החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

היידן

מאת:
הוצאה: | 2014-02 | 422 עמ'
זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

יוזף היידן הוא אחד מאותם יוצרים גדולים שכוכבם מזהיר עוד ועוד עם חלוף השנים.

העומק הבלתי נתפס של יצירותיו, האחידות והבשלות של השפה האמנותית שלו והרעננות של המוזיקה שלו — הפכו אותו לאחת הדמויות המרכזיות בתולדות המוזיקה המערבית.

לביוגרפיות של מוצרט, בטהובן, שוברט וברטוק, שכתב צבי צֹרי, מצטרפת עתה הביוגרפיה המרגשת של היידן. הספר נקרא בנשימה עצורה.

סיפורו של הילד מהכפר, שהתגלגל לעיר הגדולה, בילה לאחר מכן שנים רבות בחצרו של נסיך שהיה חובב מוזיקה מושבע ובגיל מבוגר יחסית יצא משם והגיע ללונדון, שם נעשה כוכב של ממש — הוא סיפור מרתק. הטרגדיה האישית הגלומה בסיפור נישואיו הלא מאושרים, בימי העוני שעברו עליו בדרך לתהילה, עבודתו החינוכית הענפה, האירועים המגוונים והלא צפויים בחצר אסתרהאזי, בווינה ובלונדון — כל אלה מוצגים בשפה קולחת ובהירה.

סיפור חייו הארוכים של יוזף היידן הוא סיפור מרתק, והבנתו מסייעת בפענוח המוזיקה שלו, שהומור ונימה טראגית, קלות ועומק שזורים בה זה לצד זה.

יוזף היידן, האדם העמוק והמשעשע, האמן החכם, המיומן ובעל הדעה, איש הרוח שידע גם מעשיוּת מהי, ניצב לפנינו באופן בהיר וממשי. אישיותו הכובשת וסיפור חייו מעוררים בנו תשוקה גדולה להיכנס לעובי הקורה ולהאזין למוזיקה המופלאה שהשאיר לנו בשפע ובנדיבות.

פרופ' מיכאל וולפה ראש החוג לתורת המוזיקה, קומפוזיציה וניצוח באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים

צבי צֹרי הוא מחנך מוזיקלי שהעמיד תלמידים הרבה ובהם מנגנים, מלחינים, מוזיקולוגים ומורים למוזיקה. עם ספריו נמנים: "יסודות התאוריה של המוסיקה" (לתלמיד, 1975 ; "מדריך למורה" 1992 — הוצאת המחבר); "דרכים בהוראת הסולפג'" (הוצאת המחבר, 1996); יומנו של מוצרט" (אור תו, 1999); "שוברט — מבט אל עולמו" (נהר ספרים, 2010); "בטהובן — בעין הסערה" (נהר ספרים, 2011); "ברטוק" — מלחין ללא פשרות (2012).

מקט: 4-644-1021
מסת"ב: 978-965-7303-94-8
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק 1: ילדות

בבית אבא. הכפר רוראו (Rohrau) שוכן בלב אזור מישורי ירוק של ביצות שדות ויערות הנמצאים זה ליד זה. מרבית בתי העיירה נמוכים, בנויים חימר ומסוככים בלוחות עץ. נהר הליתה (Leitha), הגובל בעיירה, מזין את השדות והיערות אך גם יוצר את הביצות סביבו. מדי פעם יעלה הנהר על גדותיו ויציף את האזור כולו ולעתים אף יגיע לבתי העיירה. מי שאוזנו קשובה, יגלה ציפורי שיר מסוגים שונים הממלאים את חלל האוויר בשירה, משוחחים ביניהם בשפתם המסתורית.

נהר הליתה שימש למעשה קו גבול בין אוסטריה להונגריה, ותושבי האזור היו צפויים לא פעם לפשיטות ולבזיזות שהגיעו מעבר לנהר. משם גם הגיעו המהגרים ההונגריים והקרואטיים שברבות הימים יצרו קהילות משלהם לצד הקהילה האוסטרית במקום.

הכפר היה שייך למשפחת הרוזנים לבית האראך (Harrach). הללו הכבידו ידם על אנשי העיירה. נוסף על הדאגה לפרנסת משפחתם היו חייבים התושבים במעשר לבית הרוזן, ואותו העניקו בסחורה או בעבודה.

משפחת היידן שכנה בכפר הזה. האב מתיאס היידן היה איש חרוץ שידע לחסוך, וכך הגיע לרמה כלכלית נאותה ולמעמד נכבד בקרב אנשי העיירה.[1] באומנותו היה בונה גלגלים, מתקן עגלות וצובע בתים. הוא היה אומן זעיר. הרוזנים לבית האראך העריכו אותו מאוד בשל מלאכתו המשובחת ושילמו בעין יפה תמורת עבודתו. הוריו של היידן היו אנשי עמל, שמחים בחלקם, כמו רוב אנשי הכפרים והעיירות אשר באוסטריה התחתית.

