החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אל תלכי לשם

מאת:
הוצאה: | 2012 | 400 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

גבר ואשה סועדים צהרים במסעדה יפואית שקטה, הוא נשוי וגם היא, אך הם אינם יכולים להתכחש לאהבתם. לפתע מזהה האשה דמות מעברה הרחוק, והמפגש המקרי מחולל מהומה בחייה.

גיבורת הספר, שופטת מכובדת בשנות החמישים לחייה, נמצאת לכאורה בשיא פריחתה, אך חיי המשפחה שלה, הנורמטיביים למראית עין, רצופים סודות, ועל הצלחתה המקצועית מעיב זיכרון מטריד. לפני עשרים שנה, בהיותה עורכת דין צעירה, הגנה על גבר שהואשם ברצח אשתו, אף על פי שבסתר לבה הייתה משוכנעת באשמתו. כעת, משחזר לארץ לאחר גלות ארוכה, מתעוררים בה מחדש הספקות והלבטים מהעבר.

זהו גם סיפור משפחתו של הגבר, שנאלצה להתמודד עם סוד שאסור לדבר עליו.
המשפחה שבמרכזה שלוש נשים חזקות, ניצבת עכשיו בפני עימות בלתי נמנע ונאלצת לקבל החלטות קשות.
סיפורה של השופטת וסיפורה של המשפחה שלובים זה בזה ויוצרים מפגש בין עולמות שונים ומארג מרתק של דמויות ומערכות יחסים, הגוררים את השופטת למקומות שמוטב לה לא ללכת אליהם.

בסגנון סוחף, רענן ובהיר פורשת הדסה בן־עתו עלילה עשירה ומלאה, השואבת את עוצמתה ואמינותה מניסיון חייה שלה, וחושפת באומץ את כובד המשא הרובץ על כתפיהם של אנשים בשר ודם שניתנה להם סמכות לחרוץ גורלות.
אל תלכי לשם הוא הרומן הראשון של השופטת בדימוס הדסה בן־עתו. 
בן־עתו כתבה את רב־המכר השקר מסרב למות שתורגם ל־11 שפות, ואת הספר האוטוביוגרפי פנינים ורודות משנחאי. היא אם לבת וסבתא לשני נכדים.

הדסה בן־עתו נולדה בפולין, עלתה ארצה עם הוריה כילדה, שירתה כקצינה במלחמת העצמאות, ולאחר סיום לימודי המשפטים עבדה כעורכת דין וכיהנה כשופטת בכל הערכאות במשך שנים רבות. היא ייצגה את ישראל בעצרת האו"ם ובאונסקו ושימשה נשיאת הארגון הבינלאומי של עורכי דין ומשפטנים יהודים. היא היתה סגנית נשיא וראש הרכב פשעים חמורים בבית המשפט המחוזי בתל אביב וכיהנה בכהונה זמנית בבית המשפט העליון.

מקט: 15100146
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
גבר ואשה סועדים צהרים במסעדה יפואית שקטה, הוא נשוי וגם היא, אך הם אינם יכולים להתכחש לאהבתם. לפתע מזהה האשה […]

1

לפעמים היתה השופטת מסתכלת סביבה ותוהה אם יש משפחות שאין בעברן סודות. היא היתה מנסה לנחש מה הסוד של אלה שהתנהלותן בלתי הגיונית ובלתי מוסברת, ומחליטה שוב ושוב שלא לחשוב על הסודות בחייה.

מחשבה רבה הקדישה לגורל האנושי, שכן היא השתייכה לאותם מתי מעט שמכוח תפקיד שהוטל עליהם וסמכות שהוענקה להם, משפיעים על גורלם של אחרים.

כשירדה מאולמה למועדון ההתכנסות של השופטים, במפגשים של ימי שני וחמישי, בזמן ההפסקה של שעה אחת־עשרה, היתה בוחנת את הקולגים שלה ומנסה לנחש עד כמה משפיעים הנתונים האישיים שלהם, אלה שעליהם אין להם שליטה, על ההחלטות שלהם. וגם שלי, היתה אומרת לעצמה ביושר. מזמן היתה מוותרת על ההתכנסויות האלה, שהפכו לשגרה מכבידה. כבר לא נותרו נושאים לשיחה שהיה בהם עניין או חידוש. חובתם כשופטים
היתה להימנע משיחה על הליכים שוטפים שהתקיימו בפניהם, אפילו היו אלה משפטים בנושאים עסיסיים ומעוררי סקרנות. טוב שמקפידים על כך, חשבה. אך בשל ההימנעות הזאת, בעצם לא נותר על מה לשוחח, והשיחות הפכו לחילופי דברים סתמיים. גם הקפה היה תפל, ומתוך השעמום שכירסם בה היתה מתפתה לקרואסון שממש לא היה נחוץ לה, ושעליו היתה מתחרטת אפילו בשעה שנגסה ממנו.

“מתי נולד המנהג הזה, כבר אי־אפשר להתכנס בלי לאכול?” היתה שואלת את בעלה כשצפו בטלוויזיה בישיבות ממשלה מסביב לשולחן עמוס בדברי מאפה, כשכל השרים בעלי הכרס לא מפסיקים להושיט ידיהם אל הבורקס. בישיבות צריך להגיש כוס מים בלבד, כמו בצרפת. אקט של לעיסה לא צריך להתבצע מול מצלמות הטלוויזיה, וגם במפגשי השופטים כך, אם כי לא היו שם מצלמות.

היא אהבה את הלשכה שלה, שם ניהלה שיחות מאתגרות עם המתמחים שלה, על כוס קפה משובח ממכונת האספרסו שאחד המתמחים הקודמים קנה ללשכה כמתנת פרידה. במשך השנים הצליחה להקנות ללשכה אופי אישי, כשפרשה על הרצפה שטיח ערבי צבעוני שרכשה בשוק ותלתה על הקירות פוסטרים של ציורים אהובים עליה. בניגוד לחבריה, שלשכותיהם קושטו בקריקטורות של דוֹמיה מעולם המשפט, היא התענגה במיוחד על פוסטר ממוסגר של ציור של קנדינסקי. התעקשותה על נוכחות מתמדת של אגרטל ובו פרחים חיים, הטילה מעמסה נוספת על המתמחים שלה, שחובתם היתה להחליף את המים באגרטל מדי יום ולדאוג להחלפת הפרחים כשהישנים קמלו. על חשבונה כמובן, בעוד הכול ידעו מי משלם בעבור הפרחים בלשכות השרים המתוקשרות.

“מה שמותר לשרים,” אמרה, “אסור לשופטים, וכך ראוי.”

