החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מלכת הקונכייה — זריחה ושקיעה

מאת:
הוצאה: | 2013 | 1080 עמ'
זמינות:

33.00

רכשו ספר זה:

ביוגרפיה בשלושה כרכים של הסופרת נעמי פרנקל. פרנקל בת ליהדות גרמניה הבורגנית המתבוללת, התייתמה בילדותה. עם עליית היטלר לשלטון נמלטה ארצה.

רוחה הגדולה התגברה על התלאות שחוותה מיום היוולדה ועד אחרון ימיה. "מוטב מותה," אמר עליה אביה, כשנולדה כילדה-מפלצת ובמאבקו על דמותה הימר על חייה בניתוח מסוכן. "היא תהיה גאון או אידיוט", קבע המנתח שהסיר את הגידול הענק מראשה. ואכן, היא צמחה כילדה חריגה, חכמה ורגישה מעל ומעבר למידה. לטוב ולרע ליוותה אותה דמותה החריגה כל חייה.

נעמי פרנקל נולדה ב-20 בנובמבר 1918 בברלין, גרמניה למשפחה אמידה ומתבוללת. פרנקל נתייתמה מהוריה בגיל רך והאפוטרופוס שלה העלה אותה ארצה ב-1933. היא התחנכה בחוות הלימוד לנערות בירושלים מיסודה של רחל ינאית בן-צבי ובה חל מפגשה הראשון עם העברית.

היא גם מצאה בביתו של פנחס רוזן את "רוח בית-אבא". מגיל תשע היתה חברה בתנועת השומר הצעיר ועם תום לימודיה שהתה בחווה בקיבוץ משמר העמק. משם יצאה ללמוד בסמינר למדריכי-נוער ואחר-כך למדה היסטוריה יהודית וקבלה באוניברסיטה העברית בירושלים.

במלחמת השחרור שרתה בפלמ"ח. עם שחרורה נדדה בין מקיבוץ משמר-העמק לקיבוץ הזורע ולבסוף הצטרפה לקיבוץ בית אלפא. בראשית שנות הששים יצאה למסע-לימוד בגרמניה, אנגליה ועוד וב-1970 התגייסה לחיל-הים למשך 8 שנים (בדרגת רב-סרן).

ב-1982 עברה עם משפחתה לקרית ארבע. פרסומה בא לה עם פרסום הרומן "שאול ויוהאנה" ב-1956 שפרקיו הראשונים פורסמו על-ידי אברהם שלונסקי ב"אורלוגין" (גיליונות 9 ו-12). פרנקל המשיכה לכתוב למבוגרים ולילדים כאחד. זכתה בפרסים ספרותיים שונים, כולל פרס רופין ב-1956 ופרס אוסישקין ב-1962. נעמי פרנקל נפטרה בג' בכסלו תש"ע, 20 בנובמבר 2009.

מלכת הקונכייה – סיפור חייה הסוערים של נעמי פרנקל מאת ציפורה כוכבי-רייני בהוצאת גפן בית הוצאה לאור, בשלושה כרכים, כרך א: אל האור, כרך ב: זריחה ושקיעה, כרך ג: ניצחון הרוח, כולל ביבליוגרפיה ומפתח. 1500 עמודים.

מקט: 4-351-011
מסת"ב: 978-965-229-613-9
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק א

אביב 1946. היא מתהלכת עם בתה הפעוטה בחצר הגדולה. מעיל כחול נע לקראתה. צללית זוקפת ראשה לפניה. ידה נשמטת מיד הפעוטה. איזה בן אדם זה? פנים של הוגה דעות שגבריות ועדנה מקופלות בהן מקעקעות אותה לקרקע. היא בוחנת את חריפות מבטו של הזר המתמזגת עם הרוך בפניו. שני קצוות בדמות אחת. גופו כטובע בשק בגד מגושם, אף על פי כן יופיו אינו נפגם. העידון שבתנועותיו מרתק אותה אליו.

"שלום. שמי ישראל רוזנצווייג."

"כבוד לי להיפגש עם ישראל רוזנצווייג."

היא לא היא. משיבה ספק בהיתול ספק ביראת כבוד כשמסתבר לה כי הניצב מולה אינו אלא רוזנצווייג, איש בית אלפא, מחשובי אנשי ההנהגה של תנועת הקיבוץ הארצי. עיניו הכחולות האגמיות זוהרות כשתי שמשות; עיניו מודדות אותה מכף רגל ועד קודקוד ושפתיו צוחקות. היא נבוכה. עיניו כמנקרות בשמלה הפרחונית, הדהויה העשויה בד גס ערבי. כמה אני מכוערת מול האדם הזה. הרגשה חדשה מתעוררת בה.

