החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

ההזדמנות להתחבק

מאת:
הוצאה: | 2015-04 | 271 עמ'
זמינות:

22.80

רכשו ספר זה:

אחוזה יפהפייה מוקפת גן שהוקמה בשלהי המאה ה-19 על ידי סבם וסבתם של לילי ואחיה אדם, על אחת הגבעות הסמוכות לאבו גוש, היא הרקע לרומן החדש, השישי במספר של שושנה יוֹבֵל.

הציר המרכזי סביבו נארגים פרקי הרומן ההזדמנות להתחבק, מתאר משפחת אדריכלים ישראלית, ודמויות אחרות המקיפות אותה, ומעורר תהייה בדבר הגורל הצפוי להן למול המסתורין של המצב האנושי. תוך כך מתהווה מרקם סיפורי עשיר, עמוק, מרתק ועתיר דקויות וגוונים, שנמסר בתבונת התבוננות, ונשען על זוויות מבט מתחלפות המרחיבות את מוקד המעגל הפנימי. ועל כולן חולשת לילי, 'האם הגדולה', שעל פיה יישק דבר.

ראשיתו של הרומן בהתכנסות משפחתית באחוזה, למפגש ראשון עם מאיה, חברתו של גיא, בנם של לילי וזאב. תוך כך מתואר מארג יחסים מורכב, החושף את עולמן הפנימי של הדמויות וקיומן האנושי והרגשי. מורכבות זו מעלה קשת רגשות: קרבה או פיצול, אהבה ושברונה, תשוקה שאינה ניתנת למימוש, חתירה לחיפוש משמעות, שבר אידיאולוגי, חולי, מרירות וקנאה. ומעל לכל היאחזות בדברים הפשוטים בצל המוות, ובנוחם שנברא מתוך כוחות החיים.

את סגנונה הטבעי, הגמיש והזורם של שושנה יוֹבֵל, אפיין הסופר יעקב סימן-טוב: "כתיבה זו היא גילוי מפתיע של מורכבות נפשית… יובל היא סופרת של "אוזן", בעלת שמיעה חדה ומדויקת".

מקט: 4-31-5992
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק א: פגישה

– כן, הכול, מאיה התחייכה, כי היא לא ויתרה על כלום אפילו כשלא היתה רעבה במיוחד, בפרט אם הזדמנה במקרה לקיוסק בפינת שדרות נורדאו ובן־יהודה שכמו תמיד השתרך לידו תור קטן. הפלאפל היה כרגיל פריך ולוהט והיא התיישבה על הספסל הסמוך, נוגסת בעונג מהפיתה התפוחה, וקמה מדי פעם להוסיף מהרוטב החריף והטחינה. אך כשמישהו התיישב לידה הזדרזה לקום, בולעת את הביס האחרון, ובעודה מוחה את שפתיה במפית הנייר הקטנה, חצתה את הכביש לעבר בית הקפה שממול. שולחן קטן צמוד לגדר החיה היה פנוי והיא הניחה עליו, בפנים מתכרכמות, קלסר גדוש ניירות ששלפה מתיקה הגדול. לא עכשיו, רטנה לעצמה, עוד לא, והשקיעה את סנטרה בכף ידה, מחשבותיה נודדות מדבר אחד לדבר אחר.

מלצרית צעירה ניגשה אליה ומאיה זקפה בה את עיניה כמי שאינה מבינה מה מצופה ממנה, והמלצרית שהמתינה בחוסר סבלנות פלטה לבסוף:

– את מוכנה להזמין או את רוצה שאבוא אחר כך?

– סליחה, אמרה נבוכה, יש לימונדה טרייה?

– יש לימונדה סחוטה.