מדי פעם היה אורח מזדמן ללשכה בשעת ההפסקה, עורך דין שהיה בעבר מתמחה שלה, או סתם חבר שהזדמן לבית המשפט, והשיחה היתה קולחת, לא רק בעניינים משפטיים, אלא בענייני דיומא, או אפילו ברכילות מסקרנת שתמיד נשארה בין קירות הלשכה. המתמחים היו רגישים למצבי הרוח שלה, וכשחשו שכך רצונה, היו פורשים למזנון ומשאירים לה את מרחב המחיה הפרטי, שלפעמים היתה זקוקה לו לאחר דיון מכביד באולם. כאן יכלה לחלוץ את הנעליים, לעצום את עיניה, להישען על משענת כורסת העור הנוחה. באחד ממפגשי המדיטציה שהתפתתה להשתתף בהם, ניתנה לה פעם המנטרה שאותה התבקשה לשנן לעצמה ללא הרף בשעת המדיטציה, כשהיא ישובה על כורסה נוחה, כפות ידיה מונחות כשגבן על ברכיה, קצות האצבע והבוהן נוגעים זה בזה ויוצרים מעין עיגול. שינון המנטרה אמור לסייע לה לנקות את ראשה מכל מחשבה אחרת. החובה להתמסר למדיטציה בתרגול קבוע, פעמיים ביום, לא התאימה לאורח החיים שלה, אך את המנטרה, שהיתה אמורה לא לגלותה לשום איש, לא שכחה, וכשחשה שהנטל המצטבר מונח כריחיים על כתפיה, מקבע את צווארה כאילו הוא נתון בסד, היתה נזכרת בתרגיל המדיטציה, מיטיבה את ישיבתה, מניחה את גבות כפות ידיה על ברכיה, עוצמת את עיניה ומתחילה לשנן בראשה את המנטרה “שי־אם…שי־אם…שי־אם…” המתמחים היו מתערבים ביניהם אם ימצאו אותה בשובם נינוחה יותר. הלשכה שלה והאולם שלה היו ביתה במשך שעות העבודה, ואילו המפגש השגרתי עם העמיתים שלה, פעמיים בשבוע, הפך למעמסה. מדוע היא כל כך משתעממת במפגשים האלה? שאלה את עצמה, האם אין באמת עם מי לדבר? ומיד חשה שהיא עושה עוול, שכן היו שופטים שאיתם יכלה לקשור שיחה מעניינת אילו הזדמנו בארבע עיניים, אך בהמולה של המועדון לא היה סיכוי לכך. שופט אחד אמנם העז להישאר דרך קבע בלשכתו ואפילו לא טרח להמציא תירוצים, אבל יצא לו שם של מתנשא ופורש מן הציבור ולא היה אכפת לו. מדוע לא אנהג כמוהו? שאלה את עצמה מדי פעם, אך ידעה ש”מתנשאת” היא סטיגמה שלא תוכל לחיות איתה. כל חייה פיתחה יחסים חברותיים עם סביבתה, תמיד טרחה לפנות לכל אדם, יהיה מעמדו אשר יהיה, בנימוס ובגובה העיניים. ככל שעלתה בסולם החברתי והמקצועי, כך הקפידה יותר על אופן ההתנהגות הזה, שכבר הפך לחלק מן המוניטין שלה. כך לא רק ביחסיה הפרטיים ביומיום, אלא גם באולם שלה, לא רק כלפי עורכי הדין, אלא גם כלפי המתדיינים, גם כלפי אחרון הפושעים. מעולם לא העליבה שום אדם.

איש לא יאמר עליה שהיא מתנהגת כמורמת מעם, אמרו עורכי הדין, והיו מהם שביקרו אותה על כך וסברו שעליה להיות סמכותית יותר ומנומסת פחות.

ואם באולם המשפטים כך, ברור שהיא לא תימנע מירידה למועדון השופטים, כי בניגוד לאותו שופט, לא תסתכן באמירה שכבר לא נאה לה לשתות קפה עם החברים. למה זה כל כך אכפת לי? היתה שואלת את עצמה.
***

חברה פסיכולוגית שאלה אותה פעם: “מדוע אינך מביעה כעס, או אפילו מתפרצת, כשמישהו פוגע בך?” השופטת שתקה ולא מצאה מענה. לאחר הרהור, נידבה החברה חוות דעת מקצועית: “את לא מסוגלת להראות שנפגעת. פגיעות היא מצב בלתי אפשרי בשבילך, לכן את מבליגה על עלבון או פגיעה אחרת בך, ומתנהגת כאילו לא חדר הדבר לתודעתך. גם זה סוג של גאווה,” אמרה. בעקבות אותה שיחה, שנגעה בעצב חשוף בתת־מודע שלה, החלה לנתח את התנהגותה, כאילו הסתכלה בראי, וכך נאלצה להודות שחברתה צדקה.

חברים קרובים היו משבחים אותה על סבלנותה. “כל הכבוד,” היו אומרים לה, “כל הכבוד לך שאת עוברת לסדר היום על התנהגות פוגעת. את חכמה,” אמרו, “לא עושה מזה עניין.” ולא גילתה להם שכך היא נוהגת מתוך פחד.

זה לא שאני לא כועסת, זה לא שאני סולחת בלבי לאנשים קרובים לי, זה לא שאני מבינה ומכבדת את הצורך שלהם להתנהג כך, זה רק מפני שאני בורחת מעימות, חוששת לאבד אנשים שאני זקוקה להם. שומרת על פסאדה, וממשיכה לבקר במועדון השופטים פעמיים בשבוע…

במשך הזמן המציאה לעצמה משחק קטן, שאיש מהנוכחים לא הבחין בו. היא היתה מתרכזת באחד הנוכחים מסביב לשולחן הארוך ומונה לעצמה את העובדות הידועות לה על חייו: מה מוצאו, מה מצבו המשפחתי, איפה למד, היכן שירת בצבא, מה עשה לפני שהתמנה לשופט, ואז היתה מנסה לנחש כיצד היה אותו שופט מחליט במשפט הנערך לפניה. האם היה מן המתלבטים? מה יחסו לנשים כשידוע שהוא נמצא בהליכי גירושים? מה יחסו לנאשם ערבי כשידוע שהוא בעל דעות ימניות? כיצד ישפוט בעניינו של צעיר שנאשם במעשה אלימות כלפי קשישה כשזה עתה שכל את אמו? היא אפילו ציינה לעצמה מי מהשופטים מופיע למפגשים כשהוא לבוש בז’קט השחור, ומי בא בחולצתו הלבנה ואפילו מפשיל את השרוולים, מי ענוב בעניבה השחורה ומי השאיר אותה בלשכה. התברר לה שהיא יודעת רק מעט מאוד על העבר של הקולגים שלה ועל חייהם הפרטיים, ובוודאי שלא היה לה מושג מהו הסוד שמי מהם מסתיר. הרי איש מהנוכחים אינו מודע לסודות שלה, חשבה, ויש להניח שגם לאחרים יש סודות.

