בחלק השלישי והאחרון בסדרה – "האודיסיאה של דניאל" ההרפתקאות לא מאחרות לבוא, בני משפחת נשיא יוצרים קשר עם ידידתו של […]
דגים את ארוחת
הבוקר
“ואילו אני, אמר בלבו, מדקדק בהן מאד. אלא שאין לי מזל עוד. אך מי יודע? אפשר היום. כל יום הוא יום חדש. טוב להיות בר-מזל. אך מוטב לי שאהיה מדקדק. שאז בבא המזל הרי אתה מוכן ומזומן לו”.
ארנסט המינגוויי, הזקן והים
מרימים עוגן, מעלים מפרש, מפליגים לגלפאגוס. הרוח טובה, הים שטוף שמש, וברקע נשמעים שירי להקת חיל הים, מזכרת מהארץ. לאט-לאט, ככל שמתרחקים מקו החוף, כך גם נעלמת היבשה, וכך גם הציפורים והחרקים המעופפים באוויר, אבקת הפרחים, האצות ובולי העץ הנסחפים להם על פני המים. בלב-ים הם, ללא סימן לחיים חוץ מאשר שלהם עצמם. בעת יושבו בירכתיים עם חכה בידו, טרדה את דניאל המחשבה, “מה יקרה אם יום אחד לא נמצא עוד יבשות לעגון בהן ונגלה כי אנחנו בעצם אחרוני הנציגים של המין האנושי? שהרי בקצב הזה שבו מתרחשים שינויים בימי חיינו, פני היבשות ישתנו ואיים רבים וערי חוף שלמות יעלמו במחי יד כמו ולא היו…”.
“דניאל!”, קראה שרון והפסיקה את רצף מחשבותיו של אחיה, “מה אתה מתכוון לדוג לנו לארוחת הבוקר?”.
“בטח רק דג קטן, לא גדול במיוחד. פשוט לא שמתי קרס גדול והחוט לא מספיק חזק גם כן. את זוכרת כמה פעמים החוט נקרע לי כי דגתי דג גדול מדי… זוכרת את הדג הראשון שדגתי?”.
“בטח שאני זוכרת”, ענתה שרון, וציחקקה, “דוד גברי קרא לו דג מתאבד”.
“כן, נכון. גברי קרא לו דג מתאבד, הוא לא האמין שאני אצליח לדוג ככה, עם קרס קטן כל כך וחוט דייג קצר כל כך… והכי מצחיק שזה היה בלי פתיון על הקרס בכלל. אבל באמת תפסתי דג, איך הייתי מרוצה, עד שמרוב התרגשות הדג החליק לי על הסיפון! מזל שדון בא ותפס אותו…”.
“תראה, דניאל, לוויתני סְפֶּרְם!”, צעקה שרון, והצביעה בידה לכיוון הים. דניאל רץ לעברה בכדי להספיק לראותם. לוויתני הספרם הגדולים הזדקפו במאונך מן הים ורק סנפירי זנבם נשארו במים. בנפלם על צידם ניתזו מים בגובה רב, וקול הנפילה היה כקול יריה חזקה שנשמעה מרחוק… כשנרגע מעט מהתלהבותו, ירד דניאל לבדוק במפה כיצד נראים האיים אליהם מפליגים. הרוח הרעננה וכל נקודה על פני הים, שנראתה ביום כקצף, זהרה עתה באור חיוור. לפני חרטום ‘הלנה’ ובירכתיים נמשכו זנבות לבנים כחלב. דניאל בדק את חוט הדיג ומשראה כי לא העלה עדיין דבר בחכתו, לקח אליו את רשת הפלנקטון והוציא איתה סרטנים וחסרי-חוליות שונים שמילאו את המים. הוא קרא לשרון ויחד הם שפכו אותם לכוס בעוד הוא בוחש המים עם כפית, מהם ניתזו ניצוצות, שהתסיסו את השניים. גברי החליט כי אין לילה מתאים מזה כדי להפרד מן היבשת הנפלאה הזו בסיפור על איי גלפאגוס.
