החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

נהר הפלאות

מאת:
מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי | הוצאה: | 2013 | 336 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

להיות פורייה לעד – חלום?
להיות בהיריון בגיל 74 – סיוט?
לא להיות לחוצה בגלל השעון הביולוגי המתקתק – משאלה?
להיות אם לראשונה בגיל 56…?
את ד"ר אניק סוֶונסוֹן, שמחפשת את "התרופה שתעניק לנשות המערב פוריות לנצח", השאלות הללו לא מעניינות.

ד"ר סוֶונסוֹן, מומחית לפוריות, נמצאת כעשור באמזונס, בחברת שבט קטן ונסתר שנשותיו פוריות לכל אורך חייהן, במטרה למצוא את התרופה ש"תעשה מהפכה בעולם המערבי" בכך שתהפוך נשים בעולם כולו לפוריות לכל חייהן. היא מקדישה את חייה למציאת התרופה, ללא התחשבות במחיר האישי שהיא או כל הסובבים אותה משלמים. בשם המדע היא גם אינה חושבת על ההשלכות הפסיכולוגיות שתהיה לתרופה זו על נשים במערב ועל תרבות המערב.
אך הטבע חזק מכל חוקר וגם מד"ר אניק סוֶונסוֹן הנערצת.

מקט: 15100130
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

הידיעה על מותו של אַנדֶרס אֶקמַן הגיעה באמצעות איגרת אוויר, גיליון נייר בצבע תכלת ששימש הן כנייר מכתבים והן, לאחר שקופל והודבק בשוליים, כמעטפה. מי ידע שבכלל עוד מייצרים דברים כאלה? הנייר האחד הזה עשה את המסע מברזיל עד למינסוטה כדי לציין את פטירתו של אדם, גיליון אוורירי ודקיק כל כך שנדמה שרק הבול לבדו קושר אותו אל העולם. מר פוֹקס החזיק במכתב בידו כשנכנס למעבדה לספר למרינה את החדשות. כשראתה אותו עומד בפתח החדר היא חייכה אליו, ולמראה החיוך הזה הוא איבד את ביטחונו.

"מה?" היא אמרה לבסוף.

הוא פער את פיו ואז סגר אותו. כשניסה שוב לדבר, הצליח לומר רק, "יורד שלג."

"אמרו ברדיו שיֵרד שלג." החלון במעבדה שבה עבדה פנה אל המסדרון, כך שהיא הבחינה תמיד במזג האוויר רק כשיצאה לארוחת צהריים. היא חיכתה דקה עד שמר פוקס יאמר את מה שלשמו בא. היא לא חשבה שהוא עשה את כל הדרך ממשרדו בשלג, מרחק של לפחות עשרה בניינים, כדי לדווח לה על מזג האוויר, אבל הוא רק עמד לו על סף הדלת הפתוחה, ולא היה מסוגל לא להיכנס לחדר ולא לצאת ממנו. "אתה בסדר?"

"אקמן מת," הוא הצליח לומר לפני שקולו נשבר, ואז, ללא אומר ודברים, הושיט לה את המכתב כדי להראות לה כמה מעט הוא יודע על העובדה הנוראה הזאת.

במתחם "ווֹגֶל" היו יותר משלושים בניינים, מעבדות ובנייני משרדים בגדלים שונים ולצרכים שונים. היו מעבדות שמספר העמדות בהן הספיק לעשרים טכנאים ומדענים בו־זמנית. במעבדות אחרות היו רק קירות על גבי קירות ועליהם עכברים או קופים או כלבים. במעבדה המסוימת הזאת עבדה מרינה בשבע השנים האחרונות עם ד"ר אקמן. החדר היה קטן כל כך, שמר פוקס לא היה צריך אלא להושיט את ידו לעברה, וכשעשה זאת היא לקחה מידו את המכתב והתיישבה לאיטה בכיסא הפלסטיק האפור שליד הסֶפֶּרַטוֹר. ברגע זה היא הבינה למה אנשים אומרים אולי כדאי שתשב. בתוך תוכה אירעה מין קריסה פיזית קטנה, לא התעלפות אלא מעין הצטנפות, כאילו היא סרגל מתקפל וקרסוליה וברכיה וירכיה מוצמדים אלה לאלה בזוויות הולכות וקטֵנות. אנדרס אקמן, גבוה בחלוק המעבדה הלבן שלו, שערו העבות בגוון בלונדיני מאפיר. אנדרס מביא לה כוס קפה מפני שהביא גם לעצמו. אנדרס נותן לה את הקלסרים שביקשה, יושב־לא־יושב על שפת שולחנה ובודק את הנתונים שאספה על פרוטאינים. אנדרס אב לשלושה. אנדרס עדיין לא בן חמישים. עיניה סקרו את התאריכים — 15 במרס על המכתב, 18 במרס על חותמת הדואר, והיום 1 באפריל. לא זו בלבד שהוא מת, הוא מת כבר שבועיים. הם השלימו עם העובדה שלא ישמעו ממנו לעתים קרובות, ועכשיו היא הבינה שהוא נעדר זמן רב כל כך, שלפעמים הוא חמק מזיכרונה במשך רוב שעות היום. המסתורין שבפלג האמזונס שד"ר סְוֶונסוֹן חקרה הודגש חזור והדגש באוזני החברים שנשארו במינסוטה (מחר המכתב הזה יימסר לילד שצף על הנהר על בול עץ חלול, כתב לה אנדרס. אפילו אי־אפשר לקרוא לזה קאנוּ. אף אחד לא בדק סטטיסטית את הסבירות לבואה של סירה כזאת.), ובכל זאת, זה קרה בארץ מסוימת, זה קרה בעולם. הרי למישהו שם יש חיבור לאינטרנט. ואולי הם לא טרחו לחפש חיבור כזה? "למה היא לא צילצלה אליך? בטח יש להם שם איזה טלפון לווייני או —"

"היא לא מוכנה לדבר בטלפון, או שהיא אומרת שהטלפון שם לא עובד." הם היו קרובים מאוד זה לזה בחדר השקט, ובכל זאת היא בקושי הצליחה לשמוע את קולו.

"אבל בשביל דבר כזה —" היא השתיקה את עצמה. הוא לא יודע. "איפה הוא עכשיו?" שאלה מרינה. היא לא הצליחה להביא את עצמה לומר הגופה שלו. אנדרס הוא לא גופה. "ווֹגל" מלא ברופאים, רופאים עובדים, רופאים יושבים במשרד, שותים קפה. הארונות וחדרי האחסון ומגירות השולחנות מלאים תרופות, כמוסות מכל סוג ומין. זאת חברת תרופות; אם חסר להם משהו, הם כבר חושבים בעצמם איך לייצר אותו. הרי אם הם יודעים איפה הוא, הם בטח יכולים לעשות בשבילו משהו, וברגע שעלתה על דעתה המחשבה הזאת, תשוקתה אל הבלתי־אפשרי הלכה והאפילה על כל עובדה מדעית שידעה אי־פעם. מת הוא מת הוא מת הוא מת, ובכל זאת מרינה סינְג לא היתה צריכה לעצום עיניים כדי לראות את אנדרס אקמן אוכל סנדוויץ' עם סלט ביצים במזנון העובדים כפי שעשה בהתלהבות רבה בכל יום ויום מאז הכירה אותו.

"אתה לא קורא את המחקרים על כולסטרול?" היא שאלה אותו, ונהנתה כמו תמיד לקנטר.

"אני כותב את המחקרים על כולסטרול," אמר אנדרס וסובב את אצבעו על שפת הצלחת שבידו.

מר פוקס הסיר את משקפיו ולחץ ממחטה מקופלת אל קצה עיניו. "תקראי את המכתב," הוא אמר.

היא לא קראה אותו בקול רם.

ג'ים פוֹקס,

הגשם יורד כאן בלי הפסקה, וזה אופייני לעונה, אבל בכל זאת אחרי כל כך הרבה שנים זה עדיין מפתיע אותי. זה לא משנה לנו את העבודה, רק מעכב אותה, וגם אם האטנו את הקצב, העבודה ממשיכה להתנהל. אנחנו מתקדמים יפה לעבר אותן תוצאות מצוינות.

אבל בינתיים הגשם הוא לא הדאגה העיקרית שלנו. אני כותבת כדי לבשר בצער על כך שד"ר אקמן מת שלשום מקדחת. בגלל המיקום שלנו, בגלל הגשם הזה, הסרבול הבירוקרטי הנורא (גם כאן וגם אצלכם) והדחיפות של הפרויקט שלנו, החלטנו לקבור אותו כאן, בקבורה שהולמת את האמונה הנוצרית שלו. אני מוכרחה לומר לך שזה לא היה פשוט. ואשר למטרת השליחות של ד"ר אקמן, אני מבטיחה לך שאנחנו מתקדמים יפה. את מעט החפצים שהיו לו כאן אשמור לאשתו, שאני בטוחה שתמסור לה את החדשות האלה וגם את תנחומי. למרות כל המכשולים, אנחנו מחזיקים מעמד.

אַניק סוונסון

מרינה התחילה שוב לקרוא מההתחלה. כשגמרה לקרוא שוב הכול, היא עדיין לא הצליחה לחשוב מה לומר. "היא קוראת לאנדרס מכשול?"

היא החזיקה את המכתב ממש בקצהו, כאילו מדובר במסמך שעדיין צריך להציגו כראיה בבית משפט. ללא ספק הנייר נרטב בשלב מסוים ואז התייבש. היא ידעה זאת מפני שהוא היה מקומט בחלקו, הוא נישא בגשם. ד"ר סוונסון ידעה היטב מה עושה שילוב של נייר ודיו וגשם ועל כן היא חרטה תמיד על הנייר בעיפרון כהה ועבה, ואילו בצד האחר של אידֶן פְּרֵיירי, מינסוטה, ישבה קארן אקמן בבית לבֵנים קולוניאלי בן שתי קומות וחשבה שבעלה נמצא בברזיל ויחזור הביתה ברגע שיצליח לשכנע את ד"ר סוונסון לחשוב בהיגיון.

