החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

קללת דרעי

מאת:
הוצאה: | 2012 | 456 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

צלצול טלפון העיר אותי משנתי. "מוטי," אמר קול בלתי מזוהה, "אתה בבעיה. אריה דרעי מרושת היטב בעיתונך. הוא יודע עם מי אתה מדבר, על מה אתה מדבר, עם מי אתה נפגש. בכל מקום יש לו אנשים. אפילו בשירות הביטחון הכללי." האלמוני ידע על מה הוא מדבר. כך גם האחרים שפנו אלי בדרכים שונות. "הגרון העמוק" הראשון בפרשת דרעי העביר אלי חומרים על אי־סדרים כספיים חמורים שביצע שר הפנים; רבנים מכובדים מסרו מידע תחת שמות קוד; חרדי מבני ברק הגיע לפגישה לילית חפוזה עם מסמכים על טובות ההנאה שקיבל דרעי; אדם יודע סוד, שהתחזה לעוזר היועץ המשפטי לממשלה, התריע מפני נסיונות מגבוה לטרפד את הגשת כתב האישום. קללת דרעי הוא ספר מטריד על פרשת דרעי, שנמשכה 13 שנים וגרמה לצונמי פוליטי בישראל. אחורי הקלעים של הפרשה, הנחשפים כאן במלואם, נקראים כמותחן עוצר נשימה. במרכזם העיתונאי הוותיק מרדכי גילת, החודר למוקד הכוח של אחד האנשים החזקים במדינה, נחשף לאיומים וללחצים ומגלה את מלוא כיעורו ואכזריותו של שר מושחת, מוקף במעריצים, שהשאיר אחריו שורה ארוכה של קורבנות מדממים. מסלול ההתנגשות בין השניים משובץ בגלריה של אישים, בהם יצחק רבין, טדי קולק, יעקב נאמן, דורית בייניש, רוני בר-און וחיים רמון, בעוד העלילה מסתעפת והולכת. היא חושפת אינטרסים אפלים, תככים פוליטיים וגם אנשים אמיצים ומצפוניים – ונראית אקטואלית מתמיד. קללת דרעי מאפשר לקורא לעקוב אחר התחקיר העיתונאי רחב היריעה, היסודי והאמיץ, שהכין גילת עם מלי קמפנר. הוא קורע חלון אל התנור החם של העיתונות החוקרת במיטבה. עיתונות עם שליחות, שאיפשרה למשטרה ולפרקליטות להפוך את התחקיר לכתב האישום החמור ביותר שהוגש אז נגד חבר בממשלה. מרדכי גילת, יליד 1947, מבכירי העיתונאים בישראל וחתן פרס סוקולוב לעיתונות, כתב שנים "בידיעות אחרונות" ומאז 2008 כותב ב"ישראל היום". הוא חתום לבד ועם אחרים על רבים מהתחקירים שהסעירו את המדינה בעשורים האחרונים. הבולטים שבהם: פרשת דרעי, "הפגישה הלילית", פרשת המפכ"ל רפי פלד; פרשת הפסיכולוג אלי פלח, "האי היווני", חלק מפרשיות אהוד אולמרט, איציק מרדכי ודודי אפל. ספרו התיעודי הראשון, "הר הצופים",ראה אור בהוצאת מסדה בשנת 1969

מקט: 15100193
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר
מאמר שפורסם על הספר

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1

הקללה

מבקרים חדי עין בבית האבות "ויזרע יצחק" בשדרות יצחק בן צבי בירושלים, הבחינו באחד מימי שישי של יוני 1990, בשעת צהריים מוקדמת, בשר הפנים אריה דרעי נכנס בשערי הבית. השר הצעיר, עדיין לא בן 32, הגיע לבית האבות החרדי כשהוא חנוט בחליפה בהירה ומגבעת שחורה לראשו ונראה מתוח. הוא מיהר לטפס עם שניים מעוזריו לקומה השנייה של הבניין, הספיק לומר שלום במנוד ראש לזקן שזיהה אותו, ובתוך דקות נבלע בחדרו של הרב המקובל, שלמה פרישטיק, שהיה ממוקם בקצה המסדרון.

