החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

שלם בשברו

מאת:
הוצאה: | 2022 | 330 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

20.00

רכשו ספר זה:

הדמעות מטפסות אט אט במעלה גרוני, צעקה מאיימת לפרוץ מתוכי כשאני שומעת את קולי זועק, "אני לא יכולה שתמותי עכשיו."

אימא מפנה את עיניה הפעורות אליי, הן מנקבות אותי בבהילותן.

"תמיד כשאני צריכה אותך, את נעלמת," אני מוצאת את עצמי מטיחה בה.

אבל הלב פשוט מתפוצץ, והמילים לא מצליחות לחזור פנימה, וכל מה שקיים עכשיו זו רק התחושה שאני אמות אם היא תמות עכשיו.

 

לאחר שנים של התקרבות והתרחקות, הן נפגשות בנקודת שבר, כל אחת בחייה שלה. אימא ובת יוצאות למסע משותף שבו הן מגלות זו את זו ופוגשות יחד חיים ומוות, קרבה ומרחק, רגעי ייאוש לצד נחישות ותקווה, עבר שאינו מרפה ורגעים של אהבה וחמלה.

שלם בשברו הוא רומן הטווה את קורותיהן של שתי נשים, אם ובתה, ומוביל את הקורא ואותן במסע חשוף ונוגע ללב, המישיר מבט אל נבכי נפשו של האדם ומפגיש אותנו ברגישות ובצלילות עם המורכבות של יחסי הורים וילדים, אהבה זוגית, שבריריות החיים, התמודדות עם מגבלות הגוף ואובדנים.

מקט: 4-1272-1882
הדמעות מטפסות אט אט במעלה גרוני, צעקה מאיימת לפרוץ מתוכי כשאני שומעת את קולי זועק, "אני לא יכולה שתמותי עכשיו." […]

פרק 1

אולי זה אחד מהרגעים האלה. רגע שבו החיים משנים כיוון, והם לוקחים אותך בשביל חדש ולא מוכר, רגע שבו החיים מקבלים תפנית לנתיב חדש. רגע שבו מה שהיה מוכר משתנה לנגד העיניים, והוא סולל מסלולים חדשים ללכת בהם.

איך תבחרי את האחד שתפסעי בו? או שאולי בפסיעותייך את יוצרת בעצמך את השביל?

ואולי זה לא רגע. אולי זו נקודת סיום של אינספור רגעים, התפתחויות ושבילים ארוכים שפסעת בהם, והיו שם סימני אזהרה שאותתו לך, אך התעלמת, והינה את כאן, בסיום שהוא גם ההתחלה. והאם ברגעים כאלה שבהם המציאות נושפת בפנייך, והאדמה רועדת תחת רגלייך, האם באמת החיים משתנים? האם אכן תוכלי להלך בשביל החדש הנקרה בדרכך ולשחרר אחיזות מהישן והמוכר, או שמא תחזרי לחיות עם אותם פחדים ודפוסים ועם אותן אמונות, שאולי רק יחליפו את מעטה כסותן?

שעת לילה מאוחרת. הטלפון מצלצל. בזווית העין, חצי ישנה וחצי ערה, אני רואה על הצג ‘מספר חסוי’. משתיקה את הצלצול, זו בטח טעות במספר, אני אומרת לעצמי. לא מצליחה לשוב ולהירדם. הכובד הזה בבית החזה שוב מגיע, וכל נשימה כמו כורעת תחת נטל החיים, ואני יודעת שהכובד הזה פה, והוא לא הולך לשום מקום. כל כך הרבה קרה בחודשים האחרונים, דברים משתנים בקצב כל כך מהיר, אבל הוא… הוא כאן כדי להישאר. ואולי הכובד הזה שלא עוזב אותי בבית החזה הוא הדבר הכי קבוע ויציב שעליו עוד אפשר לסמוך.

אור ירח עמום חודר דרך חרכי התריסים. אני מנסה שוב למצוא תנוחה נוחה על הספה בסלון שעליה אני ישנה. כבר שלושה שבועות שאני ונדבי לא ישנים יחד. שקט בבית, ורק לרגעים נדמה לי שאני שומעת את נשימותיו בחדר השינה שלנו, או שאולי מדויק יותר יהיה לומר, שהיה שלנו?