מרינה הביטה בשעון. הם צריכים לצאת עכשיו, לפני שקארן תצטרך להביא את הילדים מבית הספר. מדי פעם, כשאנדרס היה מציץ בשעון ורואה שהשעה שתיים וחצי, הוא היה ממלמל לעצמו בשקט, נגמרו הלימודים. שלושה אקמנים קטנים, שלושה בנים, שכמו אמם לא ידעו שעליהם לדמיין את אביהם מת. ואת כל האובדן הזה הצליחה ד"ר סוונסון לדחוס לקצת יותר מחצי עמוד, ובחצי העמוד שהשתמשה בו היא טרחה להזכיר פעמיים את מזג האוויר. השאר פשוט ישב מול העיניים, ים כחול אדיר של ריקנות. כמה היה אפשר לומר בסנטימטרים האלה שנותרו, כמה היה אפשר להסביר, מֵעֵבר לכל מדידה מדעית.

מר פוקס סגר את הדלת וניגש לעמוד לצד הכיסא של מרינה. הוא הניח את ידו על כתפה ולחץ, והיות שתריסי החלונות הפונים למסדרון היו סגורים, היא ריפתה את לחיה על גב כף ידו ולמשך זמן־מה הם נותרו כך, שטופים באור הניאון החיוור והתכלכל. זה ניחם את שניהם. מר פוקס ומרינה מעולם לא דנו באופן שבו ינהלו את יחסיהם בעבודה. לא היו להם יחסים בעבודה, או לפחות לא יחסים שונים מאשר עם אחרים. מר פוקס היה המנכ"ל של "ווֹגל". מרינה היתה רופאה שעבדה בפיתוח סְטַטינים. הם נפגשו, נפגשו באמת, בפעם הראשונה בסוף הקיץ הקודם, במשחק סוֹפטבּוֹל של החברה, רופאים נגד אנשי מנהלה. מר פוקס בא להחמיא לה על החבטות שלה, והמחמאה הזאת הובילה לדיון על חיבתם המשותפת לבייסבול. מר פוקס לא היה רופא. הוא המנכ"ל הראשון שבא מרקע של ייצור. כשדיברה עליו עם אנשים אחרים היא קראה לו מר פוקס. הבעיה היתה לקרוא לו ג'ים כשהיו לבדם. מתברר שאת המנהג הזה היה קשה הרבה יותר לאמץ.

"לא הייתי צריך לשלוח אותו לשם," אמר מר פוקס.

היא הרימה את ראשה ואחזה בכף ידו בשתי ידיה. למר פוקס לא היתה שום סיבה ללבוש חלוק מעבדה. היום הוא לבש חליפה אפורה כהה ועניבה עם פסים כחולים, ואף שזה היה לבוש מכובד לאיש בן שישים, הוא נראה חריג ולא הולם בכל פעם שיצא מתחום משרדי ההנהלה. היום עלה על דעתה של מרינה שהוא נראה כאילו הוא בדרכו ללוויה. "לא הכרחת אותו לצאת לשם."

"ביקשתי ממנו. הוא היה יכול לסרב, אבל לא היה סביר שיסרב."

"אבל לא העלית על דעתך שיקרה משהו כזה. לא שלחת אותו לאיזה מקום מסוכן." מרינה תהתה אם היא אכן משוכנעת שזה נכון. כמובן, יש נחשים ארסיים ודגים עם שיניים חדות כסכין, אבל היא שיערה שכל אלה רחוקים מרחק בטוח מהמקומות שבהם מנהלים רופאים את מחקריהם המדעיים. וכך או כך, במכתב נאמר שהוא מת מקדחת, לא מהכשת נחש. מקדחת אפשר למות גם כאן במינסוטה. "ד"ר סוונסון נמצאת שם כבר חמש שנים. לא קרה לה שום דבר."

"לה לא יקרה שום דבר," אמר מר פוקס, ובקולו לא נשמעה שום חיבה.

אנדרס רצה לנסוע לאמזונס. זאת האמת. מה הסיכוי שרופא שעובד בפיתוח סטטינים יקבל הזמנה לנסוע לברזיל בדיוק כשהחורף נהיה בלתי נסבל? הוא היה חובב צפָּרוּת מושבע. בכל קיץ העלה את הבנים על קאנו ושט איתם באזור ימת סופּיריור עם משקפות ופנקסים בחיפוש אחר ברווזים אדמדמים ונקרים מצויצים. כששמע על הנסיעה, הוא הזמין קודם כול מדריכי ציפורים של יערות הגשם, וכשקיבל אותם, אפילו לא העמיד פנים שהוא מתרכז בעבודה. הוא החזיר את דגימות הדם למקרר וגהר מעל העמודים העבים והחלקים של המדריכים. הוא הראה למרינה את הציפורים שקיווה לראות, יאקָנוֹת מצויות שאצבעות רגליהן ארוכות כמו כף ידו, קוקיות גְווירה שאל קצות ראשיהן מחוברת מברשת נוצות. אפשר לשטוף צנצנת חמוצים עם ראש של ציפור כזאת. הוא קנה מצלמה חדשה עם עדשה שיכולה לצלם בהגדלה קן ציפורים ממרחק של חמישה־עשר מטרים. זה לא היה מסוג המותרות שאנדרס הרשה לעצמו בנסיבות רגילות.

"אבל הנסיבות לא רגילות," הוא אמר, וצילם את שותפתו למעבדה היושבת אל שולחנה.

לאור ההבזק הבהיר הרימה מרינה את ראשה מתצלום של קוֹטינגה אדומה שחורת צוואר, ציפור בגודל אצבע שגרה על חרוט בוץ המחובר לקצה עלה. "מצאת לך חתיכת חבורה של ציפורים." היא בחנה בתשומת לב כל תמונה והתפעלה מנפלאות הטבע. כשראתה את הארה היקינטונית, היא הצטערה לשבריר שנייה על כך שלא אותה שלח מר פוקס לנסיעה הזאת. זאת היתה מחשבה מגוחכת בתכלית. "תהיה כל כך עסוק עם הציפורים שלא תהיה לך דקה לדבר עם ד"ר סוונסון."

"אני מתאר לעצמי שאמצא הרבה ציפורים לפני שאמצא את ד"ר סוונסון, וכשאמצא אותה, אני בספק אם היא תארוז את הדברים כבר ביום הראשון ותרוץ בחזרה ל'ג'ונס הופקינס'. בשביל הדברים האלה צריך תחכום. מר פוקס אמר את זה בעצמו. וזה משאיר לי הרבה שעות של אור יום."

למצוא את ד"ר סוונסון — זה לא היה עניין של מה בכך. היתה כתובת במָנָאוּס, אבל התברר שהכתובת הזאת אפילו לא קרובה לאזור שבו עוסקת ד"ר סוונסון במחקר שלה; בכל הנוגע למיקום המדויק, כך האמינה ד"ר סוונסון, יש להקפיד על סודיות מוחלטת, כדי לשמר לא רק את הסביבה הטבעית של מושאי המחקר שלה אלא גם את ערכה של התרופה שהיא מפתחת. הטיעונים שהשמיעה היו משכנעים כל כך שאפילו מר פוקס לא ידע היכן בדיוק היא נמצאת, פרט לכך שזה בפלג כלשהו שיוצא מהריוֹ נגרוֹ. כמה רחוקה תחילתו של הפלג הזה ממנאוס או לאיזה כיוון הוא זורם — את זאת איש לא ידע. וגרועה מכך היתה התחושה שעצם מציאתה של ד"ר סוונסון היא המשימה הקלה. מרינה הישירה מבט אל אנדרס והוא הרים שוב את מצלמתו. "די כבר," היא אמרה, והפנתה את כף ידה לעבר העדשה. "ומה אם לא תצליח לשכנע אותה לחזור?"

"בטח שאצליח," אמר אנדרס. "היא מחבבת אותי. למה לדעתך מר פוקס החליט לשלוח לשם דווקא אותי?"

היתה אפשרות שד"ר סוונסון חיבבה אותו ביום האחד והיחיד ששהתה ב"ווגל" לפני שבע שנים, כשישבה סביב שולחן ועידות עם אנדרס ועם עוד ארבעה רופאים וחמישה מנהלים שהרכיבו יחדיו את קבוצת בדיקת ההיתכנות שדנה בתקציב הראשוני לפיתוח פרויקט בברזיל. מרינה יכלה לומר לו שלד"ר סוונסון אין מושג מי הוא, אבל בשביל מה? הרי אין ספק שהוא ידע את זה בעצמו.

מר פוקס לא הכיר את קארן אקמן. הוא פגש אותה במסיבות של החברה אבל אמר למרינה שהוא לא זוכר איך היא נראית, עובדה שנראתה בלתי נסלחת עכשיו, לאור מה שקרה. מרינה הבחינה בהכרת הטובה בעיניו כאשר לקחה את המעיל שהיה תלוי לבדו על המתלה שליד הדלת, אבל לא היה עולה על דעתה לשלוח אותו לשם לבד. זאת משימה שנועדה לקציני דת בצבא, לשוטרים, לאנשים שיודעים לדפוק על דלתות ולבשר בשורות שיסיטו לנצח את מסלול עולמם של האנשים שגרים בתוך הבית. אנדרס מת.

"היא תשמח שבאת," אמר מר פוקס.

"שִׂמחה לא תהיה שם," אמרה מרינה.

