החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

מי אבי?

מאת:
הוצאה: | 2015-11 | 135 עמ'
קטגוריות: במבצע, סיפורת עברית
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

"ליל הסדר וסיפור יציאת מצרים מאחורינו. אני רוצה ומוכרחה להגיד לכם לא את יציאת מצרים אלא את מה שאני מכנה 'יציאת אלט – לנד'. אני עומדת לחשוף כמה סודות". (…). הדברים בחלקם ואולי ברובם אינם קלים לי … אני משערת שגם לא יהיו קלים לכם …. מה שאני עומדת לספר יפתיע את כולכם…"

סיפורן של שתי נערות, חני ואבי מהתבגרותן. אירועים דומים, נקודות השקה מקבילות ומפתיעות מלוות את חייהן. שתיהן תלמידות באותו בית ספר תיכון, אך אינן מכירות זו את זו. האחת תלמידת הכיתה השמינית והשנייה תלמידת הכיתה השישית. שתיהן חיזרו אחר אילן, רק אחת זכתה. שתיהן הרו באותה עת בהיריון לא מתוכנן, לא רצוי ולא צפוי. כיצד כל אחת מהן מתמודדת? לכל אחת מהן נולד באותו בית חולים ובאותה עת בן. מי האב? שתיהן נישאו בלא רצון. חני נישאה בשנית שנתיים לאחר הלידה. אבי נישאה לראשונה שנתיים לאחר הלידה. לכל אחת נולדה בת, שנה לאחר הנישואין בהיות הבנים בני שלוש. כל אחת גידלה בן לתפארת. האם ייפגשו הבנים? הבנות? חני ואבי? אילו סודות שומרת חני? אותן תגלה רק בסוף המפתיע.

אבי הצעירה התכוונה למסור את הבן הנולד לאימוץ, אך התחרטה. הגרסה השנייה מפתחת את העלילה ב-"פלש בק"– מה היה קורה אילו אחד הילודים היה נמסר לאימוץ מיד לאחר הלידה.

מקט: 978-965-565-185-0
מסת"ב: 978-965-565-185-0

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק ראשון

משותף

שבת לפנות ערב. "הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו. הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו. התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח"[2]. אביב בעיצומו. חמה אביבית נעה בקשת דרומית מערבה, שולחת קרניה מעל צמרות העצים לרחבה שטופת שמש. עדר כבשים לבנים רועה ברקיע הכחלחל, לוכד ומלחך מעת לעת קרניים משזפות, חוסם זמנית את דרכן להשחים חלקי גוף אדם חשופים.

הרחבה צמודה לבית ממזרח, צופה לגינת בית משפחת אבידר בכפר הפרחים, מרוצפת אבנים חומות, לרוב מלבניות גדולות ולעתים משולשות ישרות זווית, משובצות בחלוקי נחל לבנים קטנטנים. אבני הריצוף מונחות כאילו נפלו משמים או נפלטו מהקרקע ונצמדו זו לזו, ללא סדר או מחזור קבוע, כאבני בזלת משושי צלעות הדבוקות זו לזו לאחר שנתגבשו מלבת הר געש שנתקררה. אורך כל אבן מלבנית כפול מרוחבה – שישים על שלושים.

עוד מעט קט, מחצית השעה למרב, יחלו קירות הבית הדו-קומתי ושיפוע גג הרעפים, הירוק כצבע הדשא הסמוך, להטיל צילם על הרחבה. חום קרני השמש ילך ויפחת, אור היום ילך וידעך, ותחתם יבואו צינת ערב, רוח חרישית, לחות, אור הלבנה ונצנוצי הכוכבים.