המקובל הזקן, אז בן 77, היה חרדי סגפן, בעל קול רך ונעים, שהתגורר שנים בדירה קטנה וצנועה בלב שכונת מאה שערים בירושלים. הוא נחשב צדיק אמיתי. את יוקרתו בעולם החרדי קנה עם נישואיו לבתו של האדמו"ר מזוויהל, שלמה גולדמן, ראש חסידות קטנה שמוצאה מרוסיה, ועם הזמן התפרסם גם כבעל כוחות נסתרים. אנשים במצוקה, בהם מפורסמים, שיחרו לפתחו ואחד מהם היה אריה דרעי. הוא הגיע אליו באותו בוקר ובפיו בקשה מיוחדת: לקלל את העיתונאי מרדכי גילת.

זה קרה שבוע אחרי פרסום כתבת התחקיר הראשונה ב"ידיעות אחרונות" על שר הפנים, "שלטון הפחד והכסף של אריה דרעי". הכתבה עסקה בהתנהגותו ובהחלטותיו הפסולות כמנכ"ל וכשר הפנים, ודרעי הוצג בה כאדם נגוע בשחיתות אישית ושלטונית. מהכתבה ומהשאלות שהוצגו לו לפני הפרסום יכול היה השר להבין, שבידי העיתון יש כבר ראיות מוצקות לכאורה הקושרות אותו עם חשדות כבדים למעשים פליליים ולשחיתות ציבורית; שנאסף עליו חומר רב, ושהפנייה אליו נעשתה רק אחרי חודשים ארוכים של בדיקת תלונות ומידע רגיש על אודות התנהגותו. הוא יכול היה להבין שלא מציקים לו בשאלות סרק.

דרעי הציב את אחד מעוזריו מחוץ לחדרו של הרב, נכנס פנימה עם העוזר השני, ומצא את מארחו שוכב במיטה כשספר תהילים בידיו. אחרי מספר דקות, כשמראה פניו של דרעי לימד על גודל מצוקתו, פנה הרב אל האורח המודאג ודרש בשלומו. "הכול בסדר אצלך?" שאל בנוכחות אחד מקרובי משפחתו, שהגיע אליו באקראי לביקור, "אני יכול לעזור לך במשהו?" דרעי ביקש תחילה ברכה ונענה מיד. "שתאדיר תורה," אמר לו המקובל כשהוא מניח יד על ראשו, "שתעשה מעשים טובים ותאריך ימים. אני מאחל לך רק טוב בחייך."

שר הפנים קטע את רצף הברכות. "כבוד הרב," הוא ניגש לעניין, "אני זקוק עכשיו לעזרתך. יש מי שמתנכל לי ומפריע לי לעשות למען עולם התורה. אני מבקש שאדוני יעזור לי להמשיך לעסוק במלאכת הקודש. אני מבקש שהרב יקלל את העיתונאי מרדכי גילת. אני מבקש שהרב יגדע את יד אלה שקמים על עולם התורה. אני מבקש לעשות את זה עכשיו בשבילי."

דרעי רכן אל המקובל, שהזדקף וישב על המיטה בצד שמאל של החדר, וזה הניח יד על ראשו ובירך אותו באריכות ימים. דרעי לא היה מרוצה. הוא חזר על הבקשה לקלל את גילת, והרב המקובל, כאילו אינו מבין מה באמת מבקשים ממנו, דבק בשלו: "שאויביך לא ישיגו אותך," אמר, "שלא יבולע לך. שהשם יעזור לך ותצליח בכל מעשיך."

"כבוד הרב," התערב פתאום הבחור שנלווה אל דרעי, "השר ביקש ממך לקלל את מרדכי גילת. לקלל את הכלב הזה, יימח שמו, אויב התורה. לומר עליו שר"י (שֵם רשעים יירקב). קלל אותו בבקשה עכשיו כי הוא בנאדם מנוול. אתה חייב להציל את השר שלנו."

