המאבק שלי 2 – גבר מאוהב

כשקרל אוּבֶה משוטט ברחבי שטוקהולם עם בתו הבכורה בעגלה בזמן שאשתו משלימה את לימודיה, הוא לא מרגיש שהוא מוסיף משהו לחייו או מעשיר אותם –
נהפוך הוא. ברגעים אלו הוא מרגיש שאבד לו דבר מה; אותו החלק שקושר אותו לגבריות שלו. שנים ספורות לאחר מכן, כשהוא דוחף את העגלה שבתוכה ישן בנו השלישי ושקיות כבדות עם מצרכים משתלשלות ממנה, שאלת הגבריות או איך הוא נתפס בעיני אחרים כבר לא מטרידה אותו. רק הצורך לנהל את משפחתו באופן יעיל מניע אותו הלאה.
אבל הסיפור של קרל אובה מתחיל עוד הרבה קודם, כשהוא מחליט להיפרד מאשתו הראשונה ומכל מה שמוכר לו באוסלו ולהתחיל מחדש את חייו בשטוקהולם. בעיר הזו, שלא תמיד מובנת לו, ולטעמו מאורגנת ושמרנית עד זרא, הוא יוצר קשר עמוק ותחרותי עם סופר בשם גייר, ושם הוא מתקרב גם ללינדה, משוררת יפהפייה ולא יציבה שלכדה את תשומת ליבו כבר כמה שנים קודם לכן.
גבר מאוהב, הספר השני בסדרת “המאבק שלי“, הוא קודם כול סיפור אהבה מפוכח המסופר ברזולוציה גבוהה מנקודת מבטו של קרל אובה, הפוגש במי שתהפוך להיות אשתו הנוכחית, ותוהה על התקופה הארוכה והדרמטית שעברה עליו לפני שהפכו להיות זוג. אבל גבר מאוהב מספר גם הרבה סיפורים אחרים, העוסקים בתקופת ההתחפרות וההלם שמלווה את ההורות הראשונה, בשגרת היומיום ובחופשות הנכספות שמתרסקות, בסכסוכי שכנים שמגיעים למבוי סתום ובחוויה החוזרת והנשנית של דחיפת עגלה בכל רחבי שטוקהולם, כשלמעשה הדבר היחיד שאליו הוא מתאווה זה פינה משלו וזמן לכתוב את ספר ההמשך לספרו הקודם שהצליח.
קרל אוּבֶה קְנַאוּסְגוֹרְד הוא ללא עוררין הסופר הנורווגי המדובר ביותר כיום. הוא היחיד שזכה אי פעם בפרס המבקרים הנורווגי על ספר ביכורים שפירסם. סדרת הספרים “המאבק שלי“ בת ששת הכרכים שחיבר (העומדים גם כל אחד בפני עצמו) זכתה בפרסים חשובים, הוכתרה על ידי מבקרים בעולם כולו כיצירת מופת מודרנית והיא מתורגמת לעשרות שפות.
הכרך הראשון בסדרה, ‘מוות במשפחה‘, שזכה בפרס ברגה היוקרתי, ראה אור אף הוא בהוצאת מודן.