– עם נענע, בבקשה, וכוס מים, והסיטה את שערה מעיניה כשמבטה פגע בקלסר שעל השולחן. שיט! הטפסים הארורים האלה… ולמרות שעל פניו הכול הרי פשוט מאוד, שאלות ברורות, מקום מוקצב לתשובות, שורות קצרות, מה כל כך מסובך כאן? לבה שקע כמו תמיד כשעליה למלא טפסים, באותה תחושת דחייה, יותר מדחייה, ממש סלידה, מלווה גם במין תהייה, כי למה בעצם? מה כבר קרה? הרי איש אינו דורש ממנה להגיש חיבור על שאלות הטוב והרע או להסביר למה אינה מאמינה באלוהים, בסך הכול רוצים לדעת גיל, שם, מקום לידה, צבע שיער, צבע עיניים, קצת אינפורמציה, לא דוקטורט, ובכל זאת נדמה לה שלפעמים היתה מעדיפה לכתוב עשרה דוקטורטים ולא לדשדש בתעייה הזו של התשובות הכביכול ברורות.

נגיד שנת העלייה לארץ (למה עלייה? האם מישהו שרוצה לגור בצרפת או באוסטרליה, עולה לשם?). ובכלל זו שאלה מגונה, ועוד יותר מגונה מפני שתמיד היא חשה למורת רוחה תחושת רווחה ואפילו ניצחון, שבניגוד לאביה יכלה להשאיר במקום המיועד לכך קו מבטל, אין שנת עלייה, וכמעט חרצה לשון, אין, אבל נגיד שהיתה, האם כל חייו אדם מקובע כמי שלא נולד כאן? אהה, והמבט המזלזל, הכמו מלגלג, לא מכאן, לא מכאן… ואין רבותה בכך שטוענים, לא, לא, זה לא נחשב, הגעתי בסך הכול בת שנתיים (בעצם בת שלוש) ואני לא זוכרת כלום, מה לא, לא, העובדה היא שהגעת, שלא נולדת כאן, לא לגמרי שייכת, לא דור ראשון או שני, והמבטא? איזה מבטא? אין אפילו שמץ של מבטא, תינוקת עם מבטא? או קיי, אז אין מבטא, אבל כאן זה לא נעצר, כמובן, כי מה עם הדת, והלאום, נגיד שאבי יהודי ואמי לא (שוב תחושת ההקלה האוטומטית, כי זה רק נגיד) אז אני לא יהודייה? מבחינתו של אבי, כן, כמובן, באושוויץ הוא ומשפחתו נעשו יהודים כשרים לדורותיהם, לדורותיהם! ולא חשוב מי היא אם ילדיו, והוא מצפצף צפצוף ארוך על כל הרבנים! אבל בטפסים?

מי שרוצה משקר, למי שזה חשוב, בפרט כשאין תעודות. לפליטים אין תעודות, לניצולים אין תעודות, גם לשקרנים, וזה טוב. אמנם לגברים יש סימני זהות שהיעדרם יכול לגרום צרות (או להפך), אבל צריך לזכור שעדיין לא התחילו להפשיט אצלנו גברים, בעצם אולי כן? ונגיד שאני אתחתן עם ערבי, מה יירשם בטפסים של ילדַי?