דממת הלילה הולכת ומקרבת אותי כפסע מתחושת הבדידות הקיומית. אפילו אינני יודעת להגיד אם אני מתגעגעת אליו או לשקט הרגוע, זה שהיה בינינו עד לא מזמן ונראה עכשיו רחוק כל כך. אני עוצמת עיניים, מנסה להסיט את המחשבות הנודדות ומדירות השינה, אך לשווא. הכובד בבית החזה הולך ומעמיק, השתיקה שנפרשה בינינו, הבלבול. המבט הקר והמנוכר והעיניים רושפות הכעס שוב מכים בי. אולי לא הייתי צריכה לספר לו, אולי זו הייתה טעות. בשביל מה?

עיניו הקרועות מכאב שוב חודרות אליי כתער, מראהו המובס, הנסוג לחדר והשתיקה הארוכה. לקח לו כמה שעות לצאת משם ולשאול, “אז מה את רוצה בעצם?” וכל מה שיכולתי לומר לו, לאיש הזה שכל כך יקר לי, שאינני יודעת. לא יכולתי לומר לו כמה אני אוהבת אותו, כמה שאני מצטערת, וכמה שהייתי מטומטמת. נאלמתי ונעלמתי.

“לא שכבתי איתו,” אמרתי, “אבל נגענו זה בזה… יותר נכון התחבקנו, אבל לא התנשקנו,” גמגמתי במילים שבורות, מבולבלת, מתגוננת ובעצמי לא מבינה מה לעזאזל קרה שם.

“אני לא מבין,” הוא הרים מעט את הקול, “את היית אצלו בטיפול או לא?”

“הייתי… ככה זה התחיל,” ניסיתי להסביר את מה שגם אני לא הצלחתי להבין, “ואז הוא אמר שכבר לא, שהקשר הטיפולי כבר לא מתאים… שהוא אוהב מדי… וגם אני נקשרתי… ולא רציתי לאבד אותו. הוא הבטיח שלעולם לא אהיה יותר לבד, שידאג לי…” הרכנתי את ראשי בבושה. “המשכנו להיפגש לשעה בשבוע כמו תמיד, רק בלי ששילמתי לו, ודיברנו על החיים שלו… שלי… אני לא יודעת איך להסביר, נדבי, אבל באמת האמנתי לו, הרגשתי כל כך בטוחה ואהובה איתו והתבלבלתי לגמרי… ואז זה התחיל להיות מוזר, הוא נהיה אובססיבי. רצה לדבר עוד ועוד… וכשניצני הייתה מאושפזת הוא נפגע, כעס וטען שאין לי זמן עבורו. הוא השתגע לגמרי, אמר שבגדתי בקשר איתו וניתק… ככה זה נגמר.”

עמדתי שם מול נדבי וכל מה שרציתי היה שיחבק אותי, שיגיד לי שיהיה בסדר, שנעבור את זה יחד. מעיניו נשקף כאב קורע לב, וככל שהוא נסוג לאחור, כך הרגשתי את הדם אוזל מגופי ואת הלב נסגר. הדמעות יבשו, הריחוק היה בלתי נמנע והשקט סוער.

אני שוכבת על הספה ומנסה לעשות נשימות, הרפיה, מדיטציה… משהו שיעזור לי להירדם, אבל התחושה בבית החזה רק הולכת ומעצימה. פחד אוחז בי לרגע, אולי קרה משהו…

אני מתייאשת מלנסות שוב ושוב להירדם, קמה מהמיטה ומוותרת על שינה כששוב הטלפון מצלצל.

“שלום, אני מדברת עם אלה?” אני שומעת קול של אישה מבוגרת, וברקע קולות רועשים.

“כן,” אני עונה בהיסוס.

“אני ממיון בית החולים רמב”ם,” היא אומרת, “זה בקשר לאימא שלך, היא הגיעה אלינו עם התקף לב. האחים שלך כבר פה… לא הצלחנו להשיג אותך, הנייד שלך לא זמין…”

הרגליים קורסות לרצפה, אני בקושי נושמת, המילים לא מצליחות לצאת מפי.

“את שם?” היא שואלת.

“כן,” אני בקושי עונה. “היא מתה?” אני שואלת.