מרינה עמדה ללכת כדי לעזור למר פוקס, ומתוך כבוד לחברהּ המת, אבל לא היו לה שום אשליות, היא לא באמת חשבה שקארן אקמן היתה בוחרת דווקא בה לתפקיד מבשרת הבשורה. נכון שהכירה את קארן, אבל רק ככל שאישה בת ארבעים ושתיים ללא ילדים יכולה להכיר אישה בת ארבעים ושלוש עם שלושה ילדים, רק ככל שאישה רווקה שעובדת עם הבעל יכולה להכיר את רעייתו שנשארת בבית. מרינה הבינה שקארן ביקשה במפגיע להכיר אותה, גם אם לא היתה חשדנית כלפיה במודע. קארן קשרה איתה שיחה בכל פעם שמרינה ענתה לטלפון במעבדה. היא הזמינה אותה אליהם הביתה בחג המולד ולברביקיו של הארבעה ביולי, והגישה למרינה כוס תה ושאלה אותה שאלות סקרניות על מחקר פרוטאינים ואמרה שהנעליים שלה מוצאות חן בעיניה מאוד, זוג נעליים שטוחות מסאטן צהוב, אקזוטיות למדי, שבת דודתה שלחה לה מכּלכּתה לפני שנים, נעליים שהיא עצמה אהבה ושמרה לאירועים מיוחדים. כשמרינה שאלה בתורה על הבנים, מה הם עושים בבית הספר, אם הם עומדים לצאת למחנה קיץ, קארן השיבה על שאלותיה בנימה אגבית ומסרה רק פרטים מעטים. היא לא היתה מסוג האמהות שמפגיזות עמיתות מנומסות של הבעלים שלהן בשיחות אינסופיות על מפגשים של הצופים. מרינה ידעה שקארן לא פוחדת ממנה. מרינה היתה, אחרי הכול, גבוהה וגרמית מדי, עם מבט בלתי חדיר ושיער שחור עבות שהבדיל אותה מכל השוודים; קארן פשוט לא רצתה שמרינה תשכח אותה. ומרינה לא שכחה אותה, אבל מה שהיה חשוב ביניהן נשמר בשתיקה מוחלטת כל כך, שמעולם לא הזדמן לה להתגונן מפני האשמה שמעולם לא הוטחה בה ושהיא גם לא היתה אשמה בה. מרינה לא היתה מסוג הנשים שמתאהבות בבעל של אישה אחרת, בדיוק כפי שלא היתה מסוג הנשים שפורצות אל בית באמצע הלילה וגונבות את טבעת האירוסים של הסבתא, את המחשב הנייד, את הילד. למעשה, אחרי שתי כוסות של פּוּנץ' רוּם במסיבת חג המולד האחרונה, היא רצתה עד מאוד להישען על קארן אקמן במטבח, לכרוך את זרועה סביב כתפיה הקטנות ולהרכין את ראשה עד שראשיהן כמעט ייגעו. היא רצתה ללחוש באוזנה, "אני מאוהבת במר פוקס," רק כדי לראות את עיניה התכולות של קארן מתרחבות בתערובת מיוחדת של עונג והפתעה. כמה התחרטה עכשיו על שלא היתה אז שיכורה דיה לגלות את סודה. אילו עשתה זאת, מרינה סינג וקארן אקמן יכלו להיות חברות טובות בהחלט.

בחוץ ירד זה זמן־מה שלג בגושים רטובים והצטבר לשכבה שקברה כל גבעול של דשא אביבי רענן. הכרכומים שראתה רק הבוקר, שראשיהם הצהובים והסגולים ביצבצו היישר מהאדמה, היו עכשיו קפואים ודמומים כמו קרפיונים באגם. ניצני כליל החורש הזעירים היו למדפים עמוסי שלג. מר פוקס ומרינה פילסו לעצמם דרך בשלג המרופש בלי שעלה על דעתם שזאת הפעם הראשונה מאז תחילת יחסיהם שהם יוצאים יחד מהבניין. הם התקדמו בשביל הארוך שמוליך מהחלק הדרומי של מתחם "ווגל" עד למגרש החניה שבמרחק כחצי קילומטר משם. מרינה לא הביאה איתה את מגפי השלג שלה. כשיצאה לעבודה עוד לא ירד שלג.

"ואני אגיד לך עוד משהו," אמר מר פוקס ברגע שנכנסו למכוניתו והשלג הוסט מן השמשה ומפזר האדים הודלק לעוצמה הגבוהה ביותר. "לא חשבתי שהוא ייסע לכל כך הרבה זמן. אמרתי לו כשהוא נסע שלא ימהר, שיעביר את המסר כמו שצריך, אבל חשבתי שאנחנו מדברים על שבוע, אולי שבועיים, בשטח. לא עלה על דעתי שהוא יישאר יותר משבועיים."

"היה לו קשה למצוא אותה, זה שיבש לו את לוח הזמנים מהרגע הראשון."

אנדרס נסע יום אחרי חג המולד. החברה רצתה שהוא ייסע לפני כן, אבל חג המולד לא היה נתון למשא ומתן אצל משפחת אקמן. היא הראתה למר פוקס את המכתבים הספורים שקיבלה מאנדרס מפני שלא היה בהם שום סוד. הוא בעיקר סיפר על מנאוס ואז על מסעות הצפרות שעשה בג'ונגל בלוויית מדריך. במכתבים שכתב אליה, אנדרס דיבר בעיקר על גשם. אם מר פוקס קיבל גם הוא מכתבים מאנדרס, והיא היתה בטוחה שכן, הוא מעולם לא הזכיר אותם.

"אז שבועיים. לא שלושה חודשים. הייתי אומר לו לחזור —"

"לא יכולת להשיג אותו."

"בדיוק." מר פוקס גמע במבטו את הנוף המולבן שנמרח מאחורי מגבי השמשה. "הייתי אומר לו שהוא צריך למסור הודעה וברגע שהוא מוסר אותה הוא צריך לעלות על מטוס ולחזור, איתה או בלעדיה. זאת היתה המשימה היחידה שלו."

"לא היה סיכוי שזה יהיה כל כך פשוט," היא אמרה, לעצמה לא פחות מאשר לו. איש לא חשב ברצינות שתוצאת ההודעה לד"ר סוונסון שעליה לחזור ולהמשיך את מחקרה במינסוטה תהיה שד"ר סוונסון תארוז את המעבדה שלה לתוך ארגזים ותחזור הביתה — לא אנדרס, לא מר פוקס, לא מרינה. למען האמת, אפילו לא היה הכרח שהיא תחזור. אילו היתה מוכנה לפתוח שוב את קווי התקשורת, להוכיח שהתרופה כמעט מוכנה, לתת לחברה להקים צוות של רופאים משלה שיעריכו כמקובל את התקדמות פיתוח התרופה, "ווגל" היו מוכנים לתת לה להישאר בתחנת המחקר שלה במשך שנים, ומזרימים לה מזומנים כמו מווריד פתוח. אבל עכשיו אנדרס מת, ומתחושת ההצלחה נותרה רק תחושה מחליאה של טמטום. רק המחשבה על ד"ר סוונסון עוררה במרינה תחושה כאילו יד קרה לופתת את לבה. הזמן חוזר חמש־עשרה שנים אחורנית, והיא יושבת באולם ההרצאות של "ג'ונס הופקינס", במושב שקרוב למרבה השמחה למעבָר, באחת השורות האמצעיות, ואישה ששמה ד"ר סוונסון מתהלכת מולם על הבמה ומדברת על צוואר הרחם, צוואר הרחם, בדריכוּת שגובלת במידה כזאת של פראות שאיש מהם אינו מעז להסתכל בשעון. אף אחד בקהל של מאה איש אינו מעז לציין שהשיעור נגמר מזמן, שיש לשחרר את הסטודנטים להפסקה, שיש שיעורים אחרים שהם מחמיצים ממש ברגע זה. אף שמרינה כבר בשנת ההתמחות השנייה שלה היא יושבת בהרצאה עם סטודנטים לרפואה משנה שלישית מפני שד"ר סוונסון הבהירה הן למתמחים והן לסטודנטים שלה שכאשר היא מלמדת, עליהם להיות נוכחים. אבל מרינה לא היתה חולמת להחמיץ הרצאה או לצאת מהרצאה בגלל עניין שולי כמו זמן. היא ממוסמרת למקומה בעוד מצגת השקופיות של התאים החריגים מרפרפת על הקיר הגבוה במהירות כזאת שהיא כמעט נראית כמו סרט קולנוע. ד"ר סוונסון יודעת את כל מה שמרינה צריכה לדעת, עונה על שאלות שמרינה עדיין לא גיבשה במחשבותיה. אישה קטנטנה שהמרחק הקטין אותה עוד יותר מצליחה לרתק מאה איש למקומם בקול שלעולם אינו טורח לגבור, והיות שכולם פוחדים ממנה ופוחדים להחמיץ כל דבר שהיא עשויה לומר, הם נשארים במקומם כל עוד היא רוצה שיישארו שם. מרינה מאמינה שכל האולם מתקיים כפי שהיא מתקיימת, בהצטלבות של אֵימה והתעלוּת, מקום ששומר על דריכותה של המחשבה. ידה מדפדפת בעוז במחברת בעודה רושמת כל הברה שבוקעת מפיה של ד"ר סוונסון. זה השיעור שבו מרינה לומדת לרשום הערות כמו קצרנית בבית משפט, מיומנות שתעזור לה בכל ימי חייה.

מרינה חושבת שמוזר למדי שאחרי שנים רבות כל כך היא עדיין זוכרת את ד"ר סוונסון באולם ההרצאות. בעיני רוחה היא אף פעם לא רואה אותה בחדר ניתוח או בסבב רופאים במחלקה, אלא במרחק פיזי בטוח.

קארן ואנדרס אקמן גרו ברחוב ללא מוצא, שבו השכנים נוהגים לאט כי הם יודעים שילדים עלולים להתפרץ לכביש על מזחלת או להגיח מבין השיחים על אופניים. "הנה," אמרה מרינה והצביעה על בית הלבנים האדום, ומר פוקס החנה את המכונית לשפת המדרכה. מרינה ואנדרס השׂתכרו פחות או יותר אותה משכורת. הם מעולם לא דיברו על כך אבל הם עשו את אותה העבודה; אנדרס עבד בחברה שנים אחדות יותר ממרינה כך שאולי הוא השתכר מעט יותר. אבל ביתה של מרינה, שהיה קטן למדי ועדיין גדול מדי בשבילה, היה נטול משכנתא. היא תרמה בקביעות לארגוני צדקה ונתנה לשאר הכסף לרבוץ בבנק בעוד אנדרס מממן את הבית, שיעורי פסנתר, יישור שיניים, מחנות קיץ, חסכונות לקולג'. איך הוא הסתדר, עם שלושה בנים ואישה, ומי יממן את החיים האלה עכשיו כשהוא מת? לרגע היא ישבה במקומה ודמיינה את שלל מסיבות יום ההולדת וחג המולד, תמונות אינסופיות של ילדים עם מתנות, סרטים קשורים ועטיפות מתנה קרועות בערמות של אדום וכסף וירוק, עד שלבסוף השלג פרשׂ שמיכה על השמשה וחסם את הנוף.

