החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

קיץ 69'

מאת:
מאנגלית: גיא הרלינג | הוצאה: | 2023 | 384 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

48.00

רכשו ספר זה:

ברומן ההיסטורי הראשון שלה,

אלין הילדרברנד זוכה שוב בתואר 'מלכת רומן־הקיץ'.

ברוכים הבאים לקיץ הסוער ביותר של המאה העשרים, קיץ 1969!

ועבור משפחת לוין, זהו קיץ תזזיתי במיוחד.

מדי שנה ילדי המשפחה מצפים לבלות בבית ההיסטורי של סבתם במרכז העיר ננטקט. אלא שהשנה המציאות אינה משתפת פעולה.

בּלֵייר, האחות הבכורה שבבוסטון, בהיריון עם תאומים, ולא מסוגלת לנסוע. האחות האמצעית קירבּי, שנקלעה למערבולת של מחאות זכויות האזרח ונחושה בדעתה להיות עצמאית, מחליטה לעבוד בקיץ במרתה'ס ויניארד. הבן היחיד, טַייגֶר, הוא חייל שנשלח לווייטנאם. וג'סי בת השלוש־עשרה מרגישה פתאום כמו בת יחידה, מרותקת לבית עם סבתהּ הלא מתַקשרת ואִמה המודאגת, שכל אחת מהן מסתירה סוד מטריד.

הקיץ הולך ומתחמם, וג'סי ומשפחתה חווים תהפוכות דרמטיות שישנו את חייהם לעד.

אלין הילדרברנד, ילידת 1969, מסצ'וסטס, היא סופרת אמריקנית שכל ספריה הופיעו ברשימות רבי־המכר של הניו יורק טיימס. בעברית ראו אור ספריה תאומות זהות והזוג המושלם. הילדרברנד ניצלה את חמישים שנותיה כדי לכתוב עשרים ושלושה רומנים ולגדל שלושה ילדים באי ננטקט.

"סיפור סוחף, משעשע, נועז, על משפחה מלוכדת אחת בקיץ אמריקני איקוני!"                                              מגזין פיפל

"אי־הבנות, סודות ובחירות שגויות עושים את הרומן החצוף והממכר הזה לקריאת חובה!"                                                לייבררי ג'ורנל

מקט: 15101380
ברומן ההיסטורי הראשון שלה, אלין הילדרברנד זוכה שוב בתואר 'מלכת רומן־הקיץ'. ברוכים הבאים לקיץ הסוער ביותר של המאה העשרים, קיץ […]

פתח דבר

הבן בר־המזל

כשהגיע צו הגיוס של טייגר, האינסטינקט הראשון של קייט היה לזרוק אותו לפח. זה בטח האינסטינקט הראשון של כל אמא אמריקנית, לא? להעמיד פנים שהוא הלך לאיבוד בדואר, לקנות לטייגר עוד כמה שבועות של חופש לפני שצבא ארצות הברית ישלח מכתב נוסף — ועד אז, המלחמה האיומה הזאת בווייטנאם אולי כבר תיגמר. ניקסון הבטיח לשים לה סוף. ברגעים אלה ממש מתנהלות שיחות שלום בפריז. לה דואן ייכנע לפיתויי הקפיטליזם, או שיתנקשו בת’יו, ומישהו עם קצת יותר היגיון יתפוס את מקומו. בכנות, לקייט לא אכפת אם וייטנאם תיכנע לקומוניסטים. היא רק רוצה שלא יקרה כלום לבן שלה.

כשטייגר חוזר הביתה מהעבודה שלו בבית הספר לנהיגה, קייט אומרת, ‘יש מכתב בשבילך על שולחן המטבח.’ טייגר לא נראה מוטרד ממה שזה עלול להיות. הוא שורק, לבוש בחולצת הפוליאסטר שהונפקה לו באקדמיה לנהיגה של ווֹלדֶן פּוֹנְד, שעל כיסהּ רשום שמו: ריצ’רד. גם במכתב משתמשים בשמו הפרטי — הוא ממוען לריצ’רד פוֹלי — למרות שאף אחד לא קורא לו בשום שם אחר חוץ מטייגר.

טייגר אומר, ‘לימדתי היום מישהי ממש חמודה, אמא. קראו לה מגי, עם דגש בהברה האחרונה. זה היה השם הפרטי שלה, וזה נראה לי מגניב לגמרי. היא בת תשע־עשרה, כמוני, לומדת להיות שיננית. שלפתי לה את החיוך הכי לבן שלי והזמנתי אותה לצאת איתי היום לארוחת ערב, והיא אמרה כן. היא תמצא חן בעינייך, אני בטוח.’