איי הברירה
הטבעית
“לא החזק מבין המינים הוא זה ששורד, אף לא האינטילגנט מביניהם, אלא האחראי ביותר לשינויים”.
צ’ארלס דארווין
“קבוצת איי גלפאגוס. על אף שהינם על קו המשווה, האקלים באיים אלה אינו חם כלל. זאת כתוצאה מהטמפרטורה הנמוכה של המים הבאים הנה עם הזרם הקר של הקוטב הדרומי”, אמר רפאל בעודו אוחז בהגה, מנווט בכיוון דרום-מערב. כאשר עקפו את האי צ’אתם, העירה שרון כי הוא מזכיר במידת מה את איי פרננדו דה-נורוניה. דניאל הנהן בהסכמה כשהמשקפת בידו, והוא התמלא בהתרגשות כשהבחין בשני צבים של כמאה קילוגרם האחד, המכרסמים להנאתם קקטוסים כפי שאבות אבותיהם עשו זה מימים ימימה. לאחר שהתענג על מראם העביר את המשקפת אל גברי, שסיפר כי בעבר יורדי-ים אספו מאות צבים אשר שימשו למאכל אדם עד כי באיים רבים הכחידו אוכלוסיות שלמות וציין כי אף היום במקומות שונים בעולם ממשיכים בהכחדתם של צבי הים השונים.
שרון מלאת התרגשות — ההגעה לאיים הללו היא כהתגשמותו של חלום ילדות מבחינתה. מהרגע שהגיעו החלה לדבר בשטף, בספרה כל שידוע לה על חיי הבר במקום ועל דארווין אבי תורת האבולוציה, שאת השראתו לתיאורית הברירה הטבעית, מספרים, קיבל עת ביקר באיים. “כאן, באיי גלפאגוס, התרחשו שינויים אבולוציוניים מרתקים. תראו את הפרושים, למשל — באיים השונים אפשר לראות שינויים באופן התנהגותם ובצורתם, כמו גודל המקור וגודל הגוף. ככה זה כשהאי גדול וכולל מגוון סביבתי, כלומר בתי גידול שונים, או כאשר יש מספר איים קטנים הסמוכים ולכל אחד אופי משלו”.
מספר ציפורים שבהן הבחין דניאל במשקפת הסיחו את תשומת לבו. הוא התמקד בדמותן ותהה אם היו אלה קורמורנים. הוא פנה אל שרון שחייכה אליו ואמרה, “אלה אכן קורמורנים. גם אצל הקורמורנים של גלפאגוס חלו שינויים, הכנפיים שלהם לא מפותחות והנוצות בלויות ומרוטות, כך שהם לא מסוגלים להתרומם באוויר”.
“איך זה יכול להיות, הרי הן ציפורים! אני בחיים לא הייתי מוותר על היכולת לעוף…”, תמה דניאל בקול.
אף רפאל הופתע, “אז את אומרת שהכנפיים הן בחזקת מותרות לציפורי האיים?”.
“לא בדיוק…”, צחקה שרון, “ציפורי איים רבות איבדו את יכולת התעופה שלהן כיוון שאין להן צורך בה. למעשה, כנפיים גדולות אף עלולה לסכן אותן, שהרי רוחות חזקות חולפות על פני האי והן עלולות לסחוף את העופות הרחק. באיים רבים ציפורים כמו הקגו או הרליות ממשפחת האגמיות השתנו בתנאי בידוד, והן אינן מסוגלות לעוף ולכל היותר מרפרפות מעט באוויר. אמנם ביבשות, הקורמורנים סומכים על כושר התעופה שלהם כדי להמלט מפני חיות טרף רבות, אבל באיים סכנות כאלה אינן קיימות. להפך, מסתבר שלתכונה הזו יתרונות מסוימים. דניאל, אל תעשה פרצופים, זה יעניין אותך גם, תקשיב! השרירים והעצמות הדרושים להכות ביעילות בכנפיים מגיעים עד עשרים אחוזים ממשקלה של ציפור טיפוסית, וכדי לפתח איברים אלו דרושה השקעה תזונתית גדולה. ובכלל, בכל פעם שציפור מניפה כנף באוויר, נשרפת כמות רבה של אנרגיה, ולכן הציפורים עושות זאת רק בשעת הצורך. את זה לא ידעת, נכון?”.
