החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מלך הילדים

מאת:
הוצאה: | 2008 | 300 עמ'
זמינות:

18.00

רכשו ספר זה:

לוין קיפניס לא ידע לדבר עד גיל שלוש, היה "מלמד" לפני שמלאו לו 13, התנסה בכל תחומי האמנות, ציור, מלאכת יד, כתיבת סיפורים שירים, מחזות, הלחנה, בימוי והפקה. הכל, עוד לפני שעלה לארץ. העיירה כולה ליוותה אותו לרכבת כשהחליט לעלות לארץ ישראל. חודש אחד לאחר שעלה לארץ, נער בן 19, כבר שרו את שיר החגים הראשון שלו בגנים רבים בכל הארץ, בלי אמצעי התקשורת של היום. במלחמת העולם הראשונה נאסר, ברח בבגדי אישה, וגורש עם מגורשי תל אביב. האיש הקטן והצנוע הזה בנה כמעט בעצמו את מסורת החגים בגנים ובבתי הספר בארץ ישראל. לא הייתה שנה לאורך כל המאה העשרים שלא פרסם בה את יצירותיו. הוא יכול להגיע לספר השיאים של גינס גם במספר היצירות שכתב (קרוב לחמשת אלפים) ובמספר השנים שכתב. קרוב לתשעים שנה – משנת 1908 אז כתב בכתב יד עיתון שלם לילדים, "פרחי לוי", ועד מותו בשנת 1990. במחקר שערכה עליו הפרופסור לספרות ילדים מירי ברוך, היא מצאה שיש לקיפניס יותר שירים שעדיין חיים ומושרים מלביאליק וטשרניחובסקי ביחד. הלוא אין חגיגה בארץ ישראל עד היום שאינה נפתחת בשירי של לוין קיפניס: "שנה הלכה שנה באה", "סביבון סוב סוב סוב ", "אני פורים", "סלינו על כתפינו", " אל ראש ההר" ועוד ועוד. אלפי שירים וחזיונות קטנים כמו "אליעזר והגזר" ורבים רבים אחרים. עיקר חשיבותו – הוא היה אולי הראשון שהבין כי הילדים הם שמביאים את תרבות הארץ החדשה הביתה. כמו שכתב אפרים קישון, ישראל זאת הארץ היחידה בה לומדת האם את שפת האם מפי ילדיה. ולכן היה לוין קיפניס עובר בגנים ומלמד את הגננות לשיר ולביים את שיריו. שירים חדשים נכתבים ונשכחים, ושיריו, על התמימות האופטימיות והראשוניות שלהם, נשארים ומושרים עד היום. ארבעה דורות כבר שרים את השירים האלה, והדורות הבאים ימשיכו וישירו אותם בדיוק כמו שנכתבו לאורך המאה העשרים.

מקט: 6-060-1
לאתר הספר הקליקו כאן
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר על הספר בעיתונות
סקירה על הספר בבלוגיה
סקירה