בשנים שחלפו מאז כאשר היתה נזכרת ביום ההוא, כי כמובן שזכרה את היום ההוא, שהרי זה היה היום בו פגשה את גיא, אבל משום מה זכרה גם את הטפסים הארורים ההם, את הישיבה ההיא בבית הקפה, ולכן, בעיקר בגלל גיא, כך הסבירה לעצמה במבוכה, זכרה על מה חשבה כשישבה שם. משונה, אך עובדה שבדקה את כל האפשרויות וגם את האפשרות של נישואיה לערבי. מחשבותיה מתערבבות עליה, האם חזתה אז את העתיד? שטויות, כמובן שלא חזתה את העתיד, היא פשוט ניסתה לתאר לעצמה מבנים שונים המציבים בעיות כשצריך למלא טפסים. והרי זה בדיוק המקור לגירוי העצבני הזה, לכך שתיעבה להימצא במצב בו נדרש ממנה דיוק זהיר, כביכול ישנו אזור אחד בחיים שהוא עובדות קשיחות שאינן זקוקות לפרשנות אלא רק לידיעה, ידיעה? הרי אפילו שנים אחר כך, בחדרה בירושלים, מתכוננת לבחינות, השתדלה לא לחשוב יותר מדי על אהבתה להישאם, ולא משום שהוא ערבי, אלא משום שאפילו ברובד השייך לחלומות הכירה בכך שהוא היה בלתי מושג. אבל אז, בקפה, כשהכול עוד היה לפנֵי, לפנֵי גיא ולפנֵי האחוזה ולפנֵי לילי אִמו של גיא, ולפנֵי הישאם, למה היתה נסערת כל כך? תמלאי את הטפסים המחורבנים האלה אחת שתיים וגמרנו, מה יש בשאלות האלו שמושך אותה למקום עמוק יותר, למקום שם מתרכזים הרכיבים החשובים ביותר של הזהות. חשובים? הרי זו בסך הכול ניירת ביורוקרטית. הנטייה המופרכת הזו להיפוך התחושות, הפשטות הרי היא נאצלת, הכול בה אמת, כל צל של זיוף ניכר, אין קפלים להסתתר ביניהם, הכול חשוף, והשקיפות הזו מרטיטה, ואין לאן לברוח. ולכן גם התשובות חייבות להיות חד משמעיות – אך האם זה אפשרי?

כמו בגן העדן, כאשר אלוהים יודע כול, יודע שהאדם והאישה עברו על מצוותו, יודע בדיוק מה הם עשו ואיפה הם, ובכל זאת הוא שואל, אייכם? כפי שמאוחר יותר הוא יודע כי קין קם על אחיו והרגו ובכל זאת הוא שואל, איה הבל אחיך? האם אלוהים הוא ציני? האם הוא מתגרה בהם, מנסה אותם, מתעלל בהם?

או שמא אלוהים, הרבה לפני פרויד, דחף את האדם לעשות את הצעד הראשון של החיבור בין האני למודעות. ביני לבין ידיעת מי שאני. אני שאכלתי את הפרי למרות שהיה אסור עלי. אני שהרגתי את אחי. כמובן שהוא יודע, אבל הוא רוצה שאני אודה. כי הוא הרי ידע שאוכל את הפרי, פרי הידיעה, ידיעה שהיא קודם כול ידיעת עצמי. כי רק מידיעת עצמי מובלת הדרך לידיעת האמת והשקר. אבל מהי אותה אמת או מהו אותו שקר? האם הם קיימים לעצמם או שאנחנו מרכיבים אותם בהתאם להקשר, בהתאם לתבונה, וידיעת עצמי, מהו אותו עצמי? כי אין בדיקת עצמי – בין שהוא קיים במובהק בין שלעולם הוא מערבולת מתערסלת של תהיות וסתירות – ללא הכאב, והגירוש, והמרחק, והסתלקות הטוב הטהור כשלעצמו, והמאמץ, והפרידה.

כי הוא שכח להבהיר לנו, אלוהים, שההכרה העצמית היא יציאה, ושרק את היציאה עצמה אנחנו מזהים. את הגירוש. אבל לאן אנחנו הולכים? גם פרויד ידע שכאן אלוהים כן תעתע בנו וששום פרי לא יגלה לנו את צפונותינו, ואפילו מה מותר ומה אסור לא ינהיר לנו, וכל מה שבכוחנו לעשות זה לגלוש לתוך עצמנו. ומה קורה שם, האם היא מוליכה לאן שהוא הגלישה הזו? נעצרים באיזו מישורת, מסתחררים על איזה סף, עומדים לפני איזה שער, ואולי הגירוש מהגן הוא עצם ההתחוורות שרק המסע קיים, החיפוש, ושגדולתו של החופש הוא בהתמדת החיפוש גם כשאנחנו יודעים שאין שום חוף מבטחים, שאין מנוחה ונחלה.

מחשבותיה נושאות אותה כהרגלה הרחק מהמטלות הפשוטות ושוב היא יושבת לפני הטופס הריק ומזדרזת לכתוב לפחות את שמה. להתחיל במשהו מובהק. האמנם?

