העלילה נפתחת במסע של גבי ליוון ובמפגש תמוה בינו ובין אריס, צעיר יווני נוצרי־אורתודוקסי המגלה עניין בברית הישנה וביהדות. בין […]
במשנה זהירות הפך גבריאל במעטפה מצד אל צד ולא האמין למראה עיניו. בתוכה היה מונח מכתב מאריס היווני.
בס”ד
לגבי היקר, שלומות.
סוף מעשה במחשבה תחילה. אני יושב פה על גבעת הטרשים, רועה את עדרי הקטן וצופה אל פני ביתך בתל אביב. וכפי שאתה הדרכת אותי ושמרת עליי בניכר, כן אני שומר עליך מכאן, מהרי השומרון, נחלת עם ישראל חי וקיים…
הזוי. אריס כותב מהשומרון? ממתי הוא בארץ, ואיך בכלל הגיע לשם? והרי הוא רק התעניין ביהדות.
בעודו קורא בכתב היד של אריס צפו מחשבותיו בזמן ובמרחב והפליגו אל הים, אל העבר, אל צפירה עמומה של האונייה פיראוס, שפילסה לה נתיב ימי מנמל חיפה אל הים הפתוח. על מעקה סיפונה נשען גבי במלוא קומתו. שפעת שערו התבדרה ברוח ועיניו סונוורו מבוהק קרני השמש על פני הים, שמימיו נצצו באלפי ריבוא ריצודים. הוא החל את דרכו הימית אל ערש הדמוקרטיה ואל התואר השלישי לאחר שבקיץ האחרון סיים בהצטיינות תואר שני באוניברסיטת תל אביב במסגרת לימודים קלסיים וזכה למלגת לימודים מטעם ממשלת יוון. את המלגה העניק לו נספח התרבות של יוון בישראל.
על הרציף עוד יכול היה להבחין בחברתו רז בשמלתה הצהובה, שהבליטה את גזרתה החטובה והעניקה לה גזרה גבוהה למראית עין. היא הייתה בשיא פריחתה הנשית, בשיער חום שגלש ועיטר את פניה היפים ואת עיניה הירוקות. היא למדה תולדות האומנות. הם נפגשו בשיעור “התפתחות הפיסול מהארכאי עד ההלניסטי ביוון העתיקה”, והקשר ביניהם הפך לקשר כמעט מיתולוגי של נאמנות על רקע האווירה המינית החופשית ששררה בקמפוס התל אביבי. הוא התאהב בה, אך היא לא הקלה עליו את החיים בטרם נענתה לו. משנענתה כינה אותה “הקלסיקה שלי”. חיזוריו אחריה צמצמו את לימודיו למינימום ההכרחי, והוא דחה חלק מהבחינות למועד ב’.
רז שלי, כפי שקרא לה בחיבה, נופפה לו לשלום מהרציף. ידיה נעו בהיסוס, וניכר היה בתנועותיה שפרידה זו מותירה בה סימני שאלה רבים. היא התבוננה בעשן האפור המיתמר מארובות האונייה ונמסך אל ענני הסתיו, ועצב ירד עליה מפני שלא השכילה להניאו מלימודים בחו”ל. ואולי, חשבה בליבה רגע לאחר מכן, תעמיד נסיעה זו במבחן אמיתי את הקשר ביניהם. הספינה החלה להתרחק, והחיוך שניסתה לשוות לפניה הלך ונמוג. חלפו רק דקות אחדות, וכבר הרגישה איך הים הגדול החל להפריד ביניהם.
דמותה הלכה והצטמקה לכדי כתם צהוב זעיר. הוא השיב נפנוף לשלום והפריח לה נשיקה באוויר, למרות הסיכוי הקלוש שתוכל להבחין במחווה זו מהמרחק שהאונייה גמאה כבר מן הנמל. ליבו של גבי היה כבד. הוא בהה עוד רגע קט בדמותה הנמוגה, ואחר התיק מבטו מן הרציף, שאף במלוא ריאותיו אוויר ים מלוח ופלט אנחת רווחה קלה. הימים שלפני ההפלגה היו מעיקים קמעה, והעתיד נראה לוט בערפל. תחושת ההקלה נמסכה בתחושות דאגה, אף על פי שהפרידה בנמל לוותה בחיבוקים ובנשיקות.
ערב רד על הים, ועלטה כחולה השתלטה בהדרגה על הסיפון. גבי הרהר ביורדי הים המיתולוגיים של יוון וחשב לעצמו: נראה שיורד ים כבר לא אהיה. כתשע שנים ארך מסעו של אודיסאוס חזרה לאיתקה בתום מלחמת טרויה, שנים של תלאות כנגד אלים, קיקלופים, סירנות, נימפה ולא פחות מכך נגד הים האכזר, ויכול היה להם, ואילו אני רק שעות אחדות על המים ובני מעיי כבר חושבים להתהפך.
מראה דמותה של רז בשמלה הצהובה על הרציף הימי שב אליו, והוא הפליג במחשבותיו אל גיבורי המיתולוגיה היוונית. האם רז תישאר נאמנה לו כמו פנלופה היפה, אשת אודיסאוס?
גבי חש באותו הרגע שהקשר בינו לבין רז חזק דיו ושהיא מאמינה כי הוא ישוב אליה כפי שאודיסאוס שב אל פנלופה. הוא קיווה והאמין, גם ללא הבטחת נאמנות, שאם גברים אחרים יחזרו אחריה היא לא תיעתר להם. ואולי כך קורה רק באגדות, ניעור בו ממחשבותיו בזוכרו את דברי המרצה שלו למיתולוגיה. הוא הבהיר שהאגדות כשמן הן “אגדות” וכי אין לראות בהן תורה מסיני אלא תורה שבעל פה שהנחילו אותה מדור לדור בנוסחים משתנים.
אין עדיין תגובות