"באתי לשַיק." הוא אומר בנימה ידידותית.

"אבא לא בבית." הפעוטה הכחושה מכריזה. ישראל מלטף את ראשה.

"איפה בעלך?" עיניו חודרניות בעיניה ובגופה.

"לא יודעת." היא מצליבה ידיה על חזהּ מחמת הבושה.

"מתי יחזור?"

"לא יודעת."

"אינך יודעת היכן בעלך ומתי יחזור?" שואל סתמית. שכן, היובש בקולה והאי נוחות הניכרת בארשת פניה מבהירים לו את אופי יחסיה של האישה הצעירה לבעלה.

"אני מתרגם את הספר 'גנטיקה' של רישקו ודֶלונֶה מרוסית לעברית. באתי לברר אצל שיק כמה בעיות שנוגעות לבוטניקה, לתכונותיהם הגנטיות של צמחים." לאחר היסוס מפטיר, "אשלח לו מכתב."

"אלווה אותך לתחנה." בהחלטה ספונטנית היא קוצבת צעדיה לפי צעדיו. הפעוטה מהדסת מגבם. מדי פעם קופצת, מנתרת ומייללת כי השלווה עם אמה הופרה.

"מה שמך?"

"נעמי."

"באיזה ענף את עובדת?"

"ברפת."

הוא חוקר אותה על עבודת החליבה ועל תורנויות החברים במטבח, במקלחות ובשירותים. היא מתפלאת על עצמה. בניגוד גמור לאופייה, היא עונה לשאלותיו בשקיקה. טרטור אוטובוס המתקרב לתחנה פורט על עצביה.

"ישראל, אל תעלה. אני רוצה לדבר אתך."

"אצטרך להמתין שעה תמימה לאוטובוס הבא."

"אמתין אתך." דחף עז לספר לו הכול והכול על עצמה משתלט עליה. ישראל מפנה גבו לתחנה. "מה חסר לך בקיבוץ?" הוא מישיר אליה מבט מסוקרן. היא מגוללת את מעמדה הנחות במשק, בעוד הפעוטה מקפצת ומייללת סביבה ללא הפסקה.

"את נותנת לה ככה להשתולל?" אי שקט מתרגש עליו.

"היא לא מפריעה לי." זרועותיה המוצלבות נשמטות מהחזה והיא מושכת ביד הילדה. ישראל מתבונן באם ובפעוטה הכחושה שמגע יד השתיקהּ, ומבטי חמלה וטוב מבט משדרים פניו. אומרים עליה שהיא גאוותנית, עושה מה שהיא רוצה ואינה מתאימה לחיי קיבוץ. היא מנהיגה לעצמה סדר יום משלה מה שמכעיס את הכלל.

"נעמי, גדולתך בשונותך. חנכי את עצמך להתעלם מלהג האנשים." נימתו האבהית ועיניו הטובות פותחות את לבה. בראשונה היא מגרדת את פצעיה; שוטחת את מכאוביה לפני אישיות חשובה. האונס במתבן בדגניה ב' מדובב שפתיה.

"קרה לך משהו קשה." זכורה לישראל הישיבה השערורייתית של הקיבוץ הארצי. בעצה אחת עם מאיר יערי, יעקב חזן ואחדים מחשובי התנועה, הוחלט לדחות את שליחות שיק למזרח אירופה על רקע המקרה המביש ההוא. שבריר שנייה מבטו של ישראל מצדיד לעבר הפעוטה. היא משיבה לשאלה המסתמנת בפניו. מתארת את שהתרחש בחדר המשפחה כשסנטרה תפור וחבוש והיא מטושטשת מהנפילה ומהטיפול בבית החולים. למעלה מחמש שנים הצליחה להתחמק מיצר אבי בנותיה, הסבירה, אך ברגע שמלוויה מבית החולים לקיבוץ, אחות ואיש משק, עזבו את החדר, התנפל שיק עליה והרתה בשנית. ישראל תוקע מבטיו בקרקע.

"הוא לא בעלי. אף אישה לא רצתה אותו והוא אנס אותי. אלה לא נישואים אמיתיים. האדם הזה אנס אותי. הקיבוץ יודע את זה וכולם מאשימים אותי כי יש לו מעמד."

"מהרי והשתחררי ממנו. יוקל לך."

"אין לי לאן ללכת."