כבוד הרב, איש ממושקף, נמוך וצנום, בעל זקן לבן מדובלל, אחז בידיו של דרעי ושוב איכזב אותו: "השם ירחם," אמר, "השם יעזור, השם יהיה איתך תמיד. חזק ואמץ. שרק טוב יהיה למשפחתך."

פניו של דרעי חוורו. הוא האמין בכוחן של אמונות ובאנשים בעלי סגולות רוחניות, אבל יותר מכול הוא האמין במקובלים. הוא הכיר את המשפט, "צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים", וידע שמקובל נחשב לצדיק. הוא האמין שקללה של צדיק תעזור לו להיחלץ מהתחקיר העיתונאי ותלה תקוות גדולות במארחו. תלה והתאכזב. המקובל הזקן לא נענה לבקשתו.

20 דקות אחרי שהתחיל הטקס המוזר, הרים השר דרעי ידיים. הוא הבין שקללה לא תצא מפי מארחו, נטל את מעילו, חבש את כובע המגבעת השחור שלו ועזב את החדר. מראה פניו לא הותיר ספק: הוא מאוכזב. הוא לא אהב את סירובו של המקובל, שלמה פרישטיק, לקלל את העיתונאי גילת.

"הזמנת קללה" בידי שר בכיר בישראל לא היתה האירוע ההזוי היחיד במלחמתו של דרעי במי שהעזו להטיל דופי ביושרו ובניקיון כפיו. שבועיים לפני ביקורו אצל המקובל הירושלמי, כשסדרת הכתבות שפירסמתי עליו (ביחד עם מלי קמפנר) יצאה כבר לדרך, טילפן השר לתנ"צ בדימוס שמעון סביר, לשעבר ראש היחידה לחקירת פשעים חמורים במשטרה, והזמין אותו לפגישה במלון רמדה בירושלים.

"תראה," הוא אמר לו, "הזמנתי אותך בגלל הפרסומים עלי ב'ידיעות אחרונות'. אני בבעיה. אתה יכול להבין שאני מאוד זקוק לך עכשיו."

דרעי ידע שסביר עוסק בניהול חקירות פרטיות ושאל אותו אם קרא את הכתבה הראשונה בתחקיר העיתונאי (פורסמה ב־1.6.90). "כן," השיב החוקר הוותיק, "אני יודע על מה אתה מדבר."

"אז דע לך שהכול שקרים," קטע אותו השר המודאג, "דע לך שזו עבודה של יריבים פוליטיים. אני זקוק לך עכשיו לחשיפת האמת." דרעי שאל את אורחו אם יהיה מוכן להעניק לו "שירותים חקירתיים" והלה השיב בשלילה. "אני נוסע בעוד שבוע לאנגליה ולצרפת," אמר, "התבקשתי לחפש את שרידי כתר ארם צובא (כתב היד של התנ"ך מלפני יותר מ־1000 שנה, הנחשב לעתיק ולמדויק בעולם) ואשוב לארץ רק בעוד כחודש. אני רואה כמחמאה את האמון שאתה נותן בי, אבל לא אוכל להיענות לך."

השיחה בין השניים נמשכה כחצי שעה ונשמרה בסוד. לא ידעתי אז דבר וחצי דבר על הקשר בין דרעי לשמעון סביר ועל הפגישות ביניהם. לא ידעתי שסביר המשיך לגלות עניין בפרשה ובחקירת "ידיעות אחרונות" גם אחרי פגישתו עם דרעי. לא היתה לי סיבה לחשוד בסביר גם כאשר האחרון הגיע באותם ימים לביקור אצל מי שהיה עמיתי ושותפי לחדר העבודה בעיתון, מרסל זוהר, וניסה לעניין אותו בסיפור כלשהו.