חני (חנה) אבידר ספק יושבת ספק שוכבת בכורסה שצבעה חום בהיר, עם משענת גב מתכווננת, בפינה הדרום מערבית של הרחבה. הכורסה מוצבת אלכסונית בקו דרום מערב – צפון מזרח. חני אוספת את חיוכיה האחרונים של השמש לתוספת שיזוף, עטופה בחלוק ביתי חף שרוולים, פרחוני בגוון ורדרד, ששוליו מקובצים עד כדי חשיפת קצה לבוש תחתון לבן. ירכיה חשופות לקרניים החמימות. בין משענת הגב של הכורסה לבין גבה הניחה כרית תמיכה חומה, להקלת לחץ. הדום הרגליים של הכורסה מורד, אך רגליה מוגבהות מעבר לקו הכורסה – קרסוליה החשופים ועקבי רגליה היחפות נחים על שתי כריות ישיבה זו על גב זו המונחות על כיסא ללא משענת שאילן, בן זוגה אהוב נפשה, גרר עבורה מהמטבח. חני מלטפת בהנאה את כרסה העגלגלה הטומנת בחובה חיים חדשים ההולכים ונרקמים, קורנת מהריונה המתקדם. מאושרת שהריונה צלח, סוף סוף, לאחר שמונה עשרה שנה, שבהן היא ואילן ניסו שוב ושוב, עם טיפולים מתישים, חלקם מייאשים, להרות ולחבוק צאצא נוסף, בן זכר לאילן, אח לאביב ולאשרת. הרתה לפני כשבעה חודשים, כמה ימים לאחר יום הולדתה הארבעים ושתיים.

חלוף השנים אינו ניכר בה ואינו גורע מיופייה הצעיר והרענן. חזה מלא ודשן; שדיים שופעים המכינים עצמם, שוב, להנקה, גדלים ושבים אט אט למצבם בעת שהכירה את אילן, ועליהם הייתה גאוותה. מבעד לכפתורי החלוק האוורירי מבצבצת חזיית הריון לבנה. שיער אדמוני, טבעי וחלק, מכסה את החלק העליון של המצח ואת אוזניה האליפטיות, לעתים פולש ומכסה גם חלק מהעין הימנית. חני מסיטה אותו חזרה למקומו בתנועת ראש קלה, והשיער גולש מעט מעבר לעורף ולכתפיים ומתפצל חלקו לפנים וחלקו לאחור. שביל ברור לאורך הגולגולת חוצה את השיער מעט שמאלה מ"קו" האמצע. פנים עגולות, חייכניות, שזופות. שפתיים מבריקות. לחיים בולטות ומלאות. אף סולד מעט. בצדי השפתיים נוצרות שתי גומות קטנות כשהיא מחייכת וחושפת שיניים צחורות מלאות, ללא רווחים או חריצים. סנטר עגלגל, ללא כל קפלי עור בינו לבין הצוואר החלק. עיניים קטנות חומות, גבות וריסים מטופחים. נקודת חן עגולה, חומה, קטנה, בפינה הימנית מעל הגבה השמאלית, כמעט בלתי נראית, מתמזגת עם עור חום כהה שזוף. ידיים שזופות, מרפקים ללא קמטי עור. קו שיזוף בולט מסתיים במחצית שרירי זרועותיה. מעליו, עד הכתפיים והצוואר, העור בהיר. בתנוכי אזניה עגילים קטנים בצורת פנינה.

לאקי, כלבלב קטן, לבן-שחור, רובץ בצל מתחת לגשר שנוצר על ידי השוקיים החשופות, השזופות והחלקות של חני, המקשרות בין הכורסה לבין כיסא המטבח. על שרפרף משמאלה כוס וקנקן זכוכית מלא עד חציו במים. עלי נענע, עלי מרווה ועלי קורנית[3] טריים שנקטפו מגינת הבית שוחים כדגים במים. משקפי קריאה, עיתון שבת, שזה עתה סיימה לעיין בו ועוקדן – אוסף זיכרונות. לאחר שהתבשרה כי התעברה, החלה מקבצת לימי זקנה ולטובת הדורות הבאים זיכרונות שהחלה לכתוב עוד בהיותה נערת בית ספר, לעוקדן מסודר. זיכרונות שכבר שם כתבה בשפה העברית, מסדרת אותם לפי מועדי אירועם תוך תיקונים, השלמות, תוספות, השמטות והערות. ליד העוקדן רדיו המשמיע לסירוגין שירים עבריים ומוסיקה קלאסית שחני אוהבת, מנעימים לה ולעובר. צלילי המוסיקה מתערבבים לעתים בציוצי בעלי כנף וניקורי נקר. לצד השרפרף נעלי בית אדמדמות.