שתים עשרה פעמים ילדה האם, ושישה מילדיה לא הוציאו את שנתם, אך כשנולד יוזף היידן ב־31 במרס 1732, היה זה יום מביע תקווה ומאיר פנים. מזג האוויר היה חמים במיוחד, על העצים כבר נראו ניצנים ראשונים, אפילו הציפורים צייצו ציוצי שמחה. גם האנשים שמחו לטייל ברחובות ביום זה. כשהחזיקה המיילדת את היילוד בידיה אמרה: "אנה מריה חביבתי, שִֹמחי, נולד לך בן חזק שיביא לכם רק שמחה." ולא ידעה המיילדת מה ניבאה.

פרנץ יוזף היידן זכה להיוולד בחיק משפחה אוסטרית מאושרת. האם הייתה אישה טובת מזג וידידה נאמנה לבעלה מתיאס, שנוסף לעבודתו כבונה גלגלים ניחן בקול טנור יפה ובכל הזדמנות נהג לשאת קולו בשיר. אנה מריה הייתה מצטרפת לשירתו והבית היה תמיד מלא ידידים, בני הכפר, שחברו לשירה בשמחה. האנשים אהבו מאוד את האווירה ששררה בבית היידן. בזקנתו לא שכח היידן את ערבי השירה בביתו ונהג לומר: "על אף שעזבתי את ביתי בגיל שש, נחקקו השירים בזיכרוני וגם היום אני יכול לשיר את כולם בלי לטעות."

אנשי העיירה רוראו הכירו איש את רעהו. כאשר נקלע אלמוני למקום ושאל למקומו של מתיאס היידן היו אומרים לו: "לך ישר וכאשר תשמע קול שירה תדע שהגעת לבית המלאכה של מתיאס היידן."

יוזף הקטן אהב מאוד לשבת בבית המלאכה של אביו ולעקוב אחר עבודתו; להתבונן כיצד משייף האב את חלקי הגלגלים ואחר מרכיב אותם יחד עם בונה העגלות. מתיאס כבר הכיר את נטייתו זו של בנו ולא פעם היה מבקש שיביא לו כלי מסוים והילד שמח מאוד לרוץ ולסייע בידי האב. "אני מכיר את כל הכלים בבית המלאכה," נהג לומר לאביו.

פעם הגיע לבית המלאכה קלאוס, שכנו של מתיאס וביקש ממנו פטיש; "פְּנה אל סֶפֶּרְל[2] ומיד יגיע הפטיש," אמר האב, ואומנם כך היה. לפעמים היה הילד משיא לאביו עצות טכניות נבונות שהיו מעוררות את התפעלותו של האב. יום אחד, כאשר חזר מתיאס מבית מלאכתו אמר לרעייתו: "היום נתקלתי בקושי מסוים בהתקנת אחד הגלגלים וספרל אמר לי: 'אבא, מצד זה תוכל לסדר את הדבר בקלות.' נדהמתי לשמוע עצה כה נבונה מפי ילד. כנראה יש לו חוש מכני מעולה והוא עוקב בעניין אחר עבודתי."

"איני תמהה על כך, הרי כבר שנים שהוא יוצא איתך עם בוקר לבית המלאכה ועוקב בשמחה אחר מעשיך; כשיגדל ודאי תוכל להיעזר בו," אמרה האם, שאהבה את ספרל שלה אהבת נפש. "שכחתי לספר לך משהו," הוסיפה, "אתמול, כאשר הלכתי לחלוב את הפרות, התלווה אלי ספרל שלנו. הוא ישב לידי בעת החליבה. בעת העבודה ביקש ממני לחלוב את הפרה. אמרתי לו שהוא צעיר מדי ולא יהיה לו כוח. בכל זאת התעקש, ונתתי לו להתיישב במקומי. הוא הצליח להוציא כמה טיפות. הבטחתי לו שכאשר יגדל אתן לו לחלוב את הפרות במקומי. הוא ממש שמח לשמוע זאת ואמר: 'אמא כאשר תהיי זקנה אחלוב אני את הפרות ואת תוכלי ללכת לנוח.'"

יום אחד ראה ספרל את הוריו מתלבשים בבגדיהם היפים ומתכוננים לצאת מהבית.

"אני רואה שאתם מתכוננים לצאת לטייל," אמר הילד, "לאן אתם הולכים עכשיו?"