חדר העבודה שלי לא היה מאובטח עדיין. חומרים רגישים היו מונחים בארונות פתוחים, לרבות שמות מתלוננים ותמלילי שיחות איתם. הימצאות חוקר פרטי במקום היתה בלתי רצויה, בלשון המעטה. אבל זוהר, שהכיר היטב את קצין המשטרה לשעבר, לא חשד במאומה. הרוח של דברי האורח הבלתי קרוא לא הסגירה ניגוד עניינים אפשרי.

המבוכה היתה רבה כשהתגלה לי כעבור זמן, ששמעון סביר הוא זה שיעץ לשר הפנים כיצד להתמודד עם התחקיר העיתונאי. הוא המליץ בפניו לשכור את שירותי משרד החקירות אי־סי־טי־אס מהרצליה, שבבעלות חוקרי השב"כ לשעבר, יאיר כרובי ואיתן רילוב, כדי לחשוף את מקורות המידע שלי. סביר הוא זה שטילפן אליהם בעצמו, הציע להם "פרויקט גדול", וקיים איתם לפחות שתי ישיבות עבודה ב"נושא מורכב", כלשונו. הוא גם היה זה שבפגישותיו עם שר הפנים קשר כתרים לראשם. "הם מקצוענים," אמר לדרעי, על פי גרסת החוקרים הפרטיים, "הם מאוד רציניים. אתה יכול לסמוך עליהם בעיניים עצומות."

שיחת ההיכרות של דרעי עם סביר התקיימה ב־4.6.90 וכבר למחרת נקראו אנשי משרד החקירות מהרצליה לפגישה סודית עם נציגי שר הפנים בירושלים. הפגישה התקיימה בחדר 1133 במלון רמדה, כשמצד דרעי משתתפים בה שר התקשורת דאז רפאל פנחסי, יו"ר סיעת ש"ס בכנסת ולימים סגן שר האוצר, ח"כ יוסף עזרן, והעיתונאי אברהם בקשי דורון, שהיה מנכ"ל משרד התקשורת. מצד משרד החקירות השתתפו איתן רילוב, יאיר כרובי וחוקר נוסף ששמו איתן לירן — שלושה אנשים מנוסים שיכלו להבין מה מצפים מהם נציגי דרעי. לאיזה שדה מוקשים מבקשים מהם להיכנס.

אחרי כמה דברי נימוסין של פנחסי והצגת עמיתיו מש"ס, התחיל האחרון להסביר לאורחיו מה בעצם הוא מבקש מהם: "לאסוף לכלוך וחומר מכפיש על הנבלות"; לחפש "חומרים ומעשי שחיתות על מוסרי המידע המגמתי ל'ידיעות אחרונות'"; לחפש הוכחות למינויים פוליטיים פסולים; לחפש מקרים של "מתן משכורות פיקטיביות לבעלי תפקידים, שבפועל אינם עובדים במועצות דתיות". רוח דבריו היתה: אנחנו מבקשים להוכיח לציבור שהם בעצמם מושחתים.

מי זה "הם", ביקשו האורחים להבין, ומיד ירה פנחסי צרור שמות של נבחרים ועובדי ציבור מצמרת המפד"ל. להפתעת החוקרים כללה הרשימה את שר הדתות זבולון המר, את ח"כ שאול יהלום, וכן בכירים במשרד הדתות ובמועצת עיריית ירושלים, בהם אנשי גזברות ותיקים. אבל ב"עדיפות ראשונה", כדבריו, ביקש פנחסי לטפל בממונה לשעבר על מחוז חיפה במשרד הפנים, עו"ד משה גלזנר. "מנוול", הוא כינה אותו, ובהמשך השתמש בביטויים חריפים עוד יותר. פנחסי טען שגלזנר הוא האיש שעושה צרות צרורות לדרעי ולא מציית להוראותיו. הוא צייר אותו כמעט כמפלצת.

