החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אחד־העם וחזון המדינה הדו־לאומית

מאת:
הוצאה: | 2005 | 60 עמ'
זמינות:

12.00

רכשו ספר זה:

בטקסט נשכח משנת 1920 מזהיר אחד-העם את ראשי התנועה הציונית, ואת קוראי המהדורה השלישית של מאמריו, מפני פירוש לא נכון של ההכרה בזכות היהודים ל'בית לאומי' בארץ-ישראל. במאמר קצר, מבריק וחכם, הוא חוזה בדייקנות מפתיעה את הקונפליקט היהודי-פלסטיני, ומציע להקים בארץ-ישראל שני בתים לאומיים במסגרת מדינית משותפת.

היום, כאשר הציבור הישראלי ומנהיגיו איבדו את תקוותם לשלום, הצעתו של אחד-העם רלוונטית מתמיד. בארץ-ישראל שבין הירדן לים מתקיימת למעשה מדינה דו-לאומית, שתושביה מנהלים ביניהם מלחמת חורמה. ההצעה לחלוקת הארץ ולהקמת שתי מדינות לאומיות מאיימת להנציח את מאבק הדמים.

דרור גרין מנהל דיאלוג עם אחד-העם, ומציע להעמיד טקסט חדש אל מול האוטופיה הכוזבת שהציג הרצל ב'מדינת היהודים'. הוא מציע לשוב ולבחון את האופציה שנשכחה, וליצור כלים לחיים משותפים בארץ-ישראל.

ד"ר דרור גרין, מייסד 'קוגיטו, בית-ספר לפסיכותרפיה' ומנהל 'המכון לאימון רגשי' בבולגריה, עובד כמטפל פרטי, מרצה ומדרך. פרסם כארבעים ספרים לילדים ולמבוגרים, ובהם 'בחזרה לצוות 4', 'אגדות האינתיפאדה', פרות קדושות' 'הסתלקותו של, פטירתו של, אחריתו של, מותו' ו'רצח בפורום החדש'.

בעבודת הדוקטורט שלו חקר ד"ר גרין את הטיפול הנפשי באינטרנט ויצר את הקליניקה הראשונה לטיפול נפשי באינטרנט. באתר פסייקום הוא מטפל ואף מייעץ למטופלים בשלבים השונים של הטיפול בו הם נמצאים: www.psycho.com

[email protected]

מקט: 4-386-35
מסת"ב: 978-965-7304-02-4
מאמר שפורסם על הספר
סקירת הספר באתר סימניה
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

דרור גרין

הקדמה

בשנת 1920 עירער אחד־העם על הנחות היסוד של הציונות, במאמר קצר שכתב כהקדמה להוצאה השלישית של ספר מאמריו. הוא לא היה הוגה הדעות היהודי היחיד, שהטיל ספק באפשרות לבטל את הגולה וליישב את כל יהודי העולם בארץ־ישראל, אך האופן שבו פירש את המציאות הארץ־ישראלית ראוי לדיון־מחדש יותר מאי־פעם.

אחד־העם ביקש להפוך את ארץ־ישראל למרכז רוחני של העם היהודי, ולא לטריטוריה לאומית. מדינת־ישראל, שבחרה באופציה הציונית, העדיפה את הלאומיות על התרבות היהודית. המאבק הלאומי, הנמשך בישראל עד היום, לא חיזק את התרבות היהודית ולא הפך את מדינת־ישראל למרכז רוחני יהודי.

הצעתו של אחד־העם, להחליף את רעיון הבית־הלאומי של היהודים ב'בית לשני לאומים', סתרה את התפיסה הציונית ונשללה באופן חד־משמעי. בישראל של היום נתפס הרעיון כבגידה וכניסיון להביא לחיסולה של המדינה, ובמחלוקות הפוליטיות הגועשות אין כל זכר לאפשרות של מדינה דו־לאומית. שאיפת אזרחי ישראל הערבים, להפוך את המדינה למדינת כל אזרחיה, הופכת אותם בעיני הציבור ל'גיס חמישי', ומאז הקמת המדינה לא התקיים כל דיון רציני באפשרות הקמתה של 'מדינה דו־לאומית'.

