החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

רולטה רוסית

מאת:
הוצאה: | 2021 | 213 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

39.00

רכשו ספר זה:

בספר "רולטה רוסית" עשרים וארבעה סיפורים סוחפים ומהנים לקריאה, המשאירים לקורא חותם וחומר למחשבה. בסיפורים אלו משמשים בערבוביה פנטזיה וחיי היומיום של גיבור הספר.
יוסף דנון הוא מתבונן חד-עין בטבע האנושי, מספר חכם הכותב מתוך הכרת המציאות מהם הוא יוצר את גיבוריו. בדייקנות וביד בטוחה של רשם מובהק הוא מוליך את סיפור העלילה מראשיתו ועד סופו המפתיע והמעוגן תמיד במחשבה תחילה.
סיפוריו פורסמו במדור היצירות של בית ההוצאה "כתב" ובירחון "מאזניים" וזכו לדירוג גבוה של אנשי המערכת וקהל הקוראים.
ספרים נוספים מפרי עטו של יוסף דנון: "מפרץ הדולפינים" ו"תעתועי גורל".

מקט: 4-128-117
בספר "רולטה רוסית" עשרים וארבעה סיפורים סוחפים ומהנים לקריאה, המשאירים לקורא חותם וחומר למחשבה. בסיפורים אלו משמשים בערבוביה פנטזיה וחיי […]

אשר לאימי

כשהייתי בת ארבע, ניגנה אימא בפסנתר ואבא ליווה אותה בכינור. וכשלא ניגנו יחד – ניגנו בחדרים נפרדים; ואחר כך השמיעו סימפוניות, אורטוריות, אופרות וקונצרטים במערכת המשוכללת שבסלון. ברוב שעות היממה היה הבית מוצף צלילים, וכך אף היה בגן הפרטי של הגננת אלזה: אחותה, קלי, ניגנה באקורדיון – ואנו, זאטוטי הגן, שרנו שירי ילדים. בעורקיי, ככה נדמה לי, זרמו צלילים במקום דם.

עוד לפני שמלאו לי חמש שנים, רבו אבא ואימא. אבא קרא לאימא זונה וטינופת. אימא התנפלה עליו באגרופים וקראה לו הֶרְמַפְרוֹדִיט ואימפוטנט, ואבא משך בשערה עם מבט מטורף בעיניים. אימא צווחה: “הוא הורג אותי, הוא הורג אותי!” – ואבא נבהל ושחרר את היד. ואז נכנסה אימא לחדר השינה, יצאה משם עם מזוודה קטנה והסתלקה מהבית.

יום קודם לכן, נתנה לי אימא שיעור בפסנתר וסימנה לי באצבעה היכן יש להקיש על הקלידים. אבא הביט מהצד, צחק ואמר: “גם גרטה תהיה פסנתרנית מחוננת כמו אימא שלה.”

למחרת פרצה המריבה. וכשאימא כבר לא הייתה בבית, באו סבא וסבתא ורנר כדי לאסוף את בגדיי ואת צעצועיי. וברגע שעמדו ללכת, אמר סבא לאבא:

“הזהרתי אותך שהיא לא בשבילך! המנוולת רק רצתה לנצל אותך: מה תעשה עכשיו, תרוץ אחריה?! התחתנת עם זונה!”

וסבתא שאלה: “מתי נודע לך שאשתך בוגדת?”

“מייד אחרי החתונה,” מלמל אבא. סבתא עשתה פרצוף חמוץ ונענעה בראשה.

“איך נודע לך?” שאל סבא.

“היא לא הסתירה. תמיד הייתה אומרת לי שהיא זקוקה לפורקן מיני לפני נתינת רסיטל, כדי להיות רגועה ומרוכזת.”

“יש לה מאהב?” שאל סבא.

“היא שוכבת עם הרבה גברים.”

“לפני כל רסיטל?!” החמיצה סבתא את פרצופה עוד יותר.

“גם אחרי,” נאנח אבא.

“ואתה סבלת ושתקת,” גיחך סבא. “מתי הגעת למסקנה שנתמלאה הסאה?”