"איזו הפתעה," אמרה קארן אקמן כשפתחה את הדלת, ושתי ידיה אחזו בשרשרת קולר של גולדן רטריבר ענקי; היא היתה אישה קטנה, וזה בהחלט נראה כמו קרב שהיא עלולה להפסיד בו. "לא!" היא אמרה בקול רם. "שב!" לראשה היה כובע גרב סרוג לבן, מתוח מטה על אוזניה, ומעילה היה זרוק על כיסא במסדרון, ממש מאחוריה. מרינה לא הצליחה להיזכר בשמו של הכלב, אף שתצלום שלו ניצב על השולחן של אנדרס לצד תצלומים של קארן והבנים. הכלב תחב את ראשו המוארך אל ירכה של קארן והשמיע שתי נביחות חדות מרוב אושר על המזל הלא־ייאמן שבבואם של שני אורחים
באמצע היום.

"את יוצאת מהבית," אמר מר פוקס, כאילו משמעות הדבר שכדאי שגם הם יֵצאו.

קארן ניענעה בראשה. "לא, לא, הכול בסדר. יש לי המון זמן. רציתי לקפוץ לחנות בדרך לבית הספר של הילדים, אבל אני יכולה לעשות את זה אחר כך. בואו תיכנסו. קפוא בחוץ." הכלב שעט קדימה כשהם נכנסו בתקווה לקפוץ אליהם, אבל קארן, ששקלה בקושי עשרה קילוגרמים יותר ממנו, הצליחה לגרור אותו אל חדר הכניסה. "לך אחורה, פִּיקְלְס," היא אמרה. "שב."

פּיקלס לא ישב, וכשהרפתה ממנו היא שיפשפה את כפות ידיה כדי למחות את החריצים שחרטה בהן שרשרת הקולר. במטבח הכול היה מסודר: שום כוסות על השיש, שום צעצועים על הרצפה. מרינה כבר היתה בבית הזה אבל רק בשעת מסיבות, כשכל החדרים והמסדרונות המו אנשים. עכשיו, כשהיה ריק, היא ראתה כמה הוא גדול. צריך הרבה ילדים כדי למלא את החללים הריקים בבית כזה. "תרצו קפה?" שאלה קארן.

מרינה הסתובבה כדי להניח את השאלה לפתחו של מר פוקס, וגילתה שהוא עומד כמעט לגמרי מאחוריה. מר פוקס לא היה גבוה ממרינה. כשהיו לבדם הוא נהג להתבדח על כך. "לא," אמרה מרינה, "תודה." היום לא היה בהיר, אבל מעט האור שבכל זאת היה השתקף בשלג והטיל על שולחן ארוחת הבוקר רצועה כסופה רחבה. מבעד לחלון הגדול ראתה מרינה מתקן טיפוס על גבעה קטנה בחצר, מבצר מאולתר שצבר שלג על גגו המשופע. פיקלס נשען עכשיו על מרינה וחבט על כף ידה בראשו עד שהיא התכופפה וליטפה את העור השמוט של אוזניו.

"אני יכולה לקשור אותו," אמרה קארן. "הוא כלב ענקי."

פיקלס נעץ בה מבט, ומבטו התערפל מהאקסטזה שחש באוזניו. "אני אוהבת כלבים," אמרה מרינה, שחשבה שפשוט הכרחי שהוא יישאר. הכלב יצטרך למלא את מקומו של הכומר שלהם, אם יש להם כומר. הכלב יהיה אמה של קארן, אחותה, מי שהיא לא תרצה שיעמוד לידה כשהכול ינחת עליה. הכלב יצטרך להיות אנדרס.

היא הסתכלה שוב אחורנית אל מר פוקס. כל שנייה שבילו בבית בלי לספר לה מה קרה היתה שקר. אבל מר פוקס הסתובב עכשיו לעבר המקרר. הוא הסתכל בתצלומים של הילדים: שני הצעירים עם שיער בלונדיני בהיר, הגדול כהה יותר אבל רק במעט. הוא הסתכל בתצלום של אנדרס, עומד ומחבק את אשתו, ובתצלום הזה הם לא היו מבוגרים בהרבה מהילדים עצמם. היו גם תמונות של ציפורים, להקה של שכווי ערבות שעמדו בתוך שדה, ציפור כחולה בוהקת כל כך שנדמה כאילו צבעו אותה בפוטושופ. אנדרס צילם הרבה ציפורים.

קארן הסירה את כובעה ותחבה את שערה הבהיר והחלק מאחורי אוזניה. הסומק שעלה על לחייה ממשב הקור הרגעי כבר דהה. "אין לכם חדשות טובות, נכון?" היא אמרה וסובבה את הטבעת שעל אצבעה, פלטינה עם יהלום צנוע. "אני שמחה לראות אתכם אבל לא נראה לי שסתם קפצתם להגיד שלום."

לשבריר שנייה הרגישה מרינה אדווה קטנה של הקלה. בטח שהיא יודעת. גם אם לא שמעה מה קרה, היא יודעת כמו שנשמה יודעת. מרינה רצתה נואשות לחבק ברגע זה את קארן, לנחם אותה. אם היא היתה ערוכה למשהו, היא היתה ערוכה לזה. המילים שהביעו את צערה כבר צרבו בירכתי גרונה.

"לא חדשות טובות," אמרה מרינה, ושמעה את המלכודת שבקולה שלה. זה הרגע שבו היה אמור מר פוקס לספר את הסיפור, להסביר אותו באופן שמרינה עצמה לא לגמרי הבינה, אבל שום דבר לא קרה. מר פוקס התמסר כולו לתצלומים שעל המקרר. הוא עמד בגבו אל שתי הנשים, זרועותיו שלובות מאחורי גבו, ראשו מוטה קדימה אל תצלום של טבלן מצוי.

קארן גילגלה את עיניה למעלה וניענעה קלות בראשה. "המכתבים היו פשוט טירוף," היא אמרה. "קיבלתי שניים ביום אחד, ואז שום דבר שבוע שלם. הם לא מגיעים בשום סדר. לפני כמה ימים קיבלתי מכתב שלא היה עליו תאריך אבל הוא בטח נכתב לא מזמן. הוא נשמע כאילו הוא קצת השתגע. ברור, עכשיו הוא כותב לי פחות. אני חושבת שהוא לא רוצה להגיד לי שהוא צריך להישאר שם עוד."

"קארן, את צריכה להקשיב."

פיקלס זקר את ראשו, כאילו להקשיב זאת הפקודה שלו. הוא ישב.

"זה לא התפקיד שלו," אמרה קארן, ובעודה מביטה אל מרינה היא הצביעה על גבו של מר פוקס. "הוא לא אוהב ג'ונגלים. אז כן, הציפורים, הוא אומר שהציפורים מדהימות, אבל כל השאר פשוט מטריף אותו, העלים והצמחים המטפסים וכל זה. באחד המכתבים הוא אמר שהוא מרגיש כאילו הם חונקים אותו בלילה. בקרוּקסטוֹן, איפה שאנדרס גדל, כמעט אין עצים בכלל. היית פעם בקרוקסטון? אין שם כלום חוץ מערבות. הוא תמיד אמר שעצים עושים אותו עצבני, והוא כמובן צחק, אבל בכל זאת. זה לא בשבילו, הנסיעה הזאת. הוא לא איזה מומחה לגישור שיודע לדבר עם אנשים ולפתור משברים. אני מבינה למה שלחתם אותו. כולם אוהבים את אנדרס. אבל אם 'ווגל' ניפחו את מחיר המניות שלהם אז זאת הבעיה של 'ווגל'. זה לא התפקיד שלו לפתור אותה. הוא לא יכול לפתור אותה, ואתם לא יכולים פשוט להשאיר אותו שם עד שהוא יצליח."

מרינה שיערה שקארן נואמת את הנאום הזה בלבה כל בוקר וכל ערב בזמן שהיא מצחצחת שיניים, ושעד כה לא עלה על דעתה שהיא תזכה להשמיע אותו באוזני מר פוקס.

"הוא לא יגיד לכם את זה בחיים אבל גם אם הוא לא הצליח להחזיר את המטורפת הזאת הביתה, הגיע הזמן שהוא עצמו יחזור. יש לנו שלושה בנים, מר פוקס. אתה לא יכול לצפות שהם יגמרו את שנת הלימודים בלי לראות את אבא שלהם."

הפעם זיהתה מרינה את התחושה כבר בראשיתה, את הקריסה חסרת האונים של המפרקים, והיא הצליחה להגיע עד לכיסא הגבוה שליד האי במטבח. ודאי שזה התפקיד של מר פוקס, לתת לקארן את המכתב, אבל אז, בגל מחודש של אֵבל, נזכרה מרינה שהמכתב מקופל בתוך כיסה שלה. היא משכה את הכיסא שלידה. "שבי, קארן," היא אמרה. "שבי לידי."

הנסיבות לא העלו בזיכרונה את האובדנים שלה עצמה. מה שגעש לנגד עיניה של מרינה היה האכזריות שבעצם הצורך לבשר את הבשורה. לא משנה באיזו עדינות היא תבשר אותה, באיזו מידה של צער ושל חמלה, זאת תהיה מכה שתפרק את קארן לחתיכות.

"אנדרס?" אמרה קארן, ואז אמרה זאת שוב, חזק יותר, כאילו הוא נמצא בחדר הסמוך, כאילו היא בו בזמן מאמינה לְמה שנאמר לה ומתכחשת לו. כל הקור שנישב ברחבי מינסוטה הגיע אל קארן אקמן והיא גימגמה ונרעדה. אצבעותיה החלו לשפשף בבהילות את צדי זרועותיה. היא ביקשה לראות את המכתב אבל אז סירבה לגעת בנייר הדק והתכול כל כך, המקופל לשניים. היא אמרה למרינה שתקרא אותו בקול רם.