“לא, לא, חס וחלילה… אנחנו מטפלים בה. כדאי שתבואי.”

ראשי נשמט אל הקיר, אני נושמת עמוק, אוספת את עצמי וקמה. אני ניגשת לנדבי, הוא ישן מכורבל בשמיכה, שערו פרוע, ונראה לי לרגע כמו ילד אבוד.

“נדבי,” אני לוחשת ונוגעת בו קלות, “סליחה שאני מעירה אותך.”

הוא קופץ מהמיטה בבהלה, “קרה משהו לניצני?”

“לא,” אני עונה, “לאימא שלי היה התקף לב, אני נוסעת לרמב”ם עכשיו.”

לרגע עיניו מביטות בי כמו פעם, עיניים עגולות וחומות שחומן ממיס אותי. הדמעות מתחילות לזלוג כשהוא מניח יד על כתפי, כמה התגעגעתי… גופו לשבריר שנייה שוכח מכל מה שקרה בינינו ורוצה לחבק אותי, ואני כמעט מתרפקת בחיקו, אך באבחה של רגע הוא נסוג לאחור, ואני נהדפת למרחקים.

אני נכנסת לחדר הסמוך. ניצני ישנה בשלווה. אור הירח ניבט דרך תריס החלון ומשווה לה מראה מלאכי. אני מתיישבת על מיטתה, מלטפת את מצחה ואת תלתליה הרכים. היא רק בת שמונה וכמה עברה בחודשים האחרונים. כל כך אהבה לרקוד, ודווקא בעת שרקדה היא נפצעה. בהתחלה חשבנו שזה שבר רגיל, אך עד מהרה גודל הפציעה התברר, כף רגלה הייתה מרוסקת. היא עברה את האשפוז והניתוח באופן מעורר השראה. בשעות הראשונות בכתה בזעקות שבר, ואני רק שכבתי לצידה וחיבקתי, ובתוכי בכיתי איתה. ואז ברגע אחד עיניה התמלאו אש יוקדת, גופה הזדקף כשהיא אמרה, “אני אראה לכולם, אני אחזור לרקוד.”

“הלוואי שהייתי יכולה לתת לך את העצמות הבריאות בכף הרגל שלי,” אמרתי לה שם בבית החולים, “והייתי לוקחת את שלך אליי… את צריכה עצמות בריאות יותר ממני.”

“אבל, אימא,” היא פערה את עיניה כלא מבינה, “זה קרה לי, מסיבה מסוימת זה קרה לי, כי אני צריכה להתמודד עם זה, אז למה את לוקחת לי את זה?”

עמדתי לצד מיטתה כשהמילים נעתקות מפי. כמה חוכמה יש בילדה הזאת, שפעם אחר פעם מלמדת אותי על החיים. “את כל כך חכמה, ניצני,” אמרתי לה וליטפתי את ראשה, אבל היא כבר נרדמה.

אני נושקת ללחיה, “אימא אוהבת אותך הכי בעולם,” אני לוחשת לה, ויוצאת מחדרה בלב כבד.

ונראה שהדרך מבאר שבע לחיפה ארוכה מתמיד. כבר חודש וחצי שלא עשיתי את הדרך הזו. אוכל למצוא הרבה תירוצים לכך, ניצני, עבודה, המשבר עם נדב… גם כשאימא הייתה שואלת אם אפשר לבוא לבקר, הייתי מוצאת תירוצים למה אין צורך.

“הכול בסדר,” הייתי אומרת לה, “אנחנו מסתדרים.”

“אולי לבשל לכם?” אימא הייתה ממשיכה, ואני הייתי הודפת אותה בעדינות.

אשמה מתחילה לחלחל פנימה. כבר שלושה חודשים מאז שאיאן נפטר, ואני יודעת כמה היה קשה לאימא לאבד אותו. שלוש־עשרה שנים הם חיו ביחד, אבל אימא ניסתה שלא להראות לנו את גודל האובדן עבורה. ואולי גם אני לא רציתי לראות. לא רציתי לראות מבעד ל’הכול בסדר’ שלה את הכאב הנועץ בה שיניים, את האבל, את המוות.