“כשהיא התחילה לבטל הופעות ולחזור הביתה עם בגדים קרועים.”

“עם בגדים קרועים?” השתומם סבא.

“גם חבולה ומלוכלכת.”

“לא חשבתי שהאדונים המכובדים מהקונצרטים…”

“היא שכבה אפילו עם פועלי בניין.”

“איזו זונה!” הניד סבא בראשו. “איפה היא הכירה אותם?”

“פעם טעתה בדרך ונכנסה לאתר בנייה, ומאז…”

“טעתה?” תמה סבא. “אין זה מובן לי.”

“היא חזרה הביתה נרגשת באותו הערב וסיפרה לי איך התבלבלה ונכנסה לאתר בנייה בקצה העיר, ואיך טורקי משופם אחד שעבד במקום שכנע אותה להשאיר את המכונית ולעלות לבניין. ‘מכאן,’ צעק לה הטורקי, ‘מכאן רואים את כל הכבישים.'”

“הילדה מקשיבה,” הזהירה סבתא.

“היא עוד קטנה,” הרגיע אותה אבא והמשיך: “גם הפועלים האחרים דרבנו אותה לטפס למעלה ומחאו לה כפיים. זה היה כמו באולם קונצרטים. היא ניחשה מה הם רצו: קודם הטורקי ואחר כך…”

“די!” הפסיק אותו סבא. “זה מבחיל! אינני מבין מדוע היא נהגה לספר לך הכול.”

“כי אני אדם פתוח, לא פרימיטיבי.”

“טוב, הגיע הזמן ללכת,” אמר סבא והתחיל להתקדם לעבר הדלת.

“לאן אתה הולך?” קראה סבתא. “קח את הדברים של הילדה.” סבא חזר, הרים את המזוודה ויצא – מצוברח למדַי.

“הזקן כועס,” אמר אבא לסבתא, “למרות שהוא מבין שאין לי ברירה. הקטנה תהיה אצלכם עד שאמצא סידור אחר, זה לא ייקח הרבה זמן.”
***

עלינו לאוטו של סבא : אוטו ישן-ישן. אותי הושיבו מאחור. עשיתי את עצמי ישנה…

“הילדה נרדמה,” אמרה סבתא. “היא עייפה מאוד.”

“מעולם לא חלמתי להכניס לביתי בת של זונה!” אמר סבא ברוגז.

“הילדה אינה אשמה,” נאנחה סבתא. “אין לה אף אחד חוץ מאיתנו.”

“יש לה אבא! והוא היה מוכרח להתחתן דווקא עם זרה. האם חסרות אצלנו נשים יפות ומוכשרות?”

“אנה באה לפה כדי לנגן ברסיטלים…”, מלמלה סבתא.

“ואיפה היא עכשיו?!” נזף בה סבא. “באיזה בּוֹרְדֵל, מזדיינת עם כל הכולרות! היא הרי הפסיקה להופיע ברסיטלים.” ואחרי שתיקה ארוכה אמר: “הבן צריך להיפטר מכל התמונות והקלטות של אשתו ולזרוק אותן לזבל, הוא חייב להתגרש ממנה! כשנחזור הביתה אתקשר אליו.”

את המשך השיחה לא שמעתי, כנראה נרדמתי. לסבא וסבתא ורנר יש בית קטן באזור התעשייתי של העיר, ליד פסי הרכבת – בית קודר בסביבה קודרת: בניינים טרומיים לצד מפעלים מכוערים, ובתים חד-קומתיים פה ושם עם גינות עלובות וכתלים מפויחים.

לשווא ציפיתי שאימא ואבא יאספו אותי מכאן. במקום זאת, הושיבה אותי סבתא על כיסא נצרים בחצר ואמרה: “אימך נטשה אותך, אפילו האמרגן שלה אינו יודע היכן לחפש אותה. חקירת המשטרה לא העלתה דבר, ואביך נמצא בסיבוב הופעות עם התזמורת.” מעיני סבתא זלגו דמעות. “אני יודעת שקשה לך לחיות עם זוג זקנים…”

“אני אהיה ילדה טובה, סבתא,” מלמלתי.