במרכז הרחבה משמאל לכורסה שולחן חצר לבן, עגול, בעל רגל אחת עבה, היוצאת ממרכזו. ארבעה כיסאות חצר לבנים עם משענת ומסד לידיים, שעליהם כריות ישיבה אפורות, מקיפים את השולחן מכל עבריו. על השולחן פרושה מפה אדומה מכוסה במפת ניילון פרחונית עגולה. שמשייה ירוקה, ממתינה לשימוש, נשענת על קיר הסלון. במרכז השולחן כד חמר כחול, מעשה ידי אשרת מתקופת לימודיה בחוג קדרות, בתוכו פרחים שנקטפו מערוגת הפרחים שבחצר. אילן מתאים את פרחי מפת הניילון לפרחים שבכד החמר. לצד הכד הכחול קערת חמר חומה, גם היא מעשה ידי אשרת, ובה אגוזי מקדמיה קלופים.

חני (חנה ביילה, חנה על שם סבתא רבתא, סבת אביה וביילה – בלהה – על שם סבתה, אם אמה) היא בת יחידה. נולדה בחג האהבה, טו' באב, כשנה וחודשיים לאחר תום מלחמת ששת הימים, בעיירת גבול קטנה באלט-לנד. אביה, מאיר יוסף גולדמן, בן זקונים, נצר למשפחת רבנים חרדים, נולד בעיצומה של המלחמה הארורה, ארבעה ימים לפני חג הפסח בעת היותם במסתור. בנס צלח את המלחמה עם הוריו ואחותו. שני אחיו לא שפר גורלם ונספו – נרצחו במלחמה. למד בילדותו ובצעירותו עם תום המלחמה בישיבה ליטאית ששוקמה. ידוע ומוכר כ"ליטבק" או "מתנגד"[4]. כשבגר החל לעסוק במסחר. בהיותו כבן עשרים ושש נשא לאישה את שרה, בת עשרים וחמש. יחדיו עברו לעיירת הגבול באלט-לנד. כשנה לאחר נישואיהם נולדה בתם היחידה חני.

על רקע תוצאות המלחמה האיומה התוודע מאיר בסתר לציונות, בעת לימודיו בישיבה, עוד טרם נישואיו. לאחר הנישואים עיברת את שם המשפחה לזהבי, התרחק מהחרדיות, אך לא זנח את הדת. נרתם לציונות, והיה פעיל בציונות הדתית באלט-לנד, כאחראי על המחוז שאליו השתייכה עיירת הגבול. מאיר חולם לעלות לישראל או למצער לבקר בה ובמיוחד בעיר הקודש ירושלים, לשטוח את תפילתו אל מול הכותל, להכניס פתק בקשה ותפילה בחריצי אבניו. כליטבק ומתנגד, חונך על חשיבות הלימוד התלמודי וידיעת שפת התנ"ך כערך עליון.

עוד בהיותה בגיל הגן לימד אותה אביה כפי שלימדו אותו הוריו בגיל זה, גם בעת שהיו במקומות סתר בתקופת המלחמה: "אלף קמץ – אה, בית קמץ – בה". לאחר שלמדה את האלפבית העברי והניקוד עוד בהיותה בגן, כשהחלה ללכת לבית הספר לימד אותה אביה קרוא וכתוב בעברית, כפי שנאמר: "הוא (יהודה בן תימא) היה אומר, בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה…"[5]. בלמדו אותה נהג לתבל דבריו בציטוטים מהתנ"ך, המשנה, התלמוד, הפרשנים, דברי החכמים וכן אמירות בעברית ובאידיש. העברית שלמדה מאביה הייתה עברית אשכנזית, השגורה בפי יהודי ליטא, עברית בהגייה במלעיל, שבה מוטעמת ההברה שלפני האחרונה.

