החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

היהודי היפה

מאת:
מערבית: יהודה שנהב | הוצאה: | 2017-01 |

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

הרומן היהודי היפה שייך לגל החדש של ספרות שהתפתחה בעשורים האחרונים בעולם הערבי ועוסקת ביהודים־ערבים, שהיוו בעבר חלק בלתי נפרד ממנו. הרומן מגולל את סיפור האהבה המפתיע הנרקם בין פַאטִמָה, בתו של המופתי בכפר קטן, לבין סאלם היהודי, בנו של חרט הכפר, על רקע התסיסה המשיחית־שבתאית בתימן של המאה השבע עשרה וערעור היחסים בין היהודים למוסלמים שבא בעקבותיה. אלמֻקרי מתאר את היחסים המורכבים בין היהודים למוסלמים, יחסים שנעים בין סימביוזה לדחייה ומתגלמים בצורה המובהקת ביותר בשם הרומן, אשר מבטא בעת ובעונה אחת פחד קמאי ומשיכה ארוטית כמעט אל היהודי.

עלי אלמֻקרי נולד בשנת 1966 בעיירה חמרה שבדרום תימן, והפך לעיתונאי חשוב בתימן. במקביל פיתח קריירה ספרותית משגשגת, בתחילה בתחום השירה ובשנים האחרונות גם בפרוזה. ספריו זכו להערכה רבה ושניים מהם, טעם אסואד ראאחה סודאא [טעם שחור ריח שחור] ואליהודי אלחאלי, אף נכללו ברשימת הספרים של פרס בוקר הערבי.

יהודה שנהב־שהרבני הוא פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב. בין תרגומיו האחרונים: פנים לבנות (2014) ומסעו של גאנדי הקטן (2016), שניהם מאת אליאס ח'ורי, וכן הזיכרון שוחח איתי והסתלק (2015) מאת סלמאן נאטור. בימים אלה הוא מסיים לתרגם רומן נוסף מאת אליאס ח'ורי, ילדי הגטו.

 

“מלאכת התרגום של יהודה שנהב־שהרבני היא מעשה של חסד. היא חושפת בפעם הראשונה בפני הקורא הישראלי דובר העברית רומן שנכתב בערבית בתימן.”

מקט: 978-1-61838-757-8
מסת"ב: 978-1-61838-757-8
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


 

1.

שנת אלף וחמישים וארבע למניין המוסלמים נכנסה לתוקפה.  במהלכה, בחשרת סופות הזמן וטלטלות המוות, החלטתי להעלות על הכתב את הסיפור אודות פַאטִמָה — עד לאותה שנה שבה התחתנתי כשבלבי חלום, שהתחיל בתקווה והסתיים באסון.

הכול התחיל לפני שבע שנים, עת ביצעתי עבודות בשירות משפחתה ובתמורה הוענקו לי ברוחב לב לחם, תירס ודברי מתיקה. כאשר נדרשתי לכך בפעם הראשונה, לא היה לי כל חשק ללכת לשם. באותו זמן ביליתי את רוב עתותיי עם חברי החדש — גור הכלבים שסחבתי בהרף עין מאמו באחת הסמטאות וקיצצתי בתער את קצוות אוזניו. קראתי לו עַלוּס.

רק בפעם השלישית התאפשר לי לקחת אתי את הכלב לביתו של המופתי, כפי שהיה מקובל לכנותו בכפר רִידָה. באותו יום הורה לי אבי לשאת לשם עצי הסקה. אמי איגדה צרור מן הזרדים אשר אספתי מוקדם יותר על רכס ההר, ערמה אותם על ראשי והידקה אותם בענפים שפשטה מן העצים. גררתי אתי לשם את חברי הכלב, אשר הליכתו הפכה מהוססת בכל עת שהבחין במשהו מסעיר. בחברתו לא חשתי בעול המשא שעל ראשי כמו בפעמים הקודמות.

נדמה היה אֻמָּת אלראוף אדישה כלפיי, כפי שהייתה אדישה כלפי חברי אשר ישב והמתין לי כל העת מול פתח ביתם. כהרגלה הייתה זו אחותה פַאטִמָה אשר פתחה את הדלת, לאחר ששמעה אותי מכריז "הוי המאמינים, יא בני הבית." היא העלתה אותי אל גג הדיוטה השלישית, שם בישלו את האוכל ואפו את הלחם, ושם גם הנחתי את משאי.