ההתנגדות למדינה דו־לאומית מקיפה את כל שכבות האוכלוסיה היהודית במדינת־ישראל, והיא הפכה לטאבו המבחין בין אזרחים נאמנים לאויבי המדינה. לא קשה להבין את ההתנגדות הזו, שהרי לא ניתן יהיה להקים מדינה דו־לאומית מבלי לוותר על קיומה של מדינת־ישראל במתכונתה הנוכחית. החרדה הקיומית, המלווה את אזרחי־ישראל ומשמשת הצדקה למדיניות הכיבוש ולהפליית אזרחי ישראל הערבים, מחזקת את התחושות הלאומיות והדתיות, ואת הדמוניזציה של האויב.

הקצנת האלימות, השנאה, הגזענות והפונדמנטליזם הדתי בשני הצדדים מחזקת את הטיעונים נגד מדינה דו־לאומית ואת הספקנות ביכולתם של יהודים ופלסטינים לחיות אי־פעם בשלום. לאחר ניסיונות לא מוצלחים ביוזמות שלום איבדו רוב הישראלים והפלסטינים את האמון באפשרות השלום, ומדיניות ההפרדה הלאומית, הגזעית והדתית זוכה לתמיכה רחבה ומחזירה את המדינה לימיה הראשונים, ימי תוכנית־החלוקה.

באווירה כזו נשמע הרעיון להקים מדינה דו־לאומית, או 'בית לשני לאומים', כאוטופיה הזויה וחסרת כל הגיון.

המלחמה וההפרדה הפכו בישראל לאורח־חיים ולהרגל שקשה יהיה לשנותו. מי ששרוי במאבק מתקשה לתפוס את האפשרות של פתרון שאינו כרוך בכוח או בסילוקו של האויב. קשה לדמיין חיים של שלום עם האויב הרצחני, וקל יותר להציע הפרדה בין יהודים לערבים.

אבל המציאות הישראלית מורכבת מכדי למצוא לה פתרונות פשוטים, באמצעות ניצחון צבאי או הפרדת אוכלוסיות. למרות המלחמה הארוכה שלובים חיי הפלסטינים והיהודים בארץ־ישראל זה בזה, והחיים המשותפים בארץ אינם אוטופיה אלא עובדה קיימת.

ההצעה של אחד־העם אינה מבקשת לשנות את המציאות הארץ־ישראלית אלא דווקא לוותר על אידיאולוגיות טרגיות ולהתאים את המדינה לתנאי־המציאות. אפשר לראות בהצעתו של אחד־העם קריאה לוויתור על מאבקים לאומיים צודקים במטרה לבחור בגישור שיאפשר חיים משותפים בשלום.

בחרתי להביא כאן את המאמר של אחד־העם כלשונו, כדי להציג באמצעותו את האופציה שנשכחה, את האפשרות לחיים משותפים בארץ־ישראל.

תוכנית־החלוקה

נדמה שתוכנית־החלוקה, שנכפתה על היהודים והערבים והביאה להקמתה של מדינה יהודית בארץ־ישראל, הפכה למדיניות הרשמית של מדינת־ישראל.

בן־גוריון קיבל את הצעת החלוקה מתוך ראיה מעשית, שאפשרה את הקמתה של מדינת־ישראל. למרות הבחירה בפשרה, שהפכה את ההגנה על כברת הארץ הצרה והארוכה למשימה הגוזלת את כל משאביה של המדינה, לא ויתרו אזרחי ישראל היהודים על חלום ארץ־ישראל הגדולה, וכבר במלחמת־העצמאות הרחיבו את גבולות החלוקה.

באותו האופן בוחרים כיום גם הפלסטינים לקבל את תוכנית־החלוקה החדשה, שתאפשר להם להקים מדינה חסרת רצף טריטוריאלי ואמצעי קיום סבירים. גם הם ממשיכים לטפח את חלום פלסטין הגדולה.

הבחירה בפשרה לאומית ובחלוקה היא גם בחירה במדיניות של מלחמה ובשאיפות התפשטות מוצדקות. השורשים ההיסטוריים, התרבותיים והדתיים לא יאפשרו לתושבי ישראל לוותר על זיקתם למקומות הקדושים להם בשטחי המדינה הפלסטינית, כשם שהפלסטינים לא יוכלו לוותר על הזיקה למקומות הקדושים להם ולמחוזות הולדתם במדינת־ישראל.