כשכבר רכשה ותק ומוניטין, העזה להעלות בכנס ארצי של שופטים שאלה שהטרידה אותה מראשית דרכה בשיפוט. היא ישבה בקהל מוקפת בחבריה, והקשיבה למלל שזרם מן הבמה, כשעלו הדוברים בזה אחר זה להביע דעות שלא היה בהן כל חידוש. מעולם לא ביקשה רשות דיבור בכנסים כאלה. פשוט, חשבה, הכול כבר נאמר, ואיש אינו מצפה לשום אמירה מעניינת או מעוררת פולמוס. הקהל נראה משועמם ומצפה להפסקת הקפה. אולם מלא שופטים, חשבה, כל אחד מכונה “כבודו” או “כבודה”, מכריעים בגורלות של אנשים, אך כשמתכנסים יחד אין בנו כל ייחוד. יום מבוזבז, אמרה לעצמה.

לידה ישב קולגה שבעבר ישב איתה בהרכב פשעים חמורים, כשעדיין כיהנה במחלקה הפלילית. “כשהיינו מדברים בלשכה,” לחש לה, “היה לך תמיד מה לומר, אז למה בכנסים את תמיד שותקת?”

“אין טעם,” לחשה, אבל כבר חשה פיתוי לסטות הפעם ממנהגה. לאחר כמה דקות, בתנועה כמעט בלתי נשלטת, הרימה את ידה, ויושב־הראש הרים גבה בתמיהה, אך מיד רשם אותה ברשימת הדוברים. כשהגיע תורה ניגשה למיקרופון בצעדים מהוססים, בידיעה שעמיתיה לא יאהבו את מה שהיא מתכוונת לומר.

“כולנו,” פתחה, “תוהים כיצד משפיעות החלטות שלנו באופן ישיר על חייו של מתדיין; האם בדקנו אי־פעם כיצד השפענו, בעקיפין, לפעמים לטווח רחוק, על חייהם של אחרים שאת פניהם לא ראינו, וזהותם, ואפילו עצם קיומם, נעלמים מאיתנו? אולי כדאי שנדון פעם ביושר בנושא הזה…”

כששבה למקומה לחץ החבר את ידה, אבל בציניות הידועה שלו לחש, “תראי שכולם ממש יתעלמו ממה שאמרת, זה לא נושא נוח לדיון. יגידו שזה לא על סדר היום.”

הרחש שעבר באולם ושפת הגוף של המתכנסים שידרו חוסר שביעות רצון, אם לא עוינות ממש. מאז חדלה להעלות את הנושא במפגשים עם הקולגים שלה.

היא ציפתה שיזכירו לה את הדבר באחד המפגשים במועדון, בהפסקת הקפה, אך להפתעתה איש לא הזכיר את הנושא, והיא לא טרחה עוד להתייחס אליו.
***

מדי פעם נזכרה ביום שבו מונתה לשופטת.

כשנותרה עם עצמה לאחר שנבלו הפרחים ופסק זרם הברכות על המינוי, החל החשש לכרסם בה ולא הניח לה, עד שהלכה אצל שופט בכיר שהיה לה למופת, ופרשה לפניו את חששותיה. איך מכריע אדם, יחיד על הדוכן, בגורלות של אחרים? איך ידע בוודאות מתבקשת מי דובר אמת? כיצד ימדוד “ספק סביר”? איך יחליט מי לשבט ומי לחסד? איך יקצוב עונש? ומה עם המצפון, והלילות שלפני והלילות שאחרי?

“כשתעטי את הגלימה ותתיישבי שם למעלה, תמצאי בעצמך את הפתרונות,” אמר, “וכל עוד יהיה המצפון נוכח, אל חשש, הפתרון הראוי יצוץ, אך זכרי, הניחי ללילות שאחרי, כפי שעשה הנשיא טרומן, כשנשאל אם לא נדדה שנתו אחרי שהורה על הטלת הפצצה על הירושימה, והשיב ששנתו נדדה בלילות שלפני, אך הוא ישן כמו תינוק בלילות שאחרי, שהרי ההחלטה כבר נפלה.”

והיו דילמות וספקות וחיבוטים ולילות שלפני, וכן, לפעמים גם נדודי שינה בלילות שאחרי, כשדימתה לשמוע טריקת דלת ברזל בתא שבו ננעל, לראשונה בחייו, צעיר פלוני, ותהתה מה התרחש בבית משפחתו של אחר שדינו נגזר, ומה קרה לילדיו, והכול במצוותה ובחתימת ידה. עם השנים הפכו הספקות והחיבוטים חלק מן השגרה, סדר יום קבוע של שופט, אך מעולם לא חלמה שהדילמה הקשה ביותר שתטרוף את סדר חייה, לא תהיה קשורה בהכרעה שיפוטית שלה ולא חלק מתפקידה, אלא הבזק של זיכרון רחוק, קלסתר שמזכיר נשכחות והוא נקלט במבט מקרי בין נגיסה לבליעה, במסעדת דגים ביפו…

איך מושפעים חיינו מצירוף מקרים בלתי צפוי, חשבה כשהזכירה לעצמה שכמעט ביטלה את הפגישה שהביאה אותה בדיוק ביום הזה ובשעה הזאת לשולחן הזה במסעדה הזאת ביפו. הרי יכלה להתנצל שהיא עייפה, יכלה לומר שאינה מתאווה דווקא לארוחת דגים, ואם כן, אולי כדאי ללכת למסעדה קרובה יותר, למה דווקא ביפו? כשהגיעו למסעדה, התבקש מאליו שיִפנו למרפסת הנרחבת ביום השמש הסתווי הזה. לאחר שנשמה שעות רבות את האוויר הדחוס באולם המשפטים הממוזג השתוקקה למשב הרוח הרענן שליטף את פניה בצאתה מן הבניין. בתום יום העבודה כבר לא דאגה שהרוח תסתור את תסרוקתה, אך הרי יכלה להתיישב על המרפסת כשפניה אל מרחבי הים הפרוש למרגלותיהם, ורק מקרה הוא ששכחה את משקפי השמש שלה בלשכה והשמש כבר החלה לנטות מערבה וסינוורה את עיניה, וכך ישבה כשגבה אל הים, שאחרת לא היתה קולטת במבטה את הזוג ההוא שישב ליד שולחן סמוך לקיר.