הם הקיפו את הראש הדרומי-מערבי של האי אלבאמארל (איסבלה) ונכנסו לאזור השקט מרוחות בינו לבין האי נארבוראו. היה זה יום חם ביותר והמים היו בהירים וכחולים. עם העגינה לקחו הילדים את סירת הגומי וירדו אל החוף. דניאל קשר את הסירה לאחד הסלעים ומיהר לרדת במורד העפר, כשהוא נחנק מאבק ועוצר מדי פעם לשתות, ממתין לשרון שתדביק את צעדיו. על סלעי החוף שרצו לטאות שחורות וארוכות, אורכן מטר וחצי או שניים. לאחר כשעה קלה התיישבו השניים לאכול ארוחת בוקר קלה, והסתכלו על הסלעים הקרובים למים, מקום משכנן של איגואנות ימיות ולטאות אמפיביות באורך של כמטר. “כמו לחזור בזמן”, אמר דניאל. “תראה איך הזכר נע הלוך ושוב במים”, הצביעה שרון. “כן, איזה מפחיד הוא! מה שכן, עכשיו אני יכול לנחש אילו קולות היו משמיעים הדינוזאורים”, דניאל צחק. כשהביטו קדימה במעלה ההר ראו קקטוס בודד על רקע סלעים אדומים תחת פני השמיים הכחולים. שרון הוציאה מתיק הגב סנדוויצ’ים שהכינה לשניהם. דניאל פתח בינתיים את מדריך האיים שקנו כדי לקרוא בו.
“סגור, סגור את הספר, דניאל”, קראה שרון, “אני אספר לך על דארווין, הרי אתה יודע שאני יודעת עליו הכל… אתה ידעת, שצ’ארלס דארווין היה תלמיד עצלן, שהתגלגל ממכללה למכללה עד שהגיע ב-1827 לקיימברידג’, כדי ללמוד תיאולוגיה? הוא התיידד שם עם הכומר-הבוטנאי ג’ון סטיבנס הנסלו, שטיפח את התעניינותו בעולם הטבע. הנסלו הוא שהמליץ לשלטונות הימייה לצרף את דארווין כביולוג במסעה של האונייה בִּיגְל, שהפליגה בסוף 1831 כדי לסקור בין היתר את חופי אמריקה הדרומית. בטח גם לא ידעת שדארווין ניהל יומן הפלגה! בהפלגה מסביב לעולם, שנמשכה חמש שנים, הוא חקר מספר גדול מאוד של מינים חדשים ושל מאובנים שונים. מה שהלהיב אותו יותר מהכל היה הרב גוניות אך גם הדמיון בין המינים השונים בגלפאגוס. המסקנה שלו היתה שלכל המינים מוצא משותף, והוא הגה את רעיון האבולוציה באמצעות הברירה הטבעית, ואת זה אתה כבר יודע. זה פשוט מדהים — זו היתה אחת המהפכות המחשבתיות הגדולות ביותר בתולדות המדע! היא סיפקה הסבר מלא, ממצה והגיוני לרבגוניות המופלאה של עולם הטבע ולעברו העשיר, וגם ערערה על התפישות שהיו…”.
“די, שרון, חם פה מדי, אני כבר מתבשל. אולי נמשיך?”. דניאל שמח לשמוע כי אף דארווין נהג לנהל יומן מסע. הוא סגר את המדריך ושם עליו את תיק הגב, והשניים המשיכו לתור את השטח ברגל. בשעות הצהריים, לאחר מספר שעות של טיול רגלי באי, החום החל להעיק על שניהם. דניאל הציע לשרון לחזור לסירת הגומי ולקחת את גלשני הבוגי, ולהכנס למים כדי לתפוס גלים עם כלבי הים. שרון התלהבה מהרעיון והשניים נהנו מאוד, אך עד מהרה כלבי הים החלו לאחוז בחבל הגלשן וניסו לנגוס בו, והשניים נאלצו לצאת מן המים.
