החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

שנת השועל

מאת:
הוצאה: | 2018-02 | 208 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

לילה אחד, כשהיא מטיילת עם הכלב, אישה רואה שועל נעלם בין הצללים בפרדס. המחשבה למהר ולשוב הביתה לבעלה ולילדיה מתחלפת במחשבה חדשה, מפחידה, מסעירה.

"הכלב נעלם אל תוך הלילה. עמדתי שם לבד עם ברכיים שרוטות, צועקת 'פלה! פלה! פלההה!', ורציתי גם אני לרוץ אחריו. אחרי השועל. שהשיער שלי יבלגן את הרוח ושהחמרה תפער מכתשים קטנים תחת עקבַי. אחצה את הפרדס ואחר כך את שדות החיטה, אצעד בשטחי הבּוּר, אניס את כלבי הבדואים באבן שלופה ואצא מן הצד השני של הסְפר אל רמלה. שם, באחד המוסכים של הערבים אני אירדם, ובבוקר אקום ואתחיל ללמוד מוסכות או מכוניתנות או איך שלא קוראים לזה, ולאט־לאט אני אהיה, נגיד, מישהו אחר. הלכתי ורחקתי אל תוך הפרדס…"

שנת השועל של רות עפרוני מתחילה במפגש אקראי בפרדס שליד רחובות וממשיכה בנסיעה של כל המשפחה לבוסטון, שם רק הולך וגובר המתח בין ביוּת לפרא, בין חופש למשפחה: היא מפתחת קראש על אבא אחד מהגן של הילד, קונה בחנות יד שנייה את המגפיים של אחותה שמתה, מתפשטת מול שבעה גברים שמציירים אותה בעירום, הולכת מכות, נפרדת מאמריקה וחוזרת אל הורים, כלבים, ילדים, אהבות ונעורים.

עפרוני כותבת על מאוויים כמוסים ופנטזיות פרועות, על האבסורד של רגעי היומיום ועל יופיים העז. היא חושפת את הלכלוך הסודי, המוכחש, שמצטבר בין הסדקים של מעטה הנורמליות המהוללת, ובמילותיה הוא מתגלה לעינינו כמטמון  מלא חיים, פראי ונפלא. שנת השועל הוא סיפור רומנטי ואמתי על התבגרות מאוחרת של אישה־ילדה.

רות עפרוני – עורכת תכניות טלוויזיה לשעבר, רזה לשעבר ואנרגטית לשעבר. בימים אלה מלמדת צילום בתיכון ומטפחת בעל, כלבה, גינה, ארבעה ילדים וכאב־גב. זהו ספרה הראשון, ובעלה מאוד מבקש שלא תקראו אותו.

מקט: 15100856
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


בת ארבעים וחמש ושועל

רק באחת וחצי לפנות בוקר חזרתי הביתה מהטיול עם פלה. לפי ריח הלחם שהתפשט כמו ערפל ברחוב, ידעתי שסול עדיין ער ושאצטרך להסביר למה איחרתי. בלילות שבהם הוא אופה יש לילדים חלומות מוזרים. זה הריח שפולש להם לשינה וטורף אותה. והריח — זה כל מה שנשאר לי מהלחם הזה, כי בדיוק כשהוא התחיל לאפות אני ירדתי מגלוטן. ככה קולד טרקי. לגמרי. לא כולל שקדי מרק.

'כמעט דאגתי,' סול אמר בלי להסתכל עלי.

'אין מה לדאוג לי,' אמרתי ולא הייתי בטוחה שזה נכון. 'אני נכנסת להתקלח.'

'רגע, איפה היית, רותה?' הוא שאל והמשיך ללוש את הבצק. ורק אז ירד לי האסימון שזו הכיכר השנייה שהוא אופה הלילה. הראשונה כבר נכנסה לתנור והדיפה את הריח שהרחתי עוד מהרחוב. זה אומר שהוא חיכה לי. מילא את הזמן בעוד לחם, שלא יצֵא שישַב פה כמו אידיוט וחיכה. שלא יצֵא אידיוט.

'פשוט עשינו טיול ארוך,' אמרתי והוספתי שבסוף הרחוב ירדנו לשכונה וכשהשכונה נגמרה זלגנו לעוקף ומשם המשכנו לבית הקברות של רחובות וכשהעיר נגמרה נדדנו אל השבילים החשוכים שגובלים בפרדס הנטוש. בנדיבות מסרתי גם את שמות הרחובות. בתנועות ידיים רחבות תיארתי את כיווני שושנת־הרוחות. עם האצבע ציירתי לו בשאריות הקמח על השולחן את מפת המסלול. רוקנתי מילים מתוכי כמו תיק טיסה בבידוק בנתב'ג. בטח ארזתי לבד, בטח. הנה תראה בעצמך שאין לי מה להסתיר. סיפרתי הכול. הכול. לא כולל השועל.