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


"לֶוֶלֶה האילם": "האילם מדבר! לֶוֶלֶה האילם מדבר!" קראה דבורה אחותו בהתרגשות. בבת אחת פסקה ההמולה שמילאה את בית העץ הישן, השקוע כמעט עד חלונותיו באדמה, שבכפר אושומיר. התנור הגדול הפיץ חום נעים, נסורת טרייה כבר פוזרה על האדמה ההדוקה ששימשה רצפה. שולחן ארוחת הצהריים היה ערוך, הבן הבכור אהרון כבר ישב במקומו ליד השולחן. אחותו הצעירה ממנו דבורה הייתה נרגשת. היא השאירה את לוין הקטן במיטת אִמו, עיניו עצומות, מצחו אדום ופצוע, והוא מייבב בשקט. אמו טיפלה בהכנות לארוחת הצהריים, היא החזיקה בזרועותיה את ישעיה, התינוק בן השנה ועוד תינוק, "משה" יהיה שמו, בעט לה בתוך בטנה.
"מה אמרת, דבורהל'ה?" שאל פייסי החזן, אבי המשפחה שישב, כרגיל, בראש השולחן.
דבורה הסמיקה מרוב חשיבות. היא הייתה רק ילדה קטנה וכבר זכתה בכבוד: אביה, פייסי החזן בכבודו ובעצמו, פנה אליה בשאלה, וכל המשפחה השתתקה וציפתה למוצא פיה.
"לֶוֶלֶה האילם מדבר! אני שמעתי! הוא אמר: 'מָ–מֶה' [אימא]. ישבתי על יד המיטה ושמעתי. הוא אמר: 'מָ–מֶה'". דממה השתררה סביב השולחן. כל העיניים הופנו אל הפעוט שירד ממיטתה של אמו והתקרב, מדדה על רגליו הקטנות, אל השולחן. הם הִטו את אוזניהם וחיכו.
"מה אמרת, לֶוֶלֶה?" שאלה אותו אמו.
"מָ–מֶה" מלמל לוין, בן השלוש. בידו האחת שפשף את מצחו האדום והכואב, ובידו השנייה משך בקצה שמלתה של אמו.
"מָ–מֶה, לֶה–לֶה," הוא מלמל ופשט את כף ידו השמאלית ובאצבעות ידו הימנית עשה תנועה של מריחה על גב ידו הפשוטה.
"לה–לה האילם מדבר! לֶוֶלֶה הקטן מדבר! הוא אמר אימא! הוא ביקש לחם," צהלו אחיו הגדולים, אהרון ודבורה.
"זה רק בזכות הרבי מצ'רנוביל!" מלמלה אמו, רחל–בביל לבית ברויזמן. דמעות שמחה זלגו מעיניה. היא הניחה את ישעיה התינוק על הרצפה כדי שיזחל, ליטפה את שערותיו הארוכות של לוין, לקחה אחת מעשר כיכרות הלחם מאפה בית, שאותן אפתה לכל השבוע וסידרה אותן בשורה על האצטבה הצמודה לקיר. היא פרסה בחגיגיות פרוסה עבה אחת, מרחה את הפרוסה הטרייה והריחנית בשכבה עבה של חמאה שהכינה במו ידיה והגישה לדבורה.
דבורה צחקה, נתנה לאחיה את פרוסת הלחם המרוחה בחמאה.
"בתיאבון, לֶה–לֶה–האילם," אמרה.
לוין הקטן חטף את הפרוסה. אחיו אהרון הרים אותו והושיבו על כיסא שסיר הפוך היה קשור אליו כדי להגביה מעט את קומתו הזעירה. לוין הקטן שכח את מצחו הכואב, וטבל את פרוסת הלחם בחצי כוס חלב. החלב היה טרי וחמים, ישר מן הפרה האהובה מַנקה, שזה עתה נחלבה. החלב היה טעים בפיו כשמנת. הוא היה מאושר.
לוין היה רק בן שלוש. הוא לא הרגיש בהמולה שמסביבו, ולא הפריע לו כלל שלא ידע לדבר. הוא ידע לשחק עם חבריו השובבים, לטפס על גדרות, לזרוק אבנים, לרדוף אחרי התרנגולות והאווזים שבחצר, לזרוק אבנים לתוך שלוליות ולהתלכלך בנתזים, לקבל מכות. אפילו לבכות בקול גדול הוא ידע. רק לדבר לא ידע.
כשהיה בן שנתיים הושיבה אותו אמו על ברכיה, חיבקה אותו ואמרה: "תגיד מָ–מֶה,"
"לֶה–לֶה–לֶה–לֶה–לֶה," מלמל לוין הקטן.
"תגיד א–בא."
"לֶה–לֶה–לֶה–לֶה–לֶה."
"תגיד ל–וין."
"לֶה–לֶה–לֶה–לֶה."