גלזנר סומן בצדק כאויב המר והמסוכן ביותר של דרעי, לפחות בעניין חשיפת השחיתות הציבורית של השר. היום אפשר לגלות שהוא היה "הגרון העמוק" הראשון שלי בפרשה. גרון אמין, רציני, שמעטים כמותו פגשתי בחיי העיתונאיים. כל מילה שלו היתה חצובה בסלע. לא הגזים, לא ניפח, לא התלהם. נטול שנאה היה. תמיד יבש, עובדתי, מאופק בלשונו.

הוא היה גם אחד המתריעים בשער של משרד מבקר המדינה. גם שם בטחו בו וסמכו עליו. לראשונה אני חושף כאן את העובדה הזאת, אחרי שקיבלתי את הסכמתו. היא ניתנה לי בספטמבר 2009, כשמלאו לו 70. בחלוף כמעט 20 שנה מהפרשה, הוא התיר לי לפרסם את הסוד.

גלזנר הוא איש נעים הליכות, נוח בעבודה, פקיד בכיר בעל חוש הומור, שנהג ללגלג לעתים גם על עצמו. מנהל שידע לעגל פינות מחוסר ברירה ולעצום עיניים. הוא בפירוש לא נמנה עם מי שתוארו בשירות הציבורי כ"טהרנים אובססיביים". אבל היו לו קווים אדומים, שאותם הוא לא היה מוכן לחצות — לא למען שר הפנים ולא למען אחרים. העובדה הזאת הוציאה מהכלים את אנשי דרעי, ואלה הִִנחו את החוקרים הפרטיים לאסוף מידע פוגעני עליו. לנסות להשחירו בכל מחיר. "תמצאו עליו חומר שלילי, תביאו לנו מה שתגלו, תקרעו לו את הצורה. הוא אחת הנבלות שפועלות בשטח נגד דרעי," נאמר להם, "האיש הזה מאוד מסוכן."

הפגישה המדהימה הזאת, שבה מתכנסים בבית מלון שר, סגן שר ומנכ"ל משרד ממשלתי ומזמינים מחוקרים פרטיים מידע וחומרים שונים נגד שר, חבר כנסת, ועובדי ציבור בכירים אחרים; הפגישה שנועדה לכאורה לסתימת פיות של מי שנחשדו כ"מלשינים" וכ"מויסרים" — נמשכה שעות ארוכות, כשכבר בראשיתה נשלפים דפי עבודה והצדדים ניגשים לבניית הפרויקט. רילוב וכרובי העניקו לתיק הלקוחות שלהם מש"ס את שם הקוד "יעקב צבינרי" (השם הופיע בהדגשה בראש עמוד הזמנת החקירה), ליד המילה "הנדון" נכתב "המפלגה", מתחת לשמות הלקוחות צוין מספר טלפון פיקטיבי, ומתחת למספר הפיקטיבי הוצמדו לשלושת אנשי הקשר מטעם דרעי שמות הקוד הבאים: "פיון", "גילי", ו"עזרא".

גם ה"רעים" קיבלו בהזדמנות החגיגית הזאת קוד אישי: מספרו של "החשוד" זבולון אורלב היה 5, של ח"כ שאול יהלום 6, לעו"ד גלזנר הוקצה המספר 7 ולראש מועצת אור עקיבא, שלום שבתאי — אחד האנשים שהוזכרו בכתבת התחקיר כעושה צרות סדרתי לשר הפנים — המספר 8. מתחת לשבתאי והאחרים נרשמו שמות של "חשודים" נוספים, וליד כל אחד מהם צוינו מספר הקוד, התפקיד, והכתובת. המסמך הזה יכול היה ללמד מי נגד מי וכיצד ביקשו לטמון מלכודת ל"חשודים".