מחשבותיי נעות אחורה, לנערה בת חמש־עשרה שהייתי כשאבא נפטר. ואולי זו הסיבה שאני נמנעת מלפגוש את אימא בימים אלה. איך אוכל שוב לראות את אותן עיניים קרועות מכאב, את כל הווייתה שהולכת ונמוגה, כמו אז כשאבא נפטר. איבדתי את אימא בזמן שבו הזדקקתי לה יותר מכול. והינה שוב, ממש כמו אז בגיל חמש־עשרה, זה קורה שוב. למורת רוחי הכעס שוב מזדחל לאיטו, והוא תופס יותר ויותר מקום בתוכי.

למה דווקא עכשיו? כשהחיים שלי אולי מתפרקים, דווקא עכשיו היא שוב מתפרקת? ויחד עם הכעס עולות גם הבושה וההלקאה העצמית. איך את בכלל יכולה לחשוב על זה?

חברה אמרה לי פעם שכשמאבדים הורה אחד, בעצם מאבדים את שניהם. כמה הייתי צריכה אותה אז באותם ימים חשוכים.

ושוב הם מגיעים… לא משנה כמה אנסה לשלוח אותם לדרכם, הם שבים ובאים פעם אחר פעם. ערגה כואבת, הגעגועים לאבא. שוב הם מופיעים, והפעם ביתר שאת. העיניים הכחולות והחמות האלה שהיו מביטות בי, ובכל פעם שנפגשו במבטי היו אומרות בדרכן הייחודית, “אלוצ’קי, את הכי בעולם בשבילי.” כל כך הרבה שנים כבר עברו, ואין יום שהגעגועים האלה מרפים. תמיד מוצאים את דרכם להזדחל פנימה. לא משנה כמה אהיה עסוקה, אחיה חיים מלאי משמעות, הם תמיד שם. והינה הם שוב כאן. אם אבא היה כאן איתי היה מחבק אותי, היה מזכיר לי שאני לא לבד בעולם. אבל הוא לא כאן, ומאז שמת, התחושה הזאת של ‘לבד בעולם’ הפכה כבר לחלק קיומי בתוכי.

אני מגיעה לחניה. השעה ארבע לפנות בוקר. האוויר קר וצלול. החניה כמעט ריקה ממכוניות, שקט מוזר ומקפיא עוטף את המקום. אני יושבת במכונית, ומחכה. מחכה למה? לא לראות אותה? לא לשמוע את הבשורה?

רק עוד רגע אחד של שקט לפני הסערה אני מבקשת עבור עצמי. אבל הסערה כבר פה, אני בתוכה, ומבקשת רק לרגע, רק לרגע אחד של חסד, לא להכיר בה עדיין. אני עולה במעלית לקומת הצנתורים. הפחד אוחז בי, אולי אימא תמות. המחשבה לאבד אותה קורעת אותי מבפנים, כשאני פוסעת נמרצות לחדר ההמתנה. אני רואה את עומר ויפתח מרחוק. גם מהם קצת התרחקתי בחודשים האחרונים. כמה גוננו עליי כל חיי, האחים הגדולים שלי. ואולי תמיד אהיה אחותם הקטנה, למרות שאני כבר בת שלושים ואחת, ממש לא ילדה, אבל עדיין רוצה לחזור לאי אז בעבר, לתמימות של פעם, כשהמילים ‘יהיה בסדר’ יכלו לפגוש אמונה.

עומר נע מקצה אחד לשני בחדר ההמתנה, כוס הקפה בידיו. תלתליו מעט פרועים, הוא לבוש בצורה מרושלת כאילו זה עתה יצא מהמיטה. יפתח יושב בפינה בחדר ההמתנה, כף ידו תומכת בראשו, והוא מסיח את דעתו תוך כדי גלילת תמונות בסמארטפון.

אנחנו מתחבקים שוב, שלושתנו, כמו פעם. הם מנסים לגונן עליי בחיבוקם, אולם קול נשימתם והמיית ליבם הפועם אינם יכולים להסתיר את דאגתם.

“אז מה קרה?” אני שואלת מתנשפת.

“לאימא היו כאבים בחזה, היא לא יכלה לנשום, היא קראה לנייט והוא או היא, לא ממש הבנתי, מישהו כבר הזמין אמבולנס,” עומר עונה.