"הקהילה הקרואטית עורכת חגיגה גדולה לרגל נישואי בתו של ראש הקהילה," אמרה האם, "והם הזמינו את אבא לחתונה."

"גם אני רוצה ללכת איתכם לחתונה ולשמוע את השירים שלהם," אמר הילד, "כבר שמעתי אותם שרים; השירים שלהם כל כך יפים!"

"אם כן, רוץ מהר והתלבש," אמר האב, "איננו רוצים לאחר."

כחץ מקשת רץ הילד לחדרו ועד מהרה חזר, לבוש במיטב בגדיו והצטרף להוריו. כבר מרחוק נשמעו הקולות, וכשהתקרבו ראו סביבם משפחות קרואטיות לבושות בבגדיהם המסורתיים מתקרבות אף הן למקום החתונה."

"מהם הבגדים האלה?" שאל הילד, "מדוע אתם אינכם לבושים בבגדים כאלה?"

"אלה הם הבגדים החגיגיים של הקרואטים," ענתה האם, "בחגיגות הם לובשים את הבגדים המסורתיים שלהם, המסמלים את העם הקרואטי."

"האם גם להונגרים יש בגדים מסורתיים?" שאל הילד, שסקרנותו לא ידעה גבולות.

"לכל עם יש בגדים מסורתיים וגם להונגרים," אמר האב, "ויום אחד, כאשר נגיע לחגיגה הונגרית, תוכל לראות את הבגדים שלהם."

"ומדוע אתם אינכם לובשים היום את הבגדים המסורתיים שלנו?" שאל.

"בחגיגה אוסטרית נלבש את הבגדים החגיגיים שלנו," אמר האב, "עכשיו הבגדים נמצאים בארון, כי החגיגה הזאת היא קרואטית."

כשהגיעו למקום ניצבה לפניהם במה קטנה ועליה נגנים אחדים שניגנו ושרו שירים קרואטיים. לאחר שנישאו בני הזוג כדת, החלו הריקודים. ספרל היה נסער ואמר לאמו: "חבל שאני כל כך קטן, כי גם אני רוצה לרקוד."

"עוד תספיק לרקוד חביבי," ענתה האם לבנה והוסיפה, "אני בטוחה שתהיה רקדן מצוין כמו שאתה שר כל כך יפה." ספרל חיבק את אמו בחוזקה לאות תודה על דבריה.

לפתע אמר ספרל לאביו: "גם אנחנו שרים את השירים האלה בערבי השירה שלנו."

"נכון," ענה האב, "במשך השנים הלכתי הרבה לחגיגות של העדה הקרואטית ולמדתי את שיריהם."

"החבר שלי לַסלו אומר שהשירים ההונגריים הם הכי יפים שיש," אמר ספרל לאביו, "האם גם אתה חושב כך?"

"לסלו הוא ילד הונגרי, ובסביבתו הוא שומע רק את השירים ההונגריים וכנראה הם אהובים עליו מאוד," אמר מתיאס. "אני גם אוהב שירים הונגריים, יש בהם חן מיוחד."

"אתה יודע," אמר ספרל, "לפעמים מגיעה לכאן קבוצת הצוענים בעגלות שלהם ואז אני רץ עם כל הילדים מפני שיש אצלם תמיד נגן בכינור ואני אוהב מאוד לשמוע את הנגינה שלו."

"הצוענים יודעים הרבה מנגינות, כי הם נוסעים ממקום למקום וגם כי מזמינים אותם לחתונות ולכל מיני שמחות." אמר האב. "כיוון שכך, הם מעוניינים להכיר את המנגינות של כל הקהילות."

מתיאס האב רוכש נבל. מתיאס היידן נהג מדי פעם לנסוע לפרנקפורט, על נהר מיין, לצורך קניית חומרים או מכשירי עבודה לבית מלאכתו. יום אחד פנה לאנה מריה ואמר: "מחר אסע לזמן מה כדי לקנות חומרים, אני מקווה לחזור במהרה. האם את מבקשת שאקנה לך משהו?"

"איני מבקשת מאומה, רק סע וחזור בשלום," אמרה.

למחרת עם שחר רתם האב את סוסו לעגלתו ויצא לדרך. הוא לא אהב את הנסיעות האלה. הוא ידע שתמיד מצפה לו משא ומתן רב רוגז וכעס, כי הסוחרים בזים לבני הכפר ומתייחסים אליהם כבורים וכעמי ארצות שניתן לרמותם בקלות, אך לא הייתה לו ברירה. כעבור זמן מה, לאחר שקנה את כל הדרוש לו, יצא לדרכו חזרה. באחד הרחובות, צדה עינו חנות לכלי נגינה. תמיד שאף מתיאס שגם לו יהיה כלי נגינה ושיוכל אף הוא ללוות את עצמו בכלי נגינה כמו ניקולס מבית המרזח המקומי שבעיירה, שליווה את עצמו בעת שירה. מתיאס היה מטבעו איש שמח ואהב לשיר עם רעייתו את שירי העם החביבים; קול הטנור אשר לו נשמע למרחקים. כשראה את הכלים אמר לעצמו: "גם לי יהיה כלי נגינה משלי, מדוע לא ארכוש לעצמי כלי? הוא ירד מעגלתו, קשר את סוסו לעמוד הקרוב ונכנס לחנות.