הפגישה התארכה, החוקרים דרשו לקבל מידע מפורט על כל חשוד בהדלפה, ונציגי דרעי ציידו אותם בחומר ראשוני, שכבר היה בידיהם: בעיות בעבודה, חברים קרובים, סכסוכים אישיים, שונאים ויריבים מרים, חשדות להוצאת כספים במרמה, קשרים פסולים עם חברי מרכז מפלגה. רילוב וכרובי רשמו לפניהם את השמות של מי שלדעת מזמיני העבודה מסוגלים לסייע בהכפשת אויבי המלכות, וסיפרו לימים שבדעתם היה לנהל מעקבים אחר ה"מנוולים". להיצמד אליהם בחשאי במשך ימים רבים.

הם הגו אז רעיון נוסף: להצמיד בחורות ל"חשודים", בהם השר זבולון המר ומנכ"ל משרד הדתות דאז, זבולון אורלב. כלומר, בחורה תישתל ליד כל אחד מהם בנסיבות ובצורה שלא הובהרו בישיבה, והיא תנסה לחלוב מהחשודים מידע "על משכורות פיקטיביות לבעלי תפקידים", על "העברות כספים פיקטיביות", על "מוסדות שקיבלו כספים בתרמית", ועל טובות הנאה ומעשים בלתי כשרים מכל סוג שהוא. בקיצור, להשחיר את האויב, להלך עליו אימים בניסיון להשתיקו, לפגוע בו בכל מקום אפשרי. להוכיח לציבור שכולם עושים אותו הדבר. שרק לשר הפנים נטפלים.

רילוב נשאל לימים במשטרה שאלה חשובה: האם משרדו התבקש לבצע האזנות סתר לאותם אנשים שסומנו כמי שיש לאסוף נגדם חומרים פוגעניים? תשובתו: "לא היתה בקשה כזאת." מפקח אלון גרוסמן מימ"ר תל אביב הציג לו שאלה נוספת: "האם בפגישה הראשונה עלה גם הנושא של 'ידיעות אחרונות', כפי שסיפרת לי בעל פה?"

תשובתו: "אני לא זוכר אם זה עלה בפגישה הראשונה או השנייה, אבל דובר על 'ידיעות אחרונות' כפרויקט. אמרתי להם שב'ידיעות אחרונות' לא נטפל כי הוא הלקוח שלנו. יש כאן ניגוד עניינים."

בחדר סמוך התבקש באותו הזמן גם יאיר כרובי לתאר מה קרה בפגישה במלון רמדה. בין היתר אמר: "האנשים הבולטים בשיחה איתנו היו פנחסי ועזרן, כשמבין שניהם היה פנחסי בעל המילה הקובעת… המטרה הסופית, כפי שהוגדרה על ידי מזמיני העבודה על האובייקטים, היתה להפליל ולמצוא חומר שלילי על האנשים שעומדים מאחורי הכתבות… סוכם שדבר הפגישה יישמר בסוד ונאמר לנו, כי מעתה ואילך איש הקשר איתנו בעניין הזה יהיה היועץ המשפטי של ש"ס, עו"ד דוד גלס."

לא במקרה נבחר גלס לתפקיד: הוא היה "בוגר" המפד"ל של ימי התככים הגדולים והקנוניות שנרקמו בבניין המפלגה ובקפה אוסלו בתל אביב. הוא חצה את הקווים לש"ס, נמנה עם באי ביתו הקרובים של הרב עובדיה יוסף ונחשב לחונך האישי של דרעי בחיים הפוליטיים. כשדרעי עמד להתמנות למנכ"ל המשרד וקיבל פתאום רגליים קרות, הזמין אותו גלס לארוחה ושכנע אותו ללכת על זה. "אריה," הוא אמר לו בשיחה במסעדה במלון פלאז'ה בירושלים, "מבחוץ זה נראה אולי מפחיד, אבל אתה מסוגל. אתה בנוי לשליחות הזאת. אני מבטיח לך שתהיה מהמנכ"לים הטובים שידע המשרד הזה."

דרעי התלבט עדיין, אבל גלס הצליח באותה ארוחה לשכנע אותו לממש את החלום. גלס היה מעין אבא טוב, חם ואוהב, שועל פוליטי ותיק שלמד את המקצוע במפד"ל והכיר היטב את כל שבילי היער. דרעי האמין בו, היטה אוזן לדבריו, ודחף את עצמו בעידודו, כעבור שנתיים, עד לכורסת השר.