במשך שבוע שלם הם תרו את האי, נהנים מחברתן של החיות המאכלסות את האי. הם צפו בלהקה של פינגווינים שהקיפה אותם ובפרות-ים שֶׁרעו וגעוּ, ממש כמו באחו ביבשה, ראו סולות כחולות רגליים, ואלבטרוסים בוגרים וצעירים. הצעירים היו עדיין מכוסים פלומת נוצות, דבר שהביא את דניאל לידי צחוק מתגלגל, תוך שהוא משווה את פלומותיהם לתלתלי שיער ראשה של שרון בבוקר לפני שהספיקה להסתרק ולהסתדר. עוד ראו כלב-ים, כשהוא משחק עם דג ממש כפי שחתול ישחק עם עכבר, ליטפו צלופחים ענקיים וטורפים, ראו איגואנות-ים שחיו עם דולפינים ואריות-ים שהפכו את סירת הגומי שלהם למיטה. “לא יהיה קל לעזוב את האיים האלה…”, אמרה שרון ודניאל הנהן בראשו להסכמה.
היום מצאנו כתב חידה נוסף, כל שראינו היה ציור של קו פשוט על הנייר ולצידו רשום ‘איי האושר’, כך שבנתיים אין לנו שום רעיון שינחה אותנו אל התשובה, חוץ מזה שיחקנו במשחק אבולוציה — תיארנו בעלי חיים ביזאריים שהמצאנו, כמו בעל חיים עם גוף של סוס ועם ראש של כלב, או חיה עם גוף של לטאה ועם שני ראשים של חולדה. דארווין כתב על הברירה הטבעית. הוא תיאר כיצד יצורים יכולים להתפתח האחד מהאחר, כמו למשל כיצד איבר מורכב כמו עין יכול להתפתח
בצורה עיוורת (ניסיתי להבין את הסברה של שרון לכך אך אני עדיין מתקשה להבין זאת). חבל שההסברים להעלמותן של חיות מסוימות לא יכולים להשיבן לחיים. להיפך, הם בעצם אומרים שבעלי חיים שנכחדו לא ישובו לעולם. לדארווין היה מזל, כי בזמנו רוב האיים היו מבודדים, כפי שהיו מאז ימיהם הראשונים. עכשיו הכל השתנה. האיים והיבשות כולם וכל מה שחי או צומח עליהם (ובעצם גם תרבויות האדם), הפכו לפחות רבגוניים… כל האובדן הזה, כמה חבל, מיליוני שנים של התפתחות, והנה מספר כה רב של מיני בעלי חיים מרתקים שהייתי מת לראות, כמו ממותות ונמרי שן-חרב, כולם אבדו בזמן ואיתם עוד מינים רבים אחרים, ואני עוד נעצב כשארמון שבניתי בחול משך מספר שעות מתמוטט במספר דקות בסופו של יום. כמה חבל… בעיקר שלאדם חלק בכך, כי כשהאדם גילה את מרחבי הים הוא החל לנצלם בתאוותנות, הוא צד כלבי-ים ולוויתני זרע ומינים אחרים שנצודו כולם עד האחרון שבהם, ולא נראה אותם יותר לעולם. לצערי הרב, ברגע שמין מסויים הפך למטרה שלנו, לא היה מקום בעולם בו הוא יכל להסתתר.
הוספתי שתי צדפות חדשות מהאיים לאוסף שלי וחשבתי על שברי החרסינה שמצאתי במפרץ הרוחות. מעניין אם דארווין היה יודע לספר לי על קיומם של דרקונים במציאות… ואם כן, איפה הם חיו?
אין עדיין תגובות