החלוקה המדינית היא מתכון בטוח לקונפליקט, לתסכול, לעימות ולהמשך נצחי של האיבה והמלחמה. מדינת־ישראל בחרה בחלוקה כתבנית חשיבה המנחה את מדיניותה הרשמית.

מאז הקמתה מקיימת מדינת־ישראל מדיניות חלוקה, המפרידה בין ערבים ליהודים. חוקי המדינה מפלים בין יהודים לערבים, ומונעים כמעט כל אפשרות של התבוללות או נישואי־תערובת. אזרחי־ישראל הערבים חיים במעין אוטונומיה תרבותית־דתית, המקיימת מערכת חינוך נפרדת ומתנהלת בשפה שונה. המדינה צמצמה את שטח המחיה של הערבים באמצעות הפקעות והגבלת תחומי המחיה לערים ויישובים ערביים הנבדלים מן היישובים היהודיים שבקרבתם. על־ידי הימנעות מהקמתם של מרכזי חינוך, תרבות ומסחר משותפים סימנה המדינה את החלוקה הגיאוגרפית והתרבותית בין יהודים לערבים בתחומי מדינת־ישראל.

כיבוש הגדה המערבית במלחמת ששת־הימים צירף למדינת־ישראל מיליוני פלסטינים נוספים, אך בשל מדיניות החלוקה נמנעה המדינה מלספח את השטח ואת התושבים, והותירה אותם כאזרחים חסרי זכויות בחסות הממשל הצבאי.

הקמת גדר־ההפרדה והמשא־ומתן להקמתה של מדינה פלסטינית ממשיכים את מדיניות החלוקה. שני הצדדים משלמים מחיר יקר עבור יצירתן של שתי מדינות נפרדות, מבלי שתובטח להם תמורה כלשהי, בביטחון או באמצעי קיום.

למרות החסרונות הברורים שבהקמת שתי מדינות נפרדות בארץ־ישראל, מעצורים רגשיים מונעים את בדיקת האפשרות להקמת מדינה דו־לאומית. כדי ליישם את הצעתו של אחד־העם יש צורך בשינוי רגשי ולא בתמורות מדיניות.

ישראל כמדינה דו־לאומית

מדינת־ישראל אינה מדינה קולוניאליסטית שפלשה למחוזות רחוקים, מהם תוכל לסגת ולשוב לתחומיה הטבעיים. ארץ־ישראל כולה היא חבל ארץ קטן וצפוף, שבו חיים יהודים וערבים המעורבים זה בזה ותלויים זה בזה.

גם אם תוקם מדינה פלסטינית יוותרו במדינת־ישראל יותר ממיליון אזרחים ערבים, שבתוך מספר שנים יהיו כרבע מאוכלוסיית המדינה, ובשל הריבוי הטבעי הגבוה יגדל מספרם בעתיד. מדינת־ישראל היא מדינה דו־לאומית, שרק חוקיה המפלים את האזרחים הערביים מאפשרים לה לשמור על אופיה היהודי־ציוני. בכך היא מחזקת את נטיות הבדלנות של האזרחים הערבים, ומטפחת את הקרקע להבשלת השלב הבא של הסכסוך היהודי־ערבי.

השטחים הכבושים לא נכבשו מתושביהם, אלא מממלכת ירדן שוויתרה עליהם. שטחים אלו הם חלק טבעי מארץ־ישראל, והקמת מדינה פלסטינית תיצור הפרדה מלאכותית בין הפלסטינים אזרחי ישראל לבין אלו שיתגוררו במדינה החדשה. למרות הכיבוש והדיכוי מקיימים הפלסטינים בשטחים הכבושים קשרים משפחתיים, תרבותיים ולאומיים עם אזרחי ישראל הערבים. רבים מהם דוברי עברית שמצאו במשך שנים רבות את פרנסתם בישראל.