כלים רבים ראה סביבו, אך הנבל היפה שהיה תלוי על הקיר, הוא שמשך את לבו. ללא היסוס קנה את הנבל. בעל החנות הסיר את הכלי מעל הקיר שם אותו בנרתיק ומסר למתיאס. בשמחה הוא נטל את הכלי, שילם את מחירו וכבר פנה לעבר הדלת כדי לצאת מן החנות, כשעלתה על לבו השאלה: "כיצד אלמד לנגן?"

הוא הסתובב לאחור ושאל את בעל החנות: "התוכל להורות לי את יסודות הנגינה בכלי?"

"ברצון רב," ענה האיש, "אך יהיה עליך להישאר בעיר ימים אחדים כדי לקבל שיעורים ואף לרשום הערות שונות שאומר לך."

לאחר ימים אחדים יצא מתיאס בדרכו חזרה לביתו.

משראתה מריה אנה, רעייתו, את בעלה שאלה אותו: "מדוע התעכבת בפרנקפורט זמן כה רב, הרי אמרת כי תשוב במהרה?"

בתשובה הוציא מתיאס את הנבל מנרתיקו והראה לרעייתו.

בראותה את הכלי בידו לא התאפקה ושאלה: "בעבור מי קנית את הכלי?"

"את הנבל קניתי בשבילי," אמר מתיאס לרעייתו. "הלוא ידעת שאני מעוניין ללוות בנגינה את שירתנו, תמיד הרגשתי שזה הדבר שחסר לי." עתה הוסיף: "התעכבתי בפרנקפורט ימים אחדים כדי לקבל שיעורים בנגינה. רשמתי את כל ההערות של בעל החנות. אני אתאמן כל יום ולאט לאט אתקדם."

אנה מריה הכירה היטב את בעלה, וידעה את כוח ההתמדה הגדול שלו. ואומנם, מדי יום ביומו לאחר העבודה היה מתיאס נוטל את הנבל ופורט עליו כל התרגילים שלמד. לא עבר זמן רב, והוא אכן התקדם בנגינה וכבר החל ללוות את שירתו ושירת רעייתו בנגינה. מדי פעם היו נכנסים ידידים ושכנים ששמחו להשתתף בשירה, ואז היה ספרל רץ למרתף היין הגדול שהיה בבית ומביא בקבוקי שֵכר אחדים. הוא לא היה זקוק להוראה, הוא ידע שכאשר מגיעים אורחים יש להביא בקבוקי שכר.

היידן עובר לעיר היינבורג. באחד הימים הגיע לבית משפחת היידן יוהאן מתיאס פרנק, קרוב משפחה מן העיירה הגדולה היינבורג Hainburg)) שעל גדות הדנובה, הסמוכה לרוראו. הוא היה איש חינוך וניהל בית ספר בעיירתו. ימים אחדים שהה בבית קרוביו, היה עֵד להתכנסויות השירה בבית ואף שמח להשתתף בשירה. האיש אהב מוזיקה והדברים לא היו זרים לו; בעירו היינבורג היה מנצח על מקהלת הכנסייה ואף ניגן בעוגב.

לאחר ימים אחדים, בעת ארוחת הערב, אמר האורח למתיאס ולרעייתו אנה מריה: "מחר עלי לחזור להיינבורג ודבר ראשון עלי לומר לכם שנהניתי מאוד להשתתף בערבי השירה אצלכם, אני מודה לכם על קבלת הפנים החמה הנעימה שזכיתי אצלכם."

"תמיד נשמח לארח אותך בביתנו," אמר מתיאס לקרובו.

"נוסף על כך רציתי לומר לכם דבר חשוב שנוגע לבנכם ספרל," אמר האורח, "איני יודע אם שמתם לב שהילד מדמה את עצמו לכנר ובשעת השירה הוא מחזיק ביד ימין מקל ומעביר את המקל על יד שמאל בקצב מדויק להפליא. עקבתי אחריו מאז בואי לכאן ולדעתי ניחן הילד בכישרון מוזיקלי. הוא גם מיטיב לשיר. בקשר לכך רציתי להציע לכם למסור לי את ילדכם, כדי שאקח אותו להיינבורג. הוא יגור בביתי ואני אדאג שיקבל חינוך מסודר שכולל גם לימוד מוזיקלי." כיון שידע שהמשפחה דתית מאוד הוסיף: "הדבר יקל מאוד את קבלתו לבית ספר לכמרים. אמרתם לי שספרל הוא בן חמש וחצי. ובכן זה הגיל המתאים להיכנס לבית הספר היסודי."