“את נראית עייפה היום,” העיר חבר בירידה במעלית השופטים הקטנה, ואכן באותו יום יצאה מן הבניין מותשת, מוכנה לוותר על הארוחה ובלבד שתוכל להשתרע במיטתה ולעצום את עיניה. אך המפגש המתוכנן היה חלק מסדר יומה הקבוע, חלק מן המחיר של מערכת היחסים שהפכה את חייה לצפופים ועמוסים, עד שלפעמים שאלה את עצמה אם כך ראוי לאישה בת כמעט חמישים, שכבר נתונה בגיל המעבר שמשום מה הקדים לפקוד אותה (היא סירבה בתוקף לכנותו “גיל הבלות”), והיא כבר נתקפת באופן אגרסיבי בגלי החום המפורסמים, וכמו נשים אחרות, שבעבר נראו לה נלעגות, היא משתמשת במניפה סינית שהידיד שלה נתן לה, אם כי לא תעשה כן באולם המשפטים, ששם היא חשה שחולצתה מתחת לגלימה הופכת פתאום ספוגת זיעה ונדבקת לגבה ולשדיה, פניה לוהטים והחום כאילו פורץ בכוח ממרכז גופה ומתפשט עד קצות ציפורניה, ומלהיט אפילו את שורשי שערותיה. אך כבר פיתחה לעצמה שיטה של חישוק שפתיים והעמדת פנים, מלוּוה בידיעה שגל החום חולף תוך שניות, אם כי הן נראות כנצח.
***

הם תמיד מאלתרים, אך לא מוותרים על מפגש יומי, אפילו לשעה קלה. לפעמים לכמה שעות בבית מלון (“תיכנסי בראש מורם כאילו המקום שייך לך,” היה אומר, “ואיש לא יחשוד.”), לפעמים במסעדה או בבית קפה, לפעמים בנסיעה במכונית, טיול ארוך או סיבוב קצר, הכול על פי לוח הזמנים הצפוף של שניהם, אך גם תוך התחשבות במחויבויות שלהם כלפי בני זוגם. המפגש היומי הוא מעין צינור חמצן, נוסף על שיחות הטלפון כמה פעמים ביום, בקו המיוחד שהתקין במשרדו ואסור לשום איש מלבדו להשתמש בו, בתירוץ שהוא נועד רק לשימוש משרד הביטחון בעניינים שהשתיקה יפה להם הנוגעים לנאשמים שהוא מייצג. כל מפגש טעון תכנון מדוקדק. הוא לא יאסוף אותה, למשל, בחניון של בית המשפט שם חונה המכונית שלה. שניהם מוכרים שם, ואין להסתכן בהרמת גבה. היא תסיע את המכונית לביתה, ברחוב שקט במרכז תל אביב, תחפש מקום חנייה בסביבה, והוא כבר יחכה לה שם ויוליך אותה אל מכוניתו, שבכלל מוטב להשתמש בה, שכן היא גדולה וממוזגת. בשלה התקין לה, לאחר ויכוחים, מאוורר קטן, כי מזגן היה עליה לתרץ איכשהו לבעלה.

בדרך כבר הספיקה להסיר את העניבה השחורה, ולקפל עד המרפק את שרוולי החולצה הלבנה, ששני כפתוריה העליונים כבר פרומים, וכך הבגדים אינם מסגירים את זהותה. הם נראים כסתם בגדים של חול, לאו דווקא מדי משפט.

“בואי ניסע לאכול דגים ביפו,” הציע, והיה ברור שיבחר במסעדה של מוטי הדייג, שבשעת צהריים כה מאוחרת יהיו בה רק סועדים מועטים, בוודאי. היא לא היתה חסידה גדולה של דגים, והיתה מתפתה להם רק לאחר שהזדמן לה לעיין במדור הבריאות בעיתון. בדרך כלל היו יושבים משני צדי השולחן, שקועים בעצמם, אך הפעם ישב לימינה, שכן השמש סינוורה גם אותו, והיא אינה זוכרת מדוע הסיטה את ראשה לרגע ומבטה נתקל בזוג סועדים שמשכו את תשומת לבה. לולא היה נדמה לה שהאיש נראה מוכר, היתה זונחת את הזוג, למרות שפת הגוף שלהם שהצביעה על אגרסיביות של הגבר ומעין כניעה של האישה. בבית המשפט למדה להתבונן בשפת הגוף של עדים. הרמת כתף, השפלת עיניים, תנועות ששידרו אי־נוחות, היסוס מלווה בהגנבת מבט לעבר אדם מסוים באולם, כל אלה נקלטו על ידיה ומילאו תפקיד, לא תמיד מודע, בהחלטתה בדבר אמינותו של עד. בחושים המחודדים שלה קלטה משהו מוזר בהתנהגות של השניים במסעדה, אם כי לא יכלה לשמוע אף מילה מדבריהם, מפאת המרחק בין השולחנות.

“אני מכירה את האיש הזה,” לחשה, והידיד חייך ואמר, “את הלא מכירה מאות אנשים שחלפו באולם שלך, ואין סיבה שתזהי את כולם…”

אך היא התעקשה שכן. כפי שקורה לפעמים, נלוותה לזיכרון מעין תחושה לא טובה, מעיקה, כאילו הזהות אמנם לא ברורה, אך ההקשר שלילי, וכבר העניין אינו מניח לה.

“אם תתעלמי מזה,” יעץ הידיד, “תיזכרי לפתע ללא מאמץ.”

כך המשיכו לטבול פיסות פיתה חמה בממרחים השונים שהונחו לפניהם בצלוחיות קטנות, כשהם ממתינים למנת הדגים שהזמינו, מדברים על הא ועל דא, מדווחים זה לזה על קורות היום, לפרטי פרטים, וכמנהגו נטל מפית נייר, שעליה שם המסעדה ופרטיה, ובחלק החָלָק רשם לה מסר של אהבה, במילים מובנות רק לשניהם, במשפטים קצרים, מקוטעים, מובדלים על ידי נקודות, ולרוב באנגלית, שאמנם לא היתה שפת אמו, אך אימץ אותה לעצמו, שכן היה מאוהב בספרות ובשירה האנגלית. וגם זה קירב אותם זה לזה, כי עוד בימי בית הספר זכתה בפרס ראשון בתחרות על כתבי צ’רלס דיקנס, והיתה בקיאה יותר בשיריהם של שלי וקיטס מאשר בשיריהם של ביאליק וטשרניחובסקי, אם כי את שירי רחל ידעה ברובם בעל פה והיתה מזדהה איתם הזדהות מלאה ומרגשת. לפעמים רשם משפט בסינית באותיות לטיניות, כמו wo ai ni, שפירושו, כפי שהסביר לה, “אני אוהב אותך”. כששאלה אותו מדוע דווקא סינית, הסביר שבמסעותיו בעולם נהג לאמץ לעצמו ביטויים שמצאו חן בעיניו בשפות זרות וזה אחד מהם.