הרומן בין השניים הלך והתהדק כשמצד אחד גלס קולט במשרדו (כשכיר) את אחיו של דרעי, עו"ד שלמה (מומו) דרעי — לימים עד הגנה מרכזי במשפט; ומצד שני, משרד הפנים דואג להזרים לבעלי משרד הפרקליטים עבודות במיליוני שקלים. בהנחייתו פנו ראשי רשויות מקומיות במצוקה, שנזקקו להלוואות ולפריסת חובותיהם, אל עו"ד גלס ובאמצעותו ניהלו את המשא ומתן עם הבנקים. עו"ד גלס ושותפיו, עו"ד יורם בר־סלע ועו"ד רוני פינשטיין, קיבלו עוגת כסף גדולה.

רק טבעי היה בנסיבות אלו שעו"ד גלס יתבקש להיכנס לתמונה גם בעניין העסקת החוקרים הפרטיים. שהוא יהיה זה שיארח כעבור יומיים, במשרדו שברחוב הנשיא 13 בירושלים, את הפגישה הסודית השנייה איתם. אלא שהפעם, כאמור, לא השתתפו בתדריך הסגור החברים פנחסי ועזרן. הם שלחו למקום את העיתונאי והמנכ"ל אברהם דורון וזה שמע את גלס מסמן מטרות: "צריך לטפל ביד קשה בשר זבולון המר ובמנכ"ל משרד הדתות, זבולון אורלב," אמר. "אורלב הוציא חוזה על ש"ס וצריך ללמד אותו לקח. הוא צבוע. הוא ופטרונו במפד"ל, השר המר, אינם טובים מאנשי ש"ס, כפי שהם מציגים את עצמם."

גלס היה תקיף ונחרץ בדבריו כשהוא מסביר לאורחיו, שאורלב והמר עסקו במינוי עשרות אנשים לצורך חיזוק וביסוס מעמדם במרכז המפד"ל. "את זה צריך לחקור, את זה צריך לחשוף, את זה צריך להוקיע," אמר לחוקרים הפרטיים, "לא את חבורת דרעי. את השחיתות המציאו במפד"ל, לא בש"ס. הייתי חבר במפלגה הזאת ואני יודע על מה אני מדבר."

שעות ישב עו"ד גלס עם מקבלי המשימה, תידרך אותם היטב וניסה להגיע איתם להסכמה בעניין גובה שכר הטרחה. הוא לא הצליח. החוקרים דרשו 40 דולר לשעה, סיפרו לו שהנושא עלה כבר בפגישה הראשונה, וציטטו את תשובתו של פנחסי: "אם אין קמח אין תורה." הם ביקשו מהפרקליט המארח לפזר את הערפל, אבל זה נמנע מלעשות זאת. לפתע הוא שינה כיוון. כאשר פשטו חוקרי יאח"ה על לשכת השר דרעי, כחודשיים אחרי פרסום כתבת התחקיר הראשונה ב"ידיעות אחרונות", הסביר גלס לאנשי דרעי, שחקירה פרטית בימים כאלה עלולה להוביל לאי־נעימות גדולה. הוא הציע לסגת ממנה.

דרעי לא אהב את הרעיון, אבל גלס התעקש וניתק מגע מהחוקרים הפרטיים מהרצליה. אלה לא הבינו על מה ולמה נותק פתאום הקשר. רק באוגוסט, כשנחשפה רשת האזנות הסתר לשני הטלפונים בדירתי בגבעתיים — פרשה שתעלה בהמשך בהרחבה — נפל אצלם האסימון: הם היו יקרים מדי וסולידיים מדי. הם לא התאימו, כנראה, למשימה של שר הפנים. היו להם, בכל זאת, כמה קווים אדומים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “קללת דרעי”