שלחו אותי לגן ילדים. ציירנו ציורים, שיחקנו במשחקים והקשבנו לסיפורים דמיוניים ומוזרים…

סבא ורנר אינו אוהב מוזיקה קלאסית – אין הוא אוהב מוזיקה כלל וכלל. כל היום הוא מסתכל בטלוויזיה, וסבתא מגישה לו שטרודל עם קפה או בוואריה עם לימונדה. סבא אוכל ושותה, ואני משחקת עם הבובות שלי בחדר.

מעט אורחים באים לביתם של סבא וסבתא. יום אחד נכנסה אחת השכנות עם הנכד שלה והתחילה לספר על כלתה:

“כלתי אמרה לי לטייל רק במקומות שיש בהם ספסלים. יש לי כלה ממש חכמה. איך מעריכים אותה במקום העבודה! איזה חינוך טוב היא נותנת לבן! היא גם יודעת לנגן בחליל, היא מאוד מוזיקלית…” ובכל אותו הזמן חיבקה את נכדהּ ונישקה אותו: “נכון שהוא ילד מתוק? סבתא מתה עליו.”

וסבתא שלי, שאף פעם לא חיבקה אותי ולא נישקה אותי, התחילה לחבק אותי ולנשק אותי.

“ראית פעם ילדה יפה יותר ממנה? היא האוצר של סבתא, היא תהיה כמו אימא שלה! לא תמצאי אישה יפה יותר וכישרונית יותר מכלתי, אנה. אנה שלי נותנת רסיטלים בכל העולם.”

אחרי כמה ימים, זוג חברים של סבא וסבתא בא לביקור. אף הם התפארו בכלתם היפה והמוכשרת. באותו הערב הרים סבא טלפון לאבא ושאל: “מה עשית עם כל הקלטות והתמונות של אנה? אני מקווה שלא זרקת אותן.”

“לא, לא זרקתי אותן. הייתי עסוק מאוד,” הצטדק אבא.

“אל תזרוק דבר!” צעק סבא. “תרכז הכול במקום אחד. אני רוצה גם את כל מה שכתוב על אנה בעיתונים – אל תזרוק שום דבר, אתה שומע?!”
***

הסלון של סבא וסבתא נראה היום כמו אולם קונצרטים. על הכתלים תלויות התמונות של אימא: אימא בשמלה לבנה, אימא בשמלה שחורה, אימא מנגנת בפסנתר לפני קהל ברוסיה, אימא נותנת רסיטל בגרמניה, אימא מקבלת זרי פרחים מהקהל, הקהל עומד על הרגליים ומוחא לאימא כפיים, אימא בחברת אישים חשובים, אימא בבגד ים על שפת הים השחור, אימא בבגד ים בבריכת שחייה בגרמניה – מתחת לכל תמונה יש הסבר מפורט.

יש גם תמונות של המשפחה. באחת התמונות אימא מחבקת אותי ואבא צוחק, ומאחורי שלושתנו זורם נהר. אינני זוכרת מתי צולמה התמונה – הייתי כנראה קטנה, היום אני בת חמש וחצי.

פעם בשבוע מוזמנים כל השכנים וכמה חברים של סבא וסבתא לערב מוזיקלי. על שולחן ארוך בקצה הסלון מונחת הטלוויזיה ולידה המערכת, ועל מפה רקומה מונחים האלבומים והקלטות של אימא. יש בסלון שלושים ושישה כסאות (ספרתי אותם אחד-אחד): שש שורות, בכל שורה שישה כסאות. בהתחלה זה הספיק, אבל עכשיו זה מעט.

כשהסלון מלא מוזמנים, סבא מרצה על מה שעומדים לראות ולשמוע. זה כמה חודשים מסתגר סבא בחדר, קורא ספרים על מלחינים ומקשיב למוזיקה קלאסית. כל הרצאותיו של סבא קשורות לרסיטלים של אימא. הוא נותן אינטרפרטציה (אוי, כמה זמן לקח לי ללמוד את המילה) על היצירה שעומדים לשמוע ומספר מתי היא חוברה. אחר כך הוא מספר על חייו ועל יצירותיו של המלחין, ולבסוף הוא מדגיש את העומק ואת השלמות בנגינתה של כלתו.