היא עשתה לה מנהג לאסוף את המפיות שעליהן רשם את דברי האהבה, ולאחר שנים רבות, כשכבר הלך לעולמו, היתה מפזרת את המפיות ומתבוננת בהן וכך נזכרת בכל המסעדות ובתי הקפה, בארץ ובחוץ־לארץ, שהיו מעין תחנות בדרך המסע שלהם, ופירנסו את הזיכרון שרק הוא נותר לה, ואי־אפשר היה לחלוק אותו עם שום איש.
***

שלוש שנים נמשכת מערכת היחסים ביניהם, וכבר קשה לה להיזכר איך התנהלו חייה לפני שהכול התחיל. למעלה משני עשורים בתוך נישואים עקרים, ללא אהבה, ללא רעות אמיתית, ללא שום מרכיב של אינטימיות, רק דירה משותפת וחשבון בנק משותף, וכמובן בת משותפת. כלפי חוץ מצג מזויף ושקרי של משפחה נורמטיבית, של אורח חיים מכובד, מבוסס על הסכמה שבשתיקה, ללא ריב, ללא משברים, איש לדרכו, מתקדם בקריירה שלו, הוא והיא, ולא מפריעים זה לזה, ונפגשים עם חברים משותפים, זוגות דומים, “נורמטיביים”, ומזמינים לארוחות, ויוצאים לחופשות מתוכננות, ומגדלים בת בבית ללא אהבה, אך גם ללא מדון, ובלילה, במיטה הכפולה, מפנים גב זה לזה, נזהרים לא לנגוע, ולפעמים מחליפים כמה מילים, ונרדמים תוך קריאה, כשהמנורה של השני עדיין דולקת, ובבוקר קמים, ושותים קפה יחד בפינת האוכל, ומדברים על סידורים שיש לעשות, ואם יש תוכניות בערב, ואולי ילכו לסרט, ולא לשכוח לעשות טסט לאוטו. כל אחד נושא את המטען האישי שהביא עמו לנישואים האלה, שנולדו ממניעים שגויים, ומבחינתה כבר מאוחר מדי לנתח את הסיבות ולתהות על ההיגיון המעוות, על האירועים שהוליכו אותה למבוי הסתום הזה, שעל פי כל היגיון יכול היה להיות ממנו מוצא. מעולם לא טרחה לפנות לפסיכולוג, כי אילו עשתה כן היתה נדרשת להסביר, גם לעצמה, כיצד ומדוע ואיך, ומה נובע מהילדות, ומה מן האהבה הנכזבת, ובעיקר היתה נאלצת לגלות את הסוד הכמוס שלא גילתה לאיש, ושהיה כל כך כמוס כל כך הרבה שנים עד שכמעט נעלם גם מהתודעה ומהזיכרון שלה.

כשהידיד הזה התפרץ לתוך חייה כרוח סערה, היה לה בפעם הראשונה עם מי לדבר על הכול, ללא מעצורים. או כמעט על הכול, תיקנה את עצמה. עד אז קברה את העבר והחליטה, מעין החלטה אסטרטגית, לא תמיד מודעת, לצפות רק פני העתיד, וכך בנתה את חייה על היש ולא התאבלה על האין, ולא היתה מרת נפש, ושיכנעה את עצמה שאינה אומללה, ולקראת סוף שנות הארבעים שלה כבר היה הכול על מקומו, ולא היו ציפיות לשינויים מפליגים. החיים התנהלו במסלולם הרגוע, בשגרה נינוחה. פה ושם נתקלה בניסיון של חיזור שתמיד דחתה אותו באלגנטיות וללא היסוס. כשהיה זה אחד הידידים שניסה את מזלו, הקפידה להשתמש בהומור כדי לא לגרום מבוכה. למה לאבד חברים? חשבה.

כעבור שנים, לאחר שכבר פרשה מכס המשפט, נתקלה פעם בעורך דין ותיק באירוע חברתי.

“כמה היית יפה על דוכן המשפט,” אמר, “עורכי הדין נהנו לבלות את ההפסקות בין המשפטים שלהם באולם שלך כדי לצפות בך.”

“עכשיו אתה אומר לי?” התבדחה, “מדוע לא אמרת לי אז?”

“כי פחדנו ממך,” השיב, “תמיד היתה מעין חומה סביבך, לא העזנו.”

רק אחד העז, חשבה בלבה, וכך שינה את חיי.
***

הוא עמד לייצג איש ציבור ידוע שהואשם בעברה פלילית, שאילו הורשע בה היה נהרס עתידו. למרות שהיה עורך דין פופולרי, לא הזדמן לו להופיע בפניה, אך כבר מתחילת המשפט התברר לה שמדובר בעורך דין מזן מיוחד. הרמה והאתיקה של חלק מעורכי הדין שעסקו בפלילים הטרידה אותה מאוד. בשיטת המשפט הנהוגה בארץ יש לעורכי הדין, משני צדי המתרס, תפקיד מכריע. הבריות סבורים שהכול נתון בידי השופט, חשבה, ואינם מבינים עד כמה גורלו של נאשם תלוי באיכות עבודתם של התובע ושל הסנגור. תובע או סנגור שלא טרחו להתכונן, שאינם שולטים כראוי בעובדות, שאינם יודעים כיצד לחקור ומה לשאול ואיך להציג עניין, משפיעים על התוצאה הסופית במשפט גם כאשר השופט חש שהתוצאה לא צודקת. כן, חשבה, עד כדי כך!

כך בדיוק צריך לנהל משפט, אמרה לעצמה יום אחרי יום, כשהערכתה לסנגור הזה הולכת וגוברת. הוא בקי בכל פרט, מפתיע אותה ואת התובע בכל יום בטענות מקוריות, אך לעולם לא בלתי מבוססות. תענוג אינטלקטואלי, חשבה, כשהיא כבר ממתינה להופעות שלו, אך מזהירה את עצמה שוב ושוב לבל ישפיע הדבר על שיקול דעתה במתן ההחלטות. כמנהגה, התעקשה לנהל את המשפט מיום ליום, ללא דחיות, אך הואיל ולא היה מנוס מדיון יומי בבקשות שונות שהובאו בפניה, נקבע המשפט הזה תמיד לשעה עשר, ומשעה שמונה ושלושים היתה דנה בבקשות שהצטברו ומשתדלת להכתיב את ההחלטות למתמחה שלה בו במקום.