חני נפלה שבי בקסמה של השפה העברית התנכית. היא התאהבה בשפה העברית על גווניה, השפה העתיקה, שפת התנ"ך, שפת המשנה והתלמוד, שפת דברי חכמים המתובלת בארמית והשפה המתחדשת. קראה ולמדה עם אביה מדי יום את פרק היום בתנ"ך ובימי שישי ושבת גם את פרשת השבוע וההפטרה, מלבד קריאה עצמאית שלה. אוהבת את קטעי השירה שבתנ"ך על משקלם המיוחד, ויודעת לצטט אותם בעל פה מתחילתם ועד סופם, בעיקר את שיר השירים. אוהבת גם את ספרי קהלת ומשלי על אמרותיהם ופתגמיהם. קראה גם משניות, במיוחד פרקי אבות, דברי חכמים וכן ספרים בעברית שמצאה בבית אביה, ספרים ציוניים מתקופת ההשכלה. "אהבת ציון" ו"אשמת שומרון" מאת אברהם מאפו, "מסעות בנימין השלישי" מאת מנדלי מוכר ספרים, "טוביה החולב" מאת שלום עליכם ועוד, ספרים ישנים שאמנם כבר יצאו מהאופנה, אך לא נס ליחם. אהבה את לשונם המיוחדת, תערובת של עברית ישנה ועברית מתחדשת מתובלת במילים ארמיות. קראה שירים וסיפורים של ביאליק. מאמה הספרותית למדה שביאליק כתב את שיריו במשקל הגייה אשכנזית, כך קראה גם היא את שיריו וכך למדה וידעה לצטט כמה מהם.

נהגה להאזין בקביעות לתחנות שידור מישראל ובמיוחד לגלי צה"ל. תחילה התקשתה בהבנת השידורים מתחנות השידור הישראליות, שידורים בהגייה ספרדית, עברית במלרע שבה מוטעמת ההברה האחרונה, פרט לשמות, שבוטאו במלעיל גם בהגייה ספרדית. במרוצת הזמן התרגלה להגייה ספרדית, שהיא ההגייה המדוברת בישראל, וסיגלה לעצמה דיבור וקריאה בהגייה זו. הבינה וידעה גם אידיש, השפה שדוברה בבית. אהבה ללקט ולאחסן בזיכרונה אמרות חכמים הן בעברית והן בארמית, פסוקים תנכיים ומילות הלצה באידיש. הרבתה לצטט מעת לעת, כאביה, אמרות ופסוקים כאלה. בבית עם הוריה נהגה לדבר בעברית, תחילה בהגייה אשכנזית שאט אט התחלפה להגייה ספרדית. לעתים דיברו גם באידיש.

כשבגרה, בהיותה כבת חמש עשרה, חיפשה מקורות קריאה נוספים בעברית. בספרייתו של אביה מצאה, מוסתרים היטב, ספרים הידועים בשם "ספרים חיצוניים", ספרים שלא נכללו באוסף ספרי התנ"ך. אביה טמן ספרים אלה במחבוא, כך למדה לאחר זמן, משום הנאמר: "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא… רבי עקיבא אומר – אף הקורא בספרים החיצוניים"[6]. קראה ספרים אלה, יותר מפעם אחת, בהיחבא ללא ידיעת אביה.

אמה, שרה רחל (שורה רוחל) לבית משפחת שיינפלד, משפחה ליטאית דתית מסורתית, נולדה גם היא בעת המלחמה. נמסרה בידי הוריה למנזר וכך ניצלה. אמה, בלהה, נספתה – נרצחה במלחמה. לאחר המלחמה, בהיותה כבת ארבע, אביה הוציא אותה מהמנזר. שרה עבדה כמורה לספרות בבית ספר תיכון.

בעיירת הגבול הקטנה באלט-לנד יש רק בית ספר תיכון אחד, שבו למדה חני ולימדה אמה. בהיותה כבת שש עשרה, בתחילת שנת הלימודים בכיתתה, הכיתה השביעית, למדו רק שני ילדים יהודים, היא וצחי (יצחק) ליברמן. צחי מגושם במקצת, קומתו בינונית, נמוך בכרבע ראש מחני. סלדה משחצנותו, מזגו הרגזני, התוקפני ואהבתו לטיפה המרה ולעישון סיגריות. לא ידעה בוודאות, אך חשדה בו כי הוא צורך גם סמים. מעת לעת לאחר שעות הלימודים, עלה מפיו ריחם הקשה של ניקוטין ושל אלכוהול, השנואים עליה. לא אהבה את חיתוך דיבורו, את פניו המרובעות. משהו בקלסתר פניו דחה אותה, עורר בה שאט נפש. השתדלה להימנע ממגע עמו. רחקה מקרבתו. לא נענתה לניסיונותיו החוזרים ונשנים, לחזר אחריה.