היא לא יכלה לומר שהיא מסרבת לעשות זאת, אבל ככל שניסתה מרינה לסגנן את המילים בעודן בוקעות מפיה, היא לא הצליחה לשוות להן נימה של אהדה. "בגלל המיקום שלנו, בגלל הגשם הזה," היא אמרה בהיסוס והשמיטה את ההתייחסות לממשלים ולסרבול הבירוקרטי הנורא שלהם, "החלטנו לקבור אותו כאן." היא לא הצליחה להכריח את עצמה לומר שהקבורה הזאת לא היתה עניין פשוט. היא היתה צריכה לקרוא גם את הפסקה הראשונה, בנאלית ככל שהיתה. בלעדיה מה שנותר אפילו לא נשמע כמו מכתב. זה נשמע כמו מברק קמצני.

"היא קברה אותו שם?" אמרה קארן. מַפּוּחי ריאותיה התאמצו לחינם. לא היה שום אוויר במטבח. "אלוהים, מה את אומרת לי? הוא קבור באדמה?"

"תגידי לי למי אני יכולה לצלצל. מישהו צריך להיות איתך כאן." מרינה ניסתה לאחוז בידיה אבל קארן התנערה ממנה.

"תוציאו אותו משם! אתם לא יכולים להשאיר אותו שם. הוא לא יישאר שם."

זה היה הרגע להבטיח הכול, אבל ככל שניסתה, היא לא הצליחה להגות ולו משפט אחד של נחמה. "אני לא יכולה להוציא אותו משם," אמרה מרינה, וזאת היתה הודאה איומה כי עכשיו היא ראתה בבהירות את הבוץ ואת העלים, את האדמה הנחתמת בגשם ומצמחת מיד ניצנים רכים ועשב נוקשה עד שבלתי אפשרי למצוא את המקום שהוא נמצא בו. היא הרגישה את הבהלה החונקת את אנדרס בתוך כל העלים האלה, וזו היתה לבהלתה שלה. "אני לא יודעת איך. קארן, תסתכלי עלי, את מוכרחה להגיד לי למי לצלצל. את מוכרחה לתת לי לצלצל למישהו."

אבל קארן לא הבינה או לא שמעה או שלא היה אכפת לה מה עשוי להקל על מרינה. שתיהן היו לבדן בכל זה. מר פוקס נעקר מהחדר בכוחו של הקול, קול קינת הייאוש של קארן אקמן. היא גלשה מהכיסא וקרסה על הרצפה ובכתה על כתפו של הכלב, כרכה את האֵבל שלה סביב גופו האיתן בעוד הכלב האומלל רועד ומלקק את זרועה. היא בכתה כך עד שפרוותו נרטבה.

כמה אידיוטי היה זה מצדם לחשוב שהם יודעים מה לעשות! מרינה כבר נאלצה בחייה לבשר לבני משפחה על מות יקיריהם בבית החולים, בתקופת ההתמחות שלה, אם כי לא לעתים קרובות, רק כשהרופא התורן היה עסוק מדי או יהיר מדי לטִרחה הזאת. ולא משנה כמה הבנות והאבות והאחים והרעיות האלה בכו, באיזה כוח הם נצמדו אליה, מעולם לא היה לה קשה כל כך לחלץ את עצמה. היא היתה צריכה רק להרים את ראשה וכבר הופיעה אחות שידעה טוב ממנה איך לחבק אותם ומה לומר. מאחוריה היו רשימות מלאות מספרי טלפון שנלקחו מבעוד מועד. אנשי דת חיכו בתורנות לבני כל דת ואמונה, לצד עובדים סוציאליים וקבוצות תמיכה שהתכנסו בימי רביעי. המרב שנדרש ממנה היה לכתוב מרשם לתרופת הרגעה. מרינה בישרה על מותו של אנדרס בלי לתת את הדעת על התשתית השלמה הכרוכה במוות. מה עם הילדים שעומדים עכשיו בשער בית הספר, והשלג נערם על כתפיהם בעודם מחכים לאמם? איך מרינה יכלה לא להביא אותם בחשבון? למה לא עלה על דעתם למצוא מישהו מראש, למצוא עשרה מישהוּיים שיעמדו הכֵן סביב קארן בעודה סופגת את החדשות הקשות? כל האנשים האלה ממסיבת חג המולד, הנשים בסוודרים בדוגמת איילים, הגברים בעניבות אדומות, האנשים שמרינה ראתה עומדים וצוחקים כאן במטבח הזה רק לפני כמה חודשים, רוכנים זה לעבר זה עם כוסיות ליקר ביצים בוויסקי, עכשיו היה צריך נואש בכולם! ואם לא היה להם מספיק שׂכל להביא בני משפחה וחברים, איך לא עלה על דעתם להכניס לכיס לפחות כמה טבליות של קסנקס? לא היתה שום אפשרות לתת לזמן לעבוד. כי לתת לזמן לעשות את שלו פירושו ששלושת בני אקמן ילכו ויתערערו בזמן שמורה יחזיר אותם לתוך בניין בית הספר ויגיד להם לחכות בפנים. הם יחשבו שאמם מתה; לשם הולכות המחשבות של ילדים — תמיד לזה שקרה משהו לאמא.

מרינה קמה מהרצפה, אם כי בזיכרונה היא מעולם לא התיישבה עליה. היא ניגשה לטלפון, חיפשה ספר טלפונים, פנקס כלשהו, כל דבר שיש בו מספרים. מה שמצאה היה שני עותקים של "מיניאפוליס סטאר טריביון", פנקס שבחזיתו דף ריק, ספל קפה עם הכיתוב "אני אוהב את הספרייה שלי" גדוש ערבוביה של עטים ועפרונות, פיסת נייר נעוצה בלוח שעם ועליה המילים "מספרי חירום לבייביסיטר": הנייד של קארן, הנייד של אנדרס, המשרד של אנדרס, המרכז לניטור רעלים, אמבולנס, ד"ר ג'ונסון, לין הילדֶר. הנה, ככה מרגישים כשהבית עולה באש, חשבה מרינה. בגלל זה בוחרים מספר פשוט כמו 911 למקרי חירום שוודאי יבואו, כי כשהלהבות משתוללות במעלה הווילונות ומתנחשלות אליך מעל לוחות העץ של הרצפה אתה כבר לא זוכר שום מספר. ככל שרצתה לעזור לאשתו של חברהּ המת, היא רצתה יותר לצאת מהבית הזה. היא הרימה את השפופרת וחייגה את המספר שבתחתית הרשימה. היא נאלצה להוציא את הטלפון מהמטבח כדי לשמוע את קולה של האישה שמעבר לקו. לין הילדר היתה השכנה מהרחוב שהיו לה שני בנים שהתחָברו עם בני אקמן. מה, רק לפני עשרים דקות שירבבה לין הילדר את ראשה אל מחוץ לחלון מכוניתה ושאלה אותם אם הם צריכים טרמפ הביתה והם אמרו לא, גברת הילדר, אמא שלנו באה לקחת אותנו. לין הילדר עצמה בכתה עכשיו בהתייפחויות עזות כמו קארן.

"תתקשרי למישהו," אמרה מרינה בשקט. "תתקשרי לכל מי שאת יכולה לחשוב עליו ותבקשי שיבואו. תתקשרי לבית הספר. לכי לבית הספר ותביאי את הבנים."

כשחזרה למטבח היא ראתה שפיקלס שוכב על הרצפה לצד בעלת הבית שלו, ראשו המרופש מונח על מפרק הירך של קארן ולשמאלה יושב מר פוקס, שלמרבה הפלא הואיל לעשות מעשה בזמן היעדרותה הקצרה. הוא ליטף את ראשה של קארן בתנועה איטית, קצבית ובוטחת. "הכול בסדר," הוא אמר חרש. "הכול יהיה בסדר." ראשה נשען על חזהו ודמעותיה הכהו לשחור את הפסים הכחולים שעל עניבתו. שום דבר לא היה בסדר, אפילו לא קרוב לזה, ובכל זאת נדמה שהיא מצליחה לשמוע את החזרה הקבועה על המילים ומנסה להסדיר את נשימתה.

מרינה ומר פוקס יצאו מהבית שעה לאחר מכן, אחרי שאמה של קארן אותרה, אחרי שאחותה הגיעה עם בעלה ואמרה שאחיהן כבר יצא עם המכונית מאיוֹוה, אחרי שלין הילדר אספה את בני אקמן מבית הספר ולקחה אותם לביתה שלה עד שמישהו יחשוב על איזו דרך נאותה לבשר להם את החדשות. מרגע שמר פוקס עמד בפתח המעבדה ובידו המעטפה הכחולה לא עלה על דעתה של מרינה ולו לרגע שאולי במותו של אנדרס מעורבת גם אשמה. זאת היתה תאונה בדיוק כפי שלהיסחף בזרם האמזונס היה יכול להיות תאונה. אבל כשיצאו אל מכת הרוח המקפיאה ורק פיקלס ליווה אותם לדלת, היא תהתה אם האנשים שבתוך הבית חושבים שמר פוקס אשם בכל זה. הימים עדיין היו קצרים והשמש כבר החלה לשקוע. בלי ספק, אילולא היה מר פוקס בתמונה, ילדי אקמן היו עושים עכשיו שיעורי בית או בונים איש שלג בחצר. אנדרס היה מביט בשעון במשרדם ואומר שהוא רעב, וגופו כבר היה פונה לעבר הדלת כאן, בעולם התוסס של החיים. היא חשבה שגם אם קארן אקמן והאנשים שסביבה אינם מאשימים את מר פוקס בשעת שיא האבל שלהם, אולי ההאשמה תתחיל אצלם מאוחר יותר, לאחר שזמן ושֵינה יתירו את סבך מחשבותיהם. היא עצמה בהחלט האשימה אותו על שהותיר אותה לבדה עם הצורך לספר לקארן מה קרה, ועל שלא אחז בזרועה בזמן שפילסה לעצמה בזהירות דרך למכונית בין ערמות השלג שאיש לא פינה. האם האשימה אותו על ששלח את אנדרס אל מותו בברזיל? היא נאבקה בידית דלת הנוסע שכמעט קפאה במקומה בזמן שמר פוקס התיישב במושב הנהג. היא סילקה את השלג מהחלון בידה ואז נקשה על הזכוכית במפרקי אצבעותיה החשופים. הוא הסתכל היישר נכחו ועכשיו סובב את ראשו לעברה ונראה מבוהל למראֶיהָ, כאילו שכח שלא הגיע לכאן לבד. הוא רכן ופתח את הדלת.