סבא מתעכב על כל יצירה בנפרד. כשסבא גומר לספר הוא משחיל את הקלטת במכשיר הווידאו, וסבתא מכבה את האור. על מסך הטלוויזיה רואים את אימא יוצאת אל הבמה, משתחווה אל הקהל וניגשת אל הפסנתר. לאימא שלי יש שיער בלונדי ועיניים כחולות, כמו לברבי שלי. פעם שמעתי מישהו אומר, שאימא שלי יפה יותר ממלכת היופי.

הנאספים בסלון של סבא וסבתא מהופנטים מנגינתה של אימא. בסוף כל יצירה אימא קמה בגאון ומשתחווה אל הקהל. הקהל באולם הגדול מוחא כפיים סוערות, גם הקהל בבית של סבא וסבתא מוחא כפיים סוערות.

כשהערב מתקרב לסיומו, קם סבא ונותן נאום קצר: “הערב ראיתם ושמעתם את הרסיטל של כלתי, אנה ורנר. אנה היא ממוצא רוסי – נגינתה מזכירה לנו את זרימת הוולגה, את השדות של אוקראינה, את הרי הקווקז. יש הרבה רגש ועומק בנגינתה. אנה נמצאת עכשיו בסיבוב הופעות מסביב לעולם. אני זוכר את היום שבו הביא הבן את אנה כדי שנכיר אותה מקרוב, היום הזה הפך לחג במשפחה. הבן שלנו מנגן בתזמורת העירונית, הוא כנר (כולם כאן יודעים שאבא כנר, אבל סבא אוהב להדגיש את זה) ואוהב לשוחח איתנו על אנה: כשם שהיא זוהרת מבחוץ, כך היא ענווה ומלבבת מבפנים – עקרת בית מצוינת, מסורה לבעלה. כשאנה בסיבוב הופעות היא מתקשרת הביתה פעמיים ביום. היא מתגעגעת אל בעלה, היא מתגעגעת אל בתה הקטנה, היא אף פעם לא שוכחת למסור דרישת שלום חמה לכולנו.”

ערבי התרבות הללו מתקיימים כשלאבא יש יום חופשי מהתזמורת. כשסבא נואם או מספר, אבא מהנהן בראשו ונאנח מגעגועים לאשתו – גם אני מתגעגעת לאימא.
***

ערב אחד הודיע אבא לסבא שמצא בשבילי סידור אחר. פניו של סבא האדימו. “הילדה נשארת כאן!” פסק. “קניתי לה כינור ומצאתי לה מורה מצוין, שילמד אותה לנגן.”

סבא הושיב אותי על המיטה, ומצב רוחו השתפר. “שב,” אמר סבא לאבא, “יש לי דבר חשוב לספר לך.” אבא ישב, ואילו סבא נשאר לעמוד. סבא שלי גבוה מאוד, הרבה יותר גבוה מאבא – כשהוא עומד, הוא נראה כמו ג’ירף.

“אתה יודע,” פתח סבא, “שמתי קצת כסף בצד לעת זקנה. הסלון קטן ולגרטה אין חדר מתאים לנגינה. הגינה מוזנחת, הכתלים מבחוץ מפויחים, הגיע הזמן לעשות משהו… הבוקר הלכתי לעירייה למחלקת ההנדסה כדי לבקש אישור להרחיב את הבית. מהנדס העיר שמע מהמזכירה מי אני וקם ללחוץ לי את היד. אשתו סיפרה לו על הערבים הנפלאים שאני מארגן, והוא הבטיח לבוא אם יוזמן. רק אתמול סיפר עליי לראש העיר. עוד לפני שהספקתי לומר מילה, הוא כבר שלח אותי אליו. עליתי לקומה השמינית בבניין העירייה ונכנסתי למשרדו של ראש העיר. הוא קם ולחץ לי את היד.