אווירת שבת שקטה ונינוחה מרחפת על חצר הבית ועל הכפר כולו. מבטה של חני מלא אהבה, מופנה צפונית מזרחית לאילן. תנוחתה פותחת בפניה מראה נוף מלא של חצר הבית והגינה ובמרכזה אילן וממנו לפאתי צפון מזרח, עד הגבעות הרחוקות. אילן גבה קומה, רחב כתפיים, אתלטי, לבוש במכנס קצר, בהיר, שוליו מקופלים קיפול כפול, מוכתם באדמה ובוץ, יחף. פנים, חזה, עורף, בטן וגב חשופים ושזופים. בטן שרירית שטוחה, מה שמכונה "קוביות". ידיים ורגליים שריריות ושזופות. עיניים ירוקות גדולות, גבות מטופחות. חני היא שמטפחת את גבותיו. כך זוכרת אותו זה עשרים ושש שנים ומחצית השנה. לראשו כובע מצחייה עם ספח בד מאחור, המכסה על רעמת שיער שחור ומגן מפני קרני שמש על עורפו. בידו הימנית מזמרה והוא מטפל במסירות ואהבה בפרחי האביב המלבלבים בגן הפרחים הצבעוני ובדשא המטופח הירוק, ששוליו גזומים בקפידה לבל יפלשו לרחבה.

בפינה הדרום מזרחית סמוך למפגש הדשא עם הרחבה, במקום שבו מתחילה הרחבה להתעגל בצורת קשת, על מסלעה מוגבהת, אילן מקדמיה גדול, מסועף מאוד, שופע אגוזים בקליפה ירוקה, קשה. גזעו מוקף צמחייה מטפסת. מצל על הרחבה בשעות הבוקר והצהריים המוקדמות. עץ המקדמיה, שניטע לפני כארבעים ושלוש שנים ביום טו' בשבט, היום שבו נולד אילן, בדיוק מחצית השנה (לפי הלוח העברי) לפני היום שבו נולדה חני, אהוב עליהם במיוחד. על העץ, מבין בדיו ועליו, מציצות, מתוך תושבות זרקור, נורות תאורה צבעוניות, מופנות לרחבה ולגינה. בעלי כנף קטנים מקננים נחבאים בינות לעלווה. בבקרים ובערבים מנעימים את הרחבה בציוצים. לקראת ערב לפני שקיעה, נקר סורי שחור לבן, שהיה לבן בית, מקנן בגזע האילן, משמיע קול – תוק תוק; תוק תוק; – חד גוני של פיצוח אגוזים. נתלה ונאחז ברגליו על האגוז כשגבו כלפי מטה, מפצח במקורו את קליפת האגוז הקשה, אוסף מזון לקינו ואולי לגוזליו. אילן אינו מוטרד מפעולת הנקר. יש מספיק אגוזים לכולם. הוא מלקט מעת לעת את האגוזים שנשרו מהעץ ומפצח אותם במפצח מיוחד לאגוזים קשי קליפה אלה. בסמוך לעץ המקדמיה, מדרום וממזרח, כמה עצי פרי. מעבר לגינה ולגדר הפיטנגו עם פירות ורודים ומאדימים, שם במרחק עד לגבעות הרחוקות המסתירות את האופק והמתחילות להצהיב, ועדיין הירוק והפריחה שולטים, נראים פרחי תורמוס סגולים כחולים תוחמים שדות חיטה, שעורה ותירס בשלבי בשלות שונים, טרום קציר ואסיף.

חני נושמת מלוא ריאותיה ריח אביב, מזמזמת לעצמה בשקט, "דבר אלי בפרחים אהובי, דבר אלי בפרחים…"[7]. מה חבל שתקופת הפריחה כה קצרה. "כי כאן האביב הוא בן יומיים, כי כאן האביב ימות צעיר"[8].