להפתעתה, שמה לב שהסנגור הזה, עורך דין דושבסקי, עשה לו מנהג להתייצב באולמה עם תחילת הדיונים, בשעה שמונה וחצי, וכך, עטוי בגלימתו, עטוף בשתיקה, היה יושב בקצה ספסל הסנגורים, ואם היה הספסל תפוס, היה מתיישב בספסלי הקהל, וצופה במתרחש. לאחר כמה ימים כבר התעוררה סקרנותה וכמעט התפתתה לשאול אותו מדוע הוא מקדים להתייצב באולם שלה בכל בוקר, אלא ששאלה כזאת היתה מדיפה פמיליאריות, והרי ייתכן שהוא נוכח באולמה כדי ללמוד על התנהגותה, על פי הכלל השגור בפי עורכי הדין, שנהגו להתלוצץ וללחוש שאין צורך לדעת את החוק, חשוב “לדעת את השופט”, בתרגום הביטוי מהשפה האנגלית “know your judge”, וכבר היתה מוכנה להעניק לו ציון לשבח על היסודיות שבה הוא מתכונן למשפט. היא נזכרה בחיוך שתחילת המשפט הזה לא התנהלה על מי מנוחות. כבר ביום הראשון שבו הופיע בפניה והצהיר שהוא מייצג את הנאשם, נאלצה לגעור בו. באותו הבוקר קראה בעיתון הצהרה שלו על חפותו של הנאשם ועל כך שהוא חושד במניעים זרים מצד התביעה כלפי נאשם זה שהוא בעל מוניטין.

“דע לך,” הודיעה בפומבי, כשהיא מישירה אליו מבט, “שאצלי לא נהוג לנהל משפט בתקשורת. הצהרות מן הסוג הזה עלולות להוליך להחלטה על ביזיון בית המשפט.” פניו הסמיקו עד קצה הפדחת, ומעיניו ניבט כעס רב, אך החינוך הטוב שקיבל עצר בעד התגובה שכמעט פרצה מפיו, והוא החווה קידה קלה כלפי הדוכן והפטיר, “כן, כבוד בית המשפט.”

לימים היו מתלוצצים על המעמד הזה, והוא גילה לה שנפגש באותו היום עם ידידה שהיתה אשת ציבור, וכשסיפר לה על התקרית, יעצה לו, “אל תתכסח עם השופטת הזאת, אני מכירה אותה, ואם תנהל את המשפט כראוי היא תעשה צדק.”

ככל שהתארך המשפט נשבתה בקסמו של האיש. היא התפעלה מהמקצועיות שלו, מן ההתנהגות שלו באולם המשפט, למרות שהיה ניכר בו שהוא מזדהה לחלוטין עם הלקוח שלו ומאמין בחפותו, ושולף בכל יום מאמתחתו טענות מפתיעות ומעניינות, הוא נזהר לשמור על כל כללי הפרוצדורה, וכמנהג עורכי הדין באנגליה היה פונה בנימוס לתובע ולעדים, ומעולם לא שכח להחוות קידה כלפי הדוכן כשפנה אליה.

יום אחד נקראו שני עורכי הדין ללשכה שלה לדיון במועדים נוספים שיש לשריין להמשך המשפט, שכבר התארך למעלה מן המצופה. לאחר שסומנו התאריכים ביומנים וכבר פנו לצאת, והתובע כבר עבר את מפתן הלשכה, פנה לפתע הסנגור לאחור ובפיו הצהרה מוזרה. “כבוד השופטת,” אמר, ובפעם הראשונה ניכר בקולו שמץ של מבוכה, “כשהמשפט הזה יסתיים, ארשה לעצמי לפנות אלייך בעניין אישי, שעכשיו לא הזמן לדבר עליו.”

למרות שעורר את סקרנותה, לא הגיבה, והוא מיהר לצאת לפרוזדור, וכעבור שעה קלה כבר עטו את הגלימות ותפסו את מקומותיהם באולם, היא על הדוכן, והם על ספסלי התביעה והסנגוריה. לאחר ימים ארוכים הסתיים סדר הבאת הראיות והגיע זמן הסיכומים. כשהודיעה לעורכי הדין שהיא מתכוונת לקבוע את מועד הסיכומים לאחר ארבעה־עשר יום, התרומם הסנגור ממקומו. “ארבעה־עשר יום אמנם היו מספיקים לי להכנת הסיכומים, אך עלי לצאת לשבועיים לחוץ־לארץ בעניין דחוף ביותר, לכן אבקש ארכה של חודש.” בקשה מוזרה לאור ההצהרות שהשמיע במהלך המשפט שכל יום שחולף פוגע קשות בנאשם ובמשפחתו.

איך יכלה לנחש שאותה נסיעה דחופה לחוץ־לארץ קשורה בה ובאותו עניין אישי שעליו התכוון לדבר איתה?

הכרעת הדין במשפטו של הנאשם הזה עוררה עניין רב וזכתה לכותרות. לא רק שהנאשם זוּכה לחלוטין, אלא נקבעה בה הלכה חדשה, שכעבור חודשים רבים אושרה בערעור בבית המשפט העליון והיתה לתקדים מחייב.
***

יום אחד ישבה בלשכתה בשעת הפסקת הדיונים והיתה עסוקה
בחתימה על מסמכים שונים שהצטברו על שולחנה, כשנכנס פקיד העזר והודיע לה שעורך הדין דושבסקי מבקש להיכנס אליה.

להפתעתה, היה לבוש בסוודר גולף לבן ולא בתלבושת האחידה של מדי המשפט. אפילו בפנייה בלתי רשמית ללשכת שופט לא היה נהוג להופיע במין תלבושת כזאת. מיד נזכרה באותו עניין אישי שעליו ביקש לדבר עמה, וחשבה שהתלבושת נבחרה בקפידה כדי להדגיש שלא מדובר בעניין משפטי.

“יש לי בקשה אישית,” פתח, ובקולו נשמעה מבוכה בלתי אופיינית לו, “העניין שעליו אני מבקש לדבר איתך,” אמר, והיא כבר שמה לב שפנה אליה בגוף שני ולא אמר “עם כבודה”, “הוא אישי, והייתי מעדיף שהשיחה לא תתנהל בלשכה. אולי תסכימי להיפגש איתי מחוץ ללשכה?” שאל בהיסוס.

כעת שמה לב שפניו להטו ועיניו הכחולות מצועפות כמי שיש לו חום.

היא דחתה את בקשתו ללא היסוס. “למה מחוץ ללשכה?” שאלה בנחרצות, “הרי אין בינינו עניינים אישיים, כל מה שיש לך לומר תוכל לומר כאן, זו הלשכה הפרטית שלי, ואיש אינו מקשיב לנו.”