משהו קורה לה. פנים חכמות של איש חזון חולצות מקרבה את השסתום שבלם את הפקרת חרפתה לאוזן זרה. רכות מבט נוסכת בה חמימות שמעודה לא ידעה. עיניה באות בתוכו כנכנסות לתוך ביתה החי שבנתה בעולמה פנימה. משהו חדש נוגע בה. היא רוצה שייקח אותה אתו, שלא יעזבה. היא מתחת לסף ההכרה. כלהטוטן האדם שממולה רואה דרכה.

"את לא שמה לב לילדה?" ישראל מבחין בקטנה שהתרחקה מהתחנה, נשכבה על עשב ונמנמה.

"היא עצמאית." נעמי פוטרת הערתו כלאחר יד ולאחר היסוס אוזרת אומץ לומר: "רע לי. הקיבוץ אינו כמו החלום שהיה לי. אני לא מסוגלת לצעוד לפי צו המצפון של מישהו אחר. לא ייתכן שאנשים קטנים העושים עצמם אנשים גדולים, יטשטשו את דמותי, יפקחו על מצפוני ועל כוח השיפוט שלי. רע לי כי המנהיגים חושבים שזכותם לכפות את דעותיהם על הכלל. מוטב לי ללכת הצדה, לשבת בפינות. אני לא רוצה לקבל תפקידים." עצבותה ועצבותו הן עצבות אחת. היא מסיחה באכזבותיו ובסבלותיו. הוא אומר לה שהיא נגעה בשורש העניין. המוכשרים עוזבים את הקיבוץ, ומנגד הבינוניים נעשים אדונים.

"נעמי, אני סובל מאותה בעיה," הוא נושך שפתיו, "אני בורח מאנשים קטנים שמחשיבים עצמם חכמים גדולים. אנשים בינוניים שלא מצליחים לספק את האמביציות שלהם בכוח הכישרון, מסוכנים. בעורמה או במעשה נבלה ינסו להשיג את מטרתם." הוא נושא מבט לחלל הריק ואומר בביטחון, "המצב אינו סטטי. יחולו שינויים."

הוא משלה את עצמו, היא מסיחה עם עצמה. אנשים נדרסים תחת הלא אנושי שבקשיי החיים. המייסדים שעזבו את בתיהם בגולה צעירים וחסרי ניסיון חיים, נלחמים בשממה בכוחות יצריים פראיים. חלוצים אלה מתכחשים לגעגועים לתרבות היהודית שעל ברכיה התחנכו. עבודה קשה, מזון מועט, חולאים, ניתוק מנוף ילדות, ממשפחה ומתרבות גוררים אותם למצוא נחמה לא רק ביצירתיות, אלא גם בפורקן מיני. על בשרה למדה ועדיין לומדת עד מה נשמתם פנימה מסובכת מאוד. הכלל מנופף פומבית בערך הטוהר המיני, אבל במבחן המציאות ההפקרות הסקסואלית הייתה לנורמה חברתית. האמת השלטת היא מה שרצוי לכלל. למענה מותר לדרוס את הפרט.

"הבנים יחוללו שינויים," הוא מתנשף בכבדות וזרועותיה מצטלבות בהידוק יתר בפלג גופה העליון כי שוב עיניו נתקעות בלבושה.

"יש לך כאבים בחזה? את סובלת מבעיות לב?" ישראל שואל מודאג.

"לא."

הוא מתנשף עמוקות ומתיישב על הקרקע. היא נרמזת בתנועת ידו להתיישב לצדו. אוי, עד מה אני מכוערת מול חוכמת השכל וחוכמת הלב של האדם הזה? גזרתה הדקה, החטובה טובעת בשמלה פרחונית גסה שלא נתפרה על פי מידתה. העלים הירוקים הלא מסוגננים והפרחים האדומים והוורודים הזרועים על רקע הבגד השחור כפלדה דוחים אותה בפתאום. מה יחשוב עליי?

היא נֵיעורה מסף ההכרה ועוברת לסף התגובה. מישהו איתן ברוחו חרד לשלומה. היא אינה מנחשת כי מאחורי גבריותו הבולטת של ישראל, מסתתרת בעיה. המוות אורב לו בכל פינה ובכל שעה. משחר ילדותו הוא נתון לחסדי גורלו מפאת מום קשה בלבו. להיאבק על זכותו לחיות כאדם בריא, למד מאותו יום מר ונמהר שפגש בו המוות מקרוב. בן שלוש היה כשנסע עם אמו גיטל בכרכרה בסמטאותיה של עיירה יהודית בפולין, ובפתאום צנחה על כתפו ומתה מדום לב.