השם: מאיה הלר! שם שעשוי להתחלף או להתווסף לשם אחר ואז גם ישתנו פרטי הטופס. כלומר, גם העובדות הברורות הן ברות שינוי. גם כאן אי אפשר להתחייב לאמת בלעדית. אִמה למשל החליפה את שמה עם נישואיה, מאילנה רוזן הפכה לאילנה הלר, ומאיה נזכרה שלפני ימים אחדים כשישבו ודיברו על זהות ואידיאולוגיות, בביתה של מאיה תמיד דיברו על אידיאולוגיות אפילו כשירדו לקנות חלב… אִמה אמרה כמעט בתמיהה, איך זה קרה באופן כל כך אוטומטי, איך זה שאפילו לא עלה בדעתי שאפשר לא לשנות את שמי? אולי משום שלא הייתי חשובה בעיני עצמי, לו הייתי מישהי אולי הייתי לפחות מהססת. אבל היא לא ידעה שגם אילנה רוזן לא היה שמה האמיתי, היא לא ידעה, כי האמת הוסתרה ממנה. ומשה הלר, בעלה, שמצא את ניירות האימוץ לאחר פטירתה של טרודי, אִמה של אילנה, המשיך במעשה ההסתרה, ולא גילה לאשתו, וגם לא למאיה, בתו, שאילנה מאומצת ושהיא נצר למשפחה ממוצא תימני. והתמונה נפרשה לפניו באחת:

טרודי רוזן היתה אחות בבית חולים בחיפה. מדי פעם היו מגיעים אליהם תינוקות חולים מהמעברות בליווי אחות או עובדת סוציאלית, ובדרך כלל ללא הוריהם. מחמת אי הסדר והרשלנות לא נרשמו השמות במדויק, גם הכתובות לא, ובהצטדקות מאוחרת טענו שהיה קשה לציין בבהירות באיזו מעברה מדובר ומה היה מיקומם המדויק של האוהלים. אך יותר מכול נתפשו התינוקות שהגיעו בחורף ממשפחות מרובות ילדים, כתינוקות נטושים.

החורף באותה שנה היה קשה במיוחד, קר מאוד, הגשמים לא פסקו, האוהלים נמלאו רטיבות, ותינוקות רבים מתו. אבל לא כולם. חלקם נלקחו לאימוץ (בעצם, נחטפו, פסק משה הלר כשפשפש בזיכרונו) על ידי או בתיווך האחיות והמטפלות, וכשההורים הגיעו לאחר ימים ושבועות, מותשים מחיפושים, לאחר ניסיונות נואשים לגלות להיכן לקחו את הילדים, נוכחו שאיש אינו יודע מה קרה להם. מתו, רטנו השלטונות בקוצר רוח, איפה הייתם כל הזמן הזה, למה לא באתם קודם? נקברו, ענו להם, וכבר הפנו להם עורף. אבל איפה? שאלו ההורים בקול רועד, איפה הם נקברו?

והאמת היתה שגם כאשר ידעו לא מיהרו לספר. יותר טוב ככה. והצדיקו את עצמם בכך שתינוק אחד משמונה או עשרה ילדים מוטב לו שיגדל בבית אוהב בדירה יבשה ונקייה ויזכה במזון וטיפול רפואי הולם. וסביר, אמרו זו לזו, שההורים התקועים בבוץ ובבערות באוהלים ובפחונים, ללא עבודה וללא פרנסה, לא רק שיסתגלו בקלות להיעדר אלא אפילו ינשמו לרווחה. וכשהם באו, ההורים, נבוכים, מבוישים, בניסיון לברר במבטא קשה להבנה מה קרה לתינוקם, עוברים מבית חולים אחד למשנהו, חזרו ואמרו להם בתקיפות שהתינוקות מתו. וההורים, ללא ידיעת השפה, מנוכרים וזרים לממסד האשכנזי, שבו לאוהליהם מושפלים ומובסים.