היא קרסה על מושב העור כפי שהיתה עלולה לקרוס על המדרכה מול הבית אילו נאלצה לחכות שם אפילו דקה אחת נוספת. "פשוט תיקח אותי למכונית שלי," אמרה מרינה. ידיה רעדו והיא תחבה אותן בין ברכיה. היא בילתה את רוב חייה במינסוטה ובכל זאת מעולם לא היה לה קר כל כך. כל מה שרצתה עכשיו זה לנסוע הביתה ולהיכנס לאמבטיה חמה.

השלג כבר פסק אבל השמים שנתלו מעל הערבה היו תְפוחים ואפורים. הכביש המהיר, מרגע שמצאו אותו, לא היה אלא רצועה חבוטה של אספלט מפוּנה ברישול בין שני מרחבים שטוחים של לבן. מר פוקס לא לקח את מרינה למכוניתה. הוא נהג במקום זאת לסיינט פול, ומרגע שהגיעו לסיינט פול, פנה לעבר מסעדה שבה פעם התמזל מזלם והם לא פגשו אף אחד מוּכּר. כשראתה לאן הוא נוסע היא לא אמרה דבר. היא הבינה באופן עמום שאחרי כל מה שעבר עליהם מוטב שיישארו יחד. השעה כבר היתה הרבה אחרי חמש כשהם החליקו אל תוך אחד התאים שבאחורי המסעדה. כשמרינה הזמינה כוס יין אדום, היא הבינה שהיא רוצה אותה אפילו יותר משהיא רוצה אמבטיה. המלצרית הביאה לה שתי כוסות והניחה אותן זו לצד זו על השולחן מולה כאילו היא מצפה שיצטרף אליה מישהו. היא הביאה למר פוקס שתי כוסות ויסקי עם קרח.

"מבצע אחד פלוס אחד," אמרה המלצרית באדישות. "תיהנו."

מרינה חיכתה עד שהאישה התרחקה מהם ואז בלי הקדמות חזרה באוזני מר פוקס על המשפט היחיד מהמונולוג של קארן שנחקק בזיכרונה בבהירות גם אחרי שכל שאר המשפטים כבר ניתכו זה בזה. "אם 'ווגל' ניפחו את מחיר המניות שלהם אז זאת הבעיה של 'ווגל'."

הוא הביט בה במה שהיה אפשר לכנות חיוך רפה אלא שלא היה בו די חיוך. "אני לא זוכר שבחיים שלי הייתי כל כך עייף."

היא הינהנה. היא חיכתה. במשך זמן רב הוא חיכה איתה.

"את יודעת שהמניות באמת עלו," הוא אמר לבסוף.

"אני יודעת. אני כנראה פשוט לא יודעת למה או איך זה קשור אל אנדרס."

מר פוקס גמע את הכוס הראשונה בקלות ואז הניח את אצבעותיו ברפיון על שפת הכוס השנייה. הוא אמור להיות בן שישים ואחת בעוד חודש אבל אירועי היום שילחו אותו הרחק מעבר לזה. באור העמום של המנורה התלויה נמוך, חיקוי של אהיל טיפאני, הוא נראה לפחות בן שבעים. הוא ישב שמוט, כתפיו מתקרבות זו אל זו, ומשקפיו חרטו חריץ אדום קטן על גשר אפו. פיו, שבעבר היה נדיב וטוב לב, חרץ כעת את פניו בקו ישר ומתוח. מרינה עבדה ב"ווגל" כבר יותר משש שנים לפני שהגיעו למסעדה הזאת. פרק זמן ארוך דיו לאפשר לה לחשוב על מר פוקס כעל המעסיק שלה, הבוס שלה. בשבעת החודשים האחרונים הם ניסו יחדיו להגדיר מחדש את היחסים ביניהם.

"הבעיה היא כזאת," אמר מר פוקס, ואל קולו חילחל דכדוך. "בזמן האחרון יש…" הוא חיכה, כאילו השילוב של הקור, התשישות והוויסקי גזל ממנו בדיוק את המילה שהיה זקוק לה. "יש איזו בעיה בברזיל. זאת לא בעיה שאנדרס היה אמור לפתור. לא ביקשתי ממנו לפתור אותה, אבל כן חשבתי שהוא יחזור לכאן עם מספיק מידע שיעזור לי להתמודד איתה בעצמי. אנדרס נראה לי כמו מי שיצליח להזיז דברים. חשבתי שהוא יסביר לד"ר סוונסון שהיא פשוט מוכרחה לגמור עם המחקר שלה ולעבור מיד, עם עוד מדענים, לשלב פיתוח התרופה. ואז חשבתי שהוא יסביר לי, על פי מה שראה שם, לאיזה לוח זמנים סביר אנחנו יכולים לצפות. העובדה שאנדרס מת בתוך כל זה היא דבר איום ונורא. אני לא צריך להגיד לך את זה, אבל המוות שלו —" וכאן השתתק מר פוקס כדי לשקול את מילותיו ולגם כחצי סנטימטר של ויסקי מהכוס השנייה — "המוות שלו לא משנה את הבעיה."

"והבעיה היא שהתרופה הזאת שאתם אומרים כבר שנה שעוד רגע היא מגיעה לאישור מִנהל התרופות בעצם לא קיימת? הבעיה היא לא שד"ר סוונסון מתעכבת עם התרופה בברזיל. אתה אומר לי עכשיו שבעצם אין מה להביא." מר פוקס היה מבוגר מדי בשבילה. הוא היה צעיר רק בחמש שנים מאִמהּ, עובדה שאמה היתה מן הסתם הראשונה לציין אילו טרחה מרינה לספר לה על היחסים ביניהם.

"אני לא יודע את זה בוודאות. זאת היתה מטרת הנסיעה. היינו זקוקים לעוד מידע."

"אז שלחת את אנדרס למין סיור מוקדם? את אנדרס אקמן? מה הכשיר אותו לזה?"

"הוא היה אמור להיות השגריר שלנו. הוא לא הסתיר שום דבר, לא היה מה להסתיר. התפקיד שלו היה להסביר לד"ר סוונסון כמה חשוב שהיא תסיים את החלק שלה בפרויקט. מאז שנסעה לשם היא התנתקה מ…" מר פוקס השתתק וניענע בראשו. הרשימה היתה ארוכה מדי. "מהכול. אני לא לגמרי בטוח שבכלל נשארה לה תפיסה של זמן."

"מתי שמעת ממנה בפעם האחרונה?"

"בלי לספור את המכתב מהיום?" הוא השתתק כדי לעשות את החישוב בראשו, אם כי מרינה חשדה שהוא רק מושך זמן. "עברו עשרים ושישה חודשים."

"שום דבר? במשך יותר משנתיים לא שמעת שום דבר? איך זה יכול להיות?" היא בעצם התכוונה לשאול איך זה יכול להיות שהוא נתן לזה להימשך זמן רב כל כך, אבל לא כך הוא פירש את השאלה.

"נראה שהיא לא מרגישה שהיא חייבת דיווח לאנשים שמממנים את המחקר שלה. נתתי לה חופש פעולה שכל חברת תרופות אחרת היתה צוחקת עליו, ובצדק. בגלל זה היא הסכימה לבוא לעבוד אצלנו. הכסף שלה מופקד כל חודש בחשבון בריו, לפי ההסכם המקורי שלנו. מימנתי הקמה של תחנת מחקר ואני אפילו לא יודע איפה היא. שלחנו את כל הציוד על דוברה, מקפיאים וחיפויי פח, גגות ודלתות, גנרטורים בכמות שלא היית מאמינה. שלחנו את כל מה שצריך כדי להקים מעבדה מתפקדת, וד"ר סוונסון הגיעה לדוברה במנאוס ועלתה עליה ולקחה את הכול לנהר בעצמה. אף אחד מהפועלים לא הצליח לזכור לאן הוא הביא את הציוד."

"אם אנדרס מצא את התחנה, אז זה לא בלתי אפשרי למצוא אותה." ד"ר סוונסון לעולם לא תרגיש חובת דיווח ל"ווגל", כפי שהיא מן הסתם לא תראה בעצמה עובדת שלהם. היא יכולה לפתח תרופה רק כדי לספק את סקרנותה או למען המדע, אבל לא יעלה על דעתה שהעבודה שלה היא רכוש של האנשים שחותמים על הצ'קים. כל מי שבילה אפילו שעה אחת בחברתה יכול להבין את זה. "אז תנתק לה את הזרם. תפסיק לשלוח כסף ותחכה עד שהיא תצוץ."

מר פוקס, שבדקות האחרונות החזיק את כוסו הכמעט־מלאה בגובה של כסנטימטר מעל השולחן, הניח אותה עכשיו במקומה. המבט שעל פניו שידר שהיא פשוט לא מבינה שום דבר. "צריך להשלים את הפרויקט, לא לזנוח אותו."

"אז אל תזנחו אותו." מרינה עצמה את עיניה. היא רצתה לשקוע אל תוך היין האדום, לשחות בתוכו. "האמת היא שאני לא רוצה להמשיך לדבר על ד"ר סוונסון או על 'ווגל' או על פיתוח תרופות. אני יודעת שאני זאת שהעליתי את הנושא אבל זאת היתה טעות. בוא פשוט נקדיש את היום לאנדרס."

"צודקת במאה אחוז," אמר מר פוקס בנימה חפה מכל ויתור. "זה לא הזמן לדבר על זה, וגם מחר לא יהיה הזמן, וגם לא מחרתיים. אבל היות שהיום שייך באמת לאנדרס, אני אגיד לך דבר אחד: אם נמצא את ד"ר סוונסון, נוכל לא רק לפתור את הבעיות של 'ווגל' אלא גם לענות על כמה מהשאלות בעניין המוות של אנדרס."

"איזה שאלות?"

"תאמיני לי," הוא אמר, "יהיו שאלות."

היא תהתה עכשיו אם גם הוא מרגיש את זה, שהאשמה תוטל בסופו של דבר על כתפיו. "אתה לא נוסע לברזיל," היא אמרה.