מקט: 4-20-53200

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

29 ביולי, 2008

הקיץ היה ארוך, והוא עוד לא נגמר. ב-26 ביוני גמרתי את הכרך הראשון של הרומן, ומאז, במשך למעלה מחודש, וָנְיָה והיידי היו בחופשה מהגן, על כל המשתמע מכך. שגרת היומיום נעשתה אינטנסיבית מאי־פעם. מעולם לא הבנתי את הטעם בחופשה, מעולם לא חשתי צורך בחופשה, תמיד היה לי חשק רק לעבוד עוד ועוד. אבל אם צריך – אז צריך. את השבוע הראשון היינו אמורים לבלות בבקתת הנופש שלינדה שיכנעה אותי לרכוש בסתיו שעבר כדי שתשמש מקום לכתיבה כמו גם מקום לבילוי בסופי השבוע, אבל אחרי שלושה ימים התייאשנו וחזרנו העירה. לרכז שלושה ילדים קטנים ושני מבוגרים בשטח קטן – מוקפים באנשים נוספים מכל עבר, בלי שום דבר לעשות חוץ מלעשב את חלקת הגינה ולכסח את הדשא המקיף את הבקתה – אינו בהכרח רעיון טוב, במיוחד לא אם האווירה השוררת בינינו היתה צורמת מלכתחילה. במהלך שהותנו שם היו לנו כמה ריבים קולניים, להנאתם של השכנים, סביר להניח, ובשל התחושה הקלסטרופובית שהשרו עלי מאות חלקות הגינה המטופחות בקפידה וכל האנשים הזקנים, העירומים־למחצה, נעשיתי רגזני. הילדים קולטים מצבי רוח מעין אלה וממהרים לחקותם, במיוחד וניה – היא מגיבה כמעט מייד לשינויים בנימת הדיבור ובדרגת העֲצימוּת, ואם אלה יוצאים מכלל שליטה, היא מתחילה לעשות את הדבר שאנחנו הכי פחות אוהבים ואשר מוציא אותנו מדעתנו ברגע שהוא נמשך די זמן. מאחר שאנחנו מתפקעים מרוב תסכול מלכתחילה כמעט שאין לנו כל אפשרות להתגונן, ועכשיו זה מתחיל: צרחות וצעקות ואומללוּת. בשבוע שלאחר מכן שכרנו מכונית ונסענו לשְיוֹרְן, ליד יֶטֶבּוֹרג. חברתה של לינדה, מיכּאלה, הסנדקית של וניה, הזמינה אותנו לבית הקיץ של החבר שלה. שאלנו אותה אם היא יודעת מה פירוש הדבר לארח שלושה ילדים ואם היא לגמרי בטוחה שהיא רוצה שנבוא, אבל היא אמרה שכן, היא חשבה שתאפה עם הילדים ותיקח אותם לשחות ולצוד סרטנים כדי שיהיה לנו קצת זמן לעצמנו. ואנחנו נפלנו בפח. נסענו לשיורן שבקצה חבל הארץ שנופיו דומים להפליא לנופי אזור סֶרלָנדֶה שבו גדלתי, חנינו מחוץ לבית הקיץ, והסתערנו עליו עם כל הילדים וכל התיקים ושאר החפצים שלנו. הכוונה היתה להישאר שם שבוע, אבל כעבור שלושה ימים בלבד ארזנו את חפצינו, הִטְעַנּוּ את התיקים על המכונית ונסענו חזרה דרומה, להקלתם הגלויה של מיכּאלה ואֶריק.