אפילו קבר אין, בכו, איך זה ילדים נעלמים ככה? אבל כבר לא היה איש שיענה להם, עומדים במסדרון, מהססים, עוברים על פניהם כאילו הם לא שם. לכו תדאגו למשפחה שלכם, גערה בהם אחת האחיות כשראתה שהם לא זזים ממקומם, אלה זמנים קשים, לכולם, אמרה, ככה זה, ובלבה חשבה, טוב שלקחנו אותם, טוב שמסרנו אותם, הם הרי בקושי יודעים את שמות ילדיהם.

אבל מה הן חשבו, האחיות והעובדות הסוציאליות, מה הן תיארו לעצמן? איך אפשר לשכוח תינוקת שבמשך תשעה חודשים חיה בבטן אִמה חלק מבשרה ומדמה, איך אפשר לשכוח את הכובד, ואחר כך את הכאב, ואחר כך את העונג כשהתינוקת גלשה מתוכה. והאחות שלקחה אותה לרחצה הביטה בה מרוצה ואמרה, איזו תינוקת יפה, וחזרה והניחה אותה נקייה וחמימה בזרועות אִמה, וכשהפה הקטן תר אחר הפטמה המוסתרת והאצבעות הזעירות צבטו את השד, צחקה האם באושר, ואז באו הבעל, והאחים, והאחיות, והסבתא, וליטפו לפי הסדר את הראש הרך והלחיים החלקות, והביאו אותה באהבה וברחמים אל האוהל הדולף.

אך הנה החום עלה, ושיעול מפחיד פורץ מגרונה של התינוקת, והאחות אומרת, צריך לקחת אותה מהר לבית החולים, ועוד לפני שהם התעשתו, ועוד לפני שהספיקו לשאול לאן, וכבר שעט האמבולנס ונעלם, אבל לאן? והפחד והדאגה לשלום התינוקת כִרסמו בלבם, והשדיים הכבדים המלאים חלב שיוועו לפה היונק, וחוסר הידיעה לאן לקחו אותה הטריף את דעתם. והכול הרי התרחש כל כך מהר. היא מאוד חולה (אמרה האחות) אין זמן (אמרה העובדת הסוציאלית). והם עמדו שם לבד, הגשם והרוח התחזקו, ונכנסו לאוהל מצטופפים סביב תנור הנפט הישן, מחבקים את הילדים השותקים מאימת הרגע. אבל מה הם יכלו לעשות, מה היה עליהם לעשות?

למחרת בקופת חולים כבר היתה אחות אחרת. אין לי מושג, היא אמרה, לא כתוב פה שום דבר. העובדת הסוציאלית איננה, אמרו להם, היא תבוא בשבוע הבא. אך כשהיא באה, חיוורת, עצבנית, כורעת תחת נטל העבודה, הניעה בראשה וזקפה את גבותיה, אני לא יודעת, היא אמרה, האחות לקחה אותה.

אז מי כן יודע? את מי אפשר לשאול?

שכחו -?

אבל אילנה לא ידעה. את עורה השחמחם הסבירו בכך שליֶקים רבים שמוצאם מגולי ספרד שהגיעו לאשכנז, יש גוון עור ועיניים כהות, ואִתרע מזלה והיא מעולם לא חשדה שאינה בתם של הוריה המאמצים. אביה היה עורך דין, קומוניסט פעיל, ובחלק ניכר מעבודתו עסק בענייני זכויות אזרח, הִרבה לייצג קליינטים ערבים שלא זכו במשפט הוגן, והשפיע מאוד על התפתחותה הפוליטית והמוסרית של אילנה בתו. מעולם לא נתן את דעתו על מעשה האימוץ וקיבל ללא ערעור את טענתה של אשתו שהוריה של אילנה הפקירו אותה בבית החולים.

מאיה לגמה מהלימונדה, נאנחה, והביטה מחדש בטופס שלפניה.