"לא," הוא אמר.

האור הנורא הזה הוא שהזקין אותו, והוויסקי והחוויות הקשות של היום. היא רצתה שילכו עכשיו, וכשיגיעו לאידן פריירי היא תיקח אותו אליה הביתה. היא לא האשימה אותו בשום דבר. היא רכנה מעל השולחן שבמרכז התא החשוך והאחורי ואחזה בידו. "נשיא החברה לא נוסע לברזיל."

"באמזונס כשלעצמו אין שום דבר מסוכן. זה עניין של אמצעי זהירות והיגיון בריא."

"אני בטוחה שאתה צודק אבל זה לא אומר שאתה צריך לנסוע."

"אני מבטיח לך, אני לא נוסע. אניק סוונסון לא תקשיב לי. אני מבין עכשיו שהיא אף פעם לא הקשיבה לי, לא בישיבות, לא בהסכמים הכתובים, לא בחוזים. אני כותב לה מאז שהיא נסעה — לא אי־מיילים, לא אס־אם־אסים, האמצעים האלה לא מדברים אליה. אני יושב וכותב הכול על נייר. פירטתי מאוד בבירור את ההתחייבויות שלה ואת המחויבות שלנו לפרויקט. לא קיבלתי שום סימן שהיא בכלל קראה את המכתבים."

"אז מה שאתה צריך למצוא זה מישהו שהיא תקשיב לו."

"בדיוק. לא חשבתי על זה עד הסוף כששלחתי את אנדרס. הוא היה נחמד וחכם, ונראה שהוא רוצה לנסוע, וזה היה הרבה מאוד. חשבתי רק שזה צריך להיות מישהו מ'ווגל', מישהו שהוא לא אני."

אוי, אנדרס! לצאת למשימה שאפילו לא התאמת לה. להיחשב אחרי מותך לטעוּת בשיקול הדעת. "אז עכשיו תמצא את האדם הנכון."

"אַת," הוא אמר.

מרינה הרגישה טלטול קל ביד שהחזיקה, כאילו משהו חד דקר אותו לרגע וחדר גם אל כף ידה שלה. היא משכה את ידה ומיהרה לשפשף אותה.

"היא מכירה אותך," הוא אמר. "היא תקשיב לך. הייתי צריך לבקש ממך מלכתחילה. את היית הבחירה של הדירקטוריון, ואני שיכנעתי אותם שאת לא מתאימה. אמרתי להם שביקשתי ושאמרת לא. זה היה אנוכי מצדי. הזמן הזה שבילינו יחד —" הוא הרים אליה את עיניו אבל בשביל שניהם זה היה כמעט בלתי נסבל ועל כן הוא שמט את מבטו. "זה היה לי חשוב. לא רציתי שתיסעי. זאת אשמתי, מרינה, ששלחתי את אנדרס במקום לשלוח אותך, כי אַת יכולת להצליח לעשות את זה."

"אבל הוא מת," היא אמרה. היא לא רצתה להחזיר את הזמן אחורה ולבחור בין אנדרס לבין עצמה, לחשוב מי משניהם פחות נחוץ כשמביאים בחשבון את כל המרכיבים. היא היתה בטוחה שהיא יודעת מה התשובה לשאלה הזאת. "היית מעדיף שזאת תהיה אני?"

"את לא היית מתה." הוא היה נחוש לגמרי בעניין הזה. "אני לא יודע מה אנדרס עשה, אבל זה היה מעשה חסר אחריות. לא טרף אותו תנין. היתה לו קדחת, הוא היה חולה. אם את היית חולה, היה לך שכל לעלות על מטוס ולחזור הביתה."

מרינה סלדה מהרעיון הזה שלאנדרס יש חלק באשמת מותו. גרוע מספיק שהוא מת גם בלי שהוא עצמו אשם בכך. "בוא נשאיר רגע את אנדרס המסכן מחוץ לתמונה, אם אפשר." היא ניסתה להיאחז בהיגיון. "הבעיה בטיעון שלך היא שאתה חושב שאני מכירה את ד"ר סוונסון. לא ראיתי אותה כבר —" מרינה השתתקה, האם ייתכן שעבר זמן רב כל כך? "שלוש־עשרה שנה. אני יודעת מה היא חושבת על אנדוקרינולוגיה ופוריות ובמידה פחותה על כירורגיה גינקולוגית, ואפילו לא מה היא חושבת על שני הנושאים האלה עכשיו, אלא מה היא חשבה עליהם לפני שלוש־עשרה שנה. אני לא מכירה אותה. ואם היא מכירה אותי — אז לא, היא לא. היא לא הכירה אותי אז ואין שום סיבה לחשוב שהיא פתאום תכיר אותי עכשיו. היא לא תזכור איך קוראים לי, איך אני נראית, איזה ציונים קיבלתי." האם ד"ר סוונסון תכיר אותה? היא ראתה את ד"ר סוונסון מרימה את מבטה אל היושבים באולם, עוברת על פניהם של כל הסטודנטים, של כל המתמחים, שנה אחר שנה אחר שנה. בטח ישבו מאות אנשים בכל שיעור שלה, ובמהלך השנים הם הצטברו עד
מהרה לאלפים, ועם זאת למשך זמן קצר ד"ר סוונסון הכירה את מרינה סינג לבדה.

"את לא מעריכה את עצמך מספיק."

מרינה ניענעה בראשה. "אתה מעריך יותר מדי את ד"ר סוונסון. ואותי. אם ניפגש נהיה כמו שתי זרות." זה היה נכון רק בחלקו. זאת היתה האמת, אבל רק צד אחד שלה.

"היית תלמידה שלה, התלמידה המבריקה שלה שגדלה והצליחה יפה בתחום שלה. זה קשר. זה קשר חזק יותר מהקשר שיש לה עם כל אחד אחר."

"חוץ מהבוס שלה."

הוא זקר את גבותיו אבל לא הצליח להפגין באמת הבעה של הפתעה. "אז עכשיו את חושבת שאני צריך לנסוע?"

"מה, אנחנו השניים היחידים שמתאימים לתפקיד הזה? אני לא חושבת שאף אחד מאיתנו צריך לנסוע." היא ראתה עכשיו את אנדרס בבהירות רבה. הוא פרש הכול בפניה, ועדיין היא לגמרי החמיצה את הנקודה העיקרית. "היא מצאה כפר של אנשים באמזונס, שבט," אמר אז אנדרס, "שהנשים בו ממשיכות ללדת ילדים עד סוף חייהן."

"איזו מחשבה איומה." מרינה הקלידה מספרים והקשיבה לאנדרס כפי שהקשיבה לו לעתים קרובות, בחצי אוזן.

"ברור שהחיים שלהם קצרים בממוצע בעשר שנים מהחיים שלנו, אבל זה נכון לגבי כל מקום באמזונס — תזונה לקויה, טיפול רפואי גרוע או בלתי קיים."

"כל כך הרבה ילדים."

אנדרס התרחק משולחן העבודה שלו בדחיפה של כיסאו המתגלגל. בחלל המעבדה הקטן ועם רגליו הארוכות הוא הצליח בקלות לשוטט ברחבי החדר בעזרת עקביו. "הביציות שלהן לא מזדקנות, את קולטת? שאר הגוף הולך וקמל אבל מערכת הרבייה נשארת רעננה כמו פרח. זה הסוף של ההפריות. נגמרו ההוצאות, נגמרו הזריקות שבסוף לא עוזרות, נגמרו תרומות הביצית והפונדקאוּת. מדובר כאן בביצית הנצחית, בווסת הבלתי־נגמרת."

מרינה הרימה את עיניה. "אולי תפסיק עם זה?"

הוא הניח על שולחנה דוח שמן כרוך, "אנדוקרינולוגיה של פריון בקרב נשות הלַקָאשי", מאת ד"ר אניק סוונסון. "תדמייני לרגע שאת פרמקולוגית קלינית שעובדת בחברה גדולה לפיתוח תרופות. תדמייני שמישהו מציע לך עולם שהוא האוטופיה של השחלות האמריקאיות." הוא אחז בידה של מרינה כאילו בזה הרגע הוא מציע לה את זה. "תדחי את ההחלטה שלך אם ללדת כמה שאת רוצה. אנחנו לא מדברים על ארבעים וחמש, אנחנו מדברים על חמישים, על שישים, אולי אפילו יותר מזה. תמיד תוכלי ללדת ילדים."

מרינה הרגישה שהמילים מופנות היישר אליה. היא היתה בת ארבעים ושתיים. היא היתה מאוהבת באיש שהיא לא יצאה איתו מהבניין, ואף כי לא העלתה את הנושא באוזני מר פוקס,
זה לא היה מחוץ לגדר האפשר שיהיה להם ילד. אולי לא סביר, אבל בהחלט לא בלתי אפשרי. היא הרימה את הדוח עב הכרס. "אניק סוונסון."

"זאת החוקרת. היא איזו מומחית לאתנובוטניקה מברזיל."

מרינה פתחה את הדוח בתוכן העניינים. "היא לא מומחית לאתנובוטניקה," היא אמרה, וסקרה בעיניה את רשימת הפרקים: "תחילת הבגרות המינית בקרב נשות הלַקָאשי", "שיעור הלידות בשבטים: נתונים השוואתיים"…

אנדרס הביט בעמוד שהיא הסתכלה בו, כאילו המידע הזה כתוב בו. "איך את יודעת?"

מרינה סגרה את הדוח והחליקה אותו על פני השולחן. היא זכרה זאת היטב — מהרגע הראשון היא לא רצתה לקחת בזה שום חלק. "היא היתה מרצה שלי בבית הספר לרפואה."

זאת היתה השיחה במלואה. הטלפון צילצל, מישהו נכנס לחדר, השיחה נגמרה. מרינה לא התבקשה להשתתף בישיבות ועדת הבקרה או לפגוש את ד"ר סוונסון בפעם האחת והיחידה שבה הגיעה ד"ר סוונסון למשרדי "ווגל". לא היתה שום סיבה שיזמינו אותה. הזמנות לישיבות ועדת הבקרה חולקו על פי תור, ובמקרה המסוים הזה לא היה זה תורה. לא היתה שום סיבה שמר פוקס יֵדע אי־פעם על הקשר בינה לבין המתעדת של שבט הלקאשי, אבל ללא ספק אנדרס סיפר לו על כך בשלב מסוים.