‘הרגע התקשר מהנדס העיר,’ אמר. ‘הוא ממש מתפעל ממך! לא חבל, אדון ורנר, שמוזיקולוג כמוך מתבזבז בחוג קטן של שוחרי אומנות? גם האוכלוסייה המבוגרת שלנו זקוקה למוזיקה ולתרבות. מה דעתך להרחיב את הפעילות שלך לבתי ספר ולחוגים מתוקצבים מכספי העירייה? אני שמח שגילינו אותך בזמן, לפני שאיזו אוניברסיטה תפתה אותך עם תארים וכסף.’

ראש העיר ביקש ממזכירתו שתמזוג לנו קפה. ‘מה הביא אותך לכאן, ידידי היקר?’ סיפרתי לו, הוא הקשיב והנהן בהבנה. ‘אתה תקבל את האישור הזה לפני שתגמור לשתות את הקפה. רגע, רגע,’ הוא רכן לפנים כדי שהמזכירה לא תשמע. ‘לעירייה יש תקציבים לתרבות, לחינוך, לספורט, לבניית מתנ”סים ואודיטוריום… אני רוצה להציג את המקרה שלך לפני המועצה, לספר להם איך תושב מקומי חדור אחריות למופת – הפך את הסלון הקטן של ביתו למעוז תרבותי-מוזיקלי. אגיד להם שלא די בשבחים, אלא בהשתתפות ממשית של העירייה. אתה מבין, אדון ורנר, אינני עושה את זה בשבילך – השכלה עולה כסף, תרבות עולה כסף… זו חובתנו הערכית והמוסרית! הבית שלך יורחב וישופץ על חשבון העירייה, ואם תסכים להרצות בבתי ספר – אדאג שתקבל שכר של מרצה. שמעתי שכלתך מהממת ביופייה, הייתי רוצה להכיר אותה מקרוב. ספר לי על כלתך, אדון ורנר.’

אמרתי לראש העיר שאנה היא כליל השלמות: יותר יפה מיפה, ענווה, ביישנית… וכשהיא מנגנת בפסנתר, הקלידים מתעוררים לחיים מתחת לאצבעותיה העדינות והארוכות…”

סבא התיישב על המיטה ונראה מודאג. “זה מה שאמרתי לראש העיר, אבל ראש העיר מתעקש לראות את אנה ואנה איננה… בלעה אותה האדמה. גם כל השכנים שבאים לערבים הנפלאים שלי לא מפסיקים לנדנד: ‘מתי נראה את אנה? מתי היא חוזרת? כשתחזור תודיע לנו, כדי שנביא לה פרחים ונגיד לה איזה כישרון גדול היא.'”

אבא המתין עד שסבא יירגע ואז אזר עוז לגלות לו את סיבת בואו האמיתית: “אבא,” פנה אבא אל סבא, “אתה לא קורא עיתונים?!” הוא פתח עיתון שהביא עימו והחל לקרוא: “משטרת גרמניה מבקשת את עזרת הציבור בחיפושיה אחר הפסנתרנית אנה ורנר, שעזבה את בית משפחתה לפני חודשיים בתאריך…”

סבא החל לצעוק: “לאן הלכה? למאהב התורכי שלה? ואתה, מדוע התחתנת איתה? חסרות נשים יפות? מה אגיד לראש העיר? מה אגיד לשכנים?” ואז החל לאיים: “אם הגברת שלך תמשיך להעלם, אשליך את כל הקלטות והתמונות שלה לזבל!!”
***

סבא לא מימש את איומו. כל הקלטות והתמונות של אימא עדיין שוכנות בסלון של אבא.

עשרים ושש שנים חלפו מאז השיחה ההיא בין אבא לסבא. סבתא וסבא כבר אינם בחיים. אבא פנסיונר, חבר כבוד של התזמורת שבה ניגן במשך שנים, הוא לא התחתן בשנית… מדי פעם הוא מביט בערגה ובגעגועים בתמונותיה של אימא.

אני נשואה, בעלי עורך דין ואני מורה לספרות בתיכון. נולדו לנו שתי בנות – הבכורה בת חמש, הצעירה בת שלוש.

הבת הגדולה מנגנת בכינור והבת הקטנה מנגנת בפסנתר. אבא אומר שהיא תהיה פסנתרנית גדולה, כמו סבתא שלה… אנה.
***

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.