החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שרול

מאת:
הוצאה: | 2019 | 248 עמ'
זמינות:

32.00

רכשו ספר זה:

עלילתו של רומן מרתק ומורכב זה נעה במקביל בצירי זמן שונים ובין מקומות שונים, ובהם קיבוץ, מושב דתי ועיירת עולים. הוא פורש את האתגרים, התהפוכות והשינויים המתרחשים בחייו של שרול, איש אקדמיה בגמלאות, קיבוצניק לשעבר, ובחייהם של הסובבים אותו.
שגרת חייו מופרת ערב אחד כשבמסעדה, שבה הוא נוהג לסעוד בקביעות לבדו במשך שנים, פונה אליו סטודנטית צעירה ויפה ומבקשת להכיר אותו. הוא מופתע וכמובן מוחמא. מדוע פנתה דווקא אליו? מה הן כוונותיה?
הקשר המיוחד ההולך ונרקם בין השניים, לצד סיפור חייו ואהבתו הגדולה מן החיים למזי, בת למשפחה דתית מזרחית, אהבה שלא עמדה במבחן הזמן, יוצרים תמונה מעניינת, נוגעת ללב ורבת רבדים הן שלו והן של החברה הישראלית.
זהו סיפור על אהבה ועל החיפוש המתמיד אחריה, על החיים איתה ובלעדיה, על החמצה, תקווה והשלמה. סיפורי החיים של אשתו ושל הוריו של שרול, לצד סיפור חייה של מזי ושל משפחתה, שזורים היטב זה בזה ובהוויה הישראלית, ויוצרים פסיפס אנושי מעניין וסוחף המתואר בשפה קולחת ועשירה.
המחבר דובי ברק נולד ב-1950 בירושלים, גדל והתחנך בקיבוץ מעוז חיים ובקיבוץ יסעור. למד באוניברסיטה העברית בירושלים, בעל תואר שני במחשבת ישראל. עסק שנים רבות בחינוך, בהוראה ובהנחיית מורות, ופרסם ספר בשם חינוך בשיעור (2011).

מקט: 4-575-515
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1. פגישה ראשונה

שרול פסע במורד הרחוב. “הלילה יהיה קר מהממוצע,” מלמל את הודעת הקריינית בסוף מהדורת החדשות של שמונה, ורכס את מעיל הפליז השחור-כחול תוך כדי צעידה מהירה. היה זה ערב חורף ירושלמי, והגשם פסק זה עתה. מכוניות מעטות חלפו ברחוב, מותירות צבע פנסים אדום מרוח על הכביש הרטוב. שלושה הולכי רגל מיהרו, צנופים במעילים כגמדים ברוח המדמיינים את ביתם החמים. עלוות העצים הסתחררה ברוח כשואלת ‘לאן אתם ממהרים?’

בימים כאלה הוא יוצא לסעוד לבדו במסעדה. שלווה חגיגית נסוכה על אותן ארוחות. הזמן משיל מעצמו את אימונית הריצה ומתכרבל בשמיכת פוך ענוגה. מרוץ הדם מאט כאומר למוח: ‘הרף, לכל דבר זמן, ועת לכל חפץ’.

דמיין עצמו יושב באותה מסעדה ובאותו מקום השמור לו, מבקש אותו תפריט ובכובד ראש מזמין את אותה מנה. תחושה נפלאה של ערב איטי, שבו יוכל לאכול לבד ולהרהר. אושר ברור וקבוע, ללא אימת הבחירה, הוא החופש האמיתי. ‘עבד ה’ הוא לבד חופשי’, ציטט לעצמו באירוניה את ריה”ל. מעת לעת, כשהצלחת תתרוקן, תיגש אליו מלצרית ותשאל בעדינות: “אפשר לפנות?” הוא יתבונן בה רגע, בפליאה, ברוגע, וממרומי שלוותו יענה:

“כן… נראה לי שכן.”

היא תסיר את הצלחת מהשולחן ותתרחק בחיוך.

צפירת מכונית ארוכה במיוחד מנסרת את מחשבותיו ומעלה במוחו אוטומטית ‘קיינע תרבות’. לא שהוא סנוב, על כל פנים הוא אינו חושב את עצמו לסנוב, אך חוסר שייכותו הבסיסית להוויית האגואיזם הסחבקי-חברמני פורץ ממנו, ובזמן האחרון — לעיתים קרובות. מבעד לענפים הנעים ברוח ככנפי ציפורים עצומות הוא מבחין בשלט הניאון של המסעדה המטיל אור כחלחל למרחוק. עדיין אינו רואה את כולו, אולם באוזניו כבר מצטלצל השם ‘אולג — מסעדת דגים’. כבר שכח את הפעם הראשונה שביקר בה. כבר שכח כמה מוזר נראה היה בעיני המלצרית, שעה שלאחר עיון ארוך בתפריט ושאלות הבהרה לגבי מנות אחדות אמר לה: “תבחרי את, אני סומך עלייך.”