גלגלי אוטובוס חורקים אצל התחנה. ישראל אינו זז. הנהג אוסף נוסעים ונעלם בלעדיו, ומרגע זה המרקסיזם והיהדות יתגלגלו בלשונם. היא אינה חשה מחוץ לסדרי עולם כי המרקסיזם בהגיגי ישראל לובש דמות חדשה. שלא כמאיר יערי, כיעקב חזן ואנשי הנהגה שונים המעמידים במרכז את מלחמת המעמדות ומתעלמים מהיהדות הגלותית, ישראל מטיף ללמוד מרקסיזם כחלק מהרחבת השכלתו הכללית של הפרט, ולא להשליט את תכניו בכל תחום מתחומי הידע.

דברי ברל כצנלסון, מי שהיה המנהיג הרוחני של תנועת הפועלים, תואמים את תפיסתו. "מן הדין שתנועות ציוניות עשירות בתכנים וברגשות עמוקים, תלמֵדנה את מסורות העם היהודי," הוא מצטט את המנוח וקורא לתגבר ולהעמיק את לימודי היהדות. לעיניה הנוצצות מהפתעה על תחושתו העמוקה ליהדות על אוצרותיה הרוחניים, הוא מבהיר כי מנורה אדומה נדלקה לו בעקבות תגובת הילדים לאורח שהגיע למשק לבוש במכנסיים ארוכים לבנים, בחולצה לבנה ענובה וכובע כהה לראשו. הילדים פרצו בשאגות אחר הכרכרה הנהוגה בידי עגלון ערבי: "יהודי! בא יהודי! יהודי! יהודי!" באספות ישראל מספר לחברים את שראה במו עיניו ומפטיר: "תראו איך מצטייר בעיני ילדינו יהודי. ממש כמו קריקטורה!" ומוסיף שנדמה כי עניין זה אינו מטריד איש בקיבוץ הארצי, להוציא כמובן את אנשי קיבוץ זֶרע, הפלג הימני–המסורתי של הזרם הסוציאליסטי של 'השומר הצעיר'.

מאיר יערי נוטר לישראל על שלא זאת בלבד שפוליטית ואינטלקטואלית לבו עמם, הוא מבליט את אהדתו לאנשי בית זרע, יהודי ליטא המעמידים את היהדות במרכז חייהם. ולא בכדי ננזף על ידי מנהיג התנועה, שכן אותה קבוצה אנטי מרקסיסטית מצומצמת ושולית מקיבוץ בית זֶרע הביאה לזעזוע בתנועת השומר בעקבות העלאתה לסדר היום את הדרישה, ללמד את הילדים מסורת יהודית. וכיצד הגיב ישראל? חיזק את המיעוט בדברים שאינם הולמים את רוח היהדות המתחדשת. ישראל אמר קבל עם ועדה שאמות מידה מוסריות השאולות מן הגויים ולא מן המקורות היהודיים, אינן תואמות את רוח היהדות; תוך שאנו מחדשים את הריבונות היהודית בארץ ישראל עלינו לדבוק בתרבות יהודית היסטורית ושורשית, שנתגבשה בעבר וחיה בגולה ושיש ללמוד אותה ולאמץ את רוחה, שמא תאבד נשמתה ותתפוגג רוח העם הנאבק, וקרא לשיקום היהדות בפרט בתקופה זו שלאחר מלחמת העולם השנייה, וכן לבניית מדינה סוציאליסטית שבה יתחנכו התלמידים ברוח היהדות.

"נעמי, יש להבחין בין מרקסיזם למרקסיזם," ישראל אומר ובשאט נפש הוא מדבר במרקסיזם הוולגרי של מאהלר, הוגה דעות שחסידים רבים לו בתנועה, וחבר בוועד הפועל של הפלג הסוציאליסטי של השומר הצעיר. "מאהלר עורר בי לעג ומורת רוח כאחד, מכיוון שבמרקסיזם זה אין נגיעה ביהדות. להשקפתי, אין סתירה בין יהדות לסוציאליזם. אני אומר למאיר יערי כי יש לעשות סינתזה בין מרקסיזם ליהדות וכי ניתן לערוך מחקר היסטורי מדעי, אבל עד שלא אוכיח זאת לא אהיה כשר בעיניו. עליי להוכיח לו שאני מרקסיסט שונה."

