החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

נוסק'ה-אזרח לטביה

מאת:
הוצאה: | 2020 | 82 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

29.00

רכשו ספר זה:

הוא צעד בגשם בכיכר האדומה, בלע דמעות של התרגשות, של אושר ושל מרירות. נוסק'ה היהודי, נוסק'ה המנצח, צעד על מרצפות הכיכר האדומה, ולא היה לו שמץ של מושג על גורלה של משפחתו – אימו, אביו ואחותו הקטנה".

נוסק’ה, אזרח לטביה הוא סיפור על דורות קודמים ועל הדור שלנו, על אנשים חזקים שניצחו את פחד המוות ושקבעו את גורל עתידנו. בסיפור מתוארים אירועים מרתקים בברית המועצות, בלטביה ובישראל, החל משנות ה־40 של המאה הקודמת ועד ימינו אנו. הספר מבוסס על קורותיה של משפחה יהודית אחת שהחיים לא הקלו עליה, והוא מגולל את סיפור גבורתה במהלך מלחמת העולם השנייה ובעלייתה לישראל בסוף שנות ה־70 של המאה הקודמת. בספר נוסק’ה, אזרח לטביה יש שילוב של אירועים בדיוניים עם עובדות היסטוריות, המציגים עדות מפתיעה על התנהגויותיהם השונות של בני אדם העומדים בפני מבחנים קשים – חלקם נשארו נאמנים לאמונותיהם ואחרים שינו אותן, חלקם מתו ואחרים שרדו.

מקט: 4-698-792
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
הוא צעד בגשם בכיכר האדומה, בלע דמעות של התרגשות, של אושר ושל מרירות. נוסק'ה היהודי, נוסק'ה המנצח, צעד על מרצפות […]

פרק ראשון

נוסק'ה רצה להיות אזרח לטביה. הוא אהב אותה – את אנשיה, את יערותיה, את אגמיה, את ריח האורנים המחטניים ליד דיונות החול של הים הבלטי ואת מאכלי החלב והים המפורסמים שלה. הוא אהב את לטביה כשהייתה עצמאית בשנות ה־20 וה־30 של המאה שעברה, אהב אותה כשהייתה חלק מברית המועצות והמשיך לאהוב אותה כשהפכה שוב לעצמאית בסוף המאה. נוסק'ה אהב גם את ברית המועצות, הרי הוא היה קומוניסט שנולד למשפחה יהודית ענייה. הוא סבר כי פועלי כל העולם צריכים להתאחד ולגבור על הקפיטליזם העולמי.

נוסק'ה נהג לאהוב בעוצמה. הוא היה מצמיד תווית 'חזק' לכל דבר שעשה, לכל דבר שאליו היה מפנה את מבטו. צעירים רבים יכלו רק לקנא בלחיצת היד שלו כשהגיע לגיל 93. כשהיה מרים את שפופרת הטלפון, תמיד ענה: 'כן, המפקד!' תוך הקרנת אנרגיה ומרץ של לוחם צעיר. גובהו היה ממוצע, עיניו אפורות בגון פלדה, סנטרו כבד, אפו ושפתיו דקים. לולא גובהו ומעין ערפל במבטו העצוב שרמז על מוצאו הלא־ארי, הוא בהחלט יכול היה להידמות ללטבי.

הערפל הזה עזר לו להסתיר את תחושותיו האמיתיות, ולעיתים הבהיל את הכפופים לו, שלא תמיד ידעו למה לצפות ממנהלם הנחוש. אבל זה היה כאשר כבר מזמן לא קראו לו נוסק'ה, אלא נוסון יעקבלביץ', הראש הנצחי של המחלקה לחינוך גופני באוניברסיטה הממלכתית של לטביה.

נוסון יעקבלביץ' עבד באוניברסיטה במשך 25 שנה, מעין שליט כול יכול, כי בברית המועצות התייחסו לספורטאים בכבוד ובאהדה. בתקופתו יצאו מהמוסד החינוכי שבו עבד אלופי אירופה ואלופי עולם. עובדה זו ביססה את מקומו כראש המחלקה לחינוך גופני. ללא ספק, נוסק'ה יכול היה לטעון שחייו ב'תקופת הזהב' של לטביה הסובייטית היו מוצלחים.

אפשר לחלק את חייו של נוסק'ה לשלושה מקטעים. המקטע השני החל בערך בגיל שלושים והסתיים בעת עלייתו ארצה בגיל 57. מקטע זה טמן בחובו את נסיקתו המזהירה במדרגות התהילה – מקומוניסט צעיר וקצין אמיץ בצבא האדום עד לתפקידו בפסגת הפירמידה הניהולית – ראש מחלקה ועובד מצטיין בתחום החינוך הגופני והספורט של לטביה. למרות זאת, גיבורנו למד בדרך הקשה שהפירמידה היא מבנה רעוע. הוא נוכח בכך בשנת 1979, כאשר הכריז בנו יעקב ללא התראה מוקדמת שהוא מתכוון להגר למולדת ההיסטורית של כל היהודים, קרי: לעלות ארצה. הבן הציע להוריו להצטרף אליו, ובכך לקיים את המצווה ההיסטורית של העם היהודי.

נוסק'ה לאו דווקא היה ציוני, אך הוא אהב מאוד את בנו, ולא עלה על דעתו להיפרד ממנו. אחד ממאפייניו היה היכולת שלו להחליט במהירות, בלי לחשוב יותר מדי על תוצאות החלטותיו.

לאחר התייעצות עם אשתו, אידה נתנובנה, שנמשכה כרבע שעה, הוא אמר לבנו ששלושתם – שני ההורים והבן – ייסעו לחזק את מדינת היהודים הציונית. מבין שלושתם, לאידה נתנובנה הייתה המודעות היהודית החזקה ביותר, וכמו כל הנשים היהודיות, היא ידעה היטב מה רצונה – להיות יחד עם בנה ועם בעלה, כלומר: העורף של נוסק'ה היה יציב ובטוח. למגינת ליבו של ראש המחלקה, נהגה המפלגה הקומוניסטית להוציא משורותיה קומוניסטים שהתכוונו לחזק את המדינה הציונית. באסיפת המפלגה, הסביר יו'ר המפלגה קלנינש, שהיה ידיד ותיק של נוסון יעקבלביץ', כי זוהי בעיה פורמלית קטנה שעליה כבודו יצטרך להתגבר.

בסדר היום של האסיפה היה רק נושא אחד – הוצאתו של נוסון יעקבלביץ' משורות המפלגה עקב בקשתו לעלות לישראל.

ראשון הדוברים היה הקולונל פטרוב, ראש המחלקה הצבאית באוניברסיטה:

'למה אתה, נוסון יעקבלביץ', רוצה להחליף את המולדת בארץ ישראל, שכולה גמלים ושממה מסריחה? אתה לא מתבייש? יש לך כאן הכול – קריירה, חינוך חינם לך ולילדיך, כבוד מצד העמיתים – מה חסר לך בחיים? אנחנו שפכנו את דמנו כדי לשחרר יהודים מידי פשיסטים, ועכשיו אתה בורח למדינה ציונית עוינת. בלעדינו כולכם הייתם מתים מזמן. בושה וחרפה', סיכם את דבריו בכעס.

נוסון יעקבלביץ' האדים מאוד ואמר בלחש:

'זה לא אני, זה בני שרוצה לעלות לישראל'.

יו'ר המפלגה התערב:

'ראשית, גם נוסון יעקבלביץ' שפך את דמו בקרבות על הגנת מוסקבה, אני לחמתי שם לצידו. שנית, אתה יודע מה קרה למשפחתו בזמן המלחמה?'

'לא יודע ולא רוצה לדעת. בשבילי עכשיו הוא בוגד במולדת', התפרץ הקולונל.

* * *

ב־13 ביוני 1941, פגש נוסק'ה בן ה־19 את יצחק שפירא, שכנו מדאוגאוופילס, בריגה. יצחק היה סטודנט. הוא נולד למשפחה בורגנית עמידה, אבל משפחת שפירא התרוששה, כי עם עלייתו של השלטון הסובייטי ללטביה בשנת 1939, הולאמה החנות המשפחתית שלהם. משפחתו של נוסק'ה הייתה ענייה, ובזמנו הוא קינא קצת בשפירא העשיר. באותה פגישה, בהיותו חבר בקומסומול1 וצוער בבית הספר של חיל הרגלים בריגה, הוא חש את עליונותו על יצחק.

פעם מיעט יצחק לדבר עם נוסק'ה, ואילו עכשיו הוא חיפש את קרבתו. יצחק היה עצבני, עיניו החומות הקרינו אי־ודאות ושפתיו העבות רעדו מעט:

'שמע, נודע לי מחבר אחד, שמחר… תאר לעצמך, בשבת… הסובייטים יעברו בין הבתים ויגרשו לסיביר את כל מי שהיה בורגני או ציוני או נחשב לא נאמן לשלטון הסובייטי. אולי אתה שמעת משהו ויכול לעזור, כי אני מודאג בקשר לאבא שלי'.

'לא שמעתי כלום', הודה נוסק'ה בכנות.

בתוך תוכו שמח שבא ממשפחה ענייה.

'אגב, הפולנים שלא קיבלו את האזרחות הסובייטית יגורשו גם הם. אבא שלך פולני, נכון?' המשיך יצחק בסרקזם.

'מה פתאום?' החוויר נוסק'ה.

'הפולנים נחשבים לא נאמנים, במיוחד אלה שלא רצו לקבל את האזרחות הסובייטית'.

'אבל אבא שלי אחראי לתחזוקת פסי הרכבת. לא מגרשים את מעמד הפועלים', השיב נוסק'ה בביטחון מופגן.

'אחראי שמאחראי', גיחך יצחק, 'יגידו להם לארוז את החפצים תוך שעתיים, ולך תסביר מי ממעמד הפועלים ומי מיהודי פולין. יותר טוב שתגיד לי, בתור חבר בקומסומול וכמעט קצין בצבא האדום… אולי יש בכירי שלטון שאתה מכיר? זה יעזור יותר מלסמוך על היחס האוהד של מנהלים סובייטיים כלפי מעמד הפועלים'.

נוסק'ה נדהם ומלמל:

'אני לא יודע, לא יודע מה לעשות. נראה. עכשיו אני צריך לחזור מהר לבסיס'.

'טוב, נוסק'ה, הזהרתי אותך ותעשה מה שאתה רוצה עם התודעה היהודית־סובייטית שלך', אמר יצחק.

הצעירים התחבקו. חיבוקם נמשך זמן ארוך מהצפוי מפגישת רחוב סתמית, והם נפרדו והלכו לכיוונים שונים.

נוסק'ה מיהר לבסיסו. הוא פנה למפקד הקורס, לטבי בשם אוזולס, בבקשה לאשר לו ביקור אצל הוריו בדאוגאוופילס עקב מחלת האב. נוסק'ה היה צוער מצטיין ומעולם לא בא בבקשות למפקדיו. אוזולס הסכים ללא היסוס לאשר לצוער הצעיר לבקר את הוריו.

בתוך חמש דקות רץ נוסק'ה לתחנת הרכבת המרכזית. היה לו מזל והוא הספיק להגיע לרכבת לדאוגאוופילס רגע לפני יציאתה מהתחנה. ברכבת נוסק'ה נרדם מייד, הוא הצליח להירדם בכל מצב ולרוב ישן חזק וללא חלומות, כיאה ללוחם צעיר של הצבא האדום. הוא התעורר בפאתי דאוגאוופילס, כשתחושת סכנה מאיימת התעוררה בקרבו.

הרכבת הגיעה כשכבר החשיך, ונוסק'ה צעד במהירות לביתו ברחוב ויאסטורס, שם גרו הוריו יענקל ודורה ואחותו שרה בת השבע.

בעוברו במקומות המוכרים של העיר, נזכר בשנות ילדותו והתבגרותו. היו זמנים… הם נהגו לשחק כל היום ברחוב ובחצרות, לשיר, לחלום, לאהוב. כל הרחוב היה כמו משפחה אחת גדולה – לטבים, רוסים, יהודים – כולם עניים, כולם עובדים בשניים־שלושה מקומות עבודה כדי לגמור את החודש.

יענקל עבד בתחזוקת פסי רכבת, ובערבים עסק בסנדלרות. האצבעות הארוכות והחזקות שלו העידו הן על הצטיינותו במלאכה והן על המבנה הרומנטי של נפשו – כך לפי הסיפור המשפחתי שנתמך גם על־ידי עדויות של שכניו של יענקל ברחוב ויאסטורס. אחרת איך אפשר להסביר את יכולתו להקסים את דורה שלו – בחורה גבוהה, יפת תואר בעלת עיניים כחולות – שעליה חלמו כל חתני העיר?

דורה הייתה צעירה ממנו ב־13 שנה. היו לה ידי זהב והיא התפרנסה מתפירה. יענקל העריץ את אשתו, את שיערה בגוון החום־אגוז, את מותניה הדקים ואת החזה הגבוה – הפרט היהודי היחיד בגופה הנפלא. בדרך כלל, מבטה של דורה היה עצוב מעט ומהורהר. עיניה נצצו רק כשצחקה בקול רם. ברגעים כאלה, דמותה הייתה משתנה והיפהפייה המלנכולית הייתה הופכת לנערה עליזה ומלאת חיים. כל המחשבות האלה עלו בראשו של נוסק'ה כשהתקרב אל ביתו. הדאגה לא עזבה אותו.

הוא נכנס לבית בלי לדפוק על הדלת, בימים ההם נעלו את הדלתות רק בלילות. אחותו הקטנה קפצה עליו מייד. היא הייתה העתק מושלם של אימו – ארוכת רגליים, שחורת עיניים, צוחקת וסותמת את פיה רק כשהיא ישנה.

'נוסק'ה, נוסק'ה הגיע!' צעקה שרה.

הוריו ישבו ליד השולחן והחליפו מבטים. בו־זמנית שאלו:

'מה קרה?'

'העיפו אותך מהקורס?' שאלה דורה, ותקווה קלה נשמעה בקולה.

היא מעולם לא אהבה את חלומותיו של בנה להיות קומוניסט וקצין בצבא האדום, אבל לא העזה להתנגד לרצונותיו. לעומתה, יענקל תמך תמיד בכוונותיו של בנו לבחור בקריירה צבאית, ובמיוחד להיות קצין. לאחר שסיים שבע שנות לימוד בבית ספר, כאשר החל נוסק'ה לעבוד כשוליית פרוון בבית מלאכה של גלר והצטרף לשורות הקומסומול המחתרתי של לטביה, תמך יענקל בלב שלם בבחירותיו של בנו. בדומה לנוסק'ה, הוא האמין בצדקת הדרך הקומוניסטית. בשנת 1940, כאשר הוכרז השלטון הסובייטי בלטביה, היו נוסק'ה ויענקל מאושרים מאוד. נוסק'ה קיבל את ברכתו של אביו לעבור לריגה כדי ללמוד שם בבית הספר של חיל הרגלים. עתידו של בן המשפחה הענייה נראה אטרקטיבי ורומנטי – קצין צעיר בשירות רעיונות הקומוניזם.

'מה פתאום העיפו?' ענה נוסק'ה לאימו. 'הם לא יעיפו אותי, אל תקווי. אני שם בין המצטיינים', אמר בגאווה.

'טוב, בטח שאתה בין הטובים', לחשה אימו וחיבקה את בנה. 'תאכל? אני הכנתי בדיוק קציצות עוף ופירה תפוחי אדמה – כל מה שאתה אוהב'.

הדאגה בליבו של נוסק'ה התאיידה ממגע ידיה העדינות של האם. הם אהבו זה את זה אהבה גדולה, אף שמעולם לא הביעו אותה בפומבי. דורה סיפרה לעיתים לחברותיה כיצד בנה כועס או צוחק, עד כמה ידיו ואצבעותיו חזקות, עד כמה הליכתו בטוחה ויציבה, ואיך הוא מנגן במנדולינה ושר בקול בריטון נעים. כשניגן, ברקו עיניו האפורות והקפואות של נוסק'ה בחמימות ובתום של סייח צעיר.

נוסק'ה, בתורו, יכול היה להביט ארוכות באימו הצעירה בלי לומר מילה. די היה במבטו המעריץ כדי להבין מה הוא מרגיש.

'בטח שארצה לאכול קציצות עם פירה', אמר בשמחה.

בבסיסו הגישו להם בדרך כלל דייסה, ירקות חסרי טעם ועוף.

הוא התיישב ליד הוריו. שרה התיישבה על ברכיו ואימו החלה לערוך את השולחן.

באותו רגע נשמעה דפיקה על הדלת, וללא המתנה לתשובה נכנסו בזה אחר זה שלושה גברים. שניים מהם היו קציני הצבא האדום והשלישי, בבגדים אזרחיים, היה אדם שנוסק'ה הכיר – ויקטור שורין היהודי, ראש ארגון הקומסומול של דאוגאוופילס.

* * *

האווירה בישיבת המפלגה התחממה, מייד לאחר שהקולונל פטרוב האשים את נוסון יעקבלביץ' הנכבד בבגידה במולדת. נוצרו שני מחנות: לטבים אוהדי נוסון יעקבלביץ' שקינאו בו בחשאי על ההזדמנות לעזוב את ברית המועצות; ורוסים – קומוניסטים מזדקנים שלא אהבו הן את הלטבים והן את היהודים. בחילופי הדברים לקחו חלק כמעט כולם, למעט שני יהודים: נוסון יעקבלביץ' ובוריס לאונידוביץ', מרצה למתמטיקה שימושית, שלא פתח את פיו מתחילת הישיבה. נוסון יעקבלביץ' חש כאב בגלל מה שהתרחש סביבו. אחרי עשרים דקות הוא קם לפתע ואמר:

'חברים, אני רוצה לומר שגם לטביה וגם ברית המועצות וכולכם פה יקרים לי מאוד. אף פעם לא הייתי ציוני, ואני עולה לישראל אך ורק כדי להיות קרוב לבני האהוב. לשם כך אני עוזב את ביתי, את הקריירה שלי, את העמיתים. תבינו שאיני יכול לנהוג אחרת', סיכם, והכאב נשמע בקולו.

כל העובדים שהכירו את ברק הברזל האופייני לעיניו הבינו מייד כי הנושא תם ונשלם, וכי נוסון יעקבלביץ' כבר החליט ואי־אפשר יהיה לשנות את דעתו.

לאחר שהצביעו פה אחד על הדחתו מהמפלגה הקומוניסטית, החלו חברי המפלגה להתלחש ולהתפזר. קלנינש לחץ את ידו של נוסון יעקבלביץ' ואיחל לו הצלחה. לעומת זאת, פטרוב פנה בהפגנתיות הצידה, מלמל משהו תחת אפו ויצא. נוסון יעקבלביץ עזב את החדר יחד עם בוריס לאונידוביץ':

'למה אתה, בוריס, לא אמרת מילה להגנתי? שכחת איך עזרתי לך להשיג את מקום העבודה שלך, ואפילו חתמתי על המלצה לקבל אותך למפלגה הקומוניסטית?'

'אני לא תומך בהחלטה שלך לעלות לישראל', ענה בוריס לאונידוביץ' תשובה בלתי צפויה.

'איך זה קשור?' נדהם נוסון יעקבלביץ'. אני מדבר על היחס האנושי. אתה ראית איך התנפלו עליי ולא אמרת מילה להגנתי. אגב, גם אני לא הסכמתי לצאת לישראל, עד שבני בא אליי עם הרעיון הזה. וזו, ידידי, הרגשה אחרת לגמרי – לאבד את בני האהוב תמורת קריירה ומשרה. זה נכון, לדעתך?'

בוריס לאונידוביץ' לא ענה, משך בכתפיו ועזב בשקט.

'כמובן, הבן שלו נשוי לרוסייה, ולכן הוא עושה את עצמו חכם כזה', רטן נוסון יעקבלביץ'.

הוא התקשה להירגע מתגובת עמיתו.

* * *

הקצינים נעמדו ליד הדלת וויקטור ניגש לשולחן ובידו נייר בצבע צהוב. ידיו של ויקטור היו מלוכלכות, זיפים בני שלושה ימים צמחו על פניו, עיניו היו אדומות וגבותיו נפולות. בקולו העייף והכעוס הוא אמר:

'יענקל, דורה ושרה, המשפחה שלכם מגורשת למחנות עבודה. זו החלטתו של השלטון הסובייטי. יש לכם שעתיים לסידורים. קחו איתכם רק את החפצים הנחוצים ביותר'.

'ויקטור, זו בטח טעות', התרומם מהשולחן נוסק'ה. 'אנחנו לא בעלי מפעלים, חנויות או בנקים. אני צוער בצבא האדום, אבא שלי פועל ואימא שלי עקרת בית. תמיד היינו בעד השלטון הסובייטי. ויקטור, הרי אתה מכיר אותי מילדות, בשביל מה הקומדיה הזאת?'

יענקל ודורה נאלמו דום מרוב הפתעה. שרה הקטנה לא הבינה הכול, אבל הרגישה בנפשה הילדותית שמשהו רע מתרחש. הילדה התחילה לבכות ונאחזה באימה.

ויקטור הסמיק עמוקות, נעץ בנוסק'ה מבט נוקב ואמר בנוקשות:

'זאת ההוראה מריגה. אנחנו פועלים לפי הפקודות'.

'יש כאן טעות ברורה. אנחנו משפחה של קצין סובייטי, לא משפחה בורגנית', הוסיף יענקל בקול רועד.

דורה קמה מכיסאה. עמידתה הגאה הפגינה כאב ובוז כלפי המתרחש.

'חברים, אולי אתם רעבים? תאכלו איתנו? בדיוק הבן שלנו בא לביקור מריגה, מבית הספר הצבאי'.

הקצינים שעמדו ליד הדלת התקרבו לשולחן. אחד מהם, איש גבוה בעל כתפיים רחבות, הסתכל על האישה היפה ופנה לוויקטור:

'החבר ויקטור, אולי באמת יש כאן טעות. הרי רואים שזו לא משפחה עשירה, וגם בנם הוא צוער'.

נוסק'ה חש תמיכה, ופנה אל ויקטור:

'תן לנו הזדמנות לפנות לריגה. אתה יודע שאני חבר בקומסומול, ומוכן להקריב את חיי למען השלטון הסובייטי. חברים, מה אתם עושים?' אמר בקול נואש.

ויקטור שפשף את זיפיו בהרהור, ובהביטו ברצפה ענה:

'בסדר, סע לריגה. תילחם למען המשפחה שלך, אבל מחר בשעה עשר בבוקר נחזור לכאן', סיכם בעודו מעביר את מבטו על כל בני המשפחה. 'בואו, חברים, יש לנו עוד הרבה עבודה'.

נציגי השלטון הסובייטי החלו לזוז לכיוון הדלת. שלושתם נראו כמו כיתה צבאית קטנה שהובסה בקרב ונסוגה. נוסק'ה צעק לעברם:

'תודה, ויקטור!'

כשנסגרה הדלת אחרי האורחים הבלתי קרואים, הוא אמר בהחלטיות:

'אנחנו צריכים לארוז ולצאת מכאן עוד הלילה. ויקטור לא סתם רמז שיש לנו זמן עד עשר בבוקר'.

'לאן נלך?' שאל יענקל, 'הם יתפסו אותנו במהירות'.

'קודם כול, אנחנו צריכים לצאת אל מחוץ לעיר, אל הדאצ'ה,2 ואז נראה. שמעתי שמבצע הגירוש יימשך לא יותר מיום או יומיים. אלפי אנשים יגורשו. צפויה לשלטונות עבודה רבה והם לא יצליחו לעקוב אחרי כולם', אמר נוסק'ה. 'תתארגנו, קחו כמה שיותר דברים. אני ארוץ להשיג רכב. לידידי קוליה גולנדר יש משאית הובלה'.

'ואתה, תיסע איתנו לדאצ'ה?' שאלה שרה.

'בטח שאסע, לא אשאיר אתכם לבד'.

בארבע לפנות בוקר, בחסות החשכה, עזבה המשאית העמוסה בחפצים את רחוב ויאסטורס לכיוון הלא ידוע. מרחוק נשמע רעש של מכוניות, ונוסק'ה חשב על כך שרבים עוזבים בלילה הזה את עיר הולדתם דאוגאוופילס לנצח.

* * *

המעבר של משפחתו של נוסק'ה לישראל היה די פשוט. במשך כמה חודשים הם מכרו את כל רכושם שנאגר במהלך השנים הארוכות של חייהם בלטביה הסובייטית. השלטונות אילצו אותם לוותר על האזרחות הסובייטית, ולשלם מאות רובלים למדינה הסובייטית עבור ויתור זה.

הם נאלצו להיפטר מהמכונית, מבית הקיץ ומחפצים רבים שלא היה בהם צורך בישראל. במקום זאת קנו פסנתר, שטיחים, בגדים סרוגים רבים וכל מה שקרובי המשפחה שכבר היו בארץ הקודש המליצו להם לקנות. בסופו של דבר נערמו עשרה ארגזי בגדים, כלי מיטה ועוד דברים רבים שהיו נחוצים כדי לאפשר לעולים החדשים חיים סבירים.

המסע עצמו נמשך בסך הכול חמישה ימים, מתוכם ארבעה ימים בטירה מאובטחת בווינה, וביום החמישי הגיעה המשפחה הקטנה של נוסון יעקבלביץ' בהרכבה המלא לישראל. שוב התחילו לקרוא לו בשם נוסק'ה, כי בישראל היה אדם מן היישוב, וכבר לא בעל תפקיד מכובד בפסגת הפירמידה הניהולית של האוניברסיטה.

תחילה הם למדו עברית, ונוסק'ה די הצליח בכך. כל השלושה התחילו לחפש עבודה, ואידה ויעקב מצאו מקום פרנסה כבר אחרי שלושה חודשים. למרות גילו של נוסק'ה, שהתקרב לשישים, הוא נראה צעיר הרבה יותר. עם זאת, הוא לא הצליח למצוא עבודה בתחום החינוך הגופני. הוא עבד כמה חודשים כמאמן סַיִף, אך במהרה הבין שאינו מעוניין לאמן קבוצות נוער מתחילות, לאחר שאימן אלופי עולם.

חלפו ימים, שבועות וחודשים. נוסק'ה הרגיש שהוא נטל על משפחתו והדבר עצבן אותו יותר ויותר. הוא המשיך לחפש עבודה הן בארגוני ספורט שונים והן בחדרי הכושר הפרטיים, אבל כאשר ראו הבעלים שהמרואיין הוא איש מבוגר, הציעו לו להתקשר כעבור שבוע לקבלת תשובה, שתמיד הייתה שלילית. החיפוש נמשך זמן רב, ונוסק'ה החל לאבד את האמון הן באנשים והן במדינה עצמה, במיוחד כשהיה נזכר בחייו הטובים בלטביה הסובייטית, שם נחשב איש מכובד שיכול היה לשכוח את מוצאו היהודי.

הרגשות הלא נעימים שאחזו בו לאחר סילוקו מהמפלגה הקומוניסטית נעלמו עד מהרה, והוא המשיך לאהוב בלהט את מולדתו לשעבר, את לטביה. בישראל הכול היה זר לו. השכנים הדתיים שגרו למטה בקומת הקרקע הרגיזו אותו בהרגליהם הדתיים, בשירי השבת שלהם ובהופעתם החיצונית שהייתה שונה כל כך מהופעתו של נוסק'ה, שכלל לא דמה ליהודי. בהדרגה התחזקה בו תחושה עמוקה שהוא עשה טעות איומה כשעזב את מולדתו האהובה למען בנו.

יעקב מצא עבודה בחיפה, והם נפגשו לעיתים רחוקות. אשתו הייתה חוזרת הביתה עייפה, והם מיעטו לדבר זה עם זה ובילו יחד פחות בהשוואה לעבר. לאט־לאט הפך נוסק'ה ל'לא יוצלח' של המשפחה. הוא כמעט הפסיק לחפש עבודה, ושהה שעות ארוכות בבית בקריאת עיתונים רוסיים ובהאזנה לרדיו ברוסית. כך עברו שבועות וחודשים ארוכים. מיום ליום ירד נוסק'ה במשקלו, הפך לאיש מריר ונעשה עגום יותר ויותר.

כל קרובי המשפחה סביבו ניסו לעודד אותו ולעזור לו, אבל לא הצליחו למצוא עבודה עבורו. מול ביתו של נוסק'ה היה בית ספר. בכל פעם שהיה עובר לידו, ראה איך בשיעורי הספורט לא עשו הילדים מאומה פרט לרדיפה אחר כדור. נוסק'ה החליט לנסות את מזלו. הוא נכנס לבית הספר וביקש להיפגש עם המנהלת. היא הייתה אישה יפה שדיברה קצת רוסית. התברר שהיא עלתה ארצה מפולין חמישים שנה קודם לכן כילדה קטנה, והיה לה יחס חם לעולים מרוסיה.

נוסק'ה הציע את שירותיו כמורה לחינוך גופני. המנהלת אמרה שהמורה לחינוך גופני שלהם מסיים את עבודתו ופורש לגמלאות בתוך שבועיים, ושהם התייאשו כבר מלמצוא לו מחליף.

'אתה לא זקן מדי?' שאלה אותו ישירות.

'בואי נעשה כך: אני אראה כמה תרגילים לתלמידים בני 17-16. אם הם יוכלו לבצע את התרגילים האלה לא פחות טוב ממני, אני כנראה כבר באמת זקן מדי. אבל אם הם לא יצליחו, אז את מקבלת אותי כמורה. מוסכם?'

'אתה צריך להיות מודע לכך שיש כאן חבר'ה חזקים מאוד שמתכוננים לשירות צבאי, והתחרות איתם לא תהיה פשוטה', אמרה. 'בן כמה אתה?' הוסיפה כאילו בדרך אגב.

'אני בן חמישים', שיקר נוסק'ה.

הם יצאו יחד לחצר, ומנהלת בית הספר הציגה את נוסק'ה כמורה פוטנציאלי לחינוך גופני. בחצר המאובקת היה מוט מתח חלוד, ומלבדו לא היה אף מכשיר ספורטיבי אחר. הצעירים הזחוחים הביטו באיש המבוגר. במבטא רוסי כבד שאל אותם נוסק'ה:

'אתם מסוגלים לעשות עליות מתח?'

הצעירים צחקו.

'ואתה מסוגל?' שאל בחור גבוה בעל מבנה גוף אתלטי.

נוסק'ה ניגש אל המתח, ניתר בקלות ותפס את המוט בשתי ידיו. אחר־כך שחרר את ידו השמאלית ועשה שלוש עליות רק על ידו הימנית.

'אני אזמין לארוחת צוהריים את מי שיעשה לפחות שתי עליות על יד אחת', הכריז 'הזקן' בעברית עילגת.

הצעירים ניגשו בזה אחר זה, נתלו על המתח כמו נקניקיות, אבל אף אחד לא עשה ולוּ עלייה אחת. נוסק'ה הביט במנהלת ושאל:

'אז התקבלתי?'

'כן, תביא מסמכים לקליטה בשבוע הבא. בעוד שבועיים תתחיל לעבוד'.

כך החלה תקופה חדשה בחייו של נוסק'ה – עשר שנים כמורה לחינוך גופני בבית ספר ישראלי. במשך השנים, זכה בית הספר במקום הראשון בתחרות ארצית בכדורעף ובכדורסל, ובמקום השני בטניס שולחן. תלמידי בית הספר יחד עם המורה לחינוך גופני בנו בעצמם מגרשי כדורעף וכדורסל, והתאמנו בהם מדי יום. צוות ההוראה של בית הספר והתלמידים העריצו את המורה המבוגר והחזק, שהיה עבורם דוגמה אישית של ספורטאי ושל מורה אמיתי. הוא היה שונה מהמורים האחרים בזקיפות קומתו, באפו הסולד ובעיניו הבהירות בצבע פלדה. הוא כאילו אמר להם: אומנם אני נמצא כאן איתכם, אבל אני שונה מכם.

* * *

ב־14 ביוני 1941 בבוקר, התמקמו נוסק'ה, אחותו הקטנה וההורים בדאצ'ה הקטנה. לא היו להם חפצים רבים, ובתום סידורים קצרים יצאו בני המשפחה אל הגן, ליד ספסל שהוצב בצילו של עץ רחב ידיים.

הדאצ'ה הקטנה מעץ נראתה כמו מקלט בטוח בימים הלא קלים האלה. נוסק'ה התיישב מול ספסל העץ הישן, על אבן גדולה מכוסה בעשבים. מלא התפעלות הוא הסתכל על אימו. דורה ישבה זקופה ומבטה החליק על העצים שבסבך הגן הוותיק. ענפי העצים האלה ליוו את המשפחה שנים רבות בעיתות שמחה וצער. הענפים התרוממו כלפי מעלה כשגדלו הילדים, ונפלו על האדמה בתקופות של מחלות ושל צרות יהודיות אחרות. כל אבן שכבה ליד צילה, וצלליהם הדקים של העננים התרוצצו בקלילות על הדשא הפראי והלא מטופח. פניה היפים של דורה לא הביעו דאגה, ועיניה שטפו את בנה האהוב כמו בגל כחול.

'אתה חייב לחזור לריגה, לבית הספר. אנחנו נסתדר כאן', אמר יענקל בקול צרוד.

הוא רזה והזדקן ב־12 השעות שחלפו, אבל ניסה להיראות נמרץ ולא לחשוף את חששותיו.

'מעניין, מה קורה בעיר?' שאל בדאגה.

'אף אחד לא יגיע לכאן, ואני אסדר הכול בריגה', אמר נוסק'ה, 'בטח הייתה להם טעות. הרי אנחנו לא בורגנים או ציונים שמתנגדים לשלטון הסובייטי'.

'שמור על עצמך, בן', אמרה באהבה דורה.

היא ליטפה את ראשה של בִּתָּהּ שישבה על ברכיה.

'נאכל ארוחת צוהריים, נשב רגע לפני היציאה לדרך, ותיסע'.

קולה של האם היה שקט ורגוע, כאילו היא מסלקת הצידה את כל ההתלבטויות.

הארוחה כללה את קציצות העוף המחוממות מהערב הקודם ופירה תפוחי אדמה – המאכלים אשר מעולם לא נמאסו על נוסק'ה. הם אכלו בשקט, רק שרה שאלה מפעם לפעם את אחיה הבכור אם מוצא חן בעיניו להיות חייל בריגה, ואם הוא מתגעגע למשפחתו.

'מתגעגע, בטח שאני מתגעגע. אבל יש דברים שצריך לעשות, וה'צריך' הזה חשוב יותר מכל השאר', ענה נוסק'ה.

'יותר חשוב מאיתנו? יותר חשוב ממני?' נעלבה שרה.

נוסק'ה הסמיק, הרהר וענה:

'כן, חשוב יותר. אני אכן מאמין בזה, ועל כל אחד לפעול תמיד בהתאם לאמונתו. חוץ מזה, אתם ממילא תמיד איתי'.

'אני לא מבינה איך זה, כשאנחנו כאן ואתה שם, בריגה', המשיכה אחותו הקטנה.

'תפסיקי עם זה, שרה, כשתתבגרי תביני', סיכם יענקל.

התחיל להחשיך. נוסק'ה היה חייב לחזור לריגה. כל המשפחה התיישבה על הספסל בגינה, אחר־כך התחבקו זה עם זה ונוסק'ה נעלם יחד עם המשאית באור הדמדומים.

* * *

ב־21 ביוני 1941 חזרו יענקל, דורה ושרה לדאוגאוופילס. סכנת הגירוש חלפה. השלטון הסובייטי שלח מדאוגאוופילס לסיביר כמאתיים יהודים וכמה אלפי לטבים ורוסים – מתנגדי המשטר הסובייטי.

בבוקרו של 22 ביוני פלשה גרמניה הנאצית אל ברית המועצות, וב־26 ביוני, לאחר הפצצות כבדות, כבשו החיילים הגרמנים את דאוגאוופילס. כבר באותו יום הגרמנים הוציאו להורג קבוצה ראשונה של יהודים, בפארק העירוני. באותו יום, עברו יענקל, דורה ושרה לבית הוריה של דורה, אשר נפטרו כמה שנים לפני פרוץ המלחמה, כי ביתם נפגע מההפצצה הגרמנית. הפצצה התפוצצה במרחק של כמאה מטרים משם, וחלונות הבית הועפו מההדף. הבית כולו התנדנד כמו שיכור אך שרד. למרות זאת, יענקל חשש שהתקרה בסופו של דבר תתמוטט על ראשם, והם עברו לבית הריק למחצה ברחוב ויאסטורס 16.

למוחרת בבוקר הלך יענקל לקנות מצרכים בשוק, בזמן שדורה ושרה ניקו את הבית הישן והמוזנח. דורה שטפה את הרצפה, ניקתה את הקירות ואת החלונות, ושרה שקדה על ניגוב האבק מהרהיטים העתיקים. יענקל חזר הביתה כעבור שעה עם מצרכים. הוא היה חיוור ונסער.

'מה קרה?' שאלה דורה כשראתה את בעלה.

'הגרמנים פרסמו כרוזים: גברים יהודים בגיל 18 עד שישים חייבים להתייצב בכיכר השוק ב־29 ביוני. מי שלא יתייצב – יוצא להורג'.

'אתה תלך?'

'אני לא יודע. אני ממש על הקצה, העצבים שלי לא עומדים בזה'.

'העצבים בסדר. הכול יהיה בהתאם לרצון האל. אני אוהבת אותך'.

דורה ניגשה אל בעלה וחיבקה אותו ברוך.

'גם אני, גם אני אוהבת', קראה שרה.

היא רצה אל הוריה וחיבקה אותם בידיה הקטנות והלבנות, ואחזה בהם באצבעותיה הארוכות – ידיה של יפהפייה לעתיד לבוא.

* * *

בשעות הבוקר המוקדמות ב־22 ביוני, הצטייד נוסק'ה באפסנאות במזון, בנשק ובתחמושת, יחד עם שאר הצוערים בבית הספר של חיל הרגלים בריגה. הקצינים הודיעו כי מתוכנן מבצע צבאי נגד גרמניה, ושיהיה עליהם לצאת לקרב. לאחר העמסת המשאיות במצרכים שהוחרמו מהאוכלוסייה המקומית, בנשק ובתחמושת, נסעו הצוערים לכיוון העיר פסקוב. בדרך הם הופצצו כמה פעמים, ובכל פעם מיהרו הצוערים להימלט מהפצצות ולמצוא מחסה בתעלות שלצידי הכביש. בכל פעם שחזרו למשאיות, הידלדלו שורותיהם – צוערים רבים היו תושבי לטביה ולא רצו לצאת לרוסיה. עם ההגעה לפסקוב, העמיסו את מי שנשאר על קרונות רכבת והסיעו אותם לעיר קטנה ליד העיר אופה – סטרליטאמאק.

נוסק'ה שהה כחודש בבית הספר בסטרליטאמאק. בסוף יולי הוא הועלה לדרגת סגן, ונשלח אל הדיוויזיה הלטבית מספר 201, שהיו בה כעשרים אחוזים יהודים. הקימו אותה בבסיסי הצבא בגורוהובץ, לא רחוק מהעיר גורקי. נוסק'ה מונה למפקד מחלקה, ונשאר שם עם חייליו עד 3 בדצמבר. בלילה בין 3 בדצמבר ל־4 בדצמבר, עלתה הדיוויזיה כולה על קרונות רכבות לכיוון מוסקבה, בקרבת העיר נרופומינסק.

* * *

ב־29 ביוני, השאירו יענקל ודורה את שרה אצל שכנים לטביים והלכו לכיכר השוק. זרם של יהודים נע ברחובות דאוגאוופילס. רובם היו מדוכדכים ונסערים, רבים לא הסתירו את הדמעות. יענקל ודורה הלכו שלובי ידיים. הם ניסו להפגין ביטחון עצמי.

'טוב שנוסק'ה לא איתנו', אמרה דורה.

'כן, טוב', ענה יענקל בשקט. הוא חייך ברכות ונצמד לאשתו. 'הצלחנו לגדל ילדים לתפארת, נכון, דורה?' המשיך בשאלה, 'והכול בזכותך'.

'אל תדבר שטויות, הם ספגו אהבה וביטחון עצמי ממך. מעולם לא הרמת יד ולא צעקת עליהם, למרות שהחיים שלנו היו לעיתים קשים'.

'קשים? אולי קשים, אבל נפלאים'.

'תפסיק עם זה, אל תהיה מדוכדך. הכול יסתדר', אמרה דורה בנימה סמכותית.

'בטח שיסתדר', חזר יענקל על דברי אשתו והביט בה באהבה.

שוטרים מקומיים יחד עם חיילים גרמנים ריכזו את הגברים באמצע הכיכר, והפרידו ביניהם ובין נשותיהם. צרחות וצעקות נקטעו על־ידי נביחות כלבים ויריות באוויר. לפתע נשמעה ירייה נוספת, ואחד היהודים שלא רצה להיפרד מאשתו נפל ארצה. דם ניגר מראשו.

'אני הולך, צאי מכאן', לחש יענקל לאשתו, חיבק אותה ונגע קלות בשפתיו על עיניה. 'לכי, אין לך מה לעשות כאן', המשיך, ודחף את דורה מעצמו בקלילות.

דורה הרימה את ידו של יענקל אל שפתיה, נשקה לה נשיקה ארוכה, הביטה בעיניו ואמרה:

'אני נשארת, גש אל הגברים'.

יענקל הנהן בראשו, הסתובב והלך אל מרכז הכיכר, שבה עמד טור של יהודי דאוגאוופילס. לאחר כמה שעות, הובל טור הגברים שבו היה גם יענקל אל בית הסוהר העירוני. הוא הצליח לפגוש את מבטה של אשתו ושלח לה נשיקה באוויר. דורה ענתה לו בהנהון קל של ראשה.

למוחרת החלו הוצאות המוניות להורג של יהודים בגינה שמאחורי בית הכלא. בבורות ההריגה שנחפרו יום קודם לכן נערמו הרוגים ופצועים. חלקם כוסו באדמה בהיותם חיים. מכל כיוון נשמעו צרחות וגניחות קורעות לב.

יענקל היה בר מזל, הוא הוחזק בכלא בתא עם תשעה אנשים נוספים. הצפיפות והצחנה היו איומות, אבל הוא היה חי.

כעבור ארבעה ימים, נלקח יענקל מהכלא יחד עם עשרים גברים נוספים, כדי לחפור בידיים קברים טריים שבהם נקברו, על סמך טענות הגרמנים והשוטרים המקומיים, לטבים שעונו למוות בידי אנשי שירות הביטחון הסובייטי והיהודים. אכן, נרצחו שם תושבים מקומיים שנחשבו אויבי השלטון הסובייטי.

יהודים שטפו במים את פני הגוויות שהוצאו מן הקברים כדי לאפשר לאנשי העיר לזהות את יקיריהם. כששטף יענקל את פני הגווייה הבאה בתור, שמע צרחה איומה. הוא הרים את ראשו, וראה מולו את שכנו, צעיר לטבי שעבד איתו בבית המלאכה של הרכבת. יענקל ידע שאביו נרצח בידי אנשי שירות הביטחון.

'יאניס, מה אתה עושה? זה בכלל לא אבא שלך', הצליח לומר יענקל בניסיון להגן על עצמו מפני מכות המקל שהיה בידיו של שכנו המשתולל.

ברגע הראשון לא זיהה יאניס את היהודי המדמם והמטונף כשכנו. הוא נדהם לרגע, אבל אחר־כך צעק:

'אתם, היהודים הסובייטים, רצחתם את אבא שלי!'

הוא הסתובב והכה במקלו על ראשו של יהודי מבוגר שעמד ליד יענקל. ההוא גנח, נחנק מדם שנזל מגרונו, גלגל את עיניו וצנח ארצה. סביב יענקל החל טבח אמיתי. אנשים שלא מצאו את קרוביהם עקרו מקלות מהגדר, צרחו והכו ביהודים עד מוות. כעבור שעה החזירו לכלא את היהודים המוכים והמדממים שנותרו בחיים.

יענקל שרד גם הפעם. כעבור שבועיים הועברו הגברים היהודים מהכלא לגטו אשר הוקם במצודה עתיקה שנבנתה על גדות הדאוגאבה כדי להרתיע מפני המתקפה הצרפתית ב־1812. המצודה הייתה רעועה, רוב הבניינים עמדו מתחת לכיפת השמיים ללא קורת גג, ללא חלונות וללא דלתות. יענקל היה בין קבוצות היהודים הראשונות שהובאו לגטו. הוא הצליח לבנות מעין מיטה בפינת המבנה. היו לו ידי זהב ואופי נוח. כל זה אִפשר לו להתייחס לכל מעשי האימה שהתרחשו סביבו באופן פילוסופי.

ימים אחדים לאחר שהגיע לגטו, במהלך הליכה בחצר, פגש את דורה ואת שרה. דורה נראתה מותשת, אבל שרה התבגרה ואף נעשתה יפה יותר. הן החזיקו ידיים ונופפו בהן בשמחה כשראו את יענקל. הוא הרים את ידו בתגובה, ועצר בקושי את דמעותיו.

* * *

בדצמבר 1941 תפסה הדיוויזיה הלטבית קו הגנה ליד נרופומינסק, סמוך לדיוויזיה הסיבירית. נוסק'ה ומחלקתו התחפרו ליד יער אורנים שבו התמקמו צלפים גרמנים. הגרמנים ירו רק מדי פעם, אבל בדיוק רב – בשלושת ימי ההגנה הראשונים איבד נוסק'ה חמישה מחייליו. ההרוג האחרון היה ליונצ'יק הירשמן, בן 18. הוא שכב בשוחות ליד נוסק'ה. ליונצ'יק היה מתאגרף, אלוף לטביה לצעירים במשקל בינוני. הוא חלם להגר לאמריקה ולבנות שם קריירה של מתאגרף מקצועי. ליונצ'יק התרומם כדי לשנות את מיקומו ולזחול מעט לאחור, אבל צנח מייד מטה על השלג. כתם ורוד התפשט סביבו במהירות. נוסק'ה קיפל את רגליו וחש מרירות וכעס. בראשו עברה מחשבה שהוא הבא בתור. איזה טיפש, שוכב בשלג בעוד הגרמנים בחוצפתם שולטים על חייו, מתנהגים כאילו העולם כולו שייך להם, בטוחים בניצחונם. שילכו לעזאזל!

זיכרונות העבר הציפו אותו, נוסף על תחושות המיאוס והכעס. נוסק'ה ניסה להבין איך קרה שהגיע למצב כזה. הוא הבין כי תחושות האכזבה, הזעם והבוז עלולות להיות כחרב פיפיות ולגרום לו נזק יותר מתועלת.

לראשונה – בשלג, בקור מקפיא ואחוז מפחד לזוז תחת יריות של צלפי האויב – הטיל ספק בנכונות הדרך שבה בחר. אומנם הוא לא הפסיק לשנוא את הנאצים, וגם לא הפסיק לחוש שייכות ל'קהילה הנכונה' המאמינה בקומוניזם והמגינה על העולם הטהור והטוב. לא! אך שם, בשלגים, סמוך לנרופומינסק, חש נוסק'ה את טעמה של הבדידות. הוא הבין כי אף שסביבו היו אנשים רבים, אף אחד לא יעזור לו, כמו שלא עזרו לליונצ'יק, ששכב לידו עם חור בראש. כל אחד מהכדורים הבאים יכול להיות מיועד לו אישית, ושום שנאה לנאצים ולבורגנות העולמית, שמונעים את התפתחותו של העולם בהתאם לחוקי הטוב והיושר, לא תציל אותו, את נוסק'ה, מהמוות. ומה יציל? תחושת חוסר אונים הבזיקה בתוכו. כל המסקנות התבררו כחסרות שחר – בריחה מן הפחד במחשבותיו הובילה אותו אל עולם שעומד על סף התפרקות והיעלמות. נוסק'ה לא האמין באלוהים. כל מה שהחשיב במשך חייו לטוב ולנכון חדל להיות כזה. כל מה שהשיג בחיים – השיג בעצמו, בעזרת הרצון והשכל שלו. זה כל כך שונה ממצב הפחד, הבלבול ואי־הסדר ששררו סביבו.

מחשבתו עברה להתמקד בדבר אחד – הוקי קרח. נוסק'ה עצם את עיניו וראה תמונה שנראתה מוכרת. היא הזכירה לו משהו, מין משב רוח חמים. היה זה חלום שחלם לפעמים – נוסק'ה הילד משחק הוקי קרח, משתלט על דסקית במרכז המגרש, עובר בקלות את שחקני הקבוצה היריבה, מתקדם בזיגזגים אל השער, ואז ממרחק של שלושה מטרים מכניס את הדיסקית בין החיבורים של השער. נוסק'ה מפנה את ראשו בשמחה ורואה את אימו מביטה בו והוא מתמוסס, פשוטו כמשמעו, באור הקורן של עיניה. הוא חש תחושה של עונג, של ניצחון, של אור ושל חמימות מתוך מבטה של דורה. ברגע אחד, התחלפה תחושת הפחד והאכזבה היוקדת בביטחון. הבדידות הפכה לעוצמה ולגאווה. העתיד לא הפחיד אותו יותר והוא נרגע.

בתוך דקות אחדות מאז מותו של ליונצ'יק הירשמן היה על נוסק'ה להרהר ולהבין מה קרה – הוא הרגיש כי אפשר להתגבר על הפחד, אם ברגעים הנכונים יֵדע לטפוח לעצמו על השכם וליצור בתוכו תחושת ביטחון בגורלו. הוא נזכר שקרא פעם בספר, כי אדם חושב שהוא בונה את חייו בעצמו ושולט בהם בכוח רצונו, בעוד שלמעשה הכוחות הפנימיים הטמונים בו מקרבים אותו ללא רחמים אל גורלו המיועד.

לעזאזל! נוסק'ה כמעט צעק בקול רם בגלל המחשבות שחלפו בראשו. אם אינו שולט על חייו והכול תלוי בגורלו, אז הוא רוצה לפחות ללמוד איך לעורר בתוכו את החום ואת הביטחון אשר יאירו את דרכו ויחממו אותה, תוך שלילת הפחד והייאוש.

* * *

בקיץ 1941 נרצחו כ־10,000 מאסירי הגטו. לקראת אמצע אוקטובר נותרו שם קצת יותר מאלפיים יהודים. כמעט מימיו הראשונים של הגטו עבד יענקל בסנדלרייה, ודורה עבדה במתפרה. שרה נשארה בגטו עם שאר הילדים. יענקל ראה את אשתו ואת בתו רק בזמן יציאתו לחצר, כי חל איסור על גברים להתקרב לנשים. כל שיכלו לעשות היה לנופף לשלום מרחוק.

בתחילת נובמבר מיינו מחדש את אסירי הגטו לעובדים רגילים ולעובדים בעלי מקצוע, אשר קיבלו תעודות אדומות. יענקל ודורה סווגו כמקצוענים וקיבלו את התעודות המיוחלות. ניתנה להם אפשרות לעבוד במקצוע שלהם מחוץ לגטו.

בחודשים נובמבר ודצמבר הושמדו יותר מאלף יהודים נוספים. אף שטרם נגעו בבעלי המקצוע, כולם הבינו מה מצפה להם. מזג האוויר הקר של חורף 1942-1941 הַקשה החריף עוד יותר את מצבם הנואש של האסירים.

מאז הגעתו לגטו חשב יענקל על תוכנית בריחה למשפחתו, ובינואר 1942 נקרתה בדרכו הזדמנות ליישם אותה. במהלך אחת מפעולות התברואה, הסתתרו יענקל, דורה ושרה במרתף, ולאחר מכן, בחסות הלילה, יצאו מן הגטו אחרי ששיחדו את אחד השומרים. השוחד כלל תריסר שיני זהב אשר נתן ליענקל איזייה, רופא שיניים שהיה שכנו בדרגש הסמוך.

איזייה גסס ממחלת טיפוס אשר פרצה בגטו. יום לפני הבריחה הוא קרא ליענקל בתנועת ידו החלושה:

'יענקל, יש לי שיני זהב בחגורה. קח אותן, הן עשויות להועיל לך', אמר בקול חלוש.

'מאיפה השיניים?' שאל יענקל, ומיד התבייש בטיפשותו.

'אל תשאל, קח וזהו. לך יש אישה ובת, אתה זקוק לכך יותר. ימיי ספורים', מלמל הרופא. 'אני ממילא כבר לא זקוק להן, אצלי כולם כבר מתו. הם השליכו אתמול את מירוצ'קה, את הבת שלי, מהקומה השנייה', התייפח איזייה. 'קח את זה, יענקל'ה, ואם תצליח לצאת מהגיהינום הזה, תתפלל לעילוי נשמתי ולזכר משפחתי שממנה לא שרד איש'.

איזייה הפסיק לבכות והביט ביענקל בלי למצמץ.

'טוב, איזייה, תודה לך. אני לעולם לא אשכח אותך', מלמל יענקל.

'העיקר שיצא משהו טוב מהשיניים הארורות האלה, לבעליהן הן בוודאי לא נחוצות. ברח, חברי, יש לך משפחה טובה, אתם צריכים לחיות', אמר איזייה, חייך קלות ועצם את עיניו.

