החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

פטריית האמניטה הכחולה

מאת:
הוצאה: | 2014-03 | 208 עמ'
קטגוריות: ילדים ונוער

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

מה פעמים סיפרתם שקר לבן לחבר כדי לא להעליב אותו? זה בדיוק מה שעושה תיאו כשמלודי מחליטה שהיא חייבת להשתתף בתחרות שירה. בתחילה הוא תומך בה, אך כשהוא שומע את שירתה האיומה, הוא מבין שרק קסם יציל אותה מהבושה המצפה לה. כעת לא נותר לו אלא לצאת למסע אחר פטריית האמניטה הכחולה, המעניקה לאוכל ממנה קול זמיר. אך החיפוש אינו פשוט, ובדרך אל הפטרייה הנכספת יהיה על תיאו לבקר באי מופלא, לגדל תולעי אפרסמון יפני ולעשות עסקים עם בְּלוּלוֹן מצוי.

האם ישיג את הפטרייה הנדירה? האם ישוב בזמן לתחרות?

הצטרפו לתיאו, להנלי ולחבריהם בעוד הרפתקה משעשעת

ברחבי ווינדידסט.

"מלכת הרייטינג של הפיות."

מיה סלע, הארץ

"אל העולם המופלא שיצרה אשכר נמשכות כבמגנט המוני קוראות נלהבות (ויש גם קוראים)." עלית קרפ, לאישה

"סופרת קסומה."

מאיה בניטה, מעריב לילדים

"כתיבה קולחת. חוויית קריאה נעימה, זורמת וסוחפת." טליה דיסקין, הארץ

הסופרת אשכר ארבליך־בריפמן פירסמה עד היום עשרים ושלושה ספרי ילדים ונוער. היא גרה עם משפחתה על גבול יערות הכרמל, מוקפת בטבע. בהשראתו בראה בספריה עולמות פנטסטיים ובהם נופים מרהיבים ויצורים עתירי דמיון. סדרות הדגל שלה ווינטר בלו, ילדת־פיות ואמרלד, ילדת־פיות כבשו את לבבותיהם של מאות אלפי קוראים,

והיו לשם דבר בספרות הנוער הישראלית. בספר פטריית האמניטה הכחולה,

השלישי בסדרת סיפורים מווינדידסט, שבה אשכר ולוקחת את הקוראים הצעירים להרפתקה בעולם מופלא ומפתיע.

מקט: 15100232
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1

מצב רוח מיוחד לקבלת החלטות

אני לא יודע אם אי־פעם יצא לכם לנסות להשיג פטריית אָמָניטָה כחולה, אבל דעו לכם שזו משימה כמעט בלתי אפשרית. אֵמוֹדי, אחד הדודים של מֵלוֹדִי, אמר שאין לי שום סיכוי למצוא פטרייה כזאת בכוחות עצמי, ושהדרך היחידה להשיג אותה היא לקנות אותה מאחד הרוכלים במוֹנדוּס.

אבל למה להתחיל מהאמצע, זה הרי סתם מבלבל. אני חושב שיותר הגיוני להתחיל מההתחלה. אז ככה: אם אני לא טועה, הכול התחיל ביום שבת אחד, שבוע בדיוק אחרי שחגגתי את יום הולדתי הארבעה־עשר. ישבתי על המדשאה הקדמית שלפני בית החווה שלנו ותלשתי מתוך הדשא עשבים שוטים. על הדשא לצדי עמדה מלודי והתאמנה בזִמרה. חודש שלם היא עשתה את זה, מדי יום ביומו, מיד לאחר שסיימה את עבודותיה היומיות בחווה. חשבתי שאני כבר משתגע. הכול בגלל התחרות המטופשת!

שבועות ספורים קודם לכן, כשהלכנו כולנו להקשיב לדרשת יום שלישי שמתקיימת מדי שבוע בכיכר העיירה, התבשרנו שבקרוב תיערך כאן, בצֶ'מבָּלוֹ סיטי, תחרות שירה המיועדת לכל התושבים. הזוכה המאושר יוכל להגשים חלום ולהצטרף למקהלת העיר, אשר לוקחת חלק פעיל בדרשה מדי יום שלישי.

עד לאותו הרגע לא ידעתי בכלל שמלודי חובבת שירה. חשבתי שאני מכיר אותה היטב, והנה פתאום נכנס לה לראש הרעיון המופרע הזה, שהיא חייבת להצטרף למקהלת העיר. בהתחלה עודדתי אותה וניסיתי לתמוך בה. למה שלא אפרגן לה? אני הרי אוהב אותה מאוד. הכול היה טוב ויפה עד ששמעתי אותה שרה. אלוהים… מימי לא שמעתי מישהו שמסוגל לזייף בצורה כזאת. היא פשוט מוכשרת בזיופים, אין לי הגדרה אחרת. מילא הזיופים, אבל חוסר המודעות שלה לזה, בחיי! המסכנונת משוכנעת שהיא שרה יפה!