"בסופו של דבר, ישראל, אנשים מחפשים דרך ליצור עולם טוב יותר."

"אני מאמין שהחיפוש המתמיד של האנושות אחר יצירת עולם טוב יותר שייך ליחידים. ההמונים לא מחפשים אלוהים טובים, לכן מאנישים את האלוהות. זה מסובך."

"העמים הקדומים יצרו להם אלילים לשמש דוגמה ומופת לבני האדם. אליליהם חכמים, יפים, עזי רוח, בעלי חוסן וכיוצא בזה," משיבה נעמי.

הוא מחייך ואומר: "והיהודים התחילו באיסורים. במרכזם העמידו את עשרת הדיברות." אמירתו זורקת אותה לטוב ולרע. לפני זמן מה זומנה על ידי ועדת התרבות להימנות עם חמשת הדוברים שיגדירו את המושג 'תרבות'. בעבודת ההכנה נתפסה להרהורים בלא אנושי הנתפס אצל אנשים שתנאי חייהם לא אנושיים, כהכרה מעמדית, כדחף מהפכני. אז חשבה עד מה החברים המטיפים לתיקון החברה האנושית הנם מזויפים ונלעגים.

בינתיים, בערב הסימפוזיון בנושא 'תרבות' טענה בפני הציבור כי הכוח המוסרי וכוח הנצח של חוקי התרבות האנושית יצמחו, וכי האמונה בערך הדעה העצמית ובערך האחריות האישית לכל מעשה שייעשה, תגבר על האחריות הקולקטיבית, ובניגוד לדעת הכלל באותו מעמד הדגישה כי אין לפטור את היחיד מאחריות אישית. לבסוף חרצה שריסון היצר מסמל בעיניה תרבות, ומכאן ואילך העמידה במרכז הרצאתה את עשרת הדיברות כחוקי מוסר אוניברסליים.

בסיום דבריה קם יעקב חזן ממקומו וחלק לה שבחים; בעקבותיו הלכו חברים נוספים, אך שיק לגלג לכל המחמיאים כי היא בכלל לא מקורית. אין לו ספק שהעתיקה מאיזה ספר את עיקרי דבריה. היא נמלטה לחדר המשפחה, הוא הגיע לשם אחריה בלוויית רחל קצנטשיין שבין יתר דבריה אמרה בסימפוזיון, שתרבות היא למשל לנגן בפסנתר.

"רחל נגעה בעצם העניין," שיק גרגר כלעומתה. נעמי נמלטה לחצר בעוד קולו מדבירהּ: "דברייך לא נגעו בעצם העניין! קחי דוגמה מאישה מתורבתת ונבונה."

ישראל מביט בה ברכות מבט והעלבון ההוא מתמוסס. היא אומרת: "החברים במשק אתאיסטים, אבל אני מאמינה באלוהים." הוא ממצמץ בעיניו וחיוכו דק, היא ממהרת לומר שלא באלוהים שיושב בשמים בכורסה, היא מאמינה, ושבעצם עשרת הציוויים האלוהיים המורים לאדם מה אסור ומה מותר, מלהיבים אותה ושבאלוהים כזה היא מאמינה. ישראל מחרה–מחזיק אחריה שבאלוהים כזה גם הוא מאמין.

"החברים בתנועה בראו אלוהים חדשים. מרקס אלוהיהם," היא נותנת דרור למחשבותיה כי ישראל אינו מתפרץ עליה בפראזה השכיחה שהיא רדודה. הקשבתו מדרבנת אותה לשפוך על הכלל קיתון של ביקורת: "העניקו למרקס תכונות של אלוהים כל יודע. אומרים שגאון כמרקס לא קם עלי אדמות, מרקס צודק תמיד ואסור לערער על תורתו." היא חשה הקלה. ישראל מנתח את התופעה ניתוח מושכל. לדבריו, חברים אינם מבינים את מרקס, הם סוגדים לסמלים אשר כהוא זה דבר ממשי אינו עומד מאחוריהם. החברים הופכים אובייקטים שוליים למייצגים רעיון מופשט גדול.

"הטרמינולוגיה של המרקסיזם אינה מקובלת עליי," היא מתירה את לשונה ומתוודה בכישלונה החרוץ לקיים את החוג למרקסיזם שבו הדריכה לבקשת משה שמיר וראובן וייס. משתתפי החוג ובראשם שמיר קרעו לגזרים את האינטרפרטציות שלה לעיקרי משנת אנגלס ומרקס, ובעיקר סלדו מהתנגדותה לגישתם האנטי דתית. לא עזרה לה ההצהרה שבכל זאת היא בעד מאבקם של אנגלס ומרקס באימפריאליזם ובניצול מעמד הפועלים בידי הקפיטליסטים.

