– 1 –
לעזוב בלי להיפרד

ז’אן חולמני: הראש שלו תמיד בעננים, שקוע בהרהורים. כך שכאשר הוא נתקל באבן, הוא תמיד מוצא את עצמו שרוע על הגב, כמו חיפושית. אלא שאז הילדון מזנק על רגליו וממלמל ‘לא כואב!’ כדי לא לבכות. כדי לשכנע את עצמו שזה לא נורא.

בגיל שש הברכיים שלו מגלידות מהר, וכבודו העצמי נותר ללא פגע: ממש לא מעניין אותו מה הם חושבים, אלה שרואים אותו מועֵד שוב ושוב יום־יום. הוא תמיד נופל וקם, נופל וקם, וממשיך ללכת עם שיר בלב ובפה.

מארי, אמא שלו, הייתה רוצה ללמד אותו ללכת בלי למעוד, לחסוך ממנו נפילות מיותרות שפוצעות גם אותה. אולי תייעץ לו להרים רגליים קצת יותר גבוה? אבל אי־אפשר ללמד מישהו ללכת — זה לא כמו לאכול או לקרוא.

בנים בגילו לא מרבים ליפול, וכשזה קורה להם, האירוע דרמטי — ים של דמעות בגלל כמה שריטות קטנות. ז’אן, לעומתם, בחור קשוח, מוכן לספוג כמעט הכול. וכשהוא לא שרוע על הרצפה, הוא הולך זקוף. לא כמו הלקוחות בפאב שמארי עובדת בו, שמתנודדים מצד לצד כשהם יוצאים משם בלילה.

מארי אמורה לשמוח, בנה לא שבר שום איבר. אפילו לבו שלם, הוא עדיין לא חווה את כאבה של אהבה ראשונה. ואולי דווקא כן, כשהתחוור לו שלא יוכל להתחתן עם אמו. זה לא מקובל, אפילו שהיא לא נשואה, שהיא עדיין צעירה מאוד, וכבר לא נראית כל כך מאוהבת באבא שלו. אז הוא מחבק אותה חזק־חזק עד שהוא נרדם. ולפעמים מארי, מותשת כל כך מיום עבודה, שוקעת אז גם היא בתרדמה עמוקה, נושמת עמוק את ריחו של הילדון שלה. ז’אן יודע שבאותם לילות אין סיכוי שיהיו לו סיוטים. היא פה. איתו. תמיד.

עד אותו הלילה, כשהיא קוטעת את שנתו. באישון ליל. פתאום קר כל כך. ז’אן מחזיק את הדובי צמוד־צמוד לחזה. הוא פוקח עין ומבחין שמארי שולפת את המזוודה הלבנה הקטנה, זו עם המדבקות של דיסני. היא אורזת בדממה, המזוודה מתמלאת. העיניים שלה מתרוקנות. דמעות של עצב. זעם. נחישות. זה הקש ששבר את גב הגמל. הוא כבר לא יפגע בה עוד. לעולם. מארי רוצה את חייה בחזרה, חייה של אישה צעירה בת עשרים ושמונה. עם ז’אן.

בחוץ, הילדון נאחז חזק בצווארה. הליכתה חפוזה מאוד, מואצת. לשמע כל רחש עלים קל היא מסתובבת לאחור, שוב ושוב. ז’אן מנסה שלא להכביד עליה. רק שלא תיטוש אותו אצל השכנה, כמו שנטשה שם הרגע את הכלב שלהם.

לבו של ז’אן מתכווץ. הוא על סף בכי. ‘לא כואב!’ הוא לוחש לעצמו. הוא מתכרבל, נצמד לזו שמלטפת ברוֹך את שערו, כאילו מנסה להעלים את כאבו. הוא טומן את אפו בשקע העורף של מארי. לצווארה ריח מיוחד של טבק, לימון ודבש גם יחד. ולעורה טעם של מליחות עדינה מהדמעות שזולגות. ז’אן אוחז בה בכל הכוח. בריח שלה, בבשרה. כדי שלא ייפרדו. לעולם.

שתי נפשות שבירות מנקבות את מסך האפלה, ובתוך פחות משעה נוקשות על דלת מוכרת. השחר חושף טפח ראשון. סבתא לוּסֶט לא נראית מופתעת למראה שני הנמלטים והמזוודה הקטנה. היא לא שואלת דבר. לז’אן דווקא יש שפע שאלות, אבל הוא קורס מעייפות. האם הצעירה טורקת את הדלת מאחוריה ויוצאת לדרך. הוא נשאר לבד אצל סבתו. לקיץ. לתמיד.

ז’אן עדיין לא יודע, אבל באותו יום בחודש יולי 1968 הוא פותח בחיים חדשים.