“דברי עם נייט,” יפתח מציע, ומצביע על כיסא מרוחק בצד, “הוא כאן.”

הוא יושב בפינה מרוחקת, ראשו מורכן ואחוז בידיו. בלוריתו כבר דלילה, ורק קווצת שערות בודדה נשארה כתזכורת לג’ינג’יות שלו. על פניו המנומשות נחרטו קמטוטי החיים, השנים כבר נותנות את אותותיהן בגופו ובפניו. כמה שאני אוהבת את האיש הזה, שהוא אבא שני עבורי. עד גיל שש הייתי בטוחה באמת ובתמים שהוא אח של אימא. לתדהמתי גיליתי שהם אימצו זה את זה כאחים כשהיו ילדים בקיבוץ. ומאז הם עוברים את החיים יחד, זה לצד זה, כל אחד ומשפחתו הגרעינית שבנה. מאז שאימא ישבה שבעה על איאן, לא ראיתי אותו. כמה הייתי מרוכזת בעצמי…

“נייט,” אני לוחשת ומתיישבת לידו. הוא מרים את מבטו, עיניו העצובות נוגעות בי, ודמעות קטנות מתחילות לזרום על פניי. הוא מחבק אותי וגופי מתמסר ומרפה לתוכו, הבכי, שהיה עצור כל הזמן הזה, פשוט מוצא את דרכו החוצה, וכל המתח קורס היישר אל זרועותיו.

“ספר לי מה קרה,” אני מבקשת ממנו.

נשימתו כבדה, הוא מזדקף מעט ומנסה להסדיר אותה. אני חשה כמה הוא מאופק, היה רוצה לבכות גם הוא, אך ממשיך כמו תמיד לקחת מולי תפקיד של אבא מרגיע.

“היא צלצלה בערך בחצות. אפרת ענתה לטלפון… היא התנשמה, ורק הצליחה להגיד לה ‘שנייט יבוא עכשיו’.” הוא נושם עמוק, מבטו מופנה לרצפה והוא ממשיך, “היא הייתה חיוורת קצת, מבוהלת, סימנה לי עם היד על בית החזה, ראיתי שהיא לא נושמת טוב. היא סימנה לי שכבר הזמינה בעצמה אמבולנס. הם הגיעו מהר, הוציאו אותי מהחדר, עברו כמה דקות והיא כבר הייתה על אלונקה עם חמצן, עירוי…”

הוא מרכין שוב את הראש, מהדק את פרקי ידיו בניסיון לשמור על איפוק, מנסה להסדיר את הנשימה, אך פניו מתכרכמות בכאב. המחשבה על הרגעים האלה של המצוקה שלה שוברת אותי לרסיסים.

“בדרך לבית החולים החזקתי לה את היד… היא ביקשה להוריד את מסכת החמצן, אבל הפרמדיק לא הסכים. אימא התעקשה… את יודעת איך היא…” הוא לרגע מחייך. “היא הסירה את מסכת החמצן ואמרה לי, ‘תודיע לילדים בבוקר, אל תעיר אותם… ואם משהו יקרה לי בבקשה תגיד להם שאני כל כך אוהבת אותם,’ ואז הפרמדיק הפסיק אותה, והחזיר לה את החמצן.”

הלב שלי פועם בחוזקה. פחד, כאב וחוסר אונים פושים בכל גופי. בבקשה שהיא לא תמות, אני לוחשת בתוכי לאלוהים או למי שזה לא יהיה. אני מתחילה לנהל משא ומתן עם מישהו שם למעלה, מתחננת ללא הפסקה שהכול יהיה בסדר.

אני נזכרת בנשימות האחרונות של אבא, כמה פחדתי מהרגע הזה שהוא ייעלם מחיי, כמה קיוויתי ולא קיוויתי, כמה רציתי שזה לעולם לא יקרה, וכמה רציתי שזה ייגמר כבר. רעד עובר בגופי, אני קורסת לתוך הכיסא, נייט שם את ידו על כתפי, ואני מניחה עליו את הראש. אני נושמת עמוק, מתפללת בכל כוחי לאלוהים שאינני יודעת אם הוא בכלל קיים, אולי לאלוהים שאימא מאמינה בו, כשלפתע אני שומעת, “איפה המשפחה של תמר מילר?”

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שלם בשברו”