הרעיון שבנם הקטן יגדל ויהיה לכומר, משך מאוד את לבם. מתיאס פנה לרעייתו: "התסכימי להיפרד מספרל שלך?"

"אם הדבר יעזור לו להיכנס לבית ספר לכמרים, אסכים למסור אותו לבית הספר בהיינבורג," אמר האם.

הבן הקשיב כל העת לשיחה. עתה פנה מתיאס אל בנו ושאל: "התסכים בני לנסוע עם המורה להיינבורג?"

"האם אינני יכול להישאר כאן וללמוד עם כל החברים שלי בבית הספר?" שאל היידן את אביו.

"תוכל להישאר בכפר איתנו," אמר האב, "חלילה, לא נכריח אותך ללכת להיינבורג, אבל כאן לא תוכל ללמוד לשיר ולנגן בכלי נגינה, זאת תוכל ללמוד רק בבית הספר בהיינבורג."

הילד היה רך בשנים ולמרות הכול קיבל את השינוי בחייו בסבלנות, כיוון שהיה סקרן גדול. אומנם הצטער מאוד שלא יוכל להמשיך להיות עם אביו בבית המלאכה או לשיר עם הוריו ועם כל האנשים בימי ראשון, כשאביו מלווה את כולם בנגינה בנבל, אך בכל זאת התכונן בשלווה לקראת הנעלם.

כבר למחרת נפרד יוזף הקטן מהוריו ועלה על המרכבה עם יוהאן מתיאס פרנק.

הרבה שאלות הציקו לילד, אך ראשית כול שאל אותו: "האם יש לך בית גדול?"

"בביתי נמצא מספיק מקום בשביל מיטה עבורך," אמר פרנק וחייך.

"האם יש לך ילדים בבית?" חזר ושאל.

"יש לי שתי בנות נחמדות ואתה תוכל לשחק איתן," הייתה התשובה.

"מה לומדים בבית הספר שלך?" שאל שוב הילד.

"בבית הספר תלמד לקרוא ולכתוב וגם תלמד את התפילות," אמר המנהל, "כמו כן תלמד לשיר ויצרפו אותך למקהלה. נוסף על כך תכיר כלי נגינה ותלמד לנגן בהם. כשתגדל, יצרפו אותך לתזמורת בית הספר — אם תשכיל לנגן באחד הכלים."

"במה אתה מנגן?" שאל שוב היידן.

"אני מנגן בעוגב," ענה המנהל, שציפה כי הילד יתקוף אותו בשאלות וחייך לעצמו.

"מה זה עוגב?" שאל היידן.

"קשה להסביר מהו עוגב," אמר המנהל, "אבל כשתלמד לנגן בכלי זה המורה יסביר לך הכול."

"ומה אתה מלמד בבית הספר?" שאל הילד.

"אני מדריך את הנגנים ואת הזמרים," ענה המנהל.

"ומי מלמד לנגן בכלי הנגינה?" שאל שוב.

"בבית הספר יש מורים אחדים לנגינה וכל אחד מלמד לנגן בכלי אחר."

בינתיים השתנה הנוף ושוב התעוררה סקרנותו הרבה של הילד. עד עתה ידע שרוראו, עיירת מולדתו, היא מרכז העולם, אין יפה ממנה, והנה הוא נוסע ונוסע ואין לדרך סוף. לאחר שעברו את הביצות ראה לנגד עיניו שרידי ערים שבנו הרומאים. פרנק נאלץ לספר לו מהם השרידים הללו ואף הוסיף: "הרומאים נטעו כרמים בכל מקום שהגיעו אליו. הם חשבו שהכרמים מוסיפים נוי למקום כמו באיטליה שלהם, וגם אהבו לשתות יין."

"ולמה הגיעו הנה?" שאל הילד.

"הם רצו שכל מקום יהיה שלהם, אפילו רוראו," אמר פרנק. "לכן הם ערכו מלחמות רבות, והעמודים האלה שלפניך מכונים 'שער הניצחון'. עוד מעט תראה את שרידי העיר קרנונטום (Carnuntum), שם הכתירו החיילים הרומים את מפקדם לוקיוס סֶפּטימיוס סֵוֵורוּס לקיסר רומא.