תאריך הלידה, אהה, בעניין הזה מאיה דווקא כן ידעה את האמת כי אילנה סיפרה לה. אחת־עשרה בלילה ה־31 בדצמבר 1973. ואילנה סיפרה איך ניסתה למחוק וכתבה בגיליון, ללא שום תחושת אשמה: ה־1 בינואר 1974! מבחינתם, אילנה חשבה, זהו הבדל של שעתיים, מה כבר הבדל של שעתיים? אך מבחינתה של מאיה זה יהיה הבדל של שנה. אבל כל התחינות לא לדקדק במניין הדקות לא הועילו, כי במקרה היתה שם אחות קפוצת שפתיים שאמרה אחת־עשרה בלילה זה אחת־עשרה בלילה ולא אחת אחרי חצות, אי אפשר לקפוץ מעבר למשוכת הזמן ולצנוח סתם כך לתוך שנה חדשה בגלל קפריזה, וגילתה את הזיוף, כפי שהצהירה בנפנוף אצבע, והחזירה את האמת אל כנה.

מקום הלידה, חיפה. גם זה לא מדויק. מה זאת אומרת לא מדויק? זה פשוט מאוד לא נכון. הלידה עצמה הרי התרחשה בתל־אביב. אִמה היתה שם בביקור כלשהו כשאחזוה הצירים, מבחינתה מקריות מרגיזה, ומשום מה ייחסה חשיבות רבה למקום הלידה. ומאיה שיודעת את האמת, האם כדאי להוסיף הערה בתחתית העמוד? כי בטופס הזה אין מקום להסתייגויות או לשינויים, הכול צריך להיות ברור וכתוב באותיות דפוס בכתיבה תמה. אבל אם יחפשו ברשומות לא ימצאו בשום בית חולים חיפאי עדות ללידתה, ואם כך האם זה זיוף, או שקר? אבל זה מה שכתוב בתעודות, חיפה! איך היא הצליחה לעשות את זה? ולמה זה היה חשוב עד כדי כך שהצהירה במשרד הפנים: חיפה! ובכזה ביטחון, בעצם בהתרסה, שלא עלה בדעתו של הפקיד להתעקש על אישור. כי מה כבר יכול להיות הרווח של סילוף עובדה כל כך חסרת משמעות שיעורר את חשדו כאשר חיטטה כביכול בארנקה, ורטנה, אני לא מוצאת את זה, וחייכה את חיוכה היפה, שיניה הלבנות על רקע עורה השחמחם שמאיה ירשה אותם ממנה, אותו חיוך מסנוור ובתוספת גומה, אם כי עורה היה בהיר יותר, ולמזלה, הפקיד הזה שלא כמו אחות בית החולים לא ישב קפוץ שפתיים, אלא השיב לה חיוך ולאחר היסוס קל כתב, חיפה, כפי שאמרה.

נו, טוב. מאיה הלר, חיפה, ישראל, 1973, שיער שחור חלק, עיניים חומות כהות, מבריקות, חתך שקדים מתלכסן, גבות ארוכות, למחוק, לא שאלו, השכלה, שפות, וכו’, וכו’, כשפתאום הגיעה לרווח גדול, מקום לפסקה ארוכה, כמעט עשר שורות, קורות חיים בקיצור. אה, הנה המלכודת האמיתית, לגימה נוספת מכוס הלימונדה הקרה, אופס, טיפה זעירה החליקה ופגעה בטופס, הכתם הרטוב הולך ומתרחב, הדיו נמרח – מזל שיש לה טופס ריק נוסף. אבל היא לא ממהרת לשלוף אותו מהתיק הגדול.