בשטחים הכבושים מתגוררים גם כרבע מיליון ישראלים, שרבים מהם נולדו בהתנחלויות שהוקמו שם לאחר הכיבוש. גם אם חוקיותן של התנחלויות אלו מוטלת בספק, תושביהן אינם זרים בשטחי מגוריהם, והם רואים עצמם כמי שחזרו למולדתם העתיקה. עקירתם של תושבי ההתנחלויות, שבלעדיה לא ניתן יהיה להקים בארץ־ישראל שתי מדינות נפרדות, תהיה כרוכה במחיר כלכלי ופוליטי שקשה יהיה לעמוד בו, והיא תעמיק את תחושת הגלות והעקירה ותעמיק את הסכסוך עם הפלסטינים.

אין כל תוואי גיאוגרפי המפריד בין השטחים הכבושים לגבולותיה המקוריים של מדינת־ישראל, וכמעט שלא ניתן לשוב ולחלק אותה מבלי ליצור עימותים חדשים על מקורות מים, נתיבי תחבורה, אוצרות טבע ושליטה בטחונית.

בארץ־ישראל, בין הירדן לים, מתגוררים כעשרה מליון תושבים, שמחציתם יהודים ומחציתם פלסטינים המשתייכים לדתות שונות. מדינת־ישראל, השולטת בשטח כולו, היא באופן מעשי מדינה דו־לאומית שמתקיימת בה מלחמת־אזרחים בין יהודים לפלסטינים, המעורבים זה בזה.

לא ניתן לחלק את ארץ־ישראל לשתי מדינות שיחיו בשלום זו עם זו. ניגודי האינטרסים שבין שתי המדינות והשאיפה לשוב ולהתרחב זו על חשבונה של זו יבטיחו את המשך המאבק. על הפלסטינים והיהודים נגזר לשתף פעולה כדי לחיות בשלום בארץ־ישראל.

גם אם תוקם מדינה פלסטינית תישאר מדינת־ישראל מדינה דו־לאומית, ותיאלץ להתמודד עם דרישותיהם הלגיטימיות של האזרחים הפלסטינים, שייתמכו באופן טבעי על־ידי המדינה החדשה. מדינת־ישראל לא תוכל להפוך למדינה דמוקרטית מבלי להעניק לאזרחיה הערבים זכויות אזרח שוות ומלאות, ובכך לוותר על הגדרתה כמדינה יהודית־ציונית.

מדינת־ישראל היא מדינה דו־לאומית, עם השטחים הכבושים או בלעדיהם, ולמרות הגדרותיה כדמוקרטיה היא שומרת על אופיה היהודי רק באמצעות מדיניות של הפליית האזרחים הערבים. שאלת המדינה הדו־לאומית, לפיכך, איננה שאלה תיאורטית העוסקת באוטופיה, אלא נושא קיומי שהתעלמות ממנו תמנע כל אפשרות לשלום.

האופציה הלא־ציונית

מדינת־ישראל מתנהלת כמדינה דו־לאומית מיום הקמתה, ומתעלמת מהשלכותיה המעשיות של עובדה זו. ההתעלמות נובעת מן הסתירה שבין רעיון המדינה הציונית־יהודית לבין העקרונות של מדינה דמוקרטית.

מגילת העצמאות מכריזה על הקמתה של מדינה יהודית בארץ־ישראל, מבלי להגדירה כדמוקרטית. ההכרזה שהמדינה "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין, תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות," לא קוימה מעולם. הענקת זכויות שוות לערבים היתה הופכת את המדינה למדינת כל־אזרחיה, ומונעת חקיקת חוקים מפלים כמו חוק השבות. כדי לשמור על מאפייניה היהודיים־ציוניים על מדינת־ישראל לוותר על המאפיינים הדמוקרטיים, ולדכא את האוכלוסיה הלא־יהודית.

האמנה הפלסטינית, המקבילה למגילת העצמאות, אינה שונה ממנה בהרבה. גם היא מבטאת שאיפה להקים מדינה לאומית בעלת רוב פלסטיני, ושוויון הזכויות שהיא מבטיחה ליהודים סותר את שאר סעיפי האמנה.