כפי שהיה אפשר לצפות, לאף אחד לא היה לב לאכזב אותה. גם לי עצמי לא היה האומץ הדרוש כדי לומר לה את האמת. לכן כששאלה אותי, "תיאו, איך אני שרה?" והביטה בי בעיניה הצהובות, הייתי מוכרח להגיד לה שהיא שרה מצוין. מה כבר יכולתי לומר, שהיא נשמעת כמו עורב צרוד גוסס?

מאז אותה בשורה אומללה החלה מלודי להתאמן בזמרה מדי יום ביומו. היא לקחה את העניין ברצינות רבה, ואפילו רכשה לעצמה כמה חוברות תווים, ובהן תרגילים לפיתוח קול ולאימון לזַמָּר המתחיל.

מאז השתנו חיי לבלי הַכֵּר. פעם הייתי ממתין בכיליון עיניים לשעות אחר הצהריים, שבהן אני פנוי מעבודה בחוות ספוֹנטָנינֵי־התרד שלי, ומקדיש אותן לבילוי בנעימים עם מלודי שלי. לפני שאימוני הזמרה האינטנסיביים והאינסופיים האלה החלו, נהגנו לטייל על הטיילת שלאורך חוף הים ולזלול גלידת מנגו ומחושים. היינו צוחקים, מפטפטים או סתם יושבים על המדשאה שליד הבית שלי או שלה, מתחבקים (וגם מתנשקים בשקט, כשאף אחד לא ראה), מחליפים חוויות, מספרים סיפורים על ספונטניני־התרד שלנו, מתלוננים ומקטרים על אחֵינו ועל בני המשפחות שלנו, ואפילו מתכננים את החתונה שלנו. בקיצור, היינו ממש מאושרים. אבל לפני חודש הכול השתבש. מלודי התמסרה כל־כולה לאימוני הזמרה, ולא רק זאת, היא גם הכריחה אותי לשבת לצדה מדי יום בעודה מתאמנת ולומר לה בכנות אם השתפרה בביצועיה ומה עדיין טעון שיפור. עד מהרה הפך העניין הזה לסיוט אחד גדול, והתחלתי לשנוא את שעות אחר הצהריים. יום אחד אפילו התחזיתי לחולה ואמרתי למלודי שלא אוכל להגיע למדשאה כי האוזן כואבת לי מאוד. הסתגרתי בחדרי, ואף על פי שסגרתי את החלון, לא הצלחתי שלא לשמוע את מלודי שרה על המדשאה הקדמית של בית החווה שלה. יש לה, ברוך השם, קול שנשמע היטב למרחוק.

כבר הייתי שבור ומצוברח כהוגן. אבל אני חושב שזה לא היה רק בגלל מלודי. היתה עוד סיבה, אבל אני קצת מתבייש להודות בה. האמת היא ששבוע לפני כן, כשחגגתי את יום הולדתי הארבעה־עשר, אירגנו ההורים שלי מסיבה גדולה, כמו שהם נוהגים לעשות מדי שנה. המסיבה כללה ארוחת ערב טעימה, מוזיקה טובה וריקודים, והפעם מלודי הכינה לי הפתעה מיוחדת ובחרה לשיר לפני כולם את השיר שתיכננה לשיר בתחרות הזמרה. אני יכול להישבע ששתי צלחות התנפצו כשהגיעה לצלילים הגבוהים. זה היה נורא. לא משנה, לא זה מה שרציתי לספר… פשוט… במהלך המסיבה, כשבחנתי את כל האורחים שהגיעו — את המשפחה שלי, את המשפחה של מלודי ועוד קומץ חברים טובים — מישהי אחת היתה קצת חסרה לי. טוב, הנחתי שהיא לא תבוא. היא הרי אמרה לי בעצמה שלא תעשה שוב את אותה הטעות ותביא לי מתנות מוזרות ליום ההולדת, כפי שעשתה בשנה שעברה וכל זה… אבל אני לא יודע, איכשהו חשבתי שאולי בכל זאת היא תעשה לי הפתעה ותבוא לברך אותי. לא יכול להיות שהיא שכחה. הֶנלי אף פעם לא שוכחת דברים. חששתי שהיא החליטה סופית לוותר עלי ועל קשר הידידות המיוחד שלנו. המחשבה על כך העציבה אותי מאוד. ככלות הכול, הנלי היתה חברת הנפש הראשונה והאמיתית שלי. אני חושב שאפילו הייתי די מאוהב בה בשלב מסוים, אבל אף פעם לא אמרתי לה. אני יודע שזאת היתה אהבה חסרת היגיון. הרי תמיד ידעתי שהנלי ואני לעולם לא נוכל להיות בני זוג. גם היא ידעה את זה. אני לא מכיר שילוב של קְלִיק וטְריקסוֹנית, זה פשוט לא הולך יחד…

בכל אופן, גם בגלל הנלי וגם בגלל מלודי הייתי מצוברח כהוגן.

ואז, בעודי יושב על המדשאה הקדמית, בוהה באופק המאפיר ומאזין בעל כורחי למלודי, שעמדה מולי ושרה במלוא גרונה, התיישב לידי אֵמוֹדי, אחד מדודיה.

"זייפנית כמו ערפד ביום שרב, הא?" לחש לעברי.

הבטתי בו המום, ואז חייכתי חיוך רחב של הקלה. "גם אתה חושב ככה?" שאלתי.

"כמו שכל בר דעת ובעל אוזן חושב," גיחך הדוד. "לא קשה להבחין בכך."

"אם להודות על האמת," לחשתי לו בחזרה, "אני כבר לא יכול לשאת את החזרות האלה. כל יום שוב ושוב אותו שיר ארור. אני ממש יוצא מדעתי!"

"קודם כול, לא כדאי לך לצאת מדעתך," אמר אמודי בחוכמה. "עלול להיות לך קשה מאוד להיכנס אליה בחזרה. פשוט נסה להירגע, לאטום את האוזניים, לחשוב על דברים אחרים."

"זה לא הולך," סיננתי, "אני לא מצליח להתרכז בשום דבר אחר כשמלודי שרה…"

"אתה צודק," נאנח הדוד. "מאז החלה להתאמן בזמרה, אין כאן רגע שקט. זה באמת אסון בסדר גודל בינלאומי. כולנו אומללים. אשתי איימה לעזוב את הבית, הילדים עצבניים…"

"אני לא יודע מה אפשר לעשות," אמרתי בתבוסתנות. "נצטרך כנראה לעבור איכשהו את הזמן שנותר עד התחרות. מלודי המסכנה… מה שמצפה לה שם… הרי אין לה שום סיכוי לזכות, היא כל כך תתאכזב…"

"אין ספק," קבע הדוד. "אין כל ספק."

שתקנו, ואני המשכתי למולל בין אצבעותי פיסות של עשב ירוק וריחני.

"אילו רק היתה למישהו מאיתנו פטריית אמניטה כחולה…" מילמל אמודי תחת שפמו הכתום, "הכול היה יכול להיראות אחרת…"

הרמתי אליו את עיני, וזיק של תקווה ניצת בהן.

"אין לי מושג למה אתה מתכוון," אמרתי, "אבל אני מוכן לעשות הכול כדי שהרעש הנורא הזה ייפסק, וכמובן גם הכול כדי שמלודי שלי תנצח בתחרות!"

אמודי פרץ בצחוק. "הו, קליק יקר שכמוך," אמר בחיבה, "אתה באמת אוהב אותה, הא?"

הינהנתי בהתלהבות. "אוהב אותה וגם מעוניין לגרום לה להפסיק לזייף," הזכרתי לו, למקרה שלא הבין.

"אתה יודע בכלל מהי פטריית האמניטה הכחולה?" שאל אותי.

נאלצתי להניד את ראשי לשלילה.

"כנראה בשל כך התנדבת להשיג אחת כזאת," ציחקק הדוד. "הפטרייה הזאת נדירה כמו רעם ביום שמש. נדירותה הופכת אותה, מן הסתם, ליקרה מאוד."

"אבל איך פטרייה יכולה לעזור בכלל במקרה שלנו?" כיווצתי את גבותי.

"אחת מתכונותיה הרבות," הסביר אמודי, "היא הענקת קול זמיר מדהים ביופיו. אם מבשלים אותה כמו שצריך ואוכלים ממנה, יש לה השפעה מופלאה על מיתרי הקול. השפעתה, כמובן, לא מחזיקה לנצח, אבל עובר זמן־מה עד שהיא מתפוגגת."

"אז מה אתה אומר בעצם?" המשכתי לחקור. "שאם מלודי תאכל פטרייה כזאת מבושלת, קולה יהפוך להיות עָרֵב לאוזן?"

"לא סתם ערב לאוזן," אמר הדוד, "אלא מופלא ממש."

"כזה שיאפשר לה לנצח בתחרות?" שאלתי בתקווה.

"ללא צל של ספק," היה הדוד בטוח בעצמו. "וגם האימונים שלה לא יהיו נוראיים כאלה," הוסיף. "אני מבטיח לך שאפילו ניהנה לשמוע אותה שרה."

"ניהנה לשמוע אותה שרה…" חזרתי על דבריו, לא מאמין למשמע אוזני. מי ידע שיש אפשרות כזאת בכלל.

וככה, משולהב כולי, קיבלתי החלטה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “פטריית האמניטה הכחולה”