אז מה, צריך להעתיק את הכול כמו בכיתה א’… לא, לא עכשיו, תירוץ להפסיק, והיא מחטטת בתיקה ומוציאה חפיסת סיגריות. איפה המצית המחורבן, לעזאזל, הנה, מישהו כבר מושיט לה. תודה, שואפת עמוק אפילו לפני שזקפה את ראשה, והוא כבר התיישב בחזרה, לבדו ליד שולחן עגול קטן, הוציא את הסיגריה מפיו, מעך אותה במאפרה וחייך. האם היא רואה אותו? מבטה מרוכז, הוא ממשיך לחייך, היא מקפלת את הטופס המוכתם ותוחבת לתיק, הוא מרים גבה בשאלה, איזה זעם עולה בתוכה, היא קמה, משאירה שטר על השולחן ויוצאת מהקפה, יודעת שהוא מביט בה, לא לגמרי מבין, כביכול כבר נוצר משהו. לאן את ממהרת, למה, איזו חרטת צער, אולי לא היה צריך לחייך, היה צריך לעבור לשבת לשולחנה, לבקש סליחה, משהו. זמן, לא היה לו זמן, הזמן ברח, הוא לא זריז מספיק, גופו זריז, הוא רץ מהר, שוחה מהר, עושה הכול מהר, אבל בפנים משהו נגרר, איטי, נשמט. הצית סיגריה נוספת, כועס על כל העולם.

מה היה בה? היופי, כמובן, אי אפשר לנתק את המבט, אבל לא רק, משהו נוסף, ברק העיניים המכונסות, או אולי דווקא המצוקה כשקמה ללכת בפנים מכוּוצות. למה לא עצר בעדה, היה צריך לבקש סיגריה, להגיד משהו מחוכם, אולי היתה מחייכת אליו. היי, היי, ניער את עצמו, נשאר לשבת, הזמין בירה, מה כבר קרה, הרף עין של כלום, ובכל זאת חשב שמשום מה לא ישכח אותה, ולא ישכח שלא הצליח לעצור בעדה. איבד אותה. איבד? איך אפשר לאבד משהו שאינו שלך, מי היא, חלק מיושבי בית הקפה הם קבועים, באים, הולכים, חוזרים, לא היא, היא עברה במקרה, הוא בטוח שהיא נקרתה על דרכו באקראי, זה מה שקורה לפעמים, המקום שמילאה על הכיסא מולו נותר ריק.

רגע, רגע, כמעט השתנק, הצעיף, צעיף צמר אדום, ארוך, כולה לבושה בשחור, חצאית ארוכה צרה, סוודר שחור, מגפיים שחורים, תיק שחור גדול על הכתף, כי מה שדחף אותה לקום וללכת, היה כל־כך פתאומי, שהיא כמעט התעופפה והשאירה את הצעיף. העולם השתנה בבת אחת, הזדרז לשלם, עכשיו הוא יהיה מוכן, וחטף את הצעיף. ליד שולחנה כבר התיישב זוג שהתווכח בלהט, והוא החזיק בצעיף, מוכן לרגע בו תחזור, היה צריך להתאפק לא לכרוך אותו סביב צווארו אבל שאף אליו ריח קל של לוונדר, כמעט התעלף, הוא יחכה עד הלילה, עד הבוקר אם יהיה צורך, עד שתבוא לתבוע אותו ותיווכח שהוא אוּמץ על ידי בעלים חדשים, ואמנם ברגע שראה אותה מתקרבת, התרומם ויצא לקראתה, ועוד לפני שפשטה את ידה, העביר את הצעיף מעל ראשה והיא בתנועה מורגלת, מבלי לחשוב, הגביהה את שערה הארוך מעל לצעיף והניחה לו לגלוש על גבה.

