על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה

אולי תרקדו?

במטבח, הוא מזג משקה נוסף והביט במערכת חדר השינה בחצרו הקדמית. המזרן היה חשוף והסדינים המפוספסים בוורוד־מסטיק נחו לצד שני כרים על השידה. פרט לכך, הדברים נראו בערך כפי שנראו בעבר בתוך חדר השינה — כַּן לילה ומנורת קריאה בצד המיטה שלו, כן לילה ומנורת קריאה בצד המיטה שלה.
צד שלו, צד שלה.
הוא שקל זאת תוך שהוא לוגם מן הוויסקי.
השידה עמדה מטר או שניים ממרגלות המיטה. הוא רוקן את המגירות לתוך קרטונים בבוקר אותו יום, והקרטונים היו בסלון. תנור חימום מיטלטל היה ליד השידה. כיסא קש עם כרית דקורטיבית עמד למרגלות המיטה. מערכת המטבח מהאלומיניום עם ציפוי העור תפסה חלק משביל החניה. מפת מוסלין צהובה, הרבה יותר מדי גדולה, מתנה, כיסתה את השולחן וגלשה מצדדיו. עציץ שרך היה על השולחן, ביחד עם קופסה של סכו”ם ופטפון, גם אלה מתנות. מכשיר טלוויזיה גדול, מאלה הבנויים כרהיט, נח על גבי שולחן קפה, ומטר או שניים משם עמדו ספה וכיסא ומנורה עומדת. שולחן הכתיבה נדחף והוצמד אל דלת המוסך. על שולחן הכתיבה היו כמה כלי עבודה, ואיתם שעון קיר ושני הדפסים ממוסגרים. בשביל החניה הייתה גם קופסת קרטון ובה ספלים, כוסות וצלחות, כשכל חפץ עטוף בנייר עיתון. בבוקר אותו יום הוא פינה את כל הארונות, ומלבד שלושת הקרטונים שבסלון, כל שאר הדברים היו מחוץ לבית. הוא משך חוט מאריך עד לשם, והכול היה מחובר. הדברים עבדו, בדיוק כמו שהיה כשהיו בפנים.
מדי פעם האטה מכונית והאנשים בהו. אבל איש לא עצר.
עלה בדעתו שגם הוא לא היה עוצר.
 
“זאת בטח מכירת חצר,” אמרה הנערה לנער.
הנערה הזאת והנער הזה עסקו בריהוטהּ של דירה קטנה.
“בוא נראה כמה הם רוצים בעד המיטה,” אמרה הנערה.
“ובעד הטלוויזיה,” אמר הנער.
הנער נכנס לשביל החניה ועצר לפני שולחן המטבח.
הם יצאו מהמכונית והתחילו לבחון את הדברים, כשהנערה נוגעת במפת המוסלין, הנער מחבר את הבלנדר לזרם החשמל ומסובב את המתג ל”רסק”, הנערה מרימה פלטה לחימום, הנער מפעיל את מכשיר הטלוויזיה ועורך בו כוונונים.
הוא התיישב על הספה כדי לצפות. הוא הדליק סיגריה, הביט לצדדים, השליך את הגפרור אל הדשא.
הנערה ישבה על המיטה. הניחה לנעליה לנשור ונשכבה לאחור. היה נדמה לה שהיא רואה כוכב.
“בוא הנה, ג’ק. נסה את המיטה הזאת. תביא איתך כר אחד,” אמרה.
“איך היא?” שאל.
“נסה אותה,” אמרה.
הוא הביט לצדדים. הבית היה חשוך.
“יש לי הרגשה מוזרה,” אמר. “כדאי לראות אם יש מישהו בבית.”
היא קיפצה על המיטה.
“נסה אותה קודם,” אמרה.
הוא נשכב על המיטה ושם את הכר מתחת לראשו.
“איך היא?” שאלה.
“עושה רושם מוצק,” אמר.
היא הסתובבה על צידה ושמה את ידה על פניו.
“נשק אותי,” אמרה.
היא עצמה עיניים. היא חיבקה אותו.
הוא אמר, “אני הולך לראות אם יש מישהו בבית.”
אבל הוא רק הזדקף ונשאר במקומו, מעמיד פנים שהוא צופה בטלוויזיה.
אורות נדלקו בבתים במעלה הרחוב ובמורדו.
“אתה לא חושב שזה יהיה מוזר אם,” אמרה הנערה וגיחכה ולא סיימה.
הנער צחק, אך ללא כל סיבה מיוחדת. ללא כל סיבה מיוחדת הדליק את מנורת הקריאה.
הנערה סילקה יתוש במחי יד, ואז קם הנער והכניס את חולצתו למכנסיו.
“אני הולך לראות אם יש מישהו בבית,” אמר. “אני לא חושב שיש מישהו בבית. אבל אם כן, אני אראה כמה הדברים עולים.”
“כמה שהם יבקשו, תציע עשרה דולר פחות. ככה תמיד כדאי,” אמרה. “וחוץ מזה, הם בטח מיואשים או משהו.”
“זאת טלוויזיה לא רעה,” אמר הנער.
“תשאל אותם כמה,” אמרה הנערה.
 