אנשים שאין להם ילדים, ולא משנה כמה הם בוגרים ואינטליגנטיים, מבינים רק לעיתים נדירות במה זה כרוך, על כל פנים ככה זה היה איתי עד שנולדו לי ילדים. מיכאלה ואריק הם אנשי קריירה, מאז הכרתי את מיכאלה היא החזיקה אך ורק בתפקידים בכירים בתחום התרבות, ואילו אריק מנהל איזה ארגון חובק עולם שבסיסו בשוודיה. אחרי השהות בשיורן עמד לנסוע לפגישה בפנמה ומשם יחזור לאירופה וימשיך את חופשתו עם מיכאלה בפרובנס, כי ככה נראים החיים שלהם, המקומות שאני רק קראתי עליהם פתוחים בפניהם. לתוך זה פרצנו כאמור עם המגבונים הלחים והחיתולים שלנו, יוֹן שזוחל בכל מקום, היידי ווניה שמתקוטטות וצורחות, צוחקות ומייבבות, שאף פעם אינן אוכלות ליד השולחן, אף פעם לא עושות מה שאומרים להן, בכל אופן לא כשאנחנו בחברת אנשים ובאמת רוצים שתתנהגנה יפה, כי הן חשות בזה. ככל שיש לנו יותר מה להפסיד כך הן פחות צייתניות, ואמנם בית הקיץ היה גדול ומרווח, אבל הוא לא היה גדול ומרווח מספיק כדי שאפשר יהיה להתעלם מהן. אריק העמיד פנים שהוא לא חושש לגורל הרהיטים והחפצים בבית, הוא רצה להצטייר כנדיב וחביב לילדים, אבל שפת גופו סתרה אותו ללא הרף, הזרועות הללו שנשארו צמודות לגופו, האופן שבו מיהר כל הזמן להחזיר דברים למקומם, והמבט המרוחק כל כך בעיניו. הוא היה קרוב לחפצים ולמקום שהכיר כל חייו, אבל מרוחק מאלה שאיכלסו אותו בימים אלה, הוא הסתכל עליהם בערך כפי שמסתכלים על חפרפרות או על קיפודים. הבנתי אותו, וחיבבתי אותו. אבל מצד שני הבאתי איתי את כל המטען הזה, ומפגש אמיתי בינינו לא היה אפשרי. הוא רכש את השכלתו בקיימברידג’ ובאוקספורד ועבד כמה שנים כברוקר בעולם הפיננסים בלונדון, אבל כשהוא ווניה יצאו לטייל על גבעה ליד הים הוא הניח לה לטפס בחופשיות כמה מטרים לפניו בעוד הוא עומד בלי ניע ומתפעל מהנוף, בלי להביא בחשבון שהיא רק בת ארבע ואינה מסוגלת להעריך סכנות בכוחות עצמה, ולכן, כשהיידי תלויה על זרועי נאלצתי לרוץ לראש הגבעה ולקחת פיקוד. חצי שעה אחר כך, כשהתיישבנו בבית־קפה, רגליי נוקשות אחרי הטיפוס המהיר על הגבעה התלולה, ביקשתי ממנו לתת ליון חתיכות לחמנייה שהנחתי לצידו מאחר שעלי לשים עין על היידי ווניה בשעה שאני מזמין להן אוכל, והוא הינהן, אין בעיה, אאכיל את יון, אבל הוא לא קיפל את העיתון שקרא בו, הוא בכלל לא הרים ממנו את העיניים ולא שם לב שיון, במרחק חצי מטר ממנו, נעשה יותר ויותר נסער ולבסוף צרח עד שפניו האדימו מרוב תסכול על כך שחתיכת הלחמנייה שכל כך רצה מונחת ממש לנגד עיניו, אבל לא בהישג ידו. המצב הכעיס את לינדה, שישבה בקצה האחר של השולחן, ראיתי את זה עליה, אבל היא ריסנה את עצמה, לא העירה דבר, חיכתה שנצא ונוכל לדבר בארבע עיניים, ורק אז אמרה לי שאנחנו צריכים לנסוע הביתה. עכשיו. בהיותי מורגל לגחמותיה אמרתי לה לשתוק ולא להחליט החלטות כאלה כשהיא כל כך חמוצה. דבריי כמובן הרגיזו אותה עוד יותר, וכך המשכנו עד שלמחרת בבוקר התיישבנו במכונית ונסענו משם.