הסכסוך הפלסטיני־יהודי נובע מהבחירה של שני הצדדים בהגדרה־עצמית לאומית, המבטלת את זכות ההגדרה־העצמית של הצד השני. כשם שהמאבק האלים אינו פותר את הסכסוך, גם הבחירה בחלוקת הארץ לא תבטל את מניעיו. שאלת המדינה הדו־לאומית תמשיך להעסיק את מדינת־ישראל, שרבים מתושביה פלסטינים, וגם את המדינה הפלסטינית העתידית, שגורלה קשור בגורלם של אזרחי ישראל הפלסטינים.

גם אם תוקם מדינה פלסטינית, הסכם שלום בעל משמעות יחייב גבולות פתוחים, כלכלה משותפת וחילופי תרבות. כאשר תנאים אלו יתקיימו, תתקיים בארץ־ישראל להלכה מדינה דו־לאומית.

הבחירה בשלום וההכרה במציאות הדו־לאומית תחייב את מדינת־ישראל לוותר על מאפייניה היהודיים־ציוניים. למרות החרדה שרעיון זה מעורר, לא יהיה זה חיסולה של המדינה. להפך. זו אפשרות לחזק אותה ולהבטיח את המשך קיומה, לטובת כל תושביה.

אם תבחר מדינת־ישראל באופציה הלא־ציונית לפני הקמת המדינה הפלסטינית, היא תוכל לספח את כל השטחים שכבשה ולהעניק לכל התושבים אזרחות ישראלית ושוויון זכויות. הסכנה שבעלי זכות הבחירה הערבים יהפכו לרוב וישנו את דמותה הדמוקרטית של המדינה אינה גדולה יותר מן האפשרות שתנועות הימין הקיצוניות יהפכו את המדינה לדיקטטורה צבאית.

אם תבחר מדינת־ישראל באופציה הלא־ציונית אחרי הקמת המדינה הפלסטינית, על־ידי הענקת זכויות שוות לאזרחים הערבים וביטול החוקים המפלים, היא תחזק את חוסנה הפנימי, אך תיאלץ להתמודד עם המצוקה והטרור הפלסטיניים.

הצעתו של אחד־העם להקים 'בית לשני לאומים' בארץ־ישראל כולה מוותרת על ההגדרה־העצמית הציונית, אך מאפשרת לשוב ולהפוך את הארץ למרכז רוחני, שיתבסס על שיתוף יהודי־פלסטיני.

הדיון באפשרות הקמתה של מדינה דו־לאומית בארץ־ישראל חשוב מעין כמוהו, כאמצעי להפחתת החרדה והאיבה, וכמכשיר לזיהוי המציאות. גם אם הזמן אינו בשל למימוש הרעיון החדש־ישן, בחינה רצינית של הנושא תכשיר את הקרקע לאפשרות העתידית של חיים משותפים וליחסי שלום.

רוח היהדות כתחליף ללאומיות יהודית

הצעתו של אחד־העם להקים בארץ־ישראל בית לשני לאומים היא פתרון מעשי לקונפליקט הלאומי־מדיני בין יהודים לפלסטינים, אך מחוץ לשאלה המדינית הוא מציע גם פתרון שאינו לאומי לשאלת המשך הקיום הלאומי, להתמודדות עם האנטישמיות ועם ההתבוללות.

כבר לפני יותר ממאה שנים, במאמר 'מדינת־היהודים וצרת־היהודים', הזהיר אחד־העם מפני התעלמותה של התנועה הציונית מן התרבות היהודית. בזמן שהציונות התייחסה בעיקר ל"צרתם הגשמית" של היהודים, והתמקדה ביצירת לאומיות יהודית ובשלילת הגולה. האוטופיה הציונית, שהוצגה בספרו של הרצל 'מדינת היהודים', עסקה בהגדרת הלאומיות היהודית החדשה, המנוגדת ליהדות ה'גלותית', ובהגדרת הצרכים הגשמיים שיאפשרו את הקמתה של המדינה. בספרו של הרצל אין אפילו סעיף אחד המוקדש לתרבות היהודית, והוא מתעלם מן השפה העברית ומוותר אפילו על שימוש בשפה משותפת. הוא מציע שהקהילות היהודיות ימשיכו לדבר בשפתן המקורית, והשפה השימושית ביותר תהפוך, באופן טבעי, לשפה הראשית.