קייט עומדת ליד הכיור, מתעסקת בסידור נרקיסים באגרטל. היא עוצמת עיניים וחושבת, אלה המחשבות הקלילות האחרונות שיהיו לו.

וכמובן, אחרי שנייה הוא אומר, ‘אוי אלוהים, או וואו…’ הוא מכחכח בגרון. ‘אמא?’

קייט מסתובבת, מחזיקה בחוזקה צרור נרקיסים לפניה, כמו צלב להרחקת ערפדים. ההבעה על פניו של טייגר היא ספק־הלם, ספק־התרגשות, ספק־אֵימה.

‘קראו לי,’ הוא אומר. ‘אני צריך להתייצב בלשכת הגיוס בדרום בוסטון בעשרים ואחד באפריל.’

21 באפריל הוא יום ההולדת של קייט. היא תהיה בת ארבעים ושמונה. בארבעים ושמונה שנים היא הספיקה להתחתן פעמיים וללדת ארבעה ילדים, שלוש בנות ובן. היא בחיים לא תגיד שאת הבן היא אוהבת יותר מכולם; היא רק תגיד שהיא אוהבת אותו אחרת. זאת האהבה העזה, הטורפת, שכל אמא מרגישה כלפי הילד שלה, עם עוד קמצוץ של פינוק. הבן החתיך שלה — כל כך דומה לאבא שלו, אבל נחמד. וטוב.

קייט פותחת את הארנק שלה ומניחה עשרים דולר על השולחן מול טייגר. ‘בשביל הדייט שלך הערב,’ היא אומרת. ‘צאו לאיזה מקום נחמד.’

ב־21 באפריל, קייט היא שמסיעה את טייגר מברוקליין לדרום בוסטון. דיוויד הציע לנהוג, אבל קייט רצתה לעשות את זה לבד. ‘הוא הבן שלי,’ היא אמרה, והבזק כּאֵב נדהם חצה את פניו של דיוויד — הם אף פעם לא מדברים במונחים כאלה, הילדים שלה, זאת אומרת לא שלו — וקייט נזפה בעצמה, אבל באותה נשימה חשבה, שאם דיוויד רוצה לדעת מה זה כאב אמיתי, כדאי שינסה להיות היא. טייגר נפרד מדיוויד ומשלוש האחיות שלו בכביש הגישה לבית. קייט הנחתה את הבנות לא לבכות. ‘אנחנו לא רוצים שיחשוב שהוא לא חוזר אף פעם,’ היא אמרה.

אבל זה בדיוק הפחד שאחז בקייט ולא הרפה: שטייגר ימות על אדמה זרה. הוא יחטוף כדור בבטן או בראש; הוא ייהרג מרימון. הוא יטבע בשדה אורז; הוא יישרף בהתרסקות מטוס. קייט ראתה את זה בחדשות ערב אחרי ערב. נערים אמריקנים מתים. ומה עשו קנדי וג’ונסון, ועכשיו גם ניקסון? שלחו עוד נערים.

בלשכת הגיוס, קייט משתלבת בתוך טור של מכוניות. מול עיניהם, ילדים כמו טייגר מחבקים את ההורים שלהם, חלקם בפעם האחרונה. נכון? אי־אפשר לערער על העובדה, שאחוז מסוים מתוך הנערים כאן בדרום בוסטון יוצאים אל מותם.

קייט מעבירה את המכונית להילוך חניה. צפִייה בכל שאר האנשים מבהירה היטב: זה יהיה מהיר. טייגר לוקח את התרמיל שלו מהמושב האחורי, וקייט יוצאת מהמכונית וממהרת לצד השני. היא עוצרת לרגע כדי להתבונן בטייגר היטב. הוא בן תשע־עשרה, מטר שמונים ושש, שמונים קילו, והוא הניח לשיער הבלונדיני שלו להתארך אל מעבר לצווארון החולצה למורת רוחה של אמא של קייט, אֶקזַלטָה, אבל צבא ארצות הברית כבר יטפל בזה בהקדם. יש לו עיניים ירוקות צלולות, באחת מהן האישון מוארך כמו דבש שנוטף מכף; מישהו אמר שזה נראה כמו עין של טיגריס, וככה דבק בו הכינוי שלו.

לטייגר יש תעודת בגרות וסמסטר אחד בקולג’ בפְרַמינגהם סטֵייט. הוא מקשיב ללד זפלין וללהקת ‘הוּ’; הוא אוהב מכוניות מהירות. הוא חולם להתחרות יום אחד במרוץ האינדי 500.