האיש בא לאורך המדרכה עם שקית מהחנות. היו לו כריכים, בירה, ויסקי. הוא ראה את המכונית בשביל החניה ואת הנערה על המיטה. הוא ראה את הטלוויזיה פועלת ואת הנער על מרפסת הכניסה.
“שלום,” אמר האיש לנערה. “מצאת את המיטה. יופי.”
“שלום,” אמרה הנערה וקמה. “אני רק ניסיתי אותה.” היא טפחה על המיטה. “זאת מיטה לא רעה.”
“זאת מיטה טובה,” אמר האיש, הוריד את השקית והוציא את הבירה והוויסקי.
“חשבנו שאין כאן אף אחד,” אמר הנער. “אנחנו מעוניינים במיטה ואולי בטלוויזיה. אולי גם בשולחן הכתיבה. כמה אתה רוצה בעד המיטה?”
“אני חשבתי חמישים דולר בעד המיטה,” אמר האיש.
“תיקח ארבעים?”
“אני אקח ארבעים,” אמר האיש.
הוא הוציא כוס מקופסת הקרטון. הוא הסיר את העיתון מהכוס. הוא שבר את החותם על בקבוק הוויסקי.
“מה בקשר לטלוויזיה?” שאל הנער.
“עשרים וחמש.”
“תיקח חמש־עשרה?” שאלה הנערה.
“חמש־עשרה הולך. אני מוכן לקחת חמש־עשרה,” אמר האיש.
הנערה הביטה בנער.
“אתם בטח תרצו לשתות משהו, חבר’ה,” אמר האיש. “הכוסות שם בקופסה. אני הולך לשבת. אני הולך לשבת על הספה.”
האיש ישב על הספה, נשען לאחור ובהה לעבר הנער והנערה.
 
הנער מצא שתי כוסות ומזג ויסקי.
“זה מספיק,” אמרה הנערה. “אני חושבת שאני רוצה מים בשלי.”
היא משכה החוצה כיסא וישבה אל שולחן המטבח.
“יש מים בברז ההוא שם,” אמר האיש. “תפתח את הברז.”
הנער חזר עם הוויסקי במים. הוא כחכח בגרונו וישב אל שולחן המטבח. הוא גיחך. אבל הוא לא שתה כלום מכוסו.
האיש השקיף לעבר הטלוויזיה. הוא סיים את המשקה שלו והתחיל עוד אחד. הוא הושיט יד להדליק את המנורה העומדת. ואז נשרה הסיגריה מאצבעותיו ונפלה אל בין הכריות.
הנערה קמה ועזרה לו למצוא אותה.
“אז מה את רוצה?” אמר הנער לנערה.
הנער הוציא את פנקס הצ’קים וקירב אותו אל שפתיו כשקוע במחשבה.
“אני רוצה את שולחן הכתיבה,” אמרה הנערה. “כמה עולה שולחן הכתיבה?”
האיש נופף בידו למשמע שאלה נואלת זו.
“תגידי סכום,” אמר.
הוא הביט בהם כשהם יושבים ליד השולחן. לאור המנורה, היה להם משהו בפנים. זה היה משהו נחמד או שזה היה משהו מרושע. לא היה אפשר לדעת.
 