וזה היה האופן בו מאיה הכירה את גיא. הוא נשאר עומד, והיא לא אמרה תודה, והוא לא אמר כלום, וכשפנתה משם התלווה אליה, וכשחצו את הכביש במהירות לא העז לאחוז בזרועה ורק תפס בקצה הצעיף הארוך כמו ילד קטן שמחזיק בשולי המעיל של אמו, והיא התאהבה בו על שתיקתו, וכשהמשיכו ללכת בשתיקה איש מהם לא הפר אותה, והוא לא שאל לאן הולכים והיא לא התנדבה לשאול מיהו, וכבר נוצרו התנאים למשחק וגם לתחרות, מי יהיה הראשון שיפתח בדיבור, מי יהיה הראשון שיתגלה, מי יהיה הראשון שישאל שאלות, והמסתורין הזה, כי גם היא כמוהו חשה בו דבר מה חדש לגמרי, שהרי היתה מורגלת במבטים מתפעלים, בניסיונות ליצור מגע, אבל בפעם הראשונה בחייה חשה שאין כאן ניסיון אלא ודאות, והביטחון הזה, האם נבע מגיא או מאיזה געגוע בתוכה למשהו אחר, למשהו שונה שיהיה בתואם עם שונוּתה שלה, כי לגבי שניהם זו היתה שונות שלא התפענחה עם הזמן אלא אפילו התגברה, והפכה לחלק מהתבלין המשכר שהעצים את הוודאות המיידית של ההתחלה שהכול מתרחש כפי שצריך.

והם זכרו את הביטחון של אותם רגעים, כשכבר מהראשית, ייחדה אותם הליכה ללא עצירה, העולם נעלם, והם התרכזו רק בעצמם, בהליכה המשותפת, כשהם חוצים כביש אחד ועוד אחד, וגיא נאחז בצעיף האדום כמו במשוט, מבטו נעוץ בשערותיה הארוכות השחורות שהתעופפו קלות כשמשב הרוח עבר דרכן, וחשק עז שכמעט לא הצליח לדכא תקף אותו לחפון אותן בכפותיו ולהשקיע את פניו בתוכן. אך הוא גם לא רצה שהרגע המסוים הזה יחלוף, הוא אמנם השתוקק לראות שוב את פניה, ובעיקר להצמיד את מבטו למבטה, לנכֵס את מבטה למבטו, אך גם פחד מהזמן בו יעצרו ויביטו.

כי מה הם יראו שם, מה הם יגידו? לא, בלי דיבורים, הם לא זקוקים למילים. המילים רק יפריעו. המילים יתערבו, יקלקלו. והוא אפילו לא רצה לדעת את שמה, ולא לדעת עליה שום דבר, ולא לספר לה על עצמו ושלא תדע עליו כלום. ומאיה שמבטה שט קדימה חשה בקיומו לצידה וקצת מאחוריה, חשה מדי פעם במתיחת הצעיף האדום שכמעט הגדירה את נוכחותו, חשה במבטו כאילו היה אלומת חום, ומאוחר יותר היו משתעשעים בזיכרון אחר הצהריים הזה שנמשך לדעתם שעות כשלא הפסיקו ללכת הוא לצידה וקצת מאחוריה והיא לא הסבה את ראשה, והם לא העזו לעצור, אבל היא הובילה, מושכת אותו אחריה אל הטיילת שעל שפת הים, והם הלכו לכיוון יפו בהליכה מדודה, רק לא לעצור, רק לא להפסיק. יודעים שהרגע הזה הוא אמנם התחלה אבל גיא כבר החל לחשוש שמכאן הדברים יתגלגלו אחרת כי זה היה בטבעו לא להאמין, ומאיה לא חשבה, היא כמו נספגה בתוך האין חשיבה, ללכת ולא לעצור, האם לנצח או לחצי שעה, האם תיפרד ממנו מבלי להסב את ראשה, והצעיף, אם לא יניח לו תשאיר אותו בידו, רק לא לבזבז את הרגע ממה שבהכרח יבוא אחריו, והכול היה בחושיה, לא במחשבתה, הראש היה חלל ריק, אמרה אחר כך, הכול היה בחושים, בעצבים, לא במחשבה, המחשבה באה אחר כך, אפילו הים נעלם, ורק כשהגיעו ליפו, פרצו לפתע קולות הרחוב למרחב התודעה, והסביבה האינטימית הבלעדית של שניהם נמלאה פתאום באנשים, ברעש, בצופרים, בהתרחשויות, והיא הפסיקה ללכת, והוא נעצר, ומבלי לשמוט את הצעיף מידיו סובב אותה אליו בעדינות לאט, לאט.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ההזדמנות להתחבק”