ואז, בלי אזהרה, קייט נשאבת אחורה בזמן. טייגר נולד שבוע אחרי המועד, במשקל ארבעה קילו וארבע מאות גרם. הוא עשה צעדים ראשונים בגיל עשרה חודשים — זה מוקדם מאוד, אבל הוא היה נחוש לרדוף אחרי בּלֵייר וקירבּי. בגיל שבע הוא ידע לדקלם בעל־פה את כל ההרכב של הרֶד סוקס; טד ויליאמס היה השחקן האהוב עליו. בגיל שתים־עשרה, טייגר השיג שלושה הום־ראנז רצופים במשחק האחרון שלו בליגת הילדים. הוא נבחר ליו’ר מועצת התלמידים בכיתה ח’, ואז, בצעד מהיר וחכם, איבד עניין בפוליטיקה. הוא התחיל לשחק באולינג בתור תחביב לימים גשומים בנֶנטאקֶט, וזמן קצר אחר כך כבר זכה בטורניר הראשון שלו. ואז, בתיכון, הגיע הפוטבול. טייגר פולי מחזיק בכל שיא אפשרי של רֶסיבֶר בתיכון ברוקליין, כולל מספר היארדים הכולל — שיא שלפי התחזית של המאמן בֶּוִוילאקְוָוה, לא יישבר לעולם. הוא קיבל זימון לנבחרת של מכללת פֶּן סטֵייט, אבל טייגר לא רצה להתרחק כל כך מהבית, והנבחרת של אוניברסיטת מסצ’וסטס לא היתה מלהיבה מספיק — או שכך טייגר טען לפחות. החשד של קייט הוא שלטייגר פשוט עברה ההתלהבות מהמשחק, או שהוא העדיף לפרוש בשיא, או שפשוט באמת־באמת לא אהב את המחשבה על עוד ארבע שנים של לימודים. קייט מעוניינת לציין שאילו טייגר היה הולך לקולג’, כל קולג’, או אילו היה נשאר ללימודים חלקיים בפרמינגהם סטייט, הוא לא היה במצב הזה כרגע.

‘אל תשכחי, הבטחת לבדוק מה שלום מגי,’ אומר טייגר.

מגי; הוא דואג למגי. טייגר ומגי יצאו לדייט הראשון שלהם ביום שבו טייגר קיבל את המכתב, ומאז היה בלתי אפשרי להפריד ביניהם. בינה לבינה קייט חשבה, שזה לא חכם לקפוץ למערכת יחסים שבועיים בלבד לפני שאתה יוצא למלחמה, אבל אולי זאת הסחת הדעת שהוא נזקק לה. קייט הסכימה לבדוק מה שלום מגי, כי טייגר טוען שהיא תהיה מאוד נסערת מזה שהוא נסע. אבל אין סיכוי שחבֵרה לשבועיים תהיה נסערת כמו אמא של חייל.

סבב שירות נמשך שלושה־עשר חודשים, לא חיים שלמים, אבל חלק מהאימהות כאן מחוץ ללשכת הגיוס אומרות, שלא בידיעתן, שלום אחרון ונצחי, וקייט מרגישה בוודאות שהיא אחת מהן. האימהות האחרות לא עשו את הדבר הנורא שהיא עשתה. מגיע לה להיענש; היא נהנתה מכל יום של אושר בשש־עשרה השנים האחרונות כאילו קיבלה אותו בהשאלה, ועכשיו, סוף־סוף, הגיע מועד התשלום. קייט חשבה שזו תהיה אבחנה של סרטן, תאונת דרכים או שריפה בבית. היא אף פעם לא שקלה את האפשרות שתאבד את הבן שלה. אבל הנה היא כאן. זאת אשמתה.

‘אני אוהב אותך, אמא,’ טייגר אומר.

התגובה המתבקשת לטייגר היא גם אני אוהבת אותך, אבל במקום זה קייט אומרת, ‘אני מצטערת.’ היא מחבקת את טייגר כל כך חזק, שהיא מרגישה את הצלעות שלו מתחת לז’קט הקל שהוא לובש. ‘אני כל כך מצטערת, מתוק.’

טייגר נותן לה נשיקה במצח ולא מרפֶּה מהיד ממש עד השנייה האחרונה. כשהוא נכנס לבסוף, קייט ממהרת להיכנס בחזרה למכונית. מבעד לחלון היא רואה את טייגר צועד לעבר הדלת הפתוחה. איש במדים חומים נובח עליו משהו, וטייגר מזדקף ומיישר את הכתפיים. קייט בוהה באצבעותיה, שלופתות את ההגה. היא לא מסוגלת להביט ולראות איך הוא נעלם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “קיץ 69'”