אחד־העם מצביע על החשיבה הפשטנית של הרצל, ועל כך שאין כל סיכוי שיהודי הגולה יעלו לישראל מרצונם הטוב: "קיבוץ גלויות הוא דבר שלמעלה מן הטבע. בדרך הטבע אפשר שבזמן מן הזמנים נייסד מדינת־היהודים, אפשר שהיהודים ירבו ויעצמו שם עד כי תמלא הארץ אותם, אבל גם אז יישאר רוב העם מפוזר ומפורד בארצות נכר." הוא חוזה את הקשיים הכלכליים, ואת התלות של המדינה העתידית בשוק העולמי ובמעצמות הגדולות. כפי שחזה אחד־העם, נותרו רוב יהודי העולם בארצותיהם, ומדינת־ישראל משמשת להם כמקלט לעת צרה. ה'צרה הגשמית' של היהודים לא נפתרה, עם כן, בעצם הקמתה של מדינת־ישראל.

אחד־העם מציע להתרכז בפתרון 'הבעיה המוסרית' של היהודים, הנובעת מן המגבלות על חיי התרבות והרוח שלהם בגולה ומן ההתבוללות. הוא מצביע על ההבדלים ההולכים וגדלים בין הקהילות היהודיות בעולם, המושפעות מסביבתן ומאבדות את המכנה־המשותף שלהן. כדי לשמור על הרוח היהודית והתרבות היהודית הוא מציע להקים בארץ־ישראל, שהיא המרכז ההיסטורי של העם היהודי, מרכז רוחני שיקשר בין הקהילות השונות: "למטרה הזאת יכולה היא להסתפק במועט ואינה צריכה לממשלה מדינית, כי אם רק – לברוא לה בארץ מולדתה תנאים נאותים להתפתחותה: קיבוץ הגון של אנשים עברים העובדים, באין מפריע, בכל ענפי הקולטורה, מן עבודת אדמה ואומנות עד עבודת החכמה והספרות. הקיבוץ הזה, אשר יתלקט מעט מעט, יהיה ברבות הימים למרכז האומה, בו יתגשם רוחה בטהרתו, יתפתח לכל צדדיו ויגיע עד השלמות האפשרית לו."

גם היום, כשמדינת־ישראל משמשת כמקלט ליהודים נרדפים, הולכת וגדלה ההתבוללות היהודית, וקשה להבחין ב'רוח היהדות' או ב'תרבות יהודית' המקשרת בין יהודי התפוצות השונות. הצעתו של אחד־העם לוותר על ההגדרה הלאומית, ולהקים בישראל שני בתים לאומיים, מתנה את הקמת המדינה הדו־לאומית בהתגבשות תרבותית של שני העמים, שתאפשר להם להגיע לבגרות מדינית ולפעול במשותף: "ואז, כאשר הקולטורה הלאומית בארץ ישראל תגיע למדרגה כזו, נוכל לבטוח בה, כי היא עצמה תקים אנשים מבניה, שיהיו מוכשרים להשתמש בשעת הכושר בשביל לייסד שם גם 'מדינה' – לא רק מדינת־יהודים כי אם מדינה יהודית באמת."

המדינה ה"יהודית באמת", על־פי אחד־העם, תהיה חלק מן המדינה הדו־לאומית, שתקיים ממשל משותף לשני העמים.