השתררה שתיקה, וכששמה לב למבוכה שלו, החליטה לא להאיץ בו. כשפתח לבסוף בדבריו הוכתה בהלם.

“אין לי דרך טובה לומר את דברי, מלבד הדרך הפשוטה, הכנה. באתי לומר לך שבמהלך המשפט התאהבתי בך, ואנא אל תחייכי, וגם אם תדחי אותי אל תזלזלי ברגשותי, כי מדובר במצב שבשבילי הוא קיומי, לא פחות. עכשיו תביני מדוע רציתי שניפגש מחוץ ללשכה. אני מקווה שעכשיו תסכימי להיפגש איתי, כדי שאוכל לומר לך בחופשיות את כל אשר עם לבי. אינני מצפה לתגובה ממך ברגע זה. לא בלשכה. אני יודע שהפלתי עלייך הפתעה גדולה. אנא, תני לעצמך זמן לחשוב ואל תעני לי עכשיו. לפני שאלך אני מבקש לתת לך כמה מתנות קטנות שבוודאי לא תיחשבנה לשוחד.”

לפתע שמה לב שהוא נושא עמו שקית אטומה, וממנה שלף עכשיו כמה פריטים והניח אותם על שולחנה: ורד אדום יפהפה בעל גבעול ארוך, חפיסה ארוכה של שוקולד טובלרון שווייצרי, תפוח אדום שקליפתו הבריקה כאילו ציחצחו אותה, ולבסוף דף נייר לבן שעליו הודפס במכונת כתיבה שיר של נתן יונתן שכותרתו “שוב נוסע”.

“בחרתי פריטים שאינם בעלי ערך כספי,” אמר, “ואני מקווה שתקבלי אותם ברוח שבה ניתנו, כמתת של אהבה.” אמר, וקם ללכת. “אטלפן לך כדי לשמוע אם את מוכנה להיפגש איתי,” הפטיר מעבר לכתף, ובטרם התאוששה, כבר יצא מן הלשכה.

היא נותרה כמאובנת על כורסתה במשך כמה דקות. עכשיו הפעילה את המנגנון הפנימי שפיתחה במשך השנים. היא היתה מסוגלת לבודד בעיה שהטרידה אותה, או המתינה להחלטתה, ולהניח אותה בצד, בכוח הרצון, כאילו ננעלה בתוך קופסה. רק כאשר התפנתה משאר עיסוקיה, היתה שולפת את הבעיה ומציבה אותה בראש מעייניה. לפעמים היתה מחייכת לעצמה כשנזכרה בסקרלט אוהרה בסרט “חלף עם הרוח”, שהיתה דוחה מעל פניה כל עניין מטריד ואומרת “אחשוב על זה מחר.”

עליה לשוב כעת לאולם המשפטים ולשפוט אנשים, אמרה לעצמה. רק בתום יום העבודה תחשוב על ההצהרה המפתיעה של עורך הדין דושבסקי. אלא שהפעם לא פעל המנגנון בצורה מושלמת. היא התקשתה להתרכז. גם כשהקשיבה לעדים ולעורכי הדין עלתה לפניה שוב ושוב דמותו של האיש בגולף הלבן, שהופעתו לא היתה מרשימה במיוחד. בעל קומה בינונית וכרס קטנה של גבר ישראלי מצוי. צווארו כמעט נבלע בחגורת כתפיו, והקרחת שהתפשטה כמעט על כל הגולגולת היתה מבריקה ובוהקת. ורק העיניים הכחולות היו יוצאות דופן. כבר במהלך המשפט שמה לב שהן מלאות הבעה, ושעוד בטרם פצה את פיו היתה מנחשת מה הוא עומד לומר.

עכשיו כבר לא יכלה להתעלם מן העיניים האלה שבלשכתה הקרינו רוך ומבוכה, וכאילו התחננו על נפשן. אחשוב על זה אחרי העבודה, חזרה ואמרה לעצמה שוב ושוב, אך כשקם אחד מעורכי הדין וביקש דחיית המשפט מסיבה כלשהי, נענתה לו מיד, שלא כמנהגה, ומיהרה לפרוש ללשכתה.

היא תהתה כיצד ייצור איתה קשר ומה תשיב לו, ורק כשתקעה את המפתח בדלת המכונית, שחנתה במקומה הקבוע במגרש החנייה של השופטים, שמה לב לפתק שמתחת למגב, ולא היה לה ספק מי כתב אותו ומי תחב אותו לשם ולא שאלה את עצמה כיצד זיהה את המכונית שלה. “אטלפן לך אחר הצהריים. אנא אל תטרקי את השפופרת”. ללא חתימה. בלבה ידעה שאין לה כבר צורך לקבל שום החלטה, וכאילו יד נעלמה השילה מעליה שכבות של קליפות שכבר התקשו והן מכסות זו על זו, ומתחתן מתגלה איזו כמיהה נסתרת, כאילו התעוררה מתרדמת כפויה. אין כל סיכוי שלא תיענה לבקשתו. מה רע בפגישה, ניסתה לתרץ לעצמה. סתם, מתוך סקרנות, ולא במקום נסתר, בפומבי, במקום ציבורי. הרי בלאו הכי לא יצא מזה כלום, אמרה לעצמה, אמרה ולא האמינה, וקיוותה שאולי הפעם כן יצא, אף על פי שהעניין כולו נראה הזוי ובלתי אפשרי. מה אני יודעת על האיש הזה, חשבה, מלבד הופעתו המבריקה בבית המשפט והעיניים שלו.

עכשיו עשתה את כל הפעולות השגרתיות כאילו היא מופעלת על ידי מין אוטומט. היא התניעה את המכונית, שילבה להילוך אחורי ויצאה בזהירות ממקום החנייה. כהרגלה הנידה ראש לשלום לשומר שפתח לה את מחסום השער. טוב שבעלה נסע מחוץ לעיר לצורך עסקיו וישוב רק בערב, כך אינה צריכה לדאוג כיצד תנהל את שיחת הטלפון כשיצלצל. ומיד תפסה את עצמה. הרי היא מדברת בטלפון גם כשבעלה בבית, ומדוע היא חוששת כאילו כבר מדובר בשיחה אסורה שלא רצוי לנהל מן הבית. עדיין לא קרה כלום, אמרה לעצמה. מישהו יטלפן כדי לקבוע פגישה, והרי זה עניין של שגרה שהיא קובעת פגישות בטלפון, וממתי היא צריכה לדווח לו, ומדוע היא כבר מרגישה אשמה, ומה הסודיות, ובכל זאת טוב שגם הילדה לא צפויה להגיע היום, כי יצאה לטיול בית ספר. בדרך כלל היתה מכינה לעצמה ארוחה קלה או מחממת משהו מן המאכלים שהכינה העוזרת, מעיינת בעיתון תוך כדי אכילה, ורק אז מתפשטת ונכנסת למיטה, כי רק במיטה מוצעת ובכתונת לילה היתה מסוגלת לישון את שנת הצהריים, שהיתה חלק משגרת יומה.