יענקל, דורה ושרה הלכו ברחובות הלילה של דאוגאוופילס, רועדים מפחד ומקור. הם התגנבו והסתתרו בצללי הבתים, נאחזו באבנים הקרות של החומות העוינות של עיר מולדתם. כיפת ליל הכוכבים הלבנים הייתה תלויה מעליהם. ירח רטוב ועגול רקד בתזזיתיות בשמי כדור הארץ, רדוף על־ידי הכוכבים שיצאו בריקוד פרוע וחרישי. שרשרות של כוכבים עמדו בשורה כמו חוטים מבריקים, כמו רכבל המוביל לגן עדן או לגיהינום. מתחת לשמי החורף הבתוליים, נשמה העיר את ההפריה ואת ההתפרקות, וממש סמוך, בגטו, מתו בייסורים אזרחי העיר, רק משום שהיו יהודים.

בהגיעם לבית הוריה של דורה, נצמדו השלושה אל דלת הכניסה. הבית היה שקט. יענקל ניסה לפתוח את הדלת, אבל היא הייתה נעולה.

'מי שם?' שאל קול נשי בלטבית.

'זה אנחנו', ענתה דורה בקול רגוע, גם בלטבית, 'תפתחי בבקשה'.

מאחורי הדלת נשמעו צעדים מדשדשים, נדלק אור והדלת נפתחה. בפתח נראו פניה המוכרים של השכנה מריה קלנינש, אוקראינית שהתחתנה עם פיטר הלטבי וקיבלה על עצמה את שם המשפחה שלו. מריה התבוננה בפניהם של היהודים במשך זמן רב, כמתקשה לזהות את שכניה לשעבר, ולבסוף פלטה בשקט אנקת התפעלות ואמרה ברוסית:

'אלוהים, מה הם עשו לכם? אמרו לנו שכל היהודים נהרגו. הבית שלנו נהרס בהפצצה, ושיכנו אותנו כאן', המשיכה מריה.

גופה הסתיר לגמרי את דלת הכניסה.

'תני לנו להיכנס', אמר יענקל בקוצר רוח.

'בטח, בטח, היכנסו בבקשה', ענתה מריה בחיפזון. 'בואו למטבח, אני אביא לכם לאכול, אתם בטח רעבים'.

היא הסתכלה ברחמנות לעבר שכניה הכחושים והמטונפים.

'פיטר נסע לריגה ויחזור מחר', הוסיפה.

'אנחנו ננסה לעזוב מחר את העיר', אמר יענקל, 'לא רוצים לסכן אתכם'.

'תישארו איתנו כמה שאתם צריכים, הרי זה הבית שלכם לפי חוק', ענתה מריה.

'מריה, את מודעת לכך שאם ימצאו אותנו כאן אז הגרמנים או המשטרה המקומית יכולים להרוג אתכם?' שאלה דורה בשקט.

'אני לא אחשוב על זה', ענתה מריה בדאגה.

אחרי שתיקה קצרה היא הוסיפה:

'תישארו הלילה כאן, תישנו בעליית הגג. יש שם מספיק מקום לכולכם. מחר, יחד עם פיטר, נחשוב על משהו. פניה המזדקנים והחרדה שבעיניה הביעו פחד ובו בזמן גם נחישות.

'תודה, מריה', אמרה דורה בשקט.

הם ניגשו למטבח והתיישבו סביב שולחן העץ הגדול. שרה ישבה על ברכיו של אביה. דורה לקחה את ידו של יענקל וליטפה אותה בעדינות.

'התגעגעתי', אמרה והסתכלה ישירות אל פני בעלה.

'מעניין מה נוסק'ה שלנו עושה עכשיו', אמרה שרה.

'אני חושב שהוא נלחם למענינו בחזית', ענה האב בגאווה סמויה.

* * *

ב־20 בדצמבר 1941 פתחה הדי"ץ אל תוך השוחה והתקדם בה יחד עם פטרוב, מפקד המחלקה השכנה. לפתע מעבר לפינה הופיע מולם גרמני ובידיו תת־מקלע. פטרוב ירה ראשון, התקרב אליו ופתאום חרחר, אחז תחילה בידיו את בטנו ואז את צווארו, נמתח כולו ואחר־כך נפל ארצה בעיוותים. הגרמני עמד מעליו ללא נוע, בוהה במבט אחוז אָמוֹק. על שפתיו הדקות עלה חיוך זדוני שהפגין בו־זמנית תחושת גאווה, עייפות ובוז. החיוך הזה הוציא את נוסק'ה משיתוקו הרגעי. הוא הסתער קדימה, נעץ את כידונו בנאצי, הפיל אותו ארצה ודרך על פניו כה חזק, עד שנשמעה חריקת שבירת אפו. נוסק'ה המשיך לרוץ קדימה.

אחר־כך, תוך כדי התקפה, המשיך נוסק'ה לירות, לנעוץ בכידונו ולזרוק רימונים אל השוחות המושלגות. הוא הוציא מעצמו את כל הזעם והעצב של צעיר יהודי שסוף־סוף קיבל הזדמנות להרוג את אויביו ולא להיענש על כך. לקראת סיומו של היום הראשון למתקפה, איבדה המחלקה של נוסק'ה קרוב למחצית מלוחמיה, אבל המתקפה הייתה מוצלחת והעמדות הגרמניות נתפסו.

אחר־כך היו קרבות על הכפר פדוטובו, ועל כך הוענק לנוסק'ה עיטור הדגל האדום הקרבי. קרבות עקובים מדם נמשכו גם ליד סטארייה רוסה. בפברואר 1942 מונה נוסק'ה למפקד הגדוד, ובמרץ של אותה שנה נפצע קשה וסיים את הקריירה שלו בחזית, אחרי ששכב שלושה חודשים בבית חולים צבאי בוואלדאי.

לאחר שחרורו מבית החולים הוא הועבר לגדוד הלטבי הרזרבי הראשון, וכעבור שישה חודשים נשלח ללמוד בפקולטה הצבאית של המכון לחינוך גופני במוסקבה. כך נהיה נוסק'ה קצין וספורטאי. הוא הצליח להכיל בתוכו בלי קושי את שני הדימויים האלה, שכללו משמעת, גאווה וכוח רצון, כי הוא היה כזה מיום היוולדו. הגורל זיהה את מהותו והוביל אותו בדרך הנכונה – כמו גל חסר מנוחה שחובט בסלע ימים ולילות ללא הרף ומתחיל לזהות ולאהוב כל בליטה, כל סדק בסלע האדיר.

מצעד הניצחון ביוני 1945 סימל את שיא הקריירה הצבאית של נוסק'ה, כאשר נבחר לנושא הדגל של טור קציני הגדוד המשולב של האקדמיות הצבאיות. הוא צעד בגשם בכיכר האדומה, בלע דמעות של התרגשות, של אושר ושל מרירות. נוסק'ה היהודי, נוסק'ה המנצח, צעד על מרצפות הכיכר האדומה, ולא היה לו שמץ של מושג על גורלה של משפחתו – אימו, אביו ואחותו הקטנה.

בתחילת יולי 1945 נסע נוסק'ה לדאוגאוופילס. העיר הייתה ריקה, תושבים רבים התחבאו עדיין ביערות, שכן חששו מנקמת המנצחים. בעיר לא נותרו יהודים, כולם נורו או הועברו למחנות ריכוז. ביתם נהרס כליל ולא היה שום מידע על גורלם של קרובי משפחתו. יאניס השכן, שאותו פגש במקרה ברחוב, אמר כי היו שמועות בעיר שמשפחתו הצליחה לברוח מהגטו ולהסתתר ביערות אצל הפרטיזנים. נוסק'ה חיבק את השכן הנבוך בהכרת תודה, וחש גל חמים של תקווה עוטף את גופו.

* * *

נוסון יעקבלביץ' (נוסק'ה), קצין בצבא האדום

נוסון יעקבלביץ' (נוסק'ה), קצין בצבא האדום


1. קומסומול – ברית הקומוניסטים הצעירים.

2. דאצ'ה – בית קיץ ארעי בכפר.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.