השמיים הכחולים הרחבים מעל הנוף חסר החשיבות וסחוף הרוחות, שעם זאת היה יפה להפליא, בתוספת שמחתם של הילדים והעובדה שישבנו במכונית ולא בתוך קרון רכבת או במטוס – אופני הנסיעה הרגילים שלנו בשנים האחרונות – כל אלה שיפרו את האווירה. אבל זמן קצר אחר כך שוב גבר המתח, כי הרעב החל להציק והמסעדה שמצאנו ושלידה עצרנו התגלתה כחלק ממועדון יאכטות, אבל, אמר לי המלצר, אם רק נחצה את הכביש נגיע העירה ושם, במרחק של כחמש־מאות מטרים לעבר המרכז, יש מסעדה נוספת. ואכן כעבור עשרים דקות מצאנו את עצמנו על גשר גבוה וצר שעומס התנועה בו רב, רעבים, גוררים שתי עגלות תינוקות, ולפנינו אזור תעשייה ותו לא. לינדה רתחה מזעם, עיניה היו שחורות, אנחנו תמיד מגיעים למצבים כאלה, סיננה מבין שיניה, זה לא קורה לאף אחד אחר, אנחנו לא מצליחים בשום דבר, עכשיו היינו אמורים לאכול יחד, כל המשפחה, זה היה יכול להיות נחמד, ובמקום זאת אנחנו צועדים כאן ברוח הקרה על גשר מחורבן, מוקפים במכוניות שועטות ובאדי פליטה. האם ראיתי פעם משפחות אחרות עם שלושה ילדים מסתובבות ככה? המשכנו בדרך שבסופה ניצב שער ברזל ועליו סמלה של חברת אבטחה. על מנת להיכנס לעיר, שנוסף על הכול נראתה מרופטת ועצובה, היה עלינו לעבור דרך נוף תעשייתי במשך חמש־עשרה דקות לפחות. רציתי לעזוב את לינדה כי היא תמיד מתלוננת, היא תמיד רוצה משהו אחר, מעולם לא עשתה משהו כדי להשיג אותו, רק התלוננה, התלוננה, התלוננה, אף פעם לא קיבלה את המצב כמות שהוא, וכשהמציאות לא תאמה את הציפיות היא תמיד האשימה אותי, בדברים קטנים כמו בגדולים. בסדר, אבל גם אם היינו נפרדים באותו הרגע, הלוגיסטיקה שבה ואיחדה אותנו, היו לנו מכונית אחת ושתי עגלות תינוקות, ולכן לא היתה ברירה אלא להעמיד פנים שהדברים שנאמרו בכל זאת לא נאמרו, לדחוף את העגלות המוכתמות והרעועות על פני הגשר ולחזור למועדון היאכטות המטופח, לזרוק אותן במכונית ולקשור את הילדים במושבי הבטיחות ומשם לנסוע לסניף מקדונלדס הקרוב שנמצא בתחנת דלק ליד מרכז יטבורג. התיישבתי שם על ספסל בחוץ לאכול את הנקניקייה שלי בזמן שווניה ולינדה ישבו במכונית ואכלו את שלהן. יון והיידי ישנו. את הביקור המתוכנן בלִיסֶבֶּרְג ביטלנו, לנוכח האווירה ששררה בינינו עכשיו זה רק יחמיר את המצב, אבל כמה שעות אחר כך עצרנו באופן לא מתוכנן באתר בילוי זול שנבנה בחופזה, ‘ארץ האגדות’ שמו. כל המתקנים בו היו מהאיכות הירודה ביותר. תחילה לקחנו את הילדים ל”קרקס” קטן שהיה מורכב מכלב שקפץ דרך טבעות בגובה הברך, אישה חסונה בעלת מראה גברי, ככל הנראה ממקום כלשהו במזרח אירופה, לבושה בביקיני, שזרקה את אותן טבעות באוויר וניענעה אותן סביב מותניה, תרגילים שכל הבנות בכיתה שלי בבית־הספר היסודי ידעו לעשות, וגבר בהיר שיער בגילי, נעלי שפיץ לרגליו, טורבן לראשו וצמיגי שומן רוטטים מעל מכנסי השרוואל שלו שמילא את פיו בבנזין וירק אש ארבע פעמים לעבר התקרה הנמוכה. יון והיידי נעצו בו מבטים עד שעיניהם כמעט יצאו מחוריהן. וניה חשבה רק על דוכן הפרסים שעליו דילגנו, דוכן שבו אפשר לזכות בבובות פרווה של חיות, היא משכה כל הזמן בזרועי ושאלה מתי ההצגה נגמרת. מדי פעם העפתי מבט בלינדה. היא ישבה כשהיידי על ברכיה ודמעות בעיניה. כשיצאנו משם והתחלנו לרדת לכיוון גן השעשועים הקטן, דוחפים איש את עגלת התינוקות שלו, חולפים על פני בריכה גדולה ובה מגלשת מים ארוכה שבראשה התנשא טרול ענקי שגובהו אולי שלושים מטרים, שאלתי אותה למה.