“אני מכבה את הטלוויזיה ושם תקליט,” אמר האיש. “גם הפטפון הולך. בזול. תציעו מחיר.”
הוא מזג עוד ויסקי ופתח בירה.
“הכול הולך,” אמר האיש.
הנערה הושיטה את כוסה, והאיש מזג.
“תודה,” אמרה. “אתה מאוד נחמד,” אמרה.
“זה עולה לראש,” אמר הנער. “אני מרגיש את זה בראש.” הוא הרים את כוסו וטִלטל אותה.
האיש סיים את המשקה שלו ומזג עוד אחד, ואחר מצא את הקופסה עם התקליטים.
“תבחרי משהו,” אמר האיש לנערה והושיט את התקליטים לעברה.
הנער עסק בכתיבת הצ’ק.
“הנה,” אמרה הנערה כשהיא בוחרת משהו, סתם משהו, כי לא הכירה את השמות של התוויות. היא קמה מהשולחן וחזרה וישבה. היא לא רצתה לשבת במנוחה.
“אני עושה אותו עצמי,” אמר הנער.
“בטח,” אמר האיש.
הם שתו. הם האזינו לתקליט. ואז האיש שם תקליט אחר.
אולי תרקדו, חבר’ה? החליט לומר, ואחר אמר זאת. “אולי תרקדו?”
“אני לא חושב,” אמר הנער.
“קדימה,” אמר האיש. “זאת החצר שלי. מותר לכם לרקוד אם אתם רוצים.”
 
חבוקים זה בזרועות זה, כשגופיהם מהודקים יחדיו, נעו הנער והנערה הלוך ושוב לאורך שביל החניה. הם רקדו. וכשהסתיים התקליט, הם רקדו שוב, וכשזה הסתיים, הנער אמר, “אני שיכור.”
הנערה אמרה, “אתה לא שיכור.”
“דווקא כן,” אמר הנער.
האיש הפך את התקליט והנער אמר, “באמת.”
“תרקוד איתי,” אמרה הנערה לנער ואחר לאיש, וכשהאיש קם, היא באה אליו כשזרועותיה פתוחות לרווחה.
 
“האנשים האלה שם, הם מסתכלים,” אמרה.
“זה בסדר,” אמר האיש. “זה הבית שלי,” אמר.
“שיסתכלו,” אמרה הנערה.
“בדיוק כך,” אמר האיש. “הם חשבו שהם ראו כאן כבר הכול, אבל את זה הם עוד לא ראו, נכון?” אמר.
הוא חש בנשימתה על צווארו.
“אני מקווה שהמיטה שלכם מוצאת חן בעינייך,” אמר.
הנערה עצמה ואחר פקחה את עיניה. היא דחקה את פניה אל תוך כתפו של האיש. “אתה בטח מיואש או משהו,” אמרה.
 
כעבור שבועות היא אמרה: “הטיפוס הזה היה בערך בגיל העמידה, כל הדברים שלו שמה בחוץ בחצר. בלי הגזמה. השתכרנו כהוגן ורקדנו. בחניה שלו. הו, אלוהים. אל תצחקו. הוא השמיע לנו תקליטים. תסתכלו על הפטפון הזה. הטיפוס המבוגר הזה נתן לנו אותו. וכל התקליטים המחורבנים האלה. אתם מוכנים לראות את הזבל הזה?”
היא דיברה בלי הפסקה. היא אמרה לכולם. היה בזה עוד, והיא השתדלה להוציא את זה החוצה עד הסוף. אחרי זמן־מה היא חדלה להשתדל.