"לֶוֶלֶה שלי, לֶ–לֶה האילם שלי," נאנחה אמו והניחה לו לנפשו.
מאז קראו לו כולם לֶוֶלֶה, או לֶה–לֶה האילם.
השכנות, שישבו וסרגו על ספסל העפר שבחוץ, שאלו את אמו: "רוּחֵל, התינוק שלך שומע או לא שומע?"
"הוא שומע ומבין," ענתה להם.
"איך את יודעת?"
"הוא אוהב סיפורים. הוא לא מוכן לאכול את המרק בלי סיפור שאני ממציאה לו על מלאכים ועל גן עדן. בעיקר הוא אוהב סיפורים שיש בהם חרוזים."
השכנות ידעו שרחל היא אישה מיוחדת. היא ידעה לקרוא את התפילות והייתה בקיאה בתורה, ואפילו ידעה לספר סיפורים מותחים. היא גם אהבה לחרוז חרוזים משעשעים, והכול ביידיש. אבל בחינוך הילדים הן מבינות יותר ממנה: היא צעירה ולֶוֶלֶה האילם הוא רק ילדה השלישי.
"בואי ונעשה ניסיון." הציעה לה שכנתה.
לוין הקטן היה עסוק. הוא זרק אבנים לתוך שלולית, וצהל כשאבן שזרק הצליחה להתיז רסיסי מים מזוהמים עליו ועל סביבתו.
"הי, לֶוֶלֶה, תפסיק לזרוק אבנים. בוא הנה!"
הפעוט המלוכלך בבוץ ניגש מיד.
"הוא שומע," התלחשו השכנות, "אבל האם הוא גם מבין?"
"לֶוֶלֶה," ביקשה השכנה, "תיכנס לביתי. על המיטה הגדולה יש שתי פקעות צמר, אחת לבנה ואחת אדומה. אל תיגע בלבנה, הבא אליי את הפקעת האדומה."
לוין רץ אל ביתה של השכנה. הנשים ישבו וחיכו במתח. זמן רב עבר והנשים כמעט נואשו. ואז הופיע הזאטוט בפתח, הולך ומועד, כשהוא אוחז בידו קצה חוט אדום. פקעת הצמר האדומה נגררה אחריו, וחוט ארוך של צמר היה כרוך סביב גופו וסיבך את רגליו הזעירות. בקושי יכול היה ללכת.
הנשים קראו קריאות צהלה. אמו החזיקה בו שלא יזוז והשכנה שחררה אותו בזהירות מסבך הצמר, כשהיא מתירה לאט–לאט את החוט המקיף את גופו וכורכת אותו לפקעת.
"מוזר מאד," פסקו השכנות. "אם הוא שומע ומבין, הוא היה צריך לדבר כבר מזמן. הילד אילם!"
לקחה רחל–בביל את לוין לרופא. הרופא בדק אותו ורשם לו שמן קיק. היה ידוע ומוסכם באושומיר: שמן קיק הוא תרופה נפלאה לכל המכות. שתי כפות שמן קיק לאחר ארוחת הבוקר יְנקו את הגוף מכל המכות הרעות והתינוק יתחיל לדבר. לוין בלע כף אחת, הקיא, בלע כף שנייה והקיא שוב, אבל לא דיבר. אמו המיואשת הובילה אותו אל צדקת זקנה שאמרו עליה שהיא מדברת עם אלוהים. הצדקת הדליקה נר, פנתה לצד מזרח, התפללה, נחה מעט והתפללה שוב. ואמנם לוין הקטן פתח את פיו — אבל לא דיבר. הוא מילא את פיו בעוגייה מן הצלוחית שעל השולחן.
אמו לקחה אותו בסתר אל לוחשת הלחשים שבקצה הכפר, שתלחש נגד עין הרע. הלוחשת לחשה שלוש פעמים, ירקה על הארץ שבע יריקות ופזלה כל הזמן אל הארנק שבידי אמו. אבל הילד לא דיבר. רחל לא התייאשה. היא השתטחה על קברי צדיקים, ביקשה עצות מהרב, התפללה והתפללה. לוין פתח את פיו, הוא השתדל והאדים מרוב מאמץ, אבל רק לֶה–לֶה יצא מפיו. כולם קראו לו לֶוֶלֶה האילם, וכבר מלאו לו שלוש שנים.
בבוקר יום שישי, ערב שבת נחמו, נכנסה עגלה רתומה לשני סוסים לכפר אושומיר. הרבי מצ'רנוביל בא לבקר את חסידיו. בית כנסת מטופח, המיוחד לחסידי צ'רנוביל, התנוסס במרכז הכפר אושומיר. ארון קודש מחוטב מעץ פיאר את קיר המזרח. הקירות היו מקושטים בציורים מסיפורי הקודש, ומבית הכנסת נשמעה תמיד מוזיקה עליזה מכלי הנגינה של להקת הכלֵיזמרים המקומית שנגינתה הייתה מוכרת ואהובה בכל הסביבה. חסידי צ'רנוביל הביטו בבוז על בית הכנסת הסמוך, השייך לחסידי הורנוסטייפיל, שהיה פשוט למראה, ללא כל קישוט, ושום נגינה לא נשמעה בו.