כל התחמקויותיה לא הועילו. לבסוף, בעל כורחה, המליצה על מרק שורשים, דג לברק אפוי, אורז פרסי מתובל ושעועית ירוקה מאוּדה. מאז אותו ערב, לפני יותר מחמש שנים, הוא מגיע כל חודשיים-שלושה. אם מסיבות שונות הוא מאחר, אפילו בחודש, הוא מתנצל. מזמין אותה מנה. גם המלצריות שהתחלפו תודרכו כיצד להתייחס אליו. קיץ, חורף, סתיו, אביב. חיים רבים: בנו הצעיר התחתן. אימו נפטרה. הוא יצא לפנסיה. לבתו נולד בן — והוא בתפריטו.

כשפתח את דלת המסעדה, הייתה השעה בין תשע לתשע ורבע, כפי שהזמין. מלצרית מוּכּרת ניגשה אליו והצביעה על שולחנו הקבוע: “בבקשה.”

הוא הסיר את מעילו והניח אותו על מסעד הכיסא. עוד לפני שהתיישב הרימה המלצרית את מעילו בזריזות ופלטה: “אני אתלה אותו, בסדר?” הוא הנהן כתמיד. כשהתיישב הוסיפה: “מיד תקבל את התפריט.” מהרמקולים בקע אותו פס קול של שירי עם ישראליים ואמריקאיים. בעודו מתבונן בתפריט פיזם לעצמו ברומנטיות עם ‘ארבעת האחים’ “I’ll never know what made you run away…” והפסיק כשהתקרבה המלצרית בחיוך ושאלה: “מה תרצה להזמין?”

פעם שמע את אחד המלצרים מזמזם את השיר, ובהתרגשות ושאל אותו אם גם הוא אוהב את ‘ארבעת האחים’. “אין לי מושג, שומעים בלוּפ, זה נכנס לווריד”, ענה לו.

הוא הרים מבט מהורהר מהתפריט, חכך בדעתו ואמר בפסקנות: “ביום קר אין טוב ממרק שורשים.”

המלצרית רשמה: “עוד משהו?”

“כן”, השיב, “אני חושב על דג. יש לכם לברק?”

המלצרית הנהנה.

“אפוי?”

“בוודאי.”

“וגם,” הוסיף, “אורז פרסי מתובל, וגם, נראה לי, שעועית ירוקה.”

“מצוין,” אמרה המלצרית, “מה תשתה?”

הפך את דף התפריט ועיין ברשימת המשקאות:

“מה נראה לך מתאים?”

המלצרית ענתה מיד:

“בירה. בירה מהחבית. היינקן או טובורג, מה אתה מעדיף?”

“תבחרי מה שאת רוצה,” אמר בסיפוק והושיט לה את התפריט בתנועה אלגנטית. המלצרית חייכה, לקחה אותו, הניחה אותו במקום המיועד ונכנסה למטבח. הוא פרש את מפית הבד באלגנטיות על ברכיו, חיכך את כפות ידיו זו בזו, ולאחר שניות מספר שילב את אצבעותיו והשעין עליהן את סנטרו, מבטו מתמקד בזווית הימנית העליונה של תמונה עקומה התלויה על הקיר מולו. כמעט קם ליישר אותה, כמו בפעם קודמת, אולם משהו עצר בו. אולי זֵכֶר המבטים התמוהים שעורר בשעה שנדחק בין הסועדים אל התמונה. באכזבה הסיט מבטו לעבר רביעיית כלי חרסינה לבַָנה — מלח, פלפל, שמן ולימון — שהיו מסודרים בריבוע מדויק על מגש חרסינה תואם. הוא הרהר על הקשר שבין הרמוניה ואיטיות. הרמוניה היא תהליך איטי. החלקים צריכים להתאים בדיוק זה לזה כדי ליצור שלמות.

המלצרית התקרבה, נושאת מגש שהדיף ניחוחות מרק. הוא החל להרהר בטעם ובמרקם של פנֵי המרק, הנשברים בכף המעלה את השכבה העליונה שהתקררה מעט. בנשימה עמוקה הוא מזדקף, מסיג את ידיו לאחור ומפנה מקום על השולחן במבט מאשר למלצרית. היא מחייכת אליו וחולפת לידו בדרכה לשולחן אחר. לאחר כמה שניות מגיחה מהמטבח עובדת לא מוכרת, מתקרבת אל שולחנו ושואלת:

“מרק שורשים?”

“כן, לכאן,” הוא מנחה אותה אל שולחנו. הוא בוחש באיטיות את המרק ומניח את הכף. המלצרית מתקרבת ושואלת: “הכול בסדר?”

עגמומיות קלה, כמעט בלתי נראית, חולפת על פניו: “בסדר.”

הוא לוקח את הכף. לאחר בחישה לאיזון טעמים הוא ממלא אותה בשכבת המרק העליונה שהתקררה ושואב מעדנות לפיו. עונג מתפשט על פניו, והוא חושב: ‘מעולה. ממש מעולה.’ וכך כמה הרמות כף, לגימה, מילוי, הרמה, לגימה, עד שהוא מניח את הכף לצד הצלחת ומרים את המפית מעל ברכיו על מנת לקנח את שפתיו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שרול”