"אני מרקסיסט בדרכי שלי," ישראל אומר "אני לא אוהב את מרקס שכתב על הדיקטטורה של הפרולטריון. אני אוהב את מרקס הפילוסוף הצעיר, הַהֶגליָני." הוא מדגיש שאין מתחרים לאנגלס ומרקס בניתוח המאה התשע–עשרה, והעצמים מסביב מדובבים אליה בלחן ישן–חדש. כאביה כן ישראל מוקיר את מרקס הצעיר ומביע שאט נפש ממרקס הנצלן שהתקיים ממתת החסד של אנגלס. ישראל גם מעיר כי מיליוני אדם מתחנכים על תורת מרקס, לא כן ילדיו–ממשיכיו. הם לא הלכו בדרכו.

"הֶגֶל מיושן, נעמי, ועל אף שלא הצליח לצעוד עם התקופה החדשה של הסוציאל–דמוקרטיה, אני מציע לך לקרוא את הפילוסופיה שלו."

"המפלגה הסוציאל–דמוקרטית מצומצמת בימינו."

"אבל היא תתרחב ותתפתח. נכון לה תפקיד גדול בפוליטיקה העולמית. המפלגה הזאת תכבוש את כל מעמד הפועלים שבו אני מאמין."

קולו הבהיר כמצמיח לה כנפיים. אישיות חשובה בתנועה פותחת שער לציפור דרור שכלואה בקרבה. "איש גדול בתנועה הוא הבקיא ברוסיה הסובייטית. לא ייתכן שרוסיה הסובייטית תעמוד במרכז החיים הרוחניים של השומר הצעיר."

"רוסיה חייבת להתאים את האידיאולוגיה שלה ואת מסגרותיה למציאות החיים המשתנה מדרך הטבע, אם לא כן תתפורר," ישראל אינו משיב במישרין למחאתה.

מניפה לבנה באופק עפה ומתקרבת אליהם. הוא אומר: "המרקסיזם מתפתח בצורות שונות," ונאלם. המחזה משיא את ראשו ואת ראשה לשמים. ברגש עצור מבטיהם מלווים את מעוף החסידות מעל העמק. בהיבלע להקת החסידות, הם מדברים קצרות על בעלי הכנף המצויים באזור ומתחדשת השיחה הרעיונית מהמקום שהפסיקו.

"עלינו להיות ערים להתפתחות המרקסיזם, עלינו לאמץ את המסגרת המתאימה להווייתנו בארץ ישראל," נימת ישראל פוסקנית וחסרת פשרות ועם זאת מעודנת מאוד, נימתו מזכירה לה את הבית. בקול שקט הוא מדבר על הוויכוחים הקשים שיש לו עם יערי. מנהיג התנועה, הוא אומר, נלהב ביותר מהתפתחותו המהירה של הקומינטרן ולטענתו תמיכת הקומינטרן במפלגה הקומוניסטית תכבוש את מעמד הפועלים העולמי.

"לכשעצמי אינני מאמין בדיקטטורה של הפרולטריון," ישראל מגביה את קולו, "הגישה האימפריאליסטית של המרקסיזם והשיטות הנקוטות בידי המפלגה הקומוניסטית תבאנה אסון על האנושות," הוא שולל נמרצות את הקומינטרן על תוקפנותו ועל פעילותיו חסרות המעצורים. בכינוסי התנועה הוא תוקף קשות את כוחו ההרסני של לֶנין ומדגיש שמצפונו אינו מרשה לו לשתף פעולה עם גוף תוקפני כמו הקומינטרן הישראלי; הוא שואף להתפתחות תנועת הפועלים כתנועה הומניסטית.

כבר למעלה משעה הם משיחים בעניינים שבנפשם, וכדרכם של דעתני התנועה החוששים לאבד נשמה תועה, ישראל יוסיף ויבהיר בעיקר את סלע המחלוקת בינו לבין יערי הדוגל בחברה הומוגנית כתנאי הכרחי ליצירת חברה ערכית. מנהיג התנועה אינו נוקט בו סובלנות. כשהטיח יערי באנשי עין חרוד שקיבוצם אינו טהור משום הדעות השונות החיות בקרבו, נעמד ישראל על רגליו. להגנת עין חרוד פרש שפע דוגמות לאשש את טענתו כי בחברה הומוגנית יתגלעו סימני התאבנות, והזהיר מפני זרעי ההרס הקיימים בכל חברה הומוגנית.