חני עוקבת בעניין אחר אילן. ניכרת בו חדוות היצירה. מכין את הגינה לבוא אורחים בעוד כעשרה ימים, לחוג את חג הפסח, החל השנה, שנה מעוברת, בעיצומו של האביב. אילן מטיף כי מה שנלקח מהטבע יש להחזירו ככל האפשר לטבע. לדידו אין מה שיש המכנים "פסולת גינה", שאותה הם שורפים. מלקט וגוזם רק את העלים והפרחים שפג תוקפם, סיימו חיותם וקמלו. מקפיד לא לפגוע ולא לגעת בניצנים שזה עתה הנצו. למד כי צמחים, במיוחד צמחים עדינים ממש, אינם סובלים מגע. כל מגע קיצוני מדי הגורם לטלטול הצמח עלול לבלום את צמיחתו. מחני למד כי יש הסוברים שגם צמח נושא בחובו רגשות, חש כאב ואהבה. "בשעה שכורתין את עץ האילן… הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע"[9]. ליום הולדתו קנתה לו את הספר "החיים המסתוריים של הצמחים"[10]. אוהב אותו. מעיין בו רבות, למרות שאינו מדעי. בעקבותיו הוא מדבר אל הפרחים, מעודד אותם, מזמזם להם שירים תוך עבודת טיפוחם, בבחינת אם לא יועיל ודאי לא יזיק. הצמחים גומלים לו על אהבתו. יש ללמוד מן הטבע. עלים נופלים יוצרים שכבת חיפוי המתפרקת לאיטה, שומרת על הקרקע ומזינה אותה. בתהליך זה יש שיפור במבנה הקרקע. מה שטוב לעצים ולצמחים הגדלים בטבע, טוב גם לצמחי הגינה הביתית. אילן אוסף את הגזם, כותש ומרסק אותו עד דק בכלי ריסוק מיוחד פרי פיתוחו. את הרסק מפזר בין צמחי הגן. רקבובית הרסק מזמינה חרקים זעירים מועילים, כמו חיפושיות מושית השבע[11] ועכבישים, השומרים על צמחי הגן מפני בקטריות וכנימות מזיקות.

אילן אדריכל נוף וגינון, חסיד ה"גן האנגלי" והגידול האורגני. אינו אוהב קווים ישרים או עגולים מוגדרים. הוא מעדיף מראה פורח ופרוע, שבו צבעי הפרחים מעורבים זה בזה באי סדר, פולשים זה לתחומו של זה, יוצרים מרבד צבעוני. אינו גוזם ואינו מעצב את צמחי הגן. מאפשר להם לשלוח ענפיהם ובדיהם לכל עבר ולהסתבך זה בזרועותיו של זה. מניח לטבע לעשות את שלו. היופי בעיניו הוא בשילובם הטבעי של אלו באלו, מעין שמורת טבע. מתערב כשיש חשש שצמח אחד ימנע אפשרות מחייה מצמח גן אחר או ישתלט עליו. מאפשר לפשתה שעירה עם פרחיה הוורודים להשתרע על הקרקע ולכסות כל חלקת אדמה גלויה. מטפל גם בפרחי הבר, אינו מנכש אותם, גוזם אותם נמוך ככל האפשר בלא לפגוע בפריחתם, כך שלא יפריעו לפרחי הגן העמידים פחות מצמחי הבר.

צמחי בר אלה, שיש המכנים אותם שלא בצדק "עשבים שוטים", שורשיהם מתחחים את האדמה עבור שורשי צמחי הגן, מדשנים את הקרקע ומספקים מזון זמין. נוהג לומר כי "עשבים שוטים" אינם שוטים כלל. הם חכמים מאתנו בני האדם. מנצחים במלחמותינו אתם. שבים וצומחים גם במקומות שקשה להאמין כי ניתן לצמוח, סודקים אף בטון ואבן קשוחים וצצים מבין הסדקים. כאילו אומרים לנו "אני אצמח היכן שאני רוצה". עדיף לשתף אתם פעולה וליהנות מהם. פרחי הגן שנשתלו ומטופחים על ידו נראים כגדלים ופורחים בשדה בר. כל זאת למדה במשך השנים מהסבריו של אילן. חני, המיסטיקנית, מאמינה שאהבתו של אילן לטבע, לצמחי גן ולצמחי בר, מקורה ביום הולדתו – טו' בשבט, ראש השנה לאילנות, כשם שאהבתה אליו מקורה ביום הולדתה, שלא במקרה גם היא ביום טו' – טו' באב, הידוע במסורת היהודית כחג האהבה.

