מביט במפה שעל המסך. "הם לא ישאירו אותו כאן, בבית המעצר."
"זו הסיבה לכל ההסחה הזו," הוסיפה לורי. "הם יודעים שהכוחות יוסטו למתקפת הטרור, וזה נותן להם חלון זמן לפעול."
"והאזיק האלקטרוני?" שאל ג'ו.
"אני כבר על זה, מחוברת אליו," צעקה לורי בהתרגשות, קורנת משמחה. "ייקח לי מספר דקות עד שאתחיל לקבל מידע על המיקום שלו."
ג'יימס קם ראשון. "אנחנו צריכים לבדוק את זה."
"זה מסוכן," אמרה לורי, מביטה בג'יימס, אך מבינה שאין ברירה אלא לפעול. "אבל אם אתם הולכים, אתם לוקחים את ציוד הקשר ונשארים כל הזמן בהאזנה. אנחנו נישאר ונעשה את כל מה שאנחנו יכולים מכאן."
"אנחנו יוצאים לדרך," הכריז ג'יימס בהחלטיות. הוא וג'ו נעמדו ליד החלון, וצ'ארלי הכלב זינק אחריהם בהתלהבות. לורי ידעה שאין טעם לנסות לעצור אותו; צ'ארלי היה חלק בלתי נפרד מהחבורה, ואף שהיה עשוי לסכן את המשימה ברעש נביחותיו, נוכחותו גם היוותה יתרון ברור.
"סעו לכיוון התחנה," הנחה אותם ריי, מרים את מכשיר הקשר. "תהיו בהאזנה. נעדכן אתכם בפרטים נוספים במידת הצורך."
"נפעל בשקט – אני מקשיב באוזנייה," הוסיף ג'יימס, מציץ לעבר ג'ו. "אל תיתן לצ'ארלי לרדוף אחרי חתולים בדרך."
"מצחיק מאוד," השיב ג'ו בגלגול עיניים. "קדימה, יוצאים."
הם ירדו בשקט לחצר האחורית, נזהרים לא לעורר חשד. ג'יימס הניע את הקורקינט החשמלי שלו בעוד ג'ו החזיק את רצועת הכלב בידו. צ'ארלי רץ לצידם, זנבו מתנפנף בהתלהבות כאילו היה מדובר בטיול רגיל.
בדרך הרחובות החשוכים היו שקטים בצורה מצמררת. מדי פעם נשמעו רחשי עלים שנשבו ברוח או קולות מנועים רחוקים. "זה מרגיש כמו עיירת רפאים," מלמל ג'ו כשעיניו סורקות את הסביבה.
"עצרו לרגע," נשמע קולה של לורי בקשר. הם עצרו בתחנת אוטובוס ישנה, ליד הגן שבו היו יחד כילדים.
"האות של האזיק האלקטרוני כבה ממש ליד גדר היישוב, סמוך לפרדס," עדכנה לורי. "תיסעו לשם ולא לתחנת המשטרה."
כשהתקרבו למקום, הם החביאו את הקורקינט בין השיחים והתכוננו להמשיך ברגל. צ'ארלי היה דרוך, עיניו הגדולות מביטות בג'ו כאילו חיכו לפקודות.
כעבור דקות ספורות הם הגיעו לנקודה שסומנה על המפה. ג'ו שלף פנס קטן בעל מסנן של אור אדום כדי לא לחשוף את מיקומם והאיר על הקרקע. האור גילה צמיד אלקטרוני שבור שזרוק בין השיחים.
"זה האזיק של האסיר," אמר ג'יימס. "כנראה שהם עברו מכאן."
"אני לא בטוח שזה הכול," אמר ג'ו בחשדנות. הוא הביט סביבו כשעיניו בוחנות את השטח. "הם לא היו מסתכנים במבצע כזה בלי תכנון נתיב בריחה מתוחכם."
ג'ו קרא לצ'ארלי והראה לו את הצמיד. "קח את הריח הזה, חבר," אמר בקול שקט. צ'ארלי רחרח ברצינות ואז התחיל לנוע במעגלים עד שלפתע קפץ ורץ לכיוון מסוים.
"קדימה!" אמר ג'יימס, והם מיהרו בעקבות הכלב. צ'ארלי הוביל אותם לעבר גדר ישנה וחלודה, שהייתה בה פרצה. עקבות נעליים הובילו מעבר לגדר.
"אתה זוכר את הפרצה הזו?" שאל ג'יימס, מחייך קלות.
"ברור," ענה ג'ו, מתבונן סביבו. "תמיד היינו בורחים מכאן לפרדס כילדים."
"כן, רק שהפעם זה לא משחק," אמר ג'יימס. צ'ארלי, שעמד דרוך מעבר לפרצה, הביט לאחור כאילו אומר: "קדימה!"
"אנחנו נכנסים לפרדס," עדכן ג'ו את לורי וריי בקשר. "נמשיך בעקבות צ'ארלי – ונהיה בהאזנה."
אין עדיין תגובות