מדינת־ישראל נמצאת היום במלחמה קיומית, כפי שנמצאה בעת הקמתה. זכות קיומה אינה מובנת־מאליה, והיא נמצאת במתקפה קשה מבפנים ומבחוץ. הפניית כל משאבי המדינה לצורכי ביטחון מנעה את התפתחותה של תרבות עברית חדשה, ולמרות כוחות היצירה המתבטאים בעבודותיהם של יוצרים רבים בספרות, בקולנוע ובאמנות הפלסטית, קשה להצביע על קיומה של תרבות 'ישראלית' או על שימורה ופיתוחה של התרבות היהודית. גם במאמר 'מדינת־היהודים וצרת־היהודים' צפה אחד־העם את העתיד להתרחש, והוא משווה את מדינת־ישראל הנוכחית לבית הורדוס, שוויתר על התרבות היהודית ונדון לכליה: "אבל רעיון מדיני שאינו נשען על הקולטורה הלאומית מסוגל להסב לב העם מאחרי הכוח הרוחני שבו ולהוליד בקרבו נטיה לבקש 'כבודו' בהשגת כוח גשמי וממשלה מדינית, ועל־ידי זה ייפסק החוט המקשרו עם העבר ויישמט הבסיס ההיסטורי מתחתיו. אין צריך לאמור, כי אם לא יצא הרעיון אל הפועל יהיו תוצאותיו מעציבות מאוד, כי יישאר העם קרח מכאן ומכאן. אך גם בצאתו לפעולה באותו המצב המוסרי שאנו בו עתה, שלא רק העם, כי אם גם רוחו מפוזר ומפורד, – תהיה היהדות בסכנה גדולה. כמעט כל גדולי העם, שהשכלתם ומעמדם בחברה מכשירים אותם לעמוד בראש המדינה, הם אנשים הרחוקים מן היהדות ברוחם ואין להם כל מושג נכון מעצמותה וערכה. אנשים כאלה, גם אם יהיו בנים נאמנים למדינתם וחפצים בהצלחתה, יראו בהכרח את ההצלחה הזאת באותה הקולטורה הנכרית שהם עצמם מלאים רוחה, ובאמצעות השפעה מוסרית או גם ביד חזקה ישתדלו לנטוע אותה במדינה, באופן שמדינת היהודים תהיה לבסוף מדינת אשכנזים או צרפתים מגזע היהודים."

תיאור מנהיגי האומה, כאנשים הרחוקים מן התרבות היהודית, שלמרות הפטריוטיות שלהם מסכנים את עתיד היהדות והיהודים בעולם, הולם להפליא את מנהיגי ישראל כיום. ההתעצמות הצבאית, הגאווה הלאומית והגזענות מחליפים בישראל את הדאגה לרווחת האזרחים ולתרבותם. ההתעלמות מן התרבות היהודית שומטת את הקרקע מתחת לצידוקים לקיומה של המדינה, ופוגעת בהמשך קיומה של היהדות כתרבות הקיימת בעולם.

ההצעה להקים בישראל מרכז רוחני ותרבותי, שישמש כחוט מקשר בין הקהילות היהודיות בעולם, ויוותר על ההגדרה־העצמית הלאומית המחזקת את ההתנגדות ואת האנטישמיות, מתאימה להפליא לרעיון המדינה הדו־לאומית, שתטפח את התרבויות הלאומיות ותבטל את הלאומיות ואת התופעות הגזעניות שהיא מולידה.

בניגוד לציונות, המבקשת פתרונות מדיניים למצוקה וכבוד לאומי ממוסד, מייצג אחד־העם את 'חיבת־ציון', ש"אינה מבקשת אלא למצוא בה [במדינה היהודית] 'מקלט בטוח' ליהדות וקשר קולטורי לאחדות העם. ה'ציוניות' מתחילה על כן עבודתה מן הפרופגנדה המדינית, ו'חיבת־ציון' – מן הקולטורה הלאומית, אשר רק על ידה ובשבילה תוכל המדינה להיווסד באופן הרצוי ומועיל לרוח העם."

שאלת התרבות היהודית, כמו שאלת המדינה הדו־לאומית, אינן עולות לדיון בשיח הציבורי בישראל, ודבריו של אחד־העם מאפשרים לשוב ולבדוק את שאלות היסוד הנובעות מעצם קיומה של מדינה ציונית בארץ־ישראל.

  1. :

    ההישרדות הקיומית של עם ישראל הספרדומזרחי היהודי תלויה ישירות ביכולת וברצון להגיע להשלמה הדדית עם העולם המוסלמי ערבי תוך יחסי שלום וצדק עם העם הפלסטיני אדון הארץ כל אלטרנטיבה אחרת משמעותה הנצחת מדינת האפרטהייד הציונית כנטע זר במרחב שבהכרח הופך להיות יותר ויותר עויין.

הוסיפו תגובה