כאשר נפקחו מעט עיניי, המתגברות על הכאב ועל דקירות הענפים בראשי, הבחנתי בחיוכיה ששוטטו ברחבי החדר. היא לא הזדרזה להעניק לי את התמורה לעבודתי כפי שנקבו מבעוד מועד אביה, אמה, או היא עצמה. תחילה היא נהגה לרומם ולשבח את העבודה שביצעתי: "כזהו מנהג הגבר, הוא ולא אחר." אחר כך הפנתה את הברכות ישירות אליי: "יברכך אללה, יברכך ויחזקך. ישמור אותך. ישמור."

יותר מכל שימחה אותי ברכתה "יאריך אללה את עלומיך ויביא שמחה לחייך," שבה שיבחה אותי על שהתבגרתי והפכתי לעלם צעיר, בעוד כל האחרים דאגו להבהיר לי שאני קטן ממנה. "היא מבוגרת ממך בחמש שנים," אמרה לי אמי כאשר הייתי בן שתים עשרה.

לעתים הגישה לי פַאטִמָה כוס תה ולטשה עיניה ממושכות בפניי. לא ידעתי מה עורר את התפעלותה משום שלא אמרה דבר. במקום זאת היא אספה את ראשי בין ידיה והצמידה אותו למותניה. פעמים אחרות היא רכנה מעליי עד שחזה התחכך בראשי ולחשה: "מה קרה לך?… מה קרה לך?"

 

2.

בוקר אחד הפתיעה אותי פַאטִמָה והודיעה לי שהחל מיום המחרת היא תלמד אותי קרוא וכתוב. היא ביקשה שאשהה במחיצתה בכל יום בשעות הבוקר.

"לא מלמדים אצלכם קרוא וכתוב, יא יהודי יפה?"

דבריה הביכו אותי. היא אמרה אותם בקול רך ובדרך־עָגָב, שלא הורגלתי אליהם. היא כינתה אותי היהודי היפה, משל הייתי היהודי שלה. משכתי בכתפיי בתמיהה על השאלה. האמת היא שלא הבנתי את משמעות המילים קרוא וכתוב.

בבית, כאשר שאלתי את אבי, הוא הסביר לי שדברי התפילה שדקלם בבית הכנסת התגלו בכתבים עתיקים. המשכילים העתיקו אותם על גבי לוחות, קלפי עור וניירות — כדי שיקראו בהם מי שקריאתם רהוטה. אבי אינו נמנה עליהם, כפי שאמר, אולם הוא נכח בתפילות והקשיב לדברי הפיוט והמזמור של האחרים, שאותם שיננו בעקבות אבותיהם.

הוא נראה מופתע ותמה כאשר סיפרתי לו על הרעיון ללמוד קרוא וכתוב אצל בת המופתי. תחילה בחן אותי ממושכות אולם לא אמר דבר. לאחר מספר רגעים שמעתי אותו ממלמל לעצמו מספר משפטים בלתי מובנים. בלילה הוא הבהיל אותי בשנתי: "הסכת ושמע. לך אצלם ולמד קרוא וכתוב. זה טוב, יפה ומתקבל על הדעת. אבל… השגח. הישמר שלא ללמוד את דתם ואת הקוראן שלהם. יא בני, הם מוסלמים ואנחנו יהודים. אתה מבין אותי?"

הנדתי בראשי בחיוב. בבוקר שלמחרת, לאחר שחזר והשמיע לי את אותם הדברים עצמם, הוא הושיט לי תיק עור עטוף בצמר כבשים. בתוכו היו לוח אבן חלק לכתיבה, קסת מקרמיקה עם נוזל חום־בהיר וגֶזֶר עץ מְחֻצָּץ לכתיבה. אחר כך הושיט לי גם פיסת בד משי שהֻבְטְּנָה בכותנה, כמו כרית קטנה, שאותה מרטיבים על מנת למחוק את הלוח.

אותות השמחה ניכרו בבירור על פניה של פַאטִמָה כשקיבלה אותי באותו בוקר בפתח ביתה. היא הובילה אותי לטרקלין ארוך שנקרא הדיוואן ושם ישבנו פנים אל פנים. היא התחילה לכתוב על הלוח: "ס (س)… א (ا)… ל (ل)… ם (م)… סאלם (سالم)." אהבתי לשמוע את הברות שמי נפלטות מבין שפתותיה. הרגשתי כמי שגילה את שמו ואת עצם קיומו בפעם הראשונה. אחר כך היא אחזה בידי ולימדה אותי לחרוט את האותיות שאותן הגיתי בקול רם בעקבותיה.