"ומיהו הקיסר שלנו, אתה יודע?" שאל פרנק את היידן.

"אבא אמר שאת הקיסר שלנו מכנים קרל השישי."

"יפה מאוד," אמר פרנק לילד, שמרגע לרגע הרשים אותו בהבנתו ובזיכרונו.

"ודע לך," אמר פרנק לילד, "שהקיסר שלנו יודע לנגן בכינור וגם לחבר מוזיקה."

סקרנותו של ספרל הקטן הייתה רבה ועד שהגיעו לביתו של מתיאס פרנק לא חדל מלשאול שאלות. עם הכניסה לעיר היינבורג ציפתה לילד הפתעה לא קטנה כשחזה בשערי העיר הגדולים וכן בשער וינה, בחומות העיר המרשימות ובמגדלים.

עתה כבר לא יכול היה להתאפק ושאל את פרנק: "מדוע בנו את החומה הזאת ואת המגדלים?"

"ילדי החביב," אמר פרנק, "מלחמה גדולה הייתה במקומות רבים באוסטריה; עד לפני שנים מעטות שלטו במקום הטורקים. הם אף ניסו לכבוש את וינה אך לא הצליחו. החומות נועדו להגן על העיר מפני אויב."

על פי השאלות שמח המנהל לגלות שילד קטן זה אכן ניחן בסקרנות רבה ושאלותיו מעידות על תבונה. לעצמו אמר: "מי יודע, אולי עוד יוכיח הילד הזה שיש לו מה לגלות לנו."

בבית הספר בהיינבורג. עד מהרה הגיעו לביתו של מר פרנק. משנכנסו התוודע ספרל לאשת המנהל וזו הציגה לו את שתי בנותיה. לאחר מכן הראתה לו את חדרו ואת המיטה שלו, ואמרה: "זו מיטתך ואתה תישן בחדר עם הילדות, תלמד להכיר אותן ובמשך הזמן תהיו חברים. מחר תלך לבית הספר."

למחרת, לאחר ארוחת הבוקר, הביא מתיאס פרנק את היידן הקטן לבית הספר. תחילה ערך היכרות עם המורה לשירה, שהיה גם מנצח המקהלה, ומקצועו נחשב מאוד בין שאר הלימודים בבית הספר. הפגישה הייתה קצרה, ולאחר שלחצו ידיים ביקש המורה לשמוע את הילד שר. שירתו הפתיעה מאוד; הוא היה מרוצה, אך לפני שנפרדו אמר לו האיש: "אצלנו תלמד לשיר ותכיר הרבה שירים. אני גם אצרף אותך למקהלה ואני בטוח שתיהנה ביותר." היידן שמח לשמוע את דבריו של המורה לשירה והסתכל על מר פרנק בהכרת תודה.

"עכשיו נלך למחסן כלי הנגינה שלנו," אמר המנהל.

כאשר ראה היידן את הכלים היה נרגש ביותר ואמר: "כל כך הרבה כלים יש כאן."

"אתה תלמד להכיר את כל כלי הנגינה," אמר פרנק.

באותה עת היה לימוד השירה והנגינה בבתי הספר באוסטריה תופעה נפוצה. הקיסר קרל השישי היה בעצמו כנר מעולה, מנצח ואף מלחין.

טיפוח השירה והנגינה בבתי הספר היסודיים נחשב ביותר, שכן ילדים רבים השתלבו במקהלות שטופחו בכנסיות הרבות ברחבי אוסטריה, ואליהן צורפו אף כלי נגינה שונים.

בתקופתו של קרל השישי, ששלט באוסטריה בשנים 1740-1711, חלה באוסטריה התפתחות חשובה באמנות בכלל ובמוזיקה בפרט; בזמנו הועלו על הבמה מדי שנה בממוצע עשר אופרות ואורטוריות חדשות, רובן חוברו על ידי מלחינים שהועסקו על ידי חצר הקיסרות. וינה הייתה למרכז מוזיקלי חשוב.

בקצה המחסן ראה היידן את התונפן, תוף הדוד, ולא הבין מה זה. "מהו הדוד הזה ליד הקיר?" שאל הילד, "האם גם זה כלי נגינה? זה נראה כמו דוד לכביסה."

המנהל ניגש אל הכלי נטל מקל תופף קלות על הכלי ואמר: "זהו תוף מיוחד שרואים רק בתזמורות ואתה תלמד להכיר גם אותו. אולי אף ייתן לך המורה לנגן בו."

בסוף הביקור נכנסו לחדר שבו נמצא הצ'מבלו. מהו הכלי הגדול הזה?" שאל היידן את המנהל.