ביום בו הכירה אותו, שם, באלט-לנד, נדבקה במחלה "חשוכת מרפא". היא חולת אהבה. לא חדלה לאהוב אותו בכל השנים שחלפו, גם כשחשבה שהיא שונאת אותו כאשר אירע אותו אירוע שחור משחור, אומלל, מר ונמהר, שעליו היא מצטערת. את כתם המעשה, גם אם אומרים לה שלא היה באשמתה, תישא בצער ובבושה עד יומה האחרון. אסירת תודה היא לאילן על שבאהבתו אותה היה לו הכוח לתת את הנשמה ואת הלב גם כשהלב נצבט ולמחול לה[12]. "על כל פשעים תכסה אהבה"[13]. אילן נמנע מלהזכיר את המעשה ההוא ולו פעם אחת, לאחר שהתוודתה בפניו עליו. לא זו אף זו, הבין אותה ותמך בה. תמיד היה שם לצדה, בשבילה.

אוהבת לרכז מבטה בשורות הקטועות של אבני הריצוף ברחבה. בוחנת שוב ושוב את קווי החיבור בין אבני הריצוף, לא קווים ישרים ארוכים, נחצים בקווים ישרים אנכיים להם, כמו בריצוף ביתי, לא קווי שתי וערב כמו בריצוף מדרכות, לא קווים אלכסוניים, לא אבני ריצוף משתלבות, אלא קווים נקטעים, קווים נחצים, קווים מקבילים, קווים אנכיים וגם חלקי קווים אלכסוניים, הכול נראה כאילו בערבוביה. בוחנת אבן אחר אבן. זה עשרים שנה ויותר, מאז עלו – שבו לארץ והתמקמו בכפר הפרחים – מנסה לפענח ולהבין את ההיגיון שבתכנון, למצוא דפוס חוזר, ללא הצלחה. במגירת שולחן, בחדר ילדותו של אילן, מצאה נייר משובץ שעליו נהגו לערוך תרגילי חשבון. על נייר זה תוכננו אי הסדר והערבוביה, חיקוי לטבע, תוך שימוש במשבצות. שתי משבצות סמוכות לסימון אורך אבן ריצוף ומשבצת אחת לסימון רוחב האבן, כאותם משחקי חשיבה המצריכים שיבוץ אבני משחק תוך מילוי תנאים ומגבלות.

מחפשת פגמים באבני הריצוף. "אין דבר שלם יותר מ… שבור"[14]. גם לאחר למעלה משלושים שנה מאז הונחו אבני הריצוף מצאה רק שלוש אבנים שאין בהן מתום, לאמור פגומות. כל האחרות פרט לצבען שדהה וסיתות יזום בשולי הרחבה, מום אין בהן. אילן הוא שערך את התכנון, עוד בהיותו ילד. לבקשתה הסביר לה כי יצר את אי הסדר המתוכנן כדי להימנע ממראה קווים ישרים ארוכים משעממים, שאינם חביבים עליו עוד מילדותו והוא נמנע מהם גם בתכנון גנים ומעדיף קווים שבורים.

אינה יודעת למה, אך כל אימת שמבטה מתמקד בקווים בין אבני הריצוף, מנסה לעקוב אחר קו בהתפתלו, בוחנת את אי הסדר, מוביל אותה ארכיון מוחה לזיכרונות דווקא מן העבר הרחוק, שם באלט-לנד. מה יש בקווים אלו ובאי סדר זה שגורם לה לחוש מהופנטת? האם אילן, ברוחו כילד המרחף על הרחבה הוא זה המהפנט אותה עתה? חני מנסה להשתמש בידיעותיה במיסטיקה, בקבלה ובתת-מודע למציאת הסבר לתופעה נטולת הסבר הגיוני, אך עד כה ללא הצלחה. יודעת כי "ההיגיון אינו הצד החזק של המציאות"[15], ולא כל מציאות ניתנת לתפיסה והבנה בעזרת חמשת החושים או ההיגיון.

זיכרונה נודד הפעם ליום שבו ראתה לראשונה את אילן. פותחת את עוקדן הזיכרונות המונח לצדה. חלקם עדיין מרוכזים בסוף העוקדן, ממתינים לתיוקם. מוציאה את הזיכרון הראשון המתויק בעוקדן, זיכרון שאוהבת לקרוא שוב ושוב ולספר אותו. קוראת ללא קול.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מי אבי?”