לא סיפרתי איך ראיתי את הצל שלו חומק בין גדמי העצים המצומקים מצמא. לא סיפרתי על הזנב המדובלל, הגוף השדוף, הראש המורכן. לא סיפרתי איך לשנייה אחת פלה נדרך וקפא ואז נזנַק אל החושך כמו חץ. לא רציתי שידע שנגררתי אחריו כמו קופסת קרטון ריקה, שהרצועה נשמטה לי מהיד, שהכלב נעלם אל תוך הלילה. שעמדתי שם לבד עם ברכיים שרוטות, צועקת, 'פלה! פלה! פלההה!' בעיקר לא רציתי שידע איך רציתי גם אני לרוץ אחריו. אחרי השועל. שהשיער שלי יבלגן את הרוח ושהחמרה תפער מכתשים קטנים תחת עקבַי. כי ככה זה היה כשהייתי ילדה עם פוני עד הריסים, כשרצתי עם אבא שלי בשביל הזה ממש, כשהפרדסים עוד הניבו תפוזים וארנבות ולא רק צללים.

'הביתה עכשיו!' כעסתי על פלה כשסוף־סוף חזר והידקתי לו את הרצועה חזק לצוואר. אבל בלב חשבתי שאולי לא, ומה יקרה אם לא, אם לא אחזור הביתה. אם פשוט אמשיך ללכת. אחצה את הפרדס ואחר כך את שדות החיטה, אצעד בשטחי הבוּר, אניס את כלבי הכנעני של הבדואים באבן מונפת ואצא מן הצד השני של הסְפר אל רמלה. שם, באחד המוסכים של הערבים, אני אירדם ואחלום חלומות בריח הפיתות מתנורי הלילה של המאפיות הסמוכות. ובבוקר, בבוקר אקום ואתחיל ללמוד מוסכות או מכוניתנות או איך שלא קוראים לזה, ולאט־לאט אני אהיה, נגיד, מישהו אחר. וחשבתי מה הילדים יעשו למחרת כשיגלו שלא חזרתי. ומה סול יחשוב, ואיך ההורים שלי יסבירו לשכנים, ומה המזכירה תגיד כשיתקשרו לחפש אותי בעבודה: 'רות כבר לא עמנו. לא. הלכה לטייל עם הכלב ולא חזרה. אומרים שראו אותה ברמלה, באזור התעשייה. רזתה, גבהה, מפרקת מכוניות גנובות… כן יש לזה שוק, בטח. שוק גדול!' המחשבות פיזרו לי את השיער וחפרו גומות קטנות מתחת לצעדַי הזהירים, וככה הלכתי ורחקתי אל תוך הפרדס עד שהגעתי לתמרור 'עצור' שהיה שתול שם בסוף השביל. עשיתי יו־טרן וחזרתי הביתה.

'את לא יכולה להסתובב בפרדס בלילה,' סול אמר ופתח את דלת התנור. הדף ריח הלחם הִכה בבית והילדים נאנחו מתוך שינה במיטות. 'זה מסוכן.'

מתחתי את החצאית שתכסה על השריטות בברכיים, ניגשתי לנעול את דלת הכניסה וכיביתי את האור במסדרון. מתוך האפלה ראיתי איך סול זורה שלג רך של קמח על השולחן במטבח המואר.

'בוא ניסע מפה!' אמרתי. 'ניקח את השבתון שלך. זה כולה שנה אחת. ואפשר לבוסטון. אם ניסע בסוף הקיץ עוד נספיק לטייל לפני השלג.'

'בסוף הקיץ הזה?' הוא הופתע. 'עכשיו כבר מאי…'

'כן!' אמרתי, 'יש לנו ארבעה חודשים להתכונן. זה ים זמן.' ומיד מניתי את היתרונות והדחיפויות ואת החופשה שאקח מהעבודה בטלוויזיה ואת ההזדמנות שלו במחקר ואת גילֵי הילדים ושהגדול עוד שנה מתגייס ואז כבר לא נוכל לנסוע, 'אז אפשר? פלייייז?' התחננתי, וסול אמר שאולי ושמחר יעשה כמה טלפונים לבדוק. אז חיבקתי אותו וציירתי זין גדול עם האצבע בקמח ולידו לב גדול, וכשסול צחק חשבתי על בוסטון, על כמה קר שם, וכמה זה רחוק, ואיך אולי שם בחורה יכולה להיות אימא ואישה בלי מחשבות מסוכנות על פרדסים ומוסכים ברמלה.

'מה תעשי שנה בבוסטון?' הוא שאל כשנכנסתי למקלחת.

'אני אכתוב,' שמעתי את עצמי אומרת.

בלילות שבאו אחר כך סול שקע בתכנון שנת החופשה שלנו ואני שקעתי בלא לחשוב על השועל. הנה אנחנו נוסעים רחוק ולא תראי אותו עוד, חשבתי. ככה עדיף. ובכל זאת יצאתי מדי ערב לחפש אותו בפרדסים. 'הכלב מת לצאת!' הייתי מכריזה בקול וחוגרת לפלה העייף והמנומנם את הרצועה. מתישהו ומתוך צער בעלי חיים, זנחתי גם את הפָסדה הזאת. הייתי יוצאת איתו לסיבוב פיפי קצר ברחוב, מחזירה אותו לחצר וממשיכה לפרדסים לבדי. מרחוק הייתי רואה את תמרור ה'עצור' שנטוע שם באמצע שומקום וחושבת שאולי הפעם. שכולה שלט. פשוט תמשיכי ללכת ותראי לאן תגיעי. לרמלה, ללוד. אולי בדרך תראי אותו שוב, הנה שם, בהמשך הצללים. אבל כל ערב זה היה נגמר אותו דבר: מגיעה לתמרור, מסתובבת וחוזרת הביתה.

עד שבטיול אחד, בערב קיץ דחוס ואביך, בהפתעה גמורה ומשום מקום — גשם החל להצליף. מחפשת מסתור או מחסה, הרמתי את הרגליים והתחלתי לרוץ. הייתי בטוחה שתכף ייגמר לי האוויר וידקור לי במותן ואני אשתנק ואעצור, אבל שום דבר מאלה לא קרה. אולי החודשים של הליכות לילה חיזקו לי את השרירים והלב, ואולי נדחפתי בכוח אחר, כך או כך פשוט המשכתי לרוץ, עמוק יותר ויותר אל תוך הפרדס.

נעצרתי רק כשהגשם פסק. מתנשפת נשענתי על אחד מעצי התפוזים העזובים להסדיר את הנשימה. הסתכלתי סביב אל הלילה. הפרדס היה שקט. לא היה בי פחד. ריח האוויר הגשום הזכיר לי את ריח הלחם. כשהסתכלתי לאחור ראיתי שתוך כדי ריצה חלפתי על פני תמרור ה״עצור״. את השועל שלי לא ראיתי אבל קיוויתי שהוא רואה אותי. שאולי יום אחד הוא יחזור, ינוד לי בזנב, יאכל מכף ידי ואז נלך, אישה לדרכה ושועל לדרכו.

הבוקר קמתי בת ארבעים וחמש ובבוסטון. לבשתי את סווטשרט הריצה החם שסול קנה לי מתנה ליומולדת ויצאתי לרוץ. כבר ארבעה חודשים שאני רצה, מאז הגשם ההוא בפרדס. עכשיו תחילת נובמבר והאוויר פה קר ופריך. בדרך כלל אני רצה לאורך הנהר אבל היום שיניתי את המסלול. ירדתי מתחת לגשר הרכבת של ברוקליין ורצתי לאורך תעלת המים התחתית עד אגם 'ג'מייקה'. 'שרשרת האזמרגד' הם קוראים פה לתעלות המים שמרשתות את העיר מלמטה, בהיחבא, היכן שהטבע סבוך, משולח ורטוב. תרנגולי־הודו פראיים זוממים בתוך הסוּף, הסנאים שחורים ומעופפים, הומלסים סופרים שָלל של פחיות ובקבוקים מתחת לגשרים.

שם ראיתי אותו שוב.

הוא הציץ לרגע מאחורי הסבך והתכוון לחצות את השביל אך הבחין בי ונעצר. בפה הוא החזיק גוף רפוי, חסר תנועה, של צ'יפמאנק. הוא נראה שונה עכשיו: צפוף פרווה, אדמוני, לא דומה לצל הגרום מהפרדס. אבל היה לו אותו מבט בדיוק. ידעתי שזה הוא, שחצה את האוקיינוס בשבילי. וככה עמדנו עוד רגע, זה מול זו. אחר כך הוא פנה לאחור ונעלם בחורש.

הנה הסיפור הראשון שלך, חשבתי. אם תרדי מהשביל תמצאי אחרים.

כשחזרתי מהריצה, פשטתי את הסווטשרט ונעמדתי עירומה מול המראה בשירותים. מהמגירה שלפתי מספריים גדולים.

'הכול בסדר?' סול שאל מעבר לדלת. 'את כבר שעות שם.'

'אין מה לדאוג לי,' אמרתי וגזרתי לעצמי פוני שיגיע עד הריסים, כמו אז, כשהייתי ילדה ורצתי עם אבא שלי בפרדס והרוח בידרה לי את השיער והטבעתי חותמות רגליים בחמרה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שנת השועל”