"זהו צ'מבלו," אמר המנהל. "גם אתה תלמד לנגן בו. האם אתה רוצה לשמוע צלילים אחדים?"

"אני רוצה מאוד לשמוע, והאם אתה יודע לנגן בו?" שאל הילד.

המנהל ניגש אל הכלי והחל לנגן; שעה ארוכה ניגן והילד ישב מוקסם. עיניו לא שבעו את המראה כיצד קופצות ידי המנגן ומקישות על הקלידים.

לפתע כאילו ניעור הילד ואמר למנהל: "נדמה לי שהצלילים דומים לאלה שאבא שלי מנגן בנבל, אז למה צריך ארגז כל כך גדול כדי לנגן?"

המנהל חייך והבין שהילד ניחן בשמיעה חדה. עתה אמר: "הארגז מגביר את עוצמת הצלילים. ועתה אמר לו: "בוא הנה ילדי והסתכל על האצבעות שלי."

הילד ניגש וראה שאצבעות אחדות מנגנות באותו זמן צלילים אחדים. "ובכן מה שמעת?" שאל המנהל.

"שמעתי הרבה צלילים ביחד," ענה.

"בנבל קשה לנגן כל כך חזק וכמובן אי אפשר לנגן הרבה צלילים יחד." אמר המנהל, "בנבל שבביתך פורט אביך במפרט גם כאן אני פורט במפרטים אך בצורה אחרת. אני בטוח שכאשר תלמד לנגן בצ'מבלו יסביר לך המורה את כל הדברים ואף יראה לך מה חבוי בארגז הזה. עכשיו ניגש לכיתה ושם תלמד לקרוא ולכתוב."

לפנות ערב חזר היידן לביתו בלווית המנהל מר פרנק שהתעניין אם נהנה הילד מן הנעשה בבית הספר. הילד היה מלא רשמים וכל הדרך סיפר את רשמיו. כבר באותו ערב ישב וחזר בחריצות על סימני התווים שלמד ועל אותיות הכתב. עד מהרה למד לקרוא ולכתוב לשביעות רצונם של מוריו שהיו מלאי התרשמות מתפיסתו ומחריצותו.

כעבור חודש ימים ביקש המנהל לשמוע את חוות דעתם של המורים השונים בבית הספר. תחילה פנה למורה לשירה. זה היה מלא שבחים לקולו היפה של הילד ואמר למנהל: "הוא מוסיף כל כך הרבה יופי לשירת המקהלה וקולו חזק ויציב. אך מה שחשוב מאוד הוא ביטחונו בשירה. לעולם לא יטעה בכניסות השונות של קול הסופרן והילדים סומכים עליו. אין לי כל ספק שהוא ישתלב היטב בחיי בית הספר."

במשך הימים הבאים קיבל המנהל דיווח שוטף על הילד הכישרוני שהגיע לבית הספר. הכול הדגישו את רצונו העז ללמוד ולהכיר אל כל הכלים.

המורה לצ'מבלו לא פסק מלהלל את הילד שתפס מהר את כתב התווים והתקדם במהירות. "הוא עוד ילווה את המקהלה שלנו בנגינה בעוגב," אמר.

"אני שמח מאוד לשמוע כל זאת," אמר המנהל, "אם כי אין לתמוה על יחסו החם למוזיקה. בביתו בכפר נהג להצטרף להוריו בשירה וכנראה ירש מהם את הכישרון ואת היחס למוזיקה. אני מרוצה לשמוע בעיקר שהוא מגלה חריצות וכוח התמדה. הרי שנינו יודעים שהכישרון אין די בו כדי להגיע להישגים."

בחופשה הראשונה הגיע יוזף לבית הוריו ברוראו ושמח לספר להם את כל המוצאות אותו בבית הספר בהיינבורג. גם ההורים שמחו ולא שבעו משמוע את הסיפורים הרבים על בית הספר, על המורים וכמובן על ילדי בית הספר.

כאשר שאל אותו אביו אם יש לו חברים, השיב: "יש לי הרבה חברים, אבל אנחנו עובדים כל כך קשה שאין לנו זמן לשחק אחרי הלימודים. בערב אני חוזר הביתה ועוד יש לי להכין שיעורים או לחזור על מה שלמדנו, ואז אני הולך בשמחה למיטתי לישון."

האם, שהייתה כה קשורה לבנה, ניגשה אליו לפני השינה ושאלה: "האם מכבסים לך את בגדיך בהיינבורג? אינני מבינה מדוע אתה כל כך מלוכלך ואני רואה שגם לא מתקנים את החורים בבגדיך."

