החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על עדנה שמש

סופרת, מתרגמת ועיתונאית עצמאית. פרסמה סיפורים קצרים בכתבי עת בארץ ובחו"ל – בכתב העת לספרות קשת החדשה, בעיתון 77, בכתב העת נוגה, הֶבְּרֶאִיקָה, (בולגריה), ובספר בשם Le Miroir (בתרגום לצרפתית). שמש זכתה בשלושה פרסים ספרותיים בתחרויות לכתיבת סיפורים קצרים: פרס ... עוד >>

הוטל מלטה

מאת:
הוצאה: | 2015-06 | 403 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

הרומן הוטֶל מלטה, ספרה השלישי של עדנה שמש הוא קודם כל יצירה מענגת ומעוררת מחשבה. ביכולת תיאור נדירה ובעין בוחנת, רוקמת המחברת עלילה מורכבת ומרתקת. בתבונת מספרת וביד בטוחה היא מובילה את גיבוריה – דמויות רב ממדיות ובעלות עומק פסיכולוגי – בסבך מאורעות, בעולם פנימי עשיר ומסוכסך, המלא בתשוקות גלויות ונסתרות.

הוטֶל מלטה הוא סיפור מחיי הארץ המתאר את קורותיהם בהווה של בני הזוג אווה וארנסט בלום, שמוראות מלחמת העולם השנייה שיבשו את חייהם, ומספר על אמוץ נכדם, שחיי המשפחה שלו הולכים ומתערערים. בהבלחה של רגש דוחק, ארנסט מבקש מנכדו בקשה המחזירה אותו לתקופה טעונה בחייו ומציתה בלבו את זכרם של שלושה ימים רחוקים, סוערים ומלאי תשוקה, בנאפולי של שנות ה-50. בקשה זו מניעה את העלילה עד לקִצהּ הבלתי צפוי, ומשנה בתוך כך לא רק את חייו של ארנסט בלום אלא גם את חייהן של דמויות אחרות, קרובות ורחוקות.

במהלך העלילה ובין השורות מעלֶה הספר שאלות מגוונות וביניהן, מהי אהבה? מה משקלם של שלושה ימים מאושרים כנגד חיים שלמים? מה יהיה על בני הדור הצעיר החיים בארץ, על מצוקותיהם הערכיות, הכלכליות והאישיות? מה מקומה של סופרת בתוך חיי דמויותיה? ואולי השאלה מכמירת הלב מכולן – האם אפשר למות מאוֹשֶר?

שני ספריה הקודמים של עדנה שמש, אמסטל ו-דיונות החול של פריז, זכו בביקורות רבות ומשבחות, תורגמו לאנגלית וזכו בפרסים בארץ ובחו"ל: הסיפור ערבסקה מהספר אמסטל זכה בצרפת בפרס הראשון בתחרות הבינלאומית לכתיבת הסיפור הקצר מאגן הים התיכון; דיונות החול של פריז זכה בפרס תרגום מטעם קרן רבינוביץ' לספרות.

עדנה שמש מפרסמת מסיפוריה בכתבי עת רבים, מודפסים ומקוונים, בארץ ובחו"ל, ומאמרי ביקורת במוסף ספרים בעיתון הארץ.

מקט: 4-31-6071
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1. מה יש לסבתא אווה נגד גבינת פִּיקוֹרִינוֹ

הערב היה בראשיתו. שעון החורף עוד לא הושב על כנו וימי ראשית הסתיו עדיין ארוכים, והדמדומים אף הם ארוכים ומודלקים, ופנסי הרחוב – בבזבוז שאין לו מחילה – נדלקים כנגד שמיים בהירים, עוד לפני שהחושך יורד. החניתי את המכונית והתחלתי לצעוד על המדרכה, שמח על שחניתי שני רחובות מהבית של סבא וסבתא שלי. בפעם הקודמת חניתי מול דירתם ושכחתי שהחל מחמש בערב החנייה מותרת רק לדיירי הרחוב ואחר כך מצאתי דו"ח חנייה פסקני תחת המגב.

שכחתי את הסל באוטו.

חזרתי על עקבותי. בדרך התחדדו בתוכי תווי פניה של הקבצנית שמיהרה אלי גם היום במעין שמחה משונה בתחנת הדלק שליד הסוּפֶּר, כשמילאתי דלק. הפעם דווקא רציתי להתחמק ממנה אבל היא הבחינה בי ומיד ניגשה אלי כאילו אנחנו כבר מכרים. היא כבר לא מבקשת ממני כלום במילים, יודעת שמיד כשהיא מתקרבת אני נותן לה מטבע של עשרה שקלים או שטר של עשרים שקלים, תלוי מה יש לי בכיס. בכל פגישה קצרה כזאת אני לומד עוד פרט על האישה הזאת: שהיא עושה את זה בשביל ניתוח לבת שלה, שאין לה כסף לאוכל, שעולה ממנה ריח רע, שהיא איבדה כבר מזמן את הבושה ואת המבוכה, ותודה רבה, אתה בן אדם טוב.

רכנתי והוצאתי מהמושב האחורי את שקית הבד הירוקה של השופרסל הגדושה במצרכים שקניתי, וטרקתי את הדלת. בתוך כך שרקתי לעצמי שיר של כרמלה גרוס ואגנר. אך התרחקתי מהמכונית וכבר שבתי להתלבט איך אספר לסבא שלי על הילד, ואם בכלל טוב שאספר לו, כי לא נעלם ממני הייאוש והקור שנדפו מהילה כשרציתי להניח יד פשוטה על בטנה והיא חמקה ממני באופן שהעיר בי תמיהה ועלבון; גם התשוקה שלי אליה נענית באחרונה באדישות מדוקדקת או בהתחמקות דקה, וכבר הולך וגָבֵהַּ בינינו קיר סתום. דווקא עכשיו, שילד, הילד שלנו, נהיָה בתוכה. האמת – אני כבר לא מבין שום דבר. אבדה לי היכולת לקרוא את הסימנים המוסכמים ביני לבינה. ומאז שהבנתי את זה הולכת ומתבררת בתוכי, למרות הכחשותי הסותרות, הידיעה שמשהו ממשי מאוד הולך ונגרע מחיי, בניגוד לכל היגיון, וכי ה'משהו' הזה עתיד לקבל בקרוב מאוד את צורתו הסופית.

אחזתי בסל הירוק ופניתי שמאלה. ארבע מדרגות ואני במפלס נמוך יותר, חוצה גן שעשועים קטן שיש בו נדנדה קטנה וקרוסלה מעץ – קיצור דרך שאני עושה מאז שהותר לי ללכת לבקר את סבא וסבתא שלי לבדי. השמש נטתה. הדמדומים חידדו בי את הפקפוק. אולי לא אספר לסבא ארנסט על הילד לפני שאני עצמי יודע איך כל זה ייגמר. עוד לא סיפרתי כלום גם להורי ועוד לא שלחתי הודעה שמחה במייל לדגנית וללִיָה, שתי אחיותי העליזות הרחוקות שמבלות להן כבר שנים אחדות בחוף המזרחי של אמריקה, במערב מנהטן ליתר דיוק, לא הרחק מנהר ההדסון האפרורי. הרחבתי את צעדי ונשפתי נשיפה ארוכה. בדרך לכאן, כדי לתת לסבא ולסבתא שלי את המצרכים שקניתי בשבילם ולבקר אותם ביקור קצר, עוד הייתי בטוח שאספר להם בפשטות ובשמחה על ההיריון של הילה. אבל עכשיו כלל לא הייתי בטוח בזה.

'העניין הנוסף' עלה בי באי רצון: סבא ארנסט אמר לי בטלפון, "אני רוצה לבקש ממך משהו, אמוץ. תיקח בחשבון להישאר אצלנו עוד קצת אחרי הסוּפֶּר, בסדר? יש לי משהו חשוב לבקש ממך," ולא פירט. סבא הניח את השפופרת ברגע שנשמע ברקע קולה הרם של סבתא אווה. האם הוא מסתיר ממנה משהו? זה היה משעשע קצת, אבל בה במידה גם מדאיג: אולי מה שסבא ארנסט רוצה לספר לי קשור למצב הבריאותי שלו? יצאתי מגן השעשועים הקטן שגוּדר בשיחי לוונדר אפורים והלכתי בקצה השדרה הארוכה שגיל העצים הנטועים בה ברווחים קצובים הוא לפחות כגילה של העיר. רגלי נתקלה בבליטה במדרכה. "שיט," פלטתי וייצבתי את גופי לפני שהבחנתי בהתגבהות האספלט מעל לשורש עבות. ופתאום שמתי לב שכמעט כל המדרכה מלאה בגבנונים האלה, שהיא ממש מורמת מכוחם של השורשים הסמויים – אני פוסע מעל ליער של שלוחות הזוחלות תחת רגלי: ארג שלם, שתי וערב של שורשים מגששים תחת כובד האספלט, פולשים לעובי האדמה, תאבי מים ואיזון. כאב דק חלף בשוק רגלי הפגועה, אולי בגלל הסתיו המתחדש, בגלל חילופי מזג האוויר התדירים. גבר מכונס איברים קרב מולי והביט בי רגע בפליאה סתומה, שנייה לפני שהסטנו איש־איש את כתפנו והמשכנו ללכת.

פניתי מהשדרה ונכנסתי לסמטת מבוא הים, שבתיה הקטנים נבנו הרבה לפני שפשה ברחוב עירוב סגנונות וגבהים, וכל תוספות הבנייה שמטליאות את הרחוב לתמונה הולכת ומתכערת. במבוא הים 19 נכנסתי לבניין. קומה ראשונה על עמודים, דירה מספר שתיים מצד שמאל, ביתם של אווה וארנסט בְּלוּם, כחרוט באותיות מעוקמות על שלט החרס שהכנתי לכבודם בילדותי ועדיין הוא דבק בקיר, מעל לפעמון.

תקעתי את המפתח במנעול ונכנסתי פנימה כבן בית.

"שלום סבא ארנסט ושלום סבתא אווה!" קראתי.

רוחי נפלה למראה האיש הזקן היושב מול התריס: סבא שלי, שקם בבוקר ולא בטוח, לעתים, לשם מה בעצם קם ומה יעשה בכל הזמן הזה שמבקש לשאוב אותו אל תוכו; שכבר ראיתי אותו הולך בנחישות מפַקפקת אל המטבח – אולי רצה לאכול שזיף צהוב או לשתות כוס מים קרים, אלא שלא היה רעב ולא היה צמא, ושתה בכל זאת, אם כבר קם, ושזיפים אין כי זו בכלל לא העונה לשזיפים עכשיו – וחזר והתיישב במקום שהוא יושב בו לעתים וסימן שאלה רוצע את מצחו. אולי הוא באמת מוטרד בדבר הזה שהוא רוצה לדבר אתי עליו. גם סבתא אווה מתבלבלת קצת בזמן האחרון, אם כי אני חושד בה שהיא עושה את זה מסיבותיה שלה, בכוונה גמורה. "הסבא שלךָ מתלונן ששמתי לו טל־העמק בצלחת בארוחת הערב במקום פיקורינו עם פלפל שחור!" רעמה בקולה בשבוע שעבר והרימה אצבע מעוקלת בתוכחה, "אמרתי לאדון בלום ששמתי לו טל־העמק מפני ששכחתי מה שהוא רצה, זה למה, ומאיפה הוא בכלל הקריץ את הגבינה הזאתי פיקורינו? מה – אמרתי לו – הפכת לי פתאום לנפוליטני?!"

הלעג בקולה לוּוה בשורש העווית שהיא מעווה את שפתיה תמיד כשהיא הוגה בבוז את המילה "נפוליטני!"

רציתי אז לצחוק, אבל ידעתי שמוטב שלא אצחק בפניה. יש לה, לסבתא־אווה־שלי, רגישות גבוהה למילה הזאת, לעיר הזאת, אולי לכל איטליה כולה. רק אומרים 'נאפולי' בנוכחותה ומיד היא מקשיחה את הבעת פניה וזוקרת את חזהּ, מפנה עורף לנוכחים והולכת לקשקש בסירים במטבח; לא סובלת שום דבר שמריח כמו נאפולי, נשמע כמו נאפולי ולכן הוא מזכיר לה את נאפולי. "בכלל," היא נוהגת לומר, "נאפולי עיר מכוערת. ויש בה המון גנבים."

בזמן האחרון – אם כי אין לי שום ודאות שהסיפור הזה לא מתרחש ככה כבר הרבה זמן – פורצות בין סבתי לבין סבי מריבות חדשות, מוזרות ומיותרות, שתכליתן או סיבותיהן אינן ברורות לי, רק שהתדירות שלהן גדלה והולכת. לפעמים ארנסט כל כך מתרגז על אווה שהוא רוטט לעברי, הקלוע בין שניהם, שבבקשה אעזור לו לקום ואקח אותו מפה או, אם אין לי זמן לזה, לפחות שאזמין בשבילו מונית, מפני שהוא רוצה לזוז מפה, העיקר לזוז מפה, ואווה עוד פעם צריכה את האוטו.

לאן? אבל השאלה רטורית. אני יודע: כשארנסט רוצה 'לזוז מפה', הוא רוצה להגיע לקפה ארומה שבקומת הקרקע בקניון. לכל הפחות ישב שם קצת וישתה קפה עם שאר הפנסיונרים הארגנטינאים שיושבים בבית הקפה מדי יום שעות ארוכות והם, אולי, החברים היחידים שלו, ואולי גם אֶפִי, השכנה החדשה ממול. חוּלְיוֹ וסרג'יו, איזק ויוסף תופסים כבר כמה שנים את אותו שולחן פינתי מרובע שממול לו שני דרגשי עץ מרופדים בריפוד אדום שנפגשים בזווית ישרה. החבורה אוהבת לשבת שם לא רק מפני שזה המקום הקבוע שלהם, אלא גם כי משם תכסית השטח שלפניהם מצוינת והם יכולים לראות את כל היוצאים והנכנסים אל בית הקפה – על פי רוב נשים צעירות עם עגלות ילדים, חיילים מזדמנים עם קיטבג ונשק שאוכלים משהו קטן בעמידה וממהרים לדרכם – ובעיקר, הם יכולים לראות את פניהן של עובדות בית הקפה החביבות עליהם, שגופן הצעיר נעלם כמעט עד מִפתח חולצתן מאחורי הדלפק המוגבה מדי לטעמם. מפינתם הם יכולים כולם – חוליו ויוסף, סרג'יו ואיזק, וגם ארנסט שכאן מכנים אותו ארנסטו – להעיר בקולי קולות את כל ההערות שיש להם על החיים ועל המצב, על העבר ועל העתיד, על פוליטיקאים ועל ספורטאים, הכול בבלילה של עברית וארגנטינאית מתנגנת שכולם מבינים מלבד ארנסט. וכשניגשות אליהם שתי נשים בשלות, בשלות מדי – לא כמו חגיתי שלהם, שעובדת בארומה כבר חצי שנה – והן נרכנות אל חמשת הגברים הזקנים ומבקשות מהם בזעף ביחד, כאילו הן זוג המפטי־דמפטי מקומי, "תדברו קצת יותר בשקט בבקשה כי אתם לא לבד ויש פה עוד אנשים חוץ מכם," חוליו מחייך אליהן את הטוב שבחיוכיו ומפיס את דעתן, "בסדר, גיברת וגיברת, נדבר יותר חלש," וכשהן מתרחקות הוא מפטיר, "בְּרוֹחַאס!", מכשפות!

אחרי חמש דקות הם שבים לטונים הרגילים. בעיקר הם מדברים בקולות רמים על פוליטיקה – כי על מה כבר יש לזעוק ולמרר כאן חוץ מעל הפנסיה שמצטמקת עם השנים בגלל חוסר האחריות של הממשלה, על הריבית הנמוכה עד גיחוך שהם מקבלים בבנקים על הפיקדונות שלהם, על הפרררזיטים שהורסים את המדינה, ועל ביבי שרק סרג'יו חושב שהוא בסדר גמור – "הכי חשוב הבריאות, כל השאר לא חשוב כּוֹמוֹ הבריאות, אִיחוֹ, כי בלי זה מה כבר יעזור." ובכל זאת, יש בהם תזזית וחשמל שגם אם אינם מוצאים את ביטוים בגוף הרופס שלהם, הם מתגלמים היטב על לשונם המושחזת, בקולותיהם הרועמים, בשמחת החיים שמתעוררת באיבריהם אחרי מנת הקפה ומעצם המפגש המשותף – הם הרי ממש כוח, ככה כולם ביחד – ומתעלמים בלי קושי ממבטיהן הרושפים של אימהות צעירות, כי מה כבר יקרה אם יעירו תינוק אחד? כל החיים לפניו; וחוץ מזה הם לקוחות יומיומיים ותיקים בארומה, אף אחד לא יבקש מהם לקום ולפנות את מקומם לאחרים.

החיוניות שלהם מתפוגגת רק כשהם בדרכם הביתה, אל הישיבה הרפוסה מול הטלוויזיה, במטבח או בסלון, בבית שנעשה גדול ממידותיהם וההד שבו הולך ומתחדד. בינתיים כל באי בית הקפה שומעים אותם אם הם רוצים ואם לא. הם מזמינים שני סיבובים של קפה חזק וגם אוכלים כריכים חצויים לשניים עם טונה או עם סוֹלוֹמוֹן (רק חוליו מזמין תמיד כריך תוניסאי חריף שאף פעם לא די חריף בשבילו) וחגית, עובדת ארומה הקטנטנה שחוסכת לאוניברסיטה וכבר היתה בטיול מד־הִים בדרום אמריקה ניגשת אליהם לפעמים לשאול "הכול בסדר, אמיגוס, אתם צריכים עוד משהו?" למרות שהמקום אינו נותן שירות, היא פשוט נהנית לקשקש אתם קצת בספרדית הקלושה שבפיה. דווקא את איזק, הממזר הזה, שהוא שתקן אבל עיניו המרוכזות תחובות כל הזמן במִפתח חולצתה והוא היחיד שלא קורא לה כל הזמן בחיבה, בואי, רוּבִּיָה! – בואי, בלונדינית! – דווקא אותו היא מחבבת מכולם. רוח של נחת מנשבת על פניו של איזק בכל רגעי שְהִייתה הקצרה של חגית במחיצתם, רגע לפני שהיא מחייכת אל הגברים הזקנים האלה חיוך שמבקש לכבוש שהם כבר מזמן שכחו את טעמו, ומסתלקת אל מאחורי הדלפק.

ארנסט אוהב להצטרף אל חוליו וסרג'יו ויוסף ואיזק, גם כשאין לו סיבה לכעוס על אווה אשתו, וגם אם לא הרגיזה אותו עד כדי כך שיקום ממקומו בזעם כבוש וירצה לצאת מהבית למרות הטרחה הכרוכה בכך. אפילו אמוץ כבר אבחן שסבו מצטרף אל החבורה בארומה לא לפני שהוא מעמיד פנים, משום מה, שפניו למקום אחר; שהוא חולף על פני פתח בית הקפה הזה באקראי, מופתע לגמרי לראות את סרג'יו טוב הלב שלובן שיערו הפרוע מסנוור ממש ואשר מניף לעברו את ידו הבריאה כי שיגרון כמו שיש לחוליוֹ אין לו בָּרוּכָשֵׁם ואילו את השבץ שהוא כן קיבל בנובמבר שעבר הוא קיבל בצד השני. וארנסט אינו מתרצה עד שסרג'יו קורא אל האיש גבה הקומה בנועם, "בואנס דיאס, ארנסטו, תבוא לשבת אתנו קְסָת…" ומיד הוא מזיח את גופו העצום לשמאל וכמו בתגובת שרשרת חוליו מזיז את יוסף ויוסף מזיז את איזק וכולם אומרים בתוך כך, "אוֹלָה, אולה, ארנסטו," וריפוד הפלסטיק האדום נחשף תחתיהם כלשון אדמדמה שמלקקת בהיחבא את ישבנם.

"שלום סבא!" קראתי שוב לפני שנעניתי. ארנסט ישב היכן שהוא מעדיף לשבת לעתים, מול התריס הפתוח למחצה, ספר בחיקו, וצפה ארוכות אל החוץ הנגרע בקצבו של האור המקליש ונראה כמי שלא זז מכאן מאז שנכדו בא לבקר אותו בפעם האחרונה, למרות שזז, וקם והלך, ובא, ואפילו עבד בגינה המשותפת שם יש לו חלקה קטנה ובה הוא מגדל צמחי תבלין; עתה הביט בריכוז בשוּרת המלבנים הנמתחת לכל רוחב התריס, רואה לסירוגין פלחים מבית יד־לבנים ומהברושים הכהים העבותים שנטועים משלושת עבריו. עד לפני שנים אחדות היה בית יד־לבנים בניין לא גדול, צבוע לבן, מוקף בשורה ישרה של ברושים מחודדים. אחרי השיפוץ, שהתארך מעבר למתוכנן והתפרש על פני שמונה־עשר חודשים במקום התשעה שמהנדס העיר הבטיח ופרע את חייהם של כל תושבי הרחוב, בית יד־לבנים הוא עכשיו אשכול של חללים פנימיים מסוגננים שהמבקרים הולכים בהם לאיבוד. רק ספסלי העץ שהוספו בתום העבודה לאורך השביל שבחזית הבניין משמחים את ארנסט. הוא פוסע אל הספסלים בימים יפים שבהם השמש אינה קרה מדי ואינה חמה מדי, ובדרך הוא תמיד מתוח שמא לא יהיה לו מקום לשבת, ובדרך פלא תמיד יש מקום פנוי. והוא יושב ופוגש כמה משכניו הישנים שעוד גרים בסביבה ואין לו שום עילה או הזדמנות אחרת לפגוש בהם, וחוזה יחד אתם בחיים החולפים על פניהם: אימהות ואבות עם עגלות ילדים או מנשאים תפוחים, צעירים ממהרים, רוכבי אופניים, חיילים וחיילות שבאים לפעמים בקבוצות גדולות, ונבלעים בתוך הבניין. לא פעם ארנסט תוהה אם לא הלכו קצת לאיבוד שם, בפנים. ורק כשהם יוצאים החוצה, כמקשה ירוקה, הוא מתחייך, וכמו נושם לרווחה.

"סבא, הכול בסדר?" אני שואל. המחצית השמאלית של פני סבי משוכפלת על מסך הטלוויזיה הכבויה הניצבת בסלון – קעורה בעיקר בזווית הפה. הפה משתפל מעט מאז השבץ המוחי הקל מאוד שאירע לו. קל ככל שהיה, האירוע הותיר בו סימנים, אף על פי שלמרבה השמחה לא נקפדו יכולת הדיבור שלו או יכולת התנועה. נפשו היא שנחבלה בחבלה הקשה ביותר.

"הכול בסדר גמור," עונה ארנסט. "קנית מה שסבתא ביקשה?"

"כן, אני חושב שהבאתי הכול."

"ואצלך? הכול אצלך בסדר, אמוצי?"

"כן, סבא, הכול בסדר גמור."

במשפחת בלום הכול בסדר גמור גם כששום דבר לא בסדר.

ארנסט מהורהר. כל הבוקר התמרד כנגד חשבון הנפש הבלתי פוסק שכופה עליו הישיבה הארוכה מול התריס. הוא שמֵח שאמוץ בא, וקוטע בלי צער את הדיון המהורהר שהתדיין עם עצמו, ועכשיו נשארה ממנו רק תמציתו. הוא יודע, מיד לאחר שנכדו ילך, ישוב אל השאלה הטורדת אותו זה זמן כי באמת, מה חשבון הרווח וההפסד על חשבוניית ימיו? האם בכלל יש טעם לעשות את החשבון? כשהוא לבדו והוא עסוק במחשבותיו הישנות והחדשות, הזמן מפתיע אותו בתעתועיו – כמה מהר הוא עובר, כמה לאט. היום, למשל, הזמן עומד על מכונו, המחוגים כמו תקועים בחוגם – לא שניות, לא דקות, לא שעות, רק מין בְּלִילה צמיגה של הֶיוֹת; ועולה בדעתו שאילו חיפושיות הזבל המצריות האגדיות היו קיימות בעליל, אפשר שאפילו הן לא היו מצליחות לגלגל היום את השמש מרומו של העולם ולהגיע את היום הזה אל קצו. אולי בגלל שהמתין כל היום לאמוץ, ארנסט חושב; אולי מפני שגזעיהם של הברושים בחוץ, שגדלו, לא זזים עוד ברוח ואיתנותם משרה עליו קיפאון. טוב שהילד בא, סוף־סוף.

אך לא רק ימיו של ארנסט טעונים אלא גם לילותיו, שאז הוא עסוק בחלומות הפוקעים בו כבועות ממהרות. רק רושם קלוש נשאר בו מהם, כמו טעם של משהו שאכל לפני שנים וקהה אולם לא נעלם כליל. הוא עוד לא מספר לאיש: נוֹרָה באה לבקר אותו בלילות והיא צעירה, ויפה, ועולים ממנה ריח בשרה וטעם דמה והם מסעירים אותו היום כמו שהסעירו אותו אז, וטעם הדם מתוק על לשונו כמו ביום ההוא, בהוֹטֶל מַלְטָה. בהתחלה ניסה להתכחש להתעוררות הפתאומית שנורה מתעוררת בתוכו בלילות, בשנתו. עכשיו הוא כבר מוכן להודות בפני עצמו שנורה באה אליו כמעט כל לילה וכאשר הוא פוקח את עיניו לפנות בוקר, ממש על סף זריחת האור, הוא מרגיש בתוכו בּעירה, ועוררות, ועליצות מעקצצת, והוא צריך להבליע את החיוך שבוקע מאליו משפתיו ואת סימני הבכי שממתין לתורו. גם חלציו כמו נענים. הוא לא מתבייש בזה, למרות גילו, להיפך, רק שהוא לא יודע לאן יוליך את התשוקה המאופקת המתחדשת בו. אווה־שלו, היא עצית כבר מזמן.

גם אווה חשה בטעם שנתו. היום למשל, כשעוד היו במיטה, הפנתה אליו את פניה הרצועים בקמטים, שנראים בשוכבה כמו בד שכוּוץ בתכים הדוקים מדי ושאלה אותו בקול הבוקר הצרוד שלה, "מה קרה, אֶרְנוֹ, עוד פעם חלמת על בחורות?" אחר כך חקרה אותו בגבות מכווצות, "תגיד לי, כמה בונדורמין אתה לקחת בערב?"

פעם אחר פעם ארנסט ענה לה בנחת, "אני לא לוקח בונדורמין כבר הרבה זמן, אֶוִויקֶם, באמת שלא. אני כבר מזמן לא צריך." ובינתיים אווה כבר היתה לבושה ומסורקת ונמרצת לגילה, כמו שכולם אומרים לה, סובבה לו את הגב והתיישבה מול מראת הטואלט הישנה שלה שמתחת לחלון. שטופת פנים ואור שמש, היטיבה על שפתה העליונה את פי השפתון שגון סגולו כה כהה שהוא קרוב לחום עכור, וחיככה שפה בשפה כדי שהמשחה השמנונית תחליק יפה אל שולי שתי שפתיה החרבות. מבעד לַמראה הביטה בבעלה ואמרה לו, "לא יכול להיות ארנו שאתה לא לוקח כדורים. אתה ישן מאוד־מאוד עמוק בזמן האחרון, אפילו לנחור הפסקת." השפתון של אווה שב והחליק אל תוך הגליל המוזהב כמו שהחליקה פנימה פיסת הבשר האדומה שרטטה בין רגליו של כלב הזאב שלהם, טִיבִּי, שהיה דון ז'ואן גדול ומת בשיבה טובה וכל חושיו ותשוקותיו עמו. אווה זקרה את סנטרה אל בבואתה. שפתיה המשוחות בשפתון נראו לה קרות, כמעט כחולות, אבל התוצאה מצאה חן בעיניה בכל זאת. מיד השקיעה את פניה במראה האחרת, המגדילה, כדי שתוכל למרוט בקלות את שלוש השערות העיקשות שצומחות בתחתית סנטרה. עינה הנתונה במראה נדמתה כדג החומק במי אגם וכל קמט בפניה גדל והעמיק. ועלתה בה תמונת תשוקותיו המחזוריות של טיבי שלהם, ואיך נהג לשבת על ארבעותיו באוזניים זקופות ובלשון מלחיתה ופתאום היתה פיסת הבשר מחליקה החוצה, בין רגליו, ואיברו השעיר נע בקצב נשימותיו ופרח פתאום באודם עז. הם היו צוחקים במבוכה, אבל לא הסבו את עיניהם מן הבשר השלוף, ועוד לפני שמבוכתם תפרח לסומק על לחייהם נעלם קליע הבשר הארגמני כלא היה, וטיבי קם והתנפל על דלת הכניסה ופתח אותה בעצמו לפני שחמק החוצה.

אם אווה לא רוצה להאמין לו, שלא תאמין. ארנסט הידק את מכנסי הפיג'מה שלו למותניו בשני השרוכים העבותים שהולכים ומתקצרים עם השנים והפשיל את שפתיו, "אם את לא רוצה אז אל תאמיני, אבל אני לא לוקח בונדורמין כבר חֶצי שנה."

אווה פטרה אותו בזקירת הסנטר הנודעת שלה, כאילו העניין כבר סוכם – היא לא מאמינה לו וזהו, וענדה לצווארה את מחרוזת אבני הטורקיז הקטנות שהסוגר שלה הוא קופסית בצורת לב ובפנים יש תמונה ישנה, שלה ושל אמה, שגזרה במספריים בפנים חתומים, לפני שנים.

"אם אתה צריך עוד משהו תגיד עכשיו ארנו, אני ממהרת לספרייה," זירזה את בעלה.

"לא, תודה, אני לא צריך כלום," נשף ארנסט לעברה, "עוד יש לי לגמור חצי מהעמוס עוז שהבאת לי בפעם הקודמת."

הוא יודע שלא לכך כיוונה.

אווה הלכה. אווה יוצאת ונורה נכנסת. נורה נכנסת וארנסט שב ומתרכך בתוכו. כל כך טוב לו ששָקֵט, שיש לו שֶקט כזה טוב, שהוא עוצם את עיניו ובתוך כך מקמט את אפו. לשווא ניסה לחזור אל מראות החלום שחלם בשנתו. יותר משביקש לשחזר בראשו את מהלכו של החלום, ביקש לביית את ריכוזו בשבריר הרגע שבו פקח את עיניו ובעצמותיו ובלבו עוד היו ספוגים זמן שאיננו עוד, וריחות שמבזיקים לפעמים, ואנשים שלא שייכים לכאן יותר, ואישה אחת שהתאהב בה פעם בכל לבו. הוא מודה על האמת – בזמן האחרון רק המחשבות על נורה משחררות את הסוס המכונף הכלוא בו. בגללו הוא רוצה לדבר עם אמוץ; בגלל הסוס המטלטל את רעמתו בתוכו ובוטש בפרסותיו בקרביו. לא פעם הוא מבקש להסות את צניפותיו, שאווה לא תשמע.

כל כך הרבה פעמים בחייו ביקש לנתח לעצמו את הסיפור הזה. איך איבד את ראשו ככה בגלל נורה? והרי תמיד היה כבד ראש, אפילו בתור ילד היה בו משהו כבד ראש וספוג בהגיוֹנוֹת, וכשהגיעו להוטל מלטה כבר אהב את אשתו – אהבה כנועה ומלאת חמלה, זה נכון, שהיתה כרוכה בהסתגלות ובפיכחון אבל ככה אהב אותה את אווה־שלו, איך שאהב, והיו ביניהם תשוקות גוף נואשות שאותן השֹביעו זו כנגד זה בלילות קודחים וארוכים. היתה ביניהם, איך לומר את זה, איזו התאמה מוכחת, כמו היו כפפה ויד תואמות, כמו נעל נוחה לכף רגל דאובה, כמו- ואילו עם נורה זה סיפור אחר, סיפור אחר לגמרי. בין שניהם נוצרה כימיה מיידית, מהרגע שנחפז ואחז במרפקה כשמעדה שם במדרגות המתפתלות. אצבעותיו חשו בחשמל ודם כמו זרם ממנה אליו חם וגועש כאילו הערתה חיים חדשים בעורקיו. כל פרט בנורה – צבע שיערה, אופן הליכתה, מגעה האגבי, חיוכה, הריצוד החם בעיניה הבהירות – כה עוררו את רוחו ואת גופו שהיה צריך לרסן את עצמו בכוח בכל פעם שחלפה על פניו ואווה לצדו. די היה במראֶהָ או בקולה להעיר את הלב הרדום בחזהו וזה בטש בו מבפנים כמבקש לצאת. ריחה המזדמן סחרר את ראשו, לידה היו כוחו וממדיו גדלים בתוכו מאליהם עד שהיה נכון לעמוד בפני נחשולים לא צפויים, שיצריכו אולי שישליך את נפשו מנגד – הוא, שכבר שכן בתוכו גבר שפוף ומוכה במוראות מלחמה – הרגיש פתאום נמרץ וערני כפי שלא היה מעולם.

שוב ושוב נעור בפי ארנסט טעם דמה של נורה. בטנו התכווצה וחמרה וידיו נתקפו רעד. כימיה! באמת היתה ביניהם כימיה, הוא חושב. אז לא ידעו על זה כלום, אבל מאז כבר קרא הרבה על עוללות ההתאהבות, על הפיזיולוגיה של הרגשות. מאמרים חדשניים של חוקרי מוח התדיינו על הדברים האלה בכתבי עת מדעיים והוא קרא את תמציתם באינטרנט בפנים מכורכמים; קרא על אנשים מאוהבים שהוכנסו למכשירי תהודה מגנטית ואצל כולם נדלק אותו אזור במוח, אזור ה־VTA; קרא על חומצות־האמינו הרלוונטיות ועל ההורמונים המעורבים בתהליך, על פניל־אתיל־אמין ועל נוראפינפרין, על אוקסיטוצין ועל אדרנלין. המאמרים החכימו אותו אבל עיוו את פניו ככל שהתעמק בהם ועוררו בו שאט מפני שהם רידדו את המסתורין שבאהבה הניצתת בין גבר לאישה לכדי חומרים בני מדידה, ואת הכמיהה והתשוקה אל מושא ההתאהבות לסוג מעורר חמלה של התמכרות. ולמה דווקא באלאונורה בּוּכְבִּינְדֶר התאהב ולא בשום אישה אחרת? הִקשה בכל זאת. האם גם על כך יש תשובה ניצחת לכימאים ולחוקרי המוח? וידע, יש.

הנכד שלו עומד מולו ותהייה בעיניו. ארנסט מתנער מהרהוריו, "מה שלום אימא ואבא?" בתוך כך בוקע מפנימו חיוך שאינו עגום ואינו שמח. דווקא כשהוא תאב לגשת ישר אל העניין הוא מוצא עצמו הולך סחור־סחור. הצורך הזה, להתאפק, משעשע ומעציב אותו. בילדותו חונך לרסן את רגשותיו, לבטל את רצונו מפני רצונם של אחרים, להתאפק התאפקויות בזוּיות. ימי המלחמה רק חיזקו בו נטיות אלה, שהרי בימי המלחמה העולמית השנייה דוכאו הנפשות כפי שלא דוכאה נפש אדם מעודה. לפחות כך האמין.

"מצוין, אני חושב. הכול אצל אבא ואימא כרגיל. עובדים, חיים, אני יודע, אין משהו חדש. הכול סבּבּה."

בסך הכול אני לא מבקר הרבה את הורי. אצל סבא ארנסט וגם אצל יונה ותקוה, ההורים של הילה, אני מבקר יותר מאשר בבית של אימא ואבא שלי. למען האמת, כבר למעלה משבוע שלא התקשרתי אליהם למרות שאמי השאירה לי שתי הודעות קצרות במשיבון של הטלפון הקווי, שנדמו לי כהושטה שקטה ונואשת של שתי זרועותיה לחיבוק. נשמתי נשימה ארוכה ונשפתי בקול את כל האוויר מריאותי. פתאום בא לי לומר לסבא משהו חדש ומסעיר ומשמח, אבל אני מתאפק. הבטחתי להילה שלא אספר וממילא גם אני כבר נדבקתי בחוסר הוודאות שלה וגם אני כבר לא בטוח בזה יותר.

ארנסט מקמט את מצחו. מכעיסה אותו ההתנהגות הזאת של נכדו כלפי הוריו, אבל הוא כבר מזמן איבד את השליטה על נכדו. פעם היה לש אותו כרצונו, באהבה רבה ובחומרה גדולה, ותמיד האמין שהוא מכוון את צעדיו של הילד/הנער/הבחור אל סף הדרך הנכונה; שהוא עושה בשביל אמוץ את מה שאף אחד לא עשה כמו שצריך, אפילו לא הבת שלו, לילי, ורוּבֶּן, בעלה – האימא והאבא של אמוץ. בעומק לבו הוא כבר יודע שאמוץ נוטר לו כל השנים על מה שהוא תופש כהתערבות בלתי נסלחת בחייו, ואולי באמת כדאי שיתנצל בפני הילד יום אחד. כך או כך, לו עצמו כבר אין שום כוח או חשק לנסות לנווט את חיי בני משפחתו. הגיע הזמן שכל אחד יעשה את השטויות ואת הטעויות שלו לבדו. ממילא כבר לא מקשיבים לו. רק מכאיב לו שחיים שלמים צריכים לעבור עד שהבן אדם יבין דברים פשוטים כל כך. ארנסט מרחיב את חיוכו שעכשיו הוא כבר מאה אחוז עגום: זו דרכו של העולם. עכשיו גם הוא. רוצה לנווט רק את חייו שלו אל המישורת האחרונה. רק עוד תוכנית אחת פשוטה, אפילו מופרכת במקצת יש לו, ובשביל זה הוא צריך את אמוץ. תיכף ידבר אתו. והוא צוחק בלבו ומתפלא פליאה משועשעת על תחושת הדחיפות שהוא חש לדבר על נורה, ועל הדחייה הכמעט ילדותית שהוא דוחה את המילים המפורשות הממתינות על סף שפתיו, כמשהה, רק עוד קצת, את העונג הצפוי לו כשידבר עליה וייזכר בכל פרט הקשור בה, ועוצמת הנאתו והתרגשותו ודאגתו ממה שיעלה נכדו בחיפושו, יהיו גדולים פי כמה.

קימטתי את רשימת הקניות והשלכתי אותה לפח. הנה קניתי גם חלה מתוקה. "אל תשכח, בלי צימוקים," הורתה לי סבתא אווה בטלפון, "והכי חשוב המברשת לניקוי אסלות. סבא שלך, שיהיה בריא, עושה בזמן האחרון טינופת לא קטנה כשאתה־יודע־מה, תסלח לי, ואת זה אני שצריכה לנקות אחריו." נטרתי לה על הדברים האלה. למה היא מדברת ככה על האיש שאתו היא חיה כמעט כל חייה? היא תזזיתית וערנית כמו שממית, סבתא אווה, נראית צעירה לגילה, הראש שלה צלול לגמרי ופיה חד ודורסני. ועכשיו היא גם הולכת ונעשית מסתורית עד גיחוך. עסוקה כל הזמן בנסיגות חפוזות, הולכת לאן שהיא צריכה ללכת במחווֹת גוף קטנות ובלתי מפורשות, שאין היא משתפת אותנו במשמעויות שלהן אף לא במרומז. אם לא הייתי יודע מה גילה המדויק ואם היא לא היתה הולכת ומתכערת בכיעור הכפוי הזה של הזִקנה, הייתי משער שיש לה מאהב! סבתא אווה מסתלקת ברגע שלא שמים לב אליה, אחרי שהיא משלימה את חלקה בעסקה לא־כתובה בינינו, אהוביה: שמה על השולחן מגש נירוסטה עם עוגה קנויה שפרסה, שנאכל.

"תכניס הכול למקרר, אמוץ," ביקש סבא, "שלא יתקלקל בחום," ובא והתקרב אלי וחיבק אותי, ראשו במִפתח לבי. מן הצד היינו עשויים להיראות כשני מתגוששים שעייפו, הצעיר החסון והזקן הנידף שהחיים ניסו לשבור אותו לא פעם והוא עמד מול מִשבריהם עם החיוך הזה המפורסם כל כך במשפחת בלום, חיוך המשוך תחת שפמו הדק רוב הזמן אך נעדר, משום מה, מלֹא מעט תמונות משפחתיות. השבתי לחיבוקו באיגוף זרועות והוספתי נשיקה קצרה על לחי שקועה, חלקה וחמה, שיש לה כל השנים אותו ריח מתקתק של מי גילוח בְּרוּט. בזמן האחרון היתוסף לגופו של סבא ארנסט הריח העז והלא נעים הזה שאני לא יודע את מקורו, כאילו פושים בקרבתו של האיש הזקן איזה ריקבון חתרני או תסיסה פתאומית.

"נו," שאל סבא לאחר שהרחקתי ממנו את גווי, "מה נשמע בנמל?"

משכתי כתפי ולא עניתי. הוצאתי מתיק הבד את סבון הטואלט שקניתי והלכתי אל השירותים. ריח מתקתק עלה משם בגלל הבושם הישן שסבתא אווה מזליפה בחלל הסגור כדי להסיר איזה סירחון עקשני שרק היא מריחה אותו. ומפני שכבר הייתי שם שטפתי ידיים ושרקתי שלום חנוך. בתוך כך שרבבתי את ראשי באלכסון מבעד לפתח והפטרתי אל סבא שמבטו החקרני עקב אחר מחצית גופי ומחצית תנועותי, "מאה ארבעים שקל."

"אני כבר מחזיר לך, אמוצי, ואם אשכח את זה בדרך לארנק, אל תתבייש להזכיר לי, או שתוריד לך לבד מהירושה."

בחודשים האחרונים סבא מתבדח הרבה על השִכחה. על הפחים הקטנים שמוחו טומן לו והוא נופל בהם – בדברים של מה בכך לכאורה – פעם אחר פעם, כמו אידיוט גמור: איזה יום היום, בעצם? דודה סימה המסכנה מתה ב־1989 או ב־1998? איך קוראים לדוד שלךְ מחַיְפָה, אוויקם, זה שהבן שלו, זכרונו לברכה, התרסק עם האווירון ביוֹמַכִּיפורים? ככה זה עכשיו. ימיו וליליו אינם סבים עוד על ציר הזמן על פי סדרו. היום זה היום, אתמול זה כבר אבוד, ומי יודע מה יהיה מחר. אין הוא מקשיב עוד לרמיזות המותזות אליו. הוא יודע שהכול בו כבר נשחק – הסחוסים, הזיכרון, במידה מסוימת גם יכולת התנועה. מזל שיש לו את אווה. אלא שאווה לא עושה לארנסט בעלה שום הנחות: "היום יום חמישי, מר בלום, ובחמש וחצי יש לך תור לד"ר מוזס, האורתופד שלך, גם את זה אתה שכחת כבר?" או "דודה סימה המסכנה לא מתה ב־1989 ובטח־ובטח לא ב־1998, ארנו, היא מתה ב־2001; לבן של אלישע זכרונו לברכה קראו ידידיה, ריבונו של עולם! באמת עוד מעט צריך לקנות נר נשמה. איזה גבר שהוא היה, ידידיה, בחיי, איך בכלל אפשר לשכוח טרגדיה כזאת."

דאגה כנה נבטה בי, כי אולי מלבד השבץ הקל מאוד, הסבא שלי חולה באחת מהמחלות הדגנרטיביות האלה שמדברים עליהן בנשימה אחת עם הביטוי 'מאבד צלם אנוש', 'כבר אי אפשר להחזיק אותו בבית' וכולי, וזה השלב הראשון שלה? ונחרדתי, איזה שטויות עולות לך בראש.

עיניו של סבא ארנסט בהירות מעיני, ירוקות ומקובעות עמוק מאוד בארובות שלהן, מתחת לגבות עבותות, כמעט נחבאות תחתיהן. גבותיו המסודרות המעוגלות של ארנסט שעוררו ברואיהן רושם שהאיש נתון בתהייה בלתי פוסקת, אינן עוד; גדלו פרע ונעשו לסבכי שיער שִֹיחִיִים לבנים שבעליהם מסרב לצבוע או לקצוץ אותם למרות המלצתו הנשנית של הספּר החדש שהוא ואווה מצאו אחרי שאופיר, הספּר הנאמן שלהם, מת במפתיע. סבא גירד את לחְיו ומיד פרחה אדמומית במקום הגירוד. הוציא מכיסו את ארנקו וחיטט במדוריו ולבסוף משך ממנו שני שטרות, "זה בשביל הקניות. עודף? מה פתאום שתחזיר לי עודף, אמוץ, השתגעת? לך תקנה לך מסטיק," וצחק. כשסבא ארנסט צוחק בפה פעור נחשפים לשון שלייתית ושני טורי שיניים טובות, שרק מיעוטן צהובות מעט וחבולות. אחר כך מותח את שולי האפודה המשובצת שהוא לובש מעל לחולצתו, למרות החום. שנים על שנים אוכף סבי על עצמו חוקים נוקשים שהוא מסרב לעבור עליהם, יהיה מה שיהיה: באחד באוקטובר הוא עובר לבגדי הסתיו שלו; אפודה, מכנסי טרילין ארוכים ונעליים חצאיות סגורות; באחד בדצמבר הוא עובר לישון בפיג'מת חורף מהוהה מפלנל סרוק במקום התחתונים־גופייה של הקיץ, ובאחד במרץ הוא חוזר לחולצה קצרה ולמכנסיים קצרים ולסנדליו החומים הישנים שהוא מסרב בתוקף להחליף אותם בחדשים; וכשהקיץ שב בגל חום גדול שמחסל סופית את פרחי הבר, הוא לובש גופייה לבנה על חזהו הכחוש שסבכי שיער לבנים מותזים ממנו. וכך, כל שנה.

"דרך אגב, הלך לנו המיקרו," אמר.

"לגמרי, סבא? לקנות לכם חדש?"

"לא, תודה, אני רוצה לבקש מאימא שלך. היא ואבא עוד קונים בחנות ההיא של מה שמו, ניסני, בפסאז'? שם תמיד עושים להם הנחות."

"לא, סבא," עדכנתי אותו, "הם סגרו את החנות הזאת מזמן. עכשיו יש שם קונדיטוריה," ועיניו המימיות של יוני, הבן של בעל החנות לדברי חשמל, כאילו שבו ועקבו אחרי במבט עגמומי מעבר לחלון הראווה, כמו אז, מזמן, לאחר שיצאתי מהחנות ונתקלתי בהילה שחשבתי אותה לתמר.

"נו, אז בכל זאת, לפני הכול, תגיד לי איך הולך לך בעבודה בנמל? קוראים עליכם בעיתונים בשבוע האחרון. איזה בלגן."

"הכול כרגיל בנמל," התעקשתי והתעלמתי מצרותיו של ראש הוועד, למרות שבנמל אין דבר כזה, 'כרגיל', כל יום וההפתעות שהוא מזמן: אניות ענק שנראות כמו ערים צפות, שיחות אקראיות עם אנשי צוות זרים בכל מיני שפות שאיש מלבדם אינו דובר אותן ושפת הידיים הבינלאומית מפצה על מחסומיהן; ריקוד מגושם של עגורנים הנעים יחד, חמישה־שישה מנופים בו זמנית, כולם נוסעים מזרחה על מסילותיהם ואחר כך, בתיאום מושלם, כולם נעים מערבה, החופָנים הענקיים נוגסים במלתעותיהם בסגסוגת ברזל עד שאין יודע כי באה אל תוכם; מעוף הציפורים הבאות והולכות, מראה הים המשתנה מדי כמה שעות, ביום ובלילה – כחול או ירוק, לבן או שחור. בכל יום עבודה אני עדיין נרעש כמו ילד שקיבל ג'ויסטיק. אבל אני לא מספר את כל זה לסבא כי הוא מתעניין בנמל רק מתוך נימוס גלוי ועוקצנות מוסווית. מרגע שגילה שהתחלתי לעבוד בנמל, סבא ארנסט מתעב את עיסוקי בבוטות מבזה, בטוח במאה אחוז שאני מבזבז את העתיד שלי ושעם השכל שיש לי בראש, אני יכול להצליח הרבה־הרבה יותר, אם רק-

אם רק.

הדיבורים הפסקניים האלה של סבי כבר הציתו בין שנינו מריבות קשות ושתיקות רבות משמעות. סבא ארנסט הותש ראשון, נואש והפסיק את הוויכוחים לזמן מה. כשהתאושש חזר לדחוק בי שאחזור ללימודים, שבשביל העתיד שלי ושל הילדים שיהיו לי יום אחד אני מוכרח לחזור להנדסת אווירונאוטיקה בטכניון, או איפה שלא יהיה. "מה שמתחילים גומרים. תגיד לי, למה בכלל עזבת את החוג?" חזר תמיד על אותו משפט, "הרי אם לא היית כזה מוכשר במקצועות הריאליים – בכימיה, בפיזיקה, במתמטיקה – לא היו מזמנים אותך לקורס טיס, לא? תגיד לי אתה!", שלא לדבר על כך שהוא ואווה שילמו עבורי את השכר לימוד ואת השכר דירה בחַיְפָה עד הגרוש האחרון והוא היה מוכן – מָזוֹתוֹמֶרֶת, עדיין הוא מוכן – לשלם בשבילי ה־כול, רק שאלמד! ולא התאפק והוסיף שהוא וסבתא מאוד ישמחו אם יהיו לי ברזומה מילים יפות כמו שיש אצל דגניתי, שלמדה מחשבים עם התמחות במעגלים משולבים ועכשיו עושה חיל בחברת היי־טק באמריקה! פעם אחותי ניסתה להסביר לי מה היא עושה, דיברה על מיקסְד סיגנָלְס, על פְלִיפְּ־פְלוֹפִּים, על שערים לוגיים, מילים כאלה קרות ומדויקות שרק יודעות ויודעי דבר מבינים, בטח לא אני ולא אימא שלי לילי ולא אבא שלי וגם ליה אחותי לא. עד היום, כששואלים את אימא שלנו מה הבת הגדולה שלה עושה, היא אומרת שדגניתי עובדת בג'וקים ובצ'יפסים ולפעמים גם בווייפרים, שזה וואפל בלגי מאוד טעים למי שלא יודע… וכולם צוחקים, גם אימא שלי, שאמרה את החוכמות האלה.

עד לא מזמן סבא ארנסט הִרבה להצהיר באוזני, שלו עצמו לא היתה הזדמנות פנטסטית כזאת: ללמוד! "היתה מלחמה, חבּיבּי, וִילָאג הַבּוֹרוּ – מלחמת עולם – לא אוניברסיטה ולא טכניון! לימודים גבוהים בגיל צעיר נשארו בשבילי רק חלום רחוק, וזה כאב הלב שלא יעבור לי אף פעם. הדבר הכי נכסף היה אז אֶגְיְי סֶלֶט קֶנְיֶיר, פרוסת לחם אחת, כמו שאתה יודע!" כשסבא שלי מתרגש ההונגרית, שפת אמו, מבצבצת והוא טופח על ברכיו שתי טפיחות חזקות למתן תוקף לדבריו ומוצָא לתסכולו הישן. ככה תקע את מילותיו בראשי כמו שתוקעים מטבעות לקופסת חיסכון, ושם הן העלו חלודה וחמיצות.

לדגנית, שהיא הכי מוצלחת בעיניו בגלל המקצוע שלה וגובה המשכורת שלה, סבא ארנסט לא אמר דברים דומים. בסוף גם היא וגם ליה עפו מכאן כמה שיותר מהר וכמה שיותר רחוק. רק אני זכיתי להיצרב בבגידת הורי: אם רובן אבי ולילי אמי היו בטווח־שמיעה כשסבא ארנסט היה פותח בוויכוח הזה כאילו שהבן שלהם איזה בן שבע־עשרה מושתן, שניהם היו קמים כאיש אחד והולכים למטבח לעזור לסבתא אווה לשטוף כלים/להחזיר את מערכת הכלים החגיגית שלה למדף העליון בארון/להכין קפה/לעשן קצת ולהיחנק בעשן עצמם, אדישים כביכול למילים המותזות בסלון ממנו אלי ובחזרה, מקשיבים לנו ממרחק בטוח. ולא שדעתם לא היתה כדעתו של סבא, אלא שבבית שלו הם נתנו לו את קדמת הבמה. במילים אחרות, הם נתנו לו לעשות את העבודה השחורה. עד שיום אחד משהו פקע בתוכי ואני צרחתי בקול שכמו התחלף לי פתאום, "אני לא רוצה ללמוד כלום! ח'לאס. תבינו כבר שהתחלתי ללמוד מאוחר מדי וזה לא התאים לי. למה? אני אגיד לכם עוד פעם אחת אחרונה למה: כי אני שונא את חַיְפָה! ולמה אתם לא מסוגלים לתפוס את זה כבר – הקורסים היו קשים מדי בשבילי. כן! אולי אני לא דגניתי? אולי אני לא כזה גאון תורן כמו שאתם חושבים שאני? אהה, על זה לא חשבתם! אז תעזבו אותי בשקט. ואתה סבא – תלך אתה לטכניון אם עוד תואר אקדמי זה החלום הרטוב שלך! אין הגבלת גיל!" ומה, הם לא מבינים שאני כבר לא ילד והגיע הזמן שכולם יצאו לי מהווריד? וטרקתי דלתות וכולי, וכולי.

הרגשתי שח'אלס, באמת הספיק לי. ולמרות שלא היה ברור לי אז איך אשלם שכר־דירה וממה אחיה, אספתי את החפצים שלי – לא היה לי מי יודע מה לאסוף – ועזבתי את בית הורי בצעדים נחושים, גורר אחרי את הקיטבג הענקי שקיבלתי מהם שבוע לפני שהתייצבתי בבקו"ם ביום הגיוס לצבא. כשעזבתי את הבית, הרבה חברים שלי מהתיכון ומהצבא עוד גרו בבית של ההורים בניסיון לחסוך את הכסף שחסַר להם כדי לעבור למקום משלהם או כדי לקנות – פעם, בעתיד הבכלל לא נראה לעין – דירה; אכלו כמוני על שולחן הוריהם, כינסו כמוני את כתפיהם כשהנ"ל שילחו אליהם הערות, גערות וטרוניות, שמתאימות לבני עשרה ולא לגברים באמצע שנות העשרים שלהם ואחרי שירות קרבי (או אחרי חצי שירות קרבי, כמו שלי). מרוב ייאוש התחילו לרוץ בינינו בדיחות בז'אנר חדש: "אני גרה עם שני שותפים מקסימים," הגביהה שמרית את השוט שלה באוויר והערתה את כל מנת האניֶיחוֹ שלה – שמונים ושבעה שקל לשוט – אל גרונה, רגע אחרי שפיזרה קורט מלח על גב ידה וליקקה אותו ומיהרה למצוץ את פרוסת הלימון ועינה האחת נעצמה מאליה מפני המליחות והצריבה, והתכוונה לאימא ולאבא שלה שאתם חזרה לגור כי אין לה שקל על התחת, או "שמעתם על 'פנויים־פנויות' החדש?" התבדח מורן – "אימא, את פנויה לקחת את הילדים מחר לחוג שחמט, אבא אתה פנוי ביום שלישי לקחת את הילדים מחוג טניס?" ליאור, למשל, הגזים ממש, וזו לא בדיחה. הוא התמקם יחד עם איריס והתינוקת שלהם בחדר נעוריו ששופץ והוגדל על חשבון פינת האוכל, ואחרי כמה חודשים פלש עם העריסה ועם ערימות הצעצועים גם לחדר העבודה הסמוך – טוב כמה כבר אפשר לישון עם הפִּיצִית – ויחד עשו בבית כזה בלגן שלא נותרה להוריו ברירה והם עזבו את הבית ועברו לגור בדירה שכורה, אתם שמעתם דבר כזה?! וזו באמת לא היתה בדיחה.

אם כן, קמתי והלכתי. לא היה לי כסף, לא היה לי שום דבר, אבל גם לא היה אכפת לי. אז אחיה בצמצום גדול משקיוויתי. להישאר בבית הורי היה קשה לי פי אלף, ומביך ובלתי נסבל. פעם למשל, לפני שהספקתי לעצור אותה, לילך אחת יצאה מהחדר שלי בשעת בוקר מאוחרת סתורת שיער ומנומנמת, לבושה רק בתחתוני תחרה צהובים מלבבים. אבא שלי בדיוק יצא מהאמבטיה ונתקל במראה שדיה העגולים שפטמותיהם כהות ועבות והוא בהה בהם באי אמון ובערגה שלא הצליח להסתיר. אמי התעשתה ראשונה וצבטה בחוזקה בזרועו וסיננה מבעד לשיניים הדוקות שיֵצא מההלם ויפסיק לבהות בבחורה העירומה, ועקפה בסנטר מוגבה את לילך המסמיקה שמיהרה להצליב את זרועותיה על חזהּ, ונבלעה בחדר השינה. לילך לא רצתה לבוא אלי יותר, אחר כך ממילא נפרדנו. סמוך לתקרית הזאת אספתי מעט ממה שהנחתי שהוא שייך לי ועזבתי את הבית. מצאתי דירה, אבל לא קרוב לים כמו שרציתי: דירת חדר וחצי מאולתרת בקצה תל אביב, צמודה לחצר הגדולה של בעלת הבית, ליתר דיוק צמודה לקיר חדר השינה שלה וסביבה גרוטאות מתכת לא מזוהות. החדר השלם היה זעיר ומטונף והמקלחון צר ומעופש ואילו החצי חדר בכלל לא התאים להגדרה. שכרתי את הדירה בלי למצמץ. חושי אמרו לי שלא אמצא מקום זול או נאה יותר. אחר כך אודה ביני לביני בסיבה נוספת: דיתה, בעלת הבית הלא צעירה, שלחה אלי מבטים לחים מהרגע הראשון ומצא חן בעיני שאני עשוי לקבל שניים במחיר של אחד: גם דיור וגם זיון.

בשבתות נשארתי בדירה העבשה שלי שבקיצור ובצדק כיניתי אותה 'דיר', וחייתי עם זה בשלום. בתוך כך חיפשתי עבודה ולא מצאתי, לכן שקלתי לנצל את הזמן הנמתח ואת הייאוש הזמני שלי ולכתוב ספר. סבא חושב כל השנים שאני טוב בפיזיקה ובכימיה אבל מתעלם כשאני אומר לו שיותר מכול אני אוהב לקרוא ולכתוב, בדיוק כמוהו למען האמת. אווירונאוטיקה זה טוב, אבל מילים קונות אותי יותר. כך או כך, לא כתבתי כלום. לא היה לי מה לכתוב. ישנתי כל יום עד הצהריים וכשהתעוררתי נשארתי במיטה והקשבתי בסקרנות ובלאות למריבות קולניות ולשירים מתפרצים מרדיו קולני, שעלו בערבוביה מהבית הסמוך. בעצמי שמעתי אליס אין צ'יינז, קווין, הרבה אירוסמית', היהודים, בת' הארט, קימבּרה, פט מת'יני. את 'אנטוניה' של מת'יני בהופעה חיה בווינה השמעתי שוב ושוב, כשבוי. השיר הזה, יותר מכל שיר שהייתי מאזין לו באותה תקופה, העלה בעיני לחלוחית סתומה ובלבי תמהיל מכווץ של עצב דק ותמיהה. שעות ביליתי בבהייה בתמונה היחידה התלויה על הקיר מול המיטה: ציור בגודל בינוני של אישה אדמונית לבושה בשמלה ארגמנית ארוכה ועומדת בתנוחה מתריסה. שעות ארוכות עוד יותר ביליתי במחשבות, שוטטתי בעיר, ושוב חיפשתי עבודה. הביתה לא נסעתי גם כשהמקרר הקטן התרוקן לגמרי, גם לא לאחר שהורי צרו עלי בטלפון, כל אחד ממכשיר אחר – אבי ככל הנראה בטלפון שבסלון, אמי באלחוטי שבחדר השינה – והבטיחו לי בשני קולות כנים ודאוגים שמעכשיו והלאה יניחו לי לנפשי, והתנצלו זה על גב דיבורו של זה, העיקר שאבוא הביתה בשבתות, לפחות לצהריים, גם סבא וסבתא באים, ומלמלו אלי ביחד 'שלום ונשיקות' רפה, לא לפני שאימא שלי הזכירה בזהירות שכבר קיץ, שלא אשכח שאני לבנין־הכרוּב – כמו שהיתה מתבדחת אתי בילדותי – שאשים קרם הגנה אם אני הולך לשחות בים.

הגב התחיל לכאוב לי מרוב בטלה. לילה אחד התקשיתי להירדם. שכבתי ער במשך כל השעות הקהות והארוכות, ושיחרתי לבוקר. שמתי אוזניות ושמעתי את הגרסה הארוכה של Again של להקת Archive שוב, ושוב, ושוב.

"זו רק התכווצות שרירים, יש משחת וולטרן בַּארון־תרופות," אמרה אמי בַּהזדמנות הנדירה שבאתי לביתם, ולא הסבה אלי את גופה הרכון מצג המחשב שהניחה על השולחן, במטבח, העיקר שנהיה ביחד. אבא עמד, מטלית ירוקה בידו, ניגב צלחות נקיות.

"סחבת דברים כבדים?" הרים אלי את עיניו המימיות ששקיות עור קמוטות תפחו תחת עפעפיהן ואני כבר לא זוכר אותו בלעדיהן.

"לא אבא, לא ממש," אמרתי והבטתי מזווית העין באצבעותיה הנחושות של אמי שאינן נחות לרגע, בשיערה הקצר שהיא צובעת לבלונד כהה שמבליט את גבותיה השחורות ועל כן גם את העובדה שהוא צבוע. והצצתי בפליאה באבי המפויס, איש עדין ומופנם שכל חייו פיטם מקטרת בטבק ומצץ את פייתה, שואב אל תוכו את עשנה כאילו הוא שואב אל תוכו חיוניות וטעם, ולא חדל ממציצותיו אלא רק לאחר שרופא המשפחה גער בו, "אני כבר שומע צפצוף בסמפונות ואני בטוח שהריאות שלך כבר שחורות ויום אחד הן פשוט יקרסו, מר דֶה הַאן, וזה יהיה הסוף שלך, עם בלון חמצן והכול," ואבא שלי נבהל ועכשיו הוא מוצץ כל הימים מקטרת ריקה. לפעמים ידו מתרוממת מאליה לדחוס טבק לתוך הפּייה, נזכרת באמצע התנועה, ושבה למקומה.

אולי אני עצמי התבגרתי אז מעין התבגרות מאוחרת, חשבתי, כי רק בתקופה ההיא החלו הורי להתפענח לי כשני זרים גמורים. לא ידעתי בוודאות אם אני הוא זה שמשתנה או אבי ואמי, לילי ורובן, הם שמשתנים – שני הורי שהיו גבוהים ממני כל חיי ומזה זמן הם הולכים ומאבדים מקומתם, מתמזערים לנגדי באופן מסתורי, אף שצמיחתי שלי פסקה מזמן. אני כבר לא יכול לראות בהם את מָגִנַי והם, לצערם, איבדו לגמרי את השפעתם עלי. אילו ידעו עד כמה עמקו טביעות ידיהם בלבי. עכשיו אני חש שאפילו הטינה שאני רוחש להם כל השנים – לאמי על חוזק ידה ולאבי על רפיסותו – הולכת ומתרככת בי, לפליאתי. וניצתה בי ההכרה שלעולם לא אוכל לגמור אתם את החשבון שרכיביו תפחו בתוכי כל חיי למספר דמיוני, בלתי נתפש.

לא להאמין, נשפתי אוויר מהנחיריים. לו חייתי באמריקה הייתי רואה אותם רק בחג המולד או בחג ההודיה, בין לבין הייתי אומר להם בטלפון "הַי מַאם", "הי דֶד", ונגמר הסיפור. אבל כאן, עכשיו, השקט שעטף אותם בביתם שהתרוקן משלושת ילדיהם חמק אל חוט הטלפון ועשה את כל הדרך אל אוזני הכרויה, הממאנת. לא אחת הנחתי את השפופרת מהר מדי ונאנחתי, אתה מניאק, והמשכתי לשבת בבטלה גמורה, בוהה בציפורנֵי בהונותי שעל אחת מהן כבר השתלטה אז פטרייה אפורה־צהובה. נכנעתי לה, לפטרת העיקשת, ורק קיוויתי שהאצבע הנגועה לא תדביק את אחיותיה. אני זוכר: כשהרמתי את ראשי מהבהונות התמקדה קרן שמש מרוכזת על מצחי, כאילו איתרה את המקום המדויק שאליו תחדור יום אחד הכרה חדשה, ראויה יותר, ואני אדע מה באמת אני רוצה ויכול לעשות עם החיים שלי. רק סבא ארנסט, שהיה אז חד ונמרץ, המשיך לרטון לנגדי בכל פגישה. לא הרפה ממני, לא ויתר עלי, הוכיח אותי בדיבורים בוטים. "במקום לקחת את כל הכסף שהרווחת בעבודות המזדמנות שלך – ועבדת נורא קשה עד היום, אין מה לדבר – ולשוטט שנה באוסטרליה, היית יכול לחסוך אותו ועכשיו היה לך משהו ביד! איך לימדתי אותך? לשמור גרוש לבן ליום שחור! לפחות היית משאיר חצי מזה לשכר דירה, לאוכל, לדלק, חושב קצת על העתיד! מה זה כל הדור הזה שעף מפה לגוֹאָה – אהה, גואה כבר מזמן לא באופנה? – אז לאן אתם נוסעים עכשיו כל הצעירים העיקר לא להיות פה, לתאילנד? לקוסטה ריקה אתה אומר? לקובה? מה יש לכם לחפש בקובה, קובה זו ארץ עם קומוניזם מאובן ועוני נוראי שתקועה בשנות השישים בגלל קסטרו וקנדי. אני יודע שאתה יודע. אז מה אתם מחפשים שם, יופי?"

לא עניתי. כמו ברוב הוויכוחים האלה פשוט קמתי ויצאתי החוצה והלכתי לצד האחורי של הבניין, שם הצטמחה האזדרכת הצעירה־אז מתוך פיסת מדשאה לא מטופחת והגזע שלה היה עדיין דק וכבר עקמומי. השענתי את גבי אל השפריץ הדוקרני של קיר הבניין ועישנתי סיגריה במציצות עצבניות. שנה באוסטרליה! בחיים לא הייתי מחליף את הטיול לאוסטרליה בחיסכון לשכר דירה או לשד יודע מה שעכשיו כולם מצפים שכבר יהיה לי, בתור בחור אחראי. ונזכרתי בְּחיוך בפעם הראשונה שעמדתי בשולי ה־murky water, כמו שקרא לזה ליאם ידידי האוסטרלי ובהתחלה לא הבנתי מה זה, וכשהתקרבתי מאוד אל המים הירקרקים והצמיגים שצמחי מים יפהפיים צמחו בהם והעכירו את צלילותם, משך אותי ליאם בחולצה שלי לאחור כי באותו רגע נעו המים ובעבעו, וזוג עיניים צהובות־ירוקות קרות שפסיק אנכי במרכזן סקרו אותי לרגע ושבו ונעלמו תחת המעטה הירוק. "היית עושה עוד צעד אחד מֶיְיט," אמר ליאם במבטא הרך שלו, "והתנין היה נותן לך ביס. בקווינסלנד לא מתקרבים למים עכורים אבל No worries! No drama!, לא קרה לך כלום." אז נכון, היו לי באוסטרליה הרפתקאות גדולות יותר מזוג עיני התנין שאולי כמעט טרף אותי ואולי לא, אם כי כבר שמעתי אז על הצעיר ההוא, בילי משהו, שתנין בוגר משך אותו אל תוך המים בנוֹרְתֶ'רְן טֶריטוֹרי והטביע אותו למוות, וגופתו מעולם לא נמצאה.

הטלפון צלצל. סבא ביקש את סליחתי, הרים את השפופרת ושקע בשיחה נרעשת עם סרג'יו חברו. הבטתי בסבא בעיניים כעוסות. הכסף הזה שסבא שלי כל כך היה רוצה שאשים בצד אחראי לשנה הכי המאושרת בחיי. את ליאם, בחור מבריסביין שכבר הספיק לסיים תואר אקדמי אחד בגיאולוגיה ובכל זאת היה בן גילי, פגשתי בסידני במקרה והחלטנו לטייל ביחד כמה חודשים. ליאם קיבל בהשאלה וָאן גדול ומאובזר מהדודה שלו ובמשך חודשים הקפנו באמצעותו את היבשת. עשינו דברים מטורפים: קפצנו בנג'י, צללנו בשונית שיצרו שרידי היוֹנְגָלָה הטבועה, צנחנו צניחה חופשית בשעת שקיעה במִישְׁן ביץ', עשינו gate crushing – התפרצנו למסיבות שלא הוזמנו אליהן ואשר דבר קיומן ומיקומן עבר מפה לאוזן – רקדנו לאור מדורות, וב'שעת הבירה' – שהתבררה לי כחמש אחרי הצהריים – שתינו בירה אֶקְס־אקס־אקס־אקס מרירה עם צעירות צחקניות, שמענו בוָאן בווליום מחריש את Good Intent של קימבּרה הניו זילנדית, ונסענו. ונסענו. ונסענו. ליאם נהג בוָאן. הוא פחד מהאינסטינקטים המוטבעים בנהגים שרגילים לנהוג בצד ימין של הכביש, הצד ה'לא־נכון' לטענתו. התחלנו בהרים הכחולים, המשכנו לטאונסוויל, טיפסנו על הר פָּלוּמָה בכביש צר ומתעקל, טיילנו במטעי סוכר ענקיים בצפון, שטנו לכמה איים ועל אגמים, עברנו אזורי אקלים, כמעט הוכשנו בידי עכבישים ארסיים או מדוזות זעירות קטלניות, חצינו מדבריות ריקים מאדם והעמקנו ללב היבשת, השתקענו בפארקים, וכל הזמן עשינו טרקים. בהליכות הארוכות לפעמים כאבה לי שוק הרגל הפגועה אבל הכאב היה תמיד משני לסיפוק שחשתי לאחר כל כיבוש ולרגשות שעלו בי למראה בעלי־חיים שמעולם לא ראיתי, נחל מפכה בכוח מתחת לגשר גבוה מאוד, תצורות סלע נפלאות או ילידים שחורים־אדומים שתווי פניהם מבהילים במבט ראשון, אחר כך מרתקים. לבסוף ליאם טס בחזרה לבריסביין והשאיר לי בנדיבות אדישה את הוָאן של דודתו – "אם תעשה עכשיו תאונה זה בינך לבין אָנְטִי מֶרִי," אמר – עד שאשלים את ההקפה ואשוב לסידני ואחזיר לה אותו שם. לכן נשארתי ביבשת עוד שמונה חודשים שהחוויות והזיכרונות שלי מהם עזים. רציתי לנסוע גם לפפואה ניו גיני, ארצם של מקורזלי השיער או לניו זילנד ארץ המאורים, אבל כבר לא נשאר לי כסף. זמן מה עבדתי כמדריך במועדון צלילה בנִינְגָלוּ ריף באקסמָאוּת' וכשצברתי את הסכום הדרוש לכרטיס טיסה לארץ נסעתי בוָאן עד לסידני, החזרתי אותו לדודה של ליאם, שאף אירחה אותי כמה ימים בביתה וטסתי הביתה דרך הונג קונג. כעבור שנתיים נסעתי לעוד טיול, קצר בהרבה, בארצות הברית. גם זה היה מזמן.

בסוף הם הציעו לי כסף, ההורים שלי, עזרה לתשלום שכר הדירה, עד שאמצא עבודה. את הכסף לקחתי. אטמתי עצמי לטיעונים שלהם ונשארתי בדיר. באשר לבעלת הבית, יצא שחושי לא הכזיבו. דיתה היתה גרושה ללא ילדים, בודדה ורעבה למגע כמוני, ובמהרה מצאתי עצמי במיטה הרחבה שלה. לא היתה שום אהבה בסיפור, רק תאווֹת גוף בריאות, הדדיות ובהולות, שהושבעו במפגשים מזדמנים שלאחריהם הייתי חוזר לדיר שלי בלי נקיפות מצפון. וכמו שלמדתי את דרכי אל יצועה ואל צמתֵי גופה, כך מצאתי את דרכי גם אל המקרר והסירים שלה, ואל מסך הטלוויזיה הגדול שלה ואל הניקיון הריחני בחדריה, וביליתי חלק לא מבוטל מזמני בביתה הנאה ולא בדיר המעופש שלה, שעכשיו היה גם שלי לזמן קצוב. אפילו את סקרנותי השבעתי כששאלתי אותה לילה אחד מה זה הציור הזה שתלוי מול המיטה החורקת שלי, עם הג'ינג'ית המכוערת שדומה לקְרוּאֶלָה דֶה וִיל. דיתה אמרה, "גם אני מתעבת את ההדפס הדהוי הזה, אבל לא מעזה לזרוק אותו כי הוא שייך לאימא שלי. זה ציור של אוטו דיקס," אמרה, "הדיוקן הנועז־לזמנו של אֲנִיטָה בֶּרְבֶּר. ולא, אין לי שום מושג מי היא היתה, אניטה ברבר הזאת."

לי לא היה מושג מיהו אוטו דיקס.

כיוון שהשבעתי גם את רעבַי וגם את חשקַי אצל דיתה, נזקקתי עוד פחות לשירותיהם של ההורים שלי או לתשומת לבם, והגדלתי את ריחוקי מהם עוד יותר. למרות זאת שמחתי לגלות שאמי ואבי אינם מוותרים עלי: הם המשיכו לצלצל כל כמה ימים, פעם אמי, פעם אבי, כמו על פי תור מוסכם. ולאחר שהצליחו סוף־סוף ליצור אתי קשר, ביקשו רשות – אבא בחיישנותו הידועה ואימא בכעסה העצור – באו לביקור קצר עם קופסאות פלסטיק מלאות באוכל שאני אוהב: שניצלים מטוגנים, קציצות בשר בקר, עוגת שוקולד־שכבות ועוגיות סומסום, והלכו הביתה בידיים ריקות וזעזוע מאופק על פניהם. בכל פעם שסגרו אחריהם את הדלת והלכו היה הזעזוע שחשו משתהה בחדרי שעה ארוכה בצד המועקה שעוררו בי כי לא ידעתי איך להסביר להם שנמאס לי להיות שבע, שאני רוצה להיות רעב, מת להיות רעב. וכשנואשו והשינוי המקווה לא התרחש, שילחו בי את הבת־דודה המתוקה שלי, תִּרְזָה, שגרה בעמק יזרעאל ולא ראיתי אותה מאז שפגשתי בה, באקראי, בטיול להר תבור והיא עקצה, "מה, אמוצי, פעם בחמש שנים אתה בסביבה ואתה לא בא לבקר אותנו?!"

בסוף נגמר גם הסיפור ביני לבין דיתה, בעלת הבית. ערב אחד נקשה על הדלת במקום לפתוח אותה ולהיכנס פנימה כבת בית. גבר מבוגר, נאה ונינוח, עמד לצדה ולחץ את ידו של הדייר שלה לחיצה איתנה. דיתה הכריזה בחיוך מאיר ואישוניה המכווצים הנעוצים באישוני מְזָרִים את מה שהתרתה בי בלי מילים, "אמוץ תכיר, זה בועז, החבר שלי," ויותר לא ראיתי אותה אלא פעם בחודש כשבאה לקחת ממני את דמי השכירות. או אם היתה סתימה באסלה, ואני נאלצתי לבקש מבועז – שכבר גר אצלה והתגלה שיש לו סבלנות ברזל וידי זהב – שיתקן את הדרוש תיקון.

לא הודיתי בכך, אבל הפרידה שנכפתה עלי מדיתה ומשלוות חדריה והגעגוע המפתיע לאמי ולאבי שצמצמו בהדרגה את עלייתם לרגל אלי עם קופסאות הפלסטיק, שלא לדבר על געגועי לפלאי הסל"דים של מכונת הכביסה והייבוש שלהם, כל אלה פוגגו את שארית גאוותי. שוב לא רציתי להיות רעב כל כך. וכשנמאס לי מזה שאני לא יכול לעשות בדיר יותר מחמישה צעדים בלי להיתקל בְּקיר והאי סדר הקבוע החל לתת בי את אותותיו, התחלתי לבוא הביתה, להורים, כל שבת שנייה, כמו בצבא. אבל כשהילה – שאז כבר פגשתי בה בפתח חנות החשמל של יוני ניסני – נפרדה ממני לפרק זמן בלתי מוגדר, התחלתי לנסוע הביתה כל שבת. לפעמים הייתי בא אפילו חמשוש. מצאתי עצמי יושב בשעת ערב בין רובן אבי לבין לילי אמי וצלחת מלאה אוכל מונחת על ברכי, צופה אתם באחת מתוכניות המציאות שהם אוהבים לראות ואני די לא סובל. זה הספיק כדי לתת לי תחושת בית בסיסית. גם דגנית וליה, שעוד שהו אז בארץ אבל כבר לא גרו בבית, היו באות הביתה בזמנים קצובים ואז התמלא הבית בריחות תבשילים ובקולות דיבור רמים ובפרצי צחוק מתפרעים, ואיזו חיוניות חדשה היתה נמסכת בעורקי הורי וכמו שב הבית והתבצר בין קירותיו וכמו שבו והעמיקו יסודותיו באדמה.

ראשונה נסעה מכאן דגנית ואחרי חצי שנה ליה נסעה אליה לביקור "לכמה חודשים", ולא חזרה לארץ. אף אחת משתי אחיותי לא חזרה. טוב להן בניו־יורק; כל מחסורה של ליה, לפחות בהווה הנראה לעין, על דגנית, התפוח הגדול מרגש "טוֶונטִי פוֹר סֶבן" כמו שליה צוהלת – בארים בוויליאמסבורג, הצגות בברודוויי או באוף־ברודוויי, מועדוני ג'אז באפֶּר ווסט־סייד, מוֹמָה המד־הִים, הפריק, המטרופוליטן, האורות הנוצצים על ההדסון בלילה – בקיצור, חיים משוגעים על חשבון הברונית וזה עוד בא עם בונוס: 'אין ערבים אין פיגועים' כמו שליה אומרת בסקייפ במשיכת כתף כמעט מתנצלת, כן, ויש שם שקט מקסאמים־מחנין־זועבי־מביבי־ושרה־מליברמן־מכולם, ודגנית חייכה מצג המחשב וחיבקה את אחותה הקטנה, "הכול טוב פה, אחינו, אין מה לדבר. רק חבל שהזהב לא מתגלגל ברחובות."

סבי עוד דיבר בטלפון עם סרג'יו כשהגיעו שני מסרונים מהילה. "אני חייב ללכת," סימנתי לו בידי כדי לא להפריע לו.

"סרג'יו, חכה רגע," אמר, "אמוצי, לאן אתה הולך?"

"הילה קצת לא מרגישה טוב, סבא. אני חייב לחזור הביתה," ושלחתי לו נשיקה באוויר.

"נמשיך בקרוב, תבוא," וגם סבא שלח נשיקה באוויר לפני שהחזיר את פניו אל השפופרת.

  1. :

    הוטל מלטה שונה מאוד מספרים אחרים שקראתי בזמן האחרון. הוא שאב אותי אל תוכו וריגש אותי מאוד כי הרגשתי שהדמויות בו – ארנסט ואווה, אמוץ והילה ואח"כ גם נורה וגוני הן כמו בשר ודם, שאני לומדת להכיר אותן היכרות אינטימית. הם מיגנטו אותי אל הדפים ולבי יצא אליהם. יופי של ספר.

הוסיפו תגובה