"אז איזה מין טיפוס היא?" שאל אותה אנדרס יומיים או שלושה לפני שנסע.

מרינה חשבה רגע. היא ראתה את המרצה שלה עומדת למטה, על במת אולם ההרצאות, ובחנה אותה ממרחק בטוח ונינוח. "היא היתה מרצה לרפואה מהסוג הישן."

"מסוג המרצים האגדיים? אלה שבכל כיתה שלהם לפחות תלמיד אחד מתאבד?"

אנדרס הסתכל אז במדריך הציפורים שלו, והיה עסוק כל כך בתצלומים של טנגרים שהוא לא הסתכל בפניה. מרינה מצאה את עצמה במלכודת. מצד אחד היא לא רצתה להתבדח על משהו שלא היתה בו ולו טיפת הומור, ומצד אחר היא לא רצתה לפתוח שום פתח לְמה שעלול להיות שיחה משמעותית. היא רק אמרה אפוא, "כן."

בסופו של דבר גם מרינה וגם מר פוקס לא היו מסוגלים להתמודד עם ארוחת ערב. הם סיימו את המשקאות שלהם, שניים לכל אחד, ונסעו בחזרה אל מגרש החניה של "ווגל", שם נכנסה מרינה למכוניתה ונסעה הביתה. הדיון נקטע באמצעו, ולא היו עוד דיבורים לא על נסיעה לאמזונס ולא על המשך הערב. שניהם היו בטוחים שהתשובה תהיה להיכנס יחד למיטה, להתחבק כל הלילה כאמצעי להדוף את המוות, אבל שם במגרש החניה הם נפרדו זה מזה באופן טבעי, שניהם עייפים מדי ושקועים מדי איש במחשבותיו.

"אני אתקשר להגיד לילה טוב," אמר מר פוקס.

מרינה הינהנה ונישקה אותו, וכשהגיעה הביתה וכבר שכבה במיטה אחרי האמבטיה שכל כך כמהה אליה, הוא אכן התקשר ואמר לילה טוב, אבל רק לילה טוב, בלי שום דיון על אירועי היום. כשהטלפון צילצל שוב, חמש דקות או חמש שעות לאחר שכיבתה את האור, היא לא חשבה שזה יהיה מר פוקס. מחשבתה המבוהלת הראשונה היתה שזה אנדרס. זה היה קשור לחלום שהיא חלמה. אנדרס התקשר לומר שהמכונית שלו נתקעה בשלג ושהוא צריך שהיא תבוא לקחת אותו.

"מרינה, סליחה, הערתי אותך."

זה היה קול של אישה, ואז היא הבינה שזה קולה של קארן. מרינה שלחה את ידה מטה וניסתה ליישר את כתונת הלילה, שטיפסה עד מותניה והתפתלה סביבם. "זה בסדר."

"ד"ר ג'ונסון הביא לי כדורי שינה אבל הם לא עובדים."

"לפעמים זה קורה," אמרה מרינה. היא הרימה את השעון הקטן שעל שידת הלילה שלצדה, ומחוגיו הזעירים זהרו בירוק בחשכה, 03:25.

"הם עובדים בשביל כל השאר. כולם כאן בבית ישנים."

"את רוצה שאני אבוא?" היא יכולה לחזור לשם עכשיו ולשבת על רצפת המטבח עם קארן ועם פיקלס. היא יכולה לשכב בצד של אנדרס במיטה ולהחזיק את ידה של קארן בחושך עד שתירדם. הפעם היא תהיה מוכנה, הפעם היא תדע מה לעשות.

"לא, זה בסדר. המשפחה שלי כאן, אפילו שהם ישנים. פשוט חשבתי על כל זה, כן? ברור שחשבתי." קולה היה רגוע להפליא מעבר לקו.

"בטח."

"ויש לי עכשיו כל מיני שאלות."

"ברור," אמרה מרינה, ולא הצליחה לחשוב אפילו על שאלה אחת שתוכל לענות עליה.

"טוב, אז למה היא אומרת במכתב שהיא שומרת על מעט החפצים שלו בשביל אשתו? היא חושבת שאני מתכוונת לבוא לשם ולקחת את השעון שלו?" קולה רעד מעט לשבריר שנייה, והיא מיד התעשתה. "את לא חושבת שהיא תשלח אותם בדואר?"

המצלמה שלו, הארנק, הדרכון, השעון, אולי מדריכי הציפורים ואולי כמה בגדים, אבל היא היתה בספק אם ד"ר סוונסון תחזיר את הדברים שנראים בעיניה חשובים, ועל כן מן הסתם היא תניח אותם בצד ותשכח מהם. "אולי היא פשוט חשבה שתיתן אותם לאדם הבא שייסע לשם. זה יהיה בטוח יותר. אני מתארת לעצמי שהרבה דברים הולכים לאיבוד בדואר." באותו רגע עלה על דעתה שהמכתב הזה היה יכול ללכת לאיבוד, או להגיע ליעדו לפני שלושה ימים, או בעוד חודש. כמה זמן הם היו ממשיכים לשבת ככה
ולחכות לחדשות מאנדרס ובינתיים להמשיך בחיים כאילו שום דבר לא קרה?

"אבל מה אם היא לא שולחת את הדברים כי הם עדיין אצלו?"

מרינה שיפשפה את אגודלה ואת אצבעה בזוויות עיניה. היא ניסתה לחלץ את עצמה מהשינה באמצעות גשר אפה. "אני מצטערת. אני לא מבינה."

"מה אם הוא לא מת?"

מרינה לחצה את ראשה אל הכרית. "הוא מת, קארן."

"למה? כי קיבלנו מכתב מאיזו אישה מטורפת בברזיל שלאף אחד אסור לדבר איתה? אני צריכה יותר מזה. זה הדבר הכי גרוע שיקרה לי אי־פעם. זה הדבר הכי גרוע שיקרה לילדים שלי בכל החיים שלהם, ואני אמורה פשוט להאמין לזה בגלל הודעה של איזו אישה שאני לא מכירה?"

מוכרחה להיות איזו נוסחה שתחשב את הסבירות ותספק הוכחה. בשלב מסוים הסבירות נהיית גבוהה כל כך שהיא מייתרת את הצורך בהוכחה, אבל אולי לא כשזה הבעל שלך. "מר פוקס מתכוון לשלוח לשם מישהו. הוא יברר מה קרה."

"אבל נגיד שהוא לא מת. אני יודעת שאת לא מאמינה בזה, אבל רק נגיד. נגיד שהוא חולה ושהוא צריך שאני אבוא לשם למצוא אותו. במקרה כזה אין זמן לחכות עד שמר פוקס יכנס ועדה שתמצא מישהו לשלוח לברזיל, מישהו שאין לו מושג מה הוא עושה."

לאט־לאט הסתגלה הראייה של מרינה לחשכה. היא זיהתה את קווי המתאר של החפצים בחדרה, השידה, המנורה. "אני אדבר איתו. אני מבטיחה. אני אדאג שהוא יעשה את זה כמו שצריך."

"אני מתכוונת לנסוע לשם," אמרה קארן.

"לא, אַת לא." זה הכול בגלל ההלם, מרינה הבינה את זה. אולי מחר קארן בכלל לא תזכור את השיחה הזאת.

הטלפון היה דומם במשך זמן רב. "הייתי נוסעת," היא אמרה. "אני נשבעת באלוהים שאם לא היו הילדים, הייתי נוסעת."

"תראי," אמרה מרינה, "זה לא משהו שאנחנו יכולות לדון בו עכשיו. את מוכרחה לנוח קצת. אנחנו מוכרחות לתת למר פוקס הזדמנות לבדוק כל מה שאפשר."

"כבר נתתי למר פוקס את כל מה שיש לי," היא אמרה.

באותו יום אחר הצהריים חשבה מרינה שקארן לא תדבר איתה עוד לעולם, שהיא תאשים אותה לנצח על כך שבישרה לה את הבשורה. העובדה שקארן אקמן בחרה להתקשר דווקא אליה באמצע הלילה היתה בשבילה מין סוג של סליחה, והיא היתה אסירת תודה על הסליחה הזאת. "מתי לקחת את כדור השינה?"

מרינה חיכתה. היא עקבה אחרי מחוג השניות וראתה אותו עובר את שלוש, את שש, את תשע.

"קארן?"

"את יכולה לנסוע."

עכשיו הבינה מרינה מה פשר השיחה הזאת. כשקארן אמרה את זה, עלתה בעיני רוחה של מרינה תמונה ברורה של אנדרס: הוא עמד בגבו אל קיר בלתי חדיר של עלים, רגליו בתוך המים. הוא החזיק בידו מכתב. הוא חיפש בנהר את הילד היושב בבול העץ החלול. הוא היה מת. מרינה אולי לא בדיוק סמכה בעיניים עצומות על ד"ר סוונסון, אבל ד"ר סוונסון היא לא מסוג האנשים שיכריזו על מוות כשאין שום מוות — זה נחשב בעיניה לבזבוז משווע של זמן. "אַת האדם השני שאומר לי את זה היום."

"אנדרס אמר שהכרת אותה. הוא אמר שהיא לימדה אותך."

"זה נכון," אמרה מרינה, ולא רצתה להסביר. מרינה גדלה במינסוטה. אף אחד לא האמין לזה. בשלב שבו יכלה לבחור לעבוד במקום אחר היא חזרה לכאן כי אהבה להיות כאן. הנוף הזה היה נוף שהיא מבינה, כולו ערבות ושמים. זה דבר שהיה משותף לה ולאנדרס.

"אני יודעת שאני מבקשת הרבה מאוד," אמרה קארן. "ואני יודעת שאת מרגישה נורא עם מה שקרה לאנדרס ולי ולילדים. אני יודעת שאני משתמשת בזה נגדך ושזה לא הוגן, ובכל זאת אני רוצה שתיסעי."

"אני מבינה."

"אני יודעת שאת מבינה," אמרה קארן. "אבל תיסעי?"

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “נהר הפלאות”