"אמא," אמר הילד, "אני לא היחיד שנראה כך. יוליאנה רוזינה, רעייתו של פרנק, אינה יודעת לתפור ואין לה כוח לכבס, גם הילדות שלה מוזנחות מאוד. אל תגידי כלום לפרנק, הוא איש טוב ורוצה לעזור לי ואני באמת מתקדם מאוד בבית הספר. אני גם עוזר הרבה ליוליאנה; אני הולך למחסן ומביא אוכל ואני גם עוזר לה לנקות את הבית. אני מצטער שלא נותנים לי מספיק אוכל ואני נשאר רעב, אבל אולי אין להם מספיק כסף."

לאחר שנרדם ספרל הלכה גם אנה מריה למיטתה וסיפרה למתיאס בעלה את כל מה שסיפר לה הבן.

"אני לא כל כך מבין מה קורה שם," אמר מתיאס, "הרי אנחנו משלמים לפרנק הרבה כסף תמורת אחזקתו של ספרל. לפחות דבר אחד מרגיע אותי והוא, שספרל אינו סובל כל כך. כואב לי לראות שהוא מוזנח, אך כנראה אין מה לעשות בעניין הזה ואני מקווה שהמצב ישתפר."

כעבור שנתיים לשהייתו של הילד בהיינבורג הגיע פרנק שוב לביתה של משפחת היידן ברוראו.

עם הגיעו, בירך אותו מתיאס האב לשלום ואמר: "אני שמח לראותך, אך מדוע לא הבאת איתך את ספרל?"

"חיכיתי לשאלה הזו ואני מתנצל מאוד," אמר פרנק, "אני מבטיח שבקרוב אדאג שהוא יגיע לביקור. הפעם ביקשה רעייתי להשאיר אותו בבית. כידוע לכם ילדה יוליאנה בן והיא מתקשה מאוד לטפל בו ובילדות, על כן התחננה להשאיר את בנכם בהיינבורג כדי שיעזור לה."

"אשר לבנכם," הוסיף, "עלי לומר שצדקתי בכל מה שאמרתי בנוגע אליו. הוא עושה חיל בלימודיו ובולט במיוחד במקצועות המוזיקליים. המקרה האחרון ודאי ישמח אתכם; ב'שבוע הצלב' התכוננתי עם הילדים לתהלוכה ברחובות העיר. לפתע מת נגן התונפן שלנו. הייתי מתוח ביותר; מאין אמצא ברגע האחרון מנגן בתוף?"

"והנה קרה דבר מעניין," המשיך בדבריו, "ספרל שלכם ניגש אלי ושאל: 'מורי היקר, מדוע אתה מתוח כל כך?' ניתן לחשוב שהילד התחצף, אבל לא כך היה הדבר. הוא פשוט הצטער בשבילי. אמרתי לו: 'נגן התונפן מת, ואין לי ממלא מקום, וכבר בעוד יומיים מתחילות התהלוכות."

"אז מה הוא אמר לך?" שאל האב הסקרן.

"הוא אמר לי שהוא מוכן לנסות ללמוד לנגן בתוף," אמר פרנק.

"ביוזמתו לקח סל מלא קמח, שם עליו פיסת בד ואת הסל הניח על כיסא מרופד. הראיתי לילד כיצד להחזיק נכון את מקלות התיפוף והלכתי. הילד לא זז ממקומו במשך שעה ארוכה ולבסוף, כאשר חזרתי, הוא כבר ידע לתופף. אומנם המורה למוזיקה כעס על הקמח שנשפך מן הסל וליכלך את כל הריפוד, אך כאשר ראה כיצד הילד שלכם מתופף, לא יכול היה להסתיר את התפעלותו."

"אתם רשאים לרוות נחת לשמע השבחים שאני שומע מפי המורים לכלי נגינה," המשיך, "כל מורה היה מוכן שהוא יהיה תלמידו הפרטי כיוון שהוא מסור מאוד ומוכיח יכולת רבה."

"דבר אחד איני מבין," אמר האב, "איך יכול היה הילד הקטן ללכת בתהלוכה ולתופף?"

"הפתרון היה פשוט ביותר," אמר פרנק, "קשרנו את התוף לגבו של הגיבן העירוני, ששמח לקבל פרוטות אחדות, וספרל שלכם הלך אחריו בגאווה ותופף בביטחון רב, להתפעלותם של הצופים."

לימים נהג היידן לומר: "לאיש הזה, מר יוהאן מתיאס פרנק, אני חייב את כל ידיעותי ולא אשכח אותו עד יום מותי, על אף שבבית הספר הזה קיבלתי יותר מכות מאשר מזון."

שלוש שנים למד בבית הספר, עשה חיל בלימודיו והתקדם בנגינה. והעיקר, היטיב לשיר ומורו לשירה היה מאוד מרוצה מביצועיו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “היידן”