כאשר סיימתי היא שיבחה אותי: "יפה… יפה… יא פיקח." היא הוסיפה בעודה מחייכת: "עכשיו, מה אתה מעדיף? שאכתוב סאלם היהודי, או סאלם היפה? או שמא היהודי היפה. מה דעתך?" נכלמתי ולא ידעתי מה לומר. הרכנתי את ראשי עד שעיניי נפרדו מעיניה. היא ענתה במקומי: "היהודי היפה! אני יודעת שאתה אוהב שאקרא לך היהודי היפה." היא התחילה ללמד אותי בעל פה את אותיות שמי וכינויי החדש, וחזרה עליהם במקצב של שירה.

כך היה מדי בוקר. תחילה היא לימדה אותי את האלפבית, מן האות "אלף" (ا) עד האות האחרונה "יא" (ي). אחר כך הסבירה לי כיצד לחבר שתי אותיות (اي, يا), או יותר, כדי ליצור מילה אחת שלמה: "אב (أَب), אם (أُمّ), בן־חורין (حُرّ), חיבה (وُدّ), אהבה (حُبّ)…"

כאשר ניסיתי לכתוב ולקרוא מילים שלמות, היא שלפה ספר עם כתב חרוט בדיו צבעוני ודרשה ממני לקרוא. לנגד עיניי התרוצצו נקודות רבות, מילים מקושטות ואותיות המשורגות זו בזו — שרק בלבלו אותי.

למען האמת, כלל לא יכולתי לעקוב אחר המילים הכתובות, אולם כאשר שמעתי אותן מתנגנות בקולה של פַאטִמָה, הן ננצרו בזיכרוני. הצלחתי לזכור בבהירות את ניגון קולה, שכן היא ביטאה את המילים בהטעמה מפתיעה ששבתה את לבי. המשכתי לדקלם את הדברים בעקבותיה, באותה הטעמה עצמה, בין אם ישבתי במחיצתה, הלכתי בדרך, או כששהיתי בבית:

"[אשבע] בשמש ובאורה, ובלבנה העולה אחריה, וביום בְּגַלוֹתו את אורה, ובלילה אשר יכסהו, ובשמיים ובמי שכוננם, ובארץ ובמי שפרשה, ובנפש ובמי שעיצבה."

אחר כך הטעמתי משפטים נוספים שזכרתי:

"[אשבע] באור היום, ובלילה היורד, לא נטשך ריבונך ולא מאס בך. אחריתך תהיה טובה לך מראשיתך, ולבסוף יעניק לך ריבונך וישבע רצונך. הלא מצאך יתום ואספך, ומצאך תועה והדריכך, ומצאך נזקק והעשירך. לכן את היתום לא תעשוק, ואת הקבצן לא תסלק. אשר לחסד ריבונך, עליו סַפֵּר."

אבי, אשר שמע את אשר דקלמתי, כמעט ויצא מדעתו. הוא קם והתיישב, בא והלך ואחר כך צרח: "הוי אלוהים. אללי." אמי ניסתה להרגיעו ולהבין את סיבת הצרחות: "מה כבר קרה? הוא מדקלם שירים בערבית עם מילים יפות כמו שמש, ירח, ופרנסת האל ליתום."

הוא צרח לעברה: "מה הוא? מה את אומרת, יא זונה? זה הקוראן. זו דת האסלאם. הם משחיתים את הילד. הם משחיתים את בן היהודי. את בן היהודי. הוי אלוהים. אללי."

לכששמע שכננו אסעד את הצרחות, הוא קרא לאבי מגג ביתו: "מה קרה, יא נִקָּאש? מה קרה לך?" לא עברו רגעים אחדים והוא דחף את דלת ביתנו ונכנס פנימה, כולו מרחרח. מאז אותו יום נודע הדבר בכל רחבי השכונה היהודית. מעשיה של פַאטִמָה הציתו אש, למרות שלא עשתה דבר. היא פשוט לימדה אותי קרוא וכתוב.

 

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “היהודי היפה”