עכשיו הפכה את הסדר. בחדר המדרגות שלפה את המכתבים מתיבת הדואר, אך כשנכנסה לביתה, בטרם פתחה את המעטפות, הניחה את התיק שלה ליד מיטתה והשילה מעליה את מדי המשפט, והנה היא כבר לא שופטת, היא אישה בחלוק קטיפה כחול והיא ממתינה לצלצול הטלפון. בוודאי לא יצלצל בשעות המנוחה, חשבה, והכריחה את עצמה לאכול צלחת מרק חם ומנת ירקות מבושלים. כבר הציעה את המיטה, אך היססה האם להסיר את החלוק שידעה שהוא הולם אותה. כאילו ניתן לראותה דרך הטלפון, חייכה לעצמה, הרי לא ידע שהיא לבושה בכתונת לילה כשיצלצל. אני מתנהגת כמו בת טיפש־עשרה, אמרה לעצמה בפליאה, אך למי אכפת? בכל זאת התפשטה והתכרבלה תחת השמיכה כשרוח נעימה חודרת מבעד לחלון חדר השינה שלה. לפתע נזכרה בשיר של נתן יונתן המודפס על דף נייר שאותו תחבה למעמקי התיק שלה, שהיה ממש בהישג יד. היא הוציאה את הדף, הרכיבה את משקפי הקריאה שתמיד נחו ליד מיטתה וקראה את השיר שאותו לא הכירה.

שוב נוסע / נתן יונתן

שוב נוסע?

ממה אל מה

צמא למלח? עייף מאדמה?

אוהב את שתיקת הים

מקנא ביונה בירכתי הספינה?

בתרדמה?

הקיץ מבטיחים טיפול אדיב באונייה

אוכל טעים, בתולות ים;

לא תרגיש איך גונבים לך

את היפים בלילות יולי

וירח אוגוסט

וכשתשוב, אחי,

מה יישאר? מה יתחיל?

קיץ גמור

ים סוער

ואתה, שוב נוסע?

שיר צריך להיות מנוקד, חשבה לעצמה, לא מודפס על דף נייר באותיות של מכונת כתיבה, ששם נראה כאילו נטלו את נשמתו.

היא לא התעצלה וקמה מן המיטה והחלה לחטט בספרייה שלה, והצטערה שדחתה שוב ושוב את סידור הספרייה לפי נושאים. היא נזכרה שלפני זמן מה, כשחיפשה איזה ספר, נתקלה בחוברת דקה של שירי נתן יונתן, שאותה התעקשה למצוא עכשיו. כשמצאה את החוברת התרגשה. “שירים בערוב הים” היה שם החוברת בהוצאת ספרית פועלים, בכריכה אפורה רכה שעליה כמו נמרחו כתמי אודם, ובעמוד 26 הופיע השיר שחיפשה, ועתה יכלה לקרוא אותו בניקוד מלא. היא קראה אותו שוב ושוב ושאלה את עצמה מדוע בחר דווקא בשיר הזה, מה המסר שביקש להעביר, שהרי כבר הבינה ששום דבר אצלו אינו מקרי, ושהמתנות הקטנות שהניח על שולחנה נבחרו כולן בקפידה. היא הסתובבה על צדה, כי זו התנוחה שבה היתה נרדמת, כשרגל אחת מושטת והשנייה מקופלת, ולאחר זמן מה אכן נרדמה, וצלצול הטלפון העיר אותה.

מיד ידעה שזה הוא והמתינה עד לצלצול הרביעי או החמישי, שלא תיראה כאילו המתינה ליד הטלפון אך גם כדי לא לתת לשיחה להתנתק.

“הלו,” אמרה בקול נייטרלי, בלתי מחייב, וכשדיבר שמה לב שבטלפון נשמע קולו רך במיוחד. לא הקול של בית המשפט. בלי להזדהות לחש, “אבוא לקחת אותך מהבית מחר בשעה שתיים. אני יודע את הכתובת ואחכה למטה, במכונית. בבקשה אל תאכלי צהריים. אולי משהו קטן כדי שלא תהיי רעבה,” סיים והמתין כאילו אינו ממהר ואינו דוחק בה. וכל מה שהיתה מסוגלת להוציא מפיה היתה מילה אחת, “בסדר.”

למחרת בצהריים הספיקה לאכול כמה מציות, כשהיא מחליפה את בגדי בית המשפט בבגדים שהכינה עוד בבוקר. חצאית סקוטית משובצת על רקע אדום, אפודה לבנה ועליה ז’קט קטיפה תואם לחצאית, ומגפיים אדומים שקנתה בלונדון ברגע של חולשה ועדיין כמעט לא נעלה. למרבה המזל הודיעו על מזג אוויר קריר, כך שאפשר היה לנעול את המגפיים היפים האלה שמתאימים למזג אוויר סתווי ואין לה כמעט הזדמנות לנעול אותם, למרות שהחמיאו מאוד להופעתה.

בעלה לא היה בבית והיא השאירה לו פתק והודיעה שהיא הולכת לישיבה ארוכה ותשוב רק בערב. היא לא הודיעה היכן הישיבה כדי שלא יוכל להשיג אותה בטלפון. הנה השקר הראשון, אמרה לעצמה, ומי יודע לאן כל זה יוליך. הרי לא היתה חייבת לשקר. מספיק שהיתה כותבת שיש לה פגישה, וכפי שנהוג ביניהם, הוא לא היה מבקש פרטים. הרי היתה חברה בכל מיני ועדות ונפגשה עם אנשים רבים ומעולם לא חקר אותה.

דושבסקי המתין לה בפינת הרחוב במכונית וולבו לבנה ומיד כשהבחין בה יצא לקראתה ופתח לה את הדלת, ולאחר שהתיישבה חזר למקומו והניע את המכונית ואמר רק, “תודה שבאת.” ולאחר שיצאו מן העיר והשתלבו בתנועה בכביש המוליך צפונה שאלה, “לאן נוסעים?” והוא ענה, “לקיסריה.” וכך נסעו עוד כברת דרך כששניהם שותקים, ורק אז החל מדבר, כאילו זה הרגע המתאים והמקום המתאים וברור שהדברים חייבים להיאמר.

וכך הכול התחיל.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אל תלכי לשם”