הוא מרחיב דיבור בחזונו ודבריו חולפים מעל כתפיה כי הנה לנגדה ניצבת דמות החלוץ שדמיינה בילדותה כשהדודה רבקה ברין אמרה לה שיש לה ארץ ויש לה שפה. ככל שמסתעפת השיחה חריגותו של ישראל מפתיעה אותה. בראש ובראשונה, כמותה יש לו ביקורת נוקבת על המרקסיזם בהופעותיו השונות בחייהם הלכה למעשה. כמותה הוא סולד מפולחן האישיות סביב לנין או סטלין. כמותה הוא מצדיד מבטיו מדיוקני סטלין הדיקטטור המתנוססות על הכתלים במרבית חדרי המשק וממש כמותה הוא סוכר פיו בכנסים כאשר כולם שרים את 'האינטרנציונל'. הוא לא ישיר עוֹלָם יָשָן עֲדֵי הַיְסוֹד נַחריבה… ולא על אלי קרבות.

אמנם כן, ישראל הגיע לקיבוץ בעמק יזרעאל כמורה מבחוץ לילדי בית אלפא וחֶפצי–בה. עם השנים נכבש ברעיון הקיבוצי וחשב כי יוכל לחיות בשלום בקומונה חרף השקפותיו האינדיווידואליות. הוא אף השלה עצמו שיתפנה ללימודים וישפיע על עיצוב החינוך של ילדי הקיבוץ. אולם כאנטי קומוניסט, כאנטי סטליניסט וכשולל כל הומוגניות, דרכו בתנועה אינה סוגה בשושנים. כאיש חינוך הבוחן כל מחשבה שהיא מכל צדדיה, הוא נתקל בקשיים; על נקיטתו גישה דיאלקטית, עניינית וליברלית בכל המקצועות הכלליים ידע מרורים. לנגדו עמדה מטרת על אחת: לנתב את הילדים במסלולי חשיבה מגוונים, לפתח אצלם ביקורת עצמית וחשיבה מקורית ועצמאית תוך שהוא מפגיש אותם עם רעיונות ודעות מקובלים ושאינם מקובלים, ודורש מהם להתעמת עם כולם ביושר אינטלקטואלי ובהגינות. אמונותיהם ודעותיהם, היה אומר, תגובשנה מתוך תובנה עמוקה של תפיסות עולם שונות שמסתובבות ברחבי העולם. וראה חובה לעצמו לצייד את ילדי הקיבוץ בכלי חשיבה הולמים, כדי שכישרונם ונטיית לבם ינחו מעשיהם בעתיד.

לבית הספר בקיבוץ הגיע עם מטען חינוכי שרכש בבית הספר היהודי המתוקן בפולין. בעמק לימד מקצועות כלליים ויהדות: עברית, תנ"ך, מתמטיקה, טבע, גיאוגרפיה ותולדות עם ישראל. גישתו החינוכית והחירות שנטל לעצמו בתחום התכנים של שיעוריו וכן הדִידַקטיקה שלו, הקימו עליו מתנגדים מקרב המרקסיסטים. טענו נגדו שהוא מקדיש יותר מדי שעות להוראת תקופת בית שני, תולדות יהודי ספרד ושירה יהודית על חשבון הוראת המרקסיזם ומקצועות כלליים בכלל. הוא, אדם רחב אופקים, היה מורה נערץ. בדחילו ורחימו ובכאב רב חינך את תלמידיו במוסד החינוכי המשותף לבית אלפא ולחֶפצי–בה, אך לא היה מסוגל להבליג על מה שראו עיניו.

"כנראה אין לילדינו בררה; לקיומם במשק הם מפתחים מנה גדושה של רוע," נימתו כאובה, "מעולם לא ראיתי ילדים רעים כילדי הקיבוץ. בגלל מחק מכים מכות רצח זה את זה. ילדינו משקרים ומרכלים. התכונות השליליות שהם מסגלים לעצמם בילדותם תהיינה בעוכריהם בבגרותם. יקום לנו דור בלא ערכים." יערי מתפלץ על תחזיתו השחורה: "אינך מתאים לתנועה, אבל אתה נחוץ לה בגלל חוכמתך."