החסידים קיבלו את הרבי בשמחה ובזמרה, פייסי החזן סלסל בקולו הערב, ובנו הבכור, אהרון בן השמונה, עזר לידו בקול פעמונים. והתפילה והשירה בקעו מן החלונות ונשמעו בכל הכפר, עד מעבר לנהר אושה. עוד ביום שישי, הנשים, הלבושות בשמלותיהן היפות ביותר, הביאו מאכלים כיד המלך לבית הכנסת, מאכלים שיספיקו לכל שלוש הסעודות של יום השבת. בשעת הארוחות צירפו את השולחנות לשולחן ארוך מקיר לקיר, סידרו את הספסלים משני צִדי השולחן והגישו את המאכלים. הרבי בירך על המזון, פייסי החזן ואהרון בנו הנעימו זמירות, והשמחה הייתה שלמה. במוצאי שבת הופיעה להקת הכליזמרים בבית הכנסת. הרבי רקד במעגל עם חסידיו והם המשיכו ורקדו לכבוד הרבי עד השעות הקטנות של הלילה, לזעמם או אולי לקנאתם של מתפללי בית הכנסת הסמוך, ולהנאתם של הילדים שצבאו על בית הכנסת להקשיב לנגינה ולזמרה ולצפות במחולות.
ביום ראשון בבוקר עברה העגלה הרתומה לשני הסוסים, ומלווה בזמרתם של החסידים ובצהלותיהם של הילדים, בשביל העפר שבאמצע הכפר. הרבי יצא לבקר בבתי חסידיו. הוא שמע את צרותיהם, ניחם אותם והתפלל בשבילם לבריאות ולפרנסה טובה. כשהגיע הרבי אל ביתו של פייסי החזן, לקחה רחל–בביל את לוין הקטן וקירבה אותו אל הרבי.
"רבנו הקדוש," אמרה לו בדמעות, "זהו בני. הוא קרוי על שם אבי סבו הצדיק רבי לוין ז"ל, והוא כבר בן שלוש ועדיין איננו מדבר. הוא אילם."
הניח הרבי את שתי ידיו על ראשו של לֶוֶלֶה האילם, בירך אותו ואיחל לו רפואה שלמה. אחר כך פנה אל פייסי החזן ואמר: "עם עלות השחר קח שתי עלוקות ותניח אותן על מצחו של הילד, סמוך לרקותיו. אחרי כמה שעות יפלו העלוקות, המצח יכאב מעט ואתם תקוו לטוב."
בעלות השחר העבירה האם את לוין הקטן מעל ארגז המצעים הגדול, שעליו ישן עם אחיו התינוק ישעיה, אל מיטתה. אחותו דבורה לקחה צנצנת וירדה אל נהר אוּשָה הסמוך לצוד עלוקות. עד מהרה שבה ובצנצנת שבידה מי נהר ובהם שתי עלוקות. רחל הצמידה את העלוקות למצחו של לֶוֶלֶה האילם, סמוך לרקותיו. העלוקות הכאיבו לו והוא פרץ בבכי. אמו הרגיעה אותו, שרה לו שיר ערש ולאחר זמן קצר הוא נרגע ונרדם. דבורה אחותו ישבה לשמור עליו שלא ירים את ידו ויתלוש את העלוקות מתוך שינה. לפני ארוחות הצהריים צנחו להן העלוקות והשאירו את הילד מייבב בכאב, ומצחו פצוע ואדום.
הוא פקח את עיניו, הביט באחותו דבורה שישבה עדיין על ידו, ואמר: "מָ–מֶה."
פעמיים הוא אמר "מָמֶה", אחותו דבורה, הייתה הראשונה ששמעה אותו מדבר, והיא מיהרה לבשר את הבשורה הטובה למשפחה. "צריך להודות לרבי שלנו," אמרה האם, ועיניה הבריקו מדמעות.
"ברוך השם ויבורך גם הרבי! סוף–סוף פתח האילם את פיו. עוד היום אתחיל לחנך אותו למצוות, ומחר הוא ילך ל'חדר'!" פסק אביו.
"אולי נחכה עוד כמה שבועות? אולי ילמד עוד כמה מילים?" הציעה האם בחיוך.
"חודש? אולי חודשיים? לא ארשה שיהיה בטל מלימודים אף לא יום אחד נוסף."

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מלך הילדים”