ישראל קופץ על רגליו לקראת האוטובוס הקרב. היא נצמדת לעמוד הברזל של התחנה. "לא נפתחתי לפני איש כפי שנפתחתי לפניך. יש לי הרגשה שאני מכירה אותך שנים ארוכות." קווי עצב של פרדה מרושתים בפניה. "נעמי, זו לא תהיה פגישתנו האחרונה. אחזור." היא צועקת בנפשה, שהאדם הזה ייקח אותי מכאן. אני רוצה ללכת אחריו. למקום שיֵלך, אלך בעקבותיו. רגליה כמוטות ברזל תקועות באדמה שנתקדשה. היא עומדת בכביש כילדה שאיבדה אוצר יקר. מרגע זה ישראל שייך לחייה הנפשיים.

"אימא, אימא, אימא" קריאות בכי מגיעות אליה כמו ממרחקי מרחקים. הפעוטה התעוררה משינה. קמה מעל העשב וידיה המושטות לעבר אמה תלויות באוויר. היא איננה זזה ממקומה. חברי משק, שמוטי כתפיים, חוזרים מהשדות. משפילים מבטים אל הפעוטה ומישהו גוער בקול ניחר: "את לא שומעת שהילדה בוכה?!"

חברו שואל: "מה קרה לילדה?"

היא כפסל. לא זזה ולא נעה. הפעוטה הולכת מתייפחת לאורך השביל. היא עוקרת בקושי את רגליה מהקרקע והולכת בעקבות הילדה שהתרחקה. "הילדה בכתה שאימא לא רוצה אותה," בבית הילדים המטפלת מעירה לה כי הקטנה חזרה מאצלה כאילו הכו אותה. לא היא המוכית! היא מפטירה בנפשה, אני המוכּה. הוכיתי במכת ישראל.

מבית הילדים היא מחישה את צעדיה למחסן הבגדים ולבה פועם בטירוף. בראשונה מאז הגיעה לקיבוץ באה בה ההחלטה לעמוד על שלה. שלוש שנים לבשה סוודר צהוב מכוער שסרגה בחוסר כישרון, ולא הצליחה לממש את זכותה ולהחליפו. אז ברפרוף עין מדדה אותו הקומינטרית, הכריזה שאין צורך להחליפו והסתלקה נעלבת מהמחסן.

"אני לא רוצה את השמלה הזאת! אני מעדיפה ללכת עירומה." עם ההרגשה החדשה באה אל הקומנטרית ונימתה זרה.

"אז תלכי ללא שמלה." הקומינרית מגחכת, "את לא צריכה להיות תמיד יוצאת דופן. קנינו בדים כאלה לכל החברות."

משהו בסיסי מתחולל בקרבה. לראשונה בחייה כפות ידיה נוגעות בעצמה בלטיפה רכה. היא חשה בטוב בגופה. רגש חדש שלא הכירה מעודה מטלטל בה. רעב קשה לאהבה תוקף אותה. בבת אחת תחושה של קיום פורצת לבדידותה. לא חלף שבוע ובדירה, על השולחן, מצאה מכתב לשיק. ישראל מציין שהוא מתרגם את רישקו ודֶלונֶה ושואל מתי יוכל לפגוש את שיק. שיק חזר מחופשה. שוב בילה עם הר של אישה מבוגרת ורווקה בכפרי הדרוזים בכרמל. אותה אישה נשלחה למשמר העמק מטעם ארגון הגננים לפתור בעיה בגן הירק. יום אחד נכנסה האישה השמנה לחדר המשפחה, ובמופגן הניחה צנצנת לבנה גבוהה, ויצאה. שיק צהל מנופח כטווס: "בדיוק כזה היה בבית הוריי בווארשה."

קרביה מתהפכים. היא גנבה את המכתב שהגיע מבית אלפא לשיק, הסתלקה לאיזו פינה להתייחד עם כתב היד המחשמל. היא לא היא. החברים מבחינים שמשהו לא רגיל עובר עליה באחרונה. תנועותיה עצבניות. פתאום היא מנתרת וקופצת ממקומה, מסתלקת מהעבודה כאילו כוח משיכה מדהיר רגליה לאי שם. אכן, יש סיבה לאי שקט שלה. שיק הזמין את ישראל לבוא לגן הירק בכל יום שיחפוץ. לכן מדי יום היא אורבת לו בכביש ליד התחנה, מצפה לו כמו לבוא המשיח. ואכן הוא הופיע. "אחכה לך בחורשה," אמר כשבאה לקראתו.

קריאות דרורים, רשרושי עצים, בכי של פורקן נפשי מתפרץ בינות עצי האורן. ישראל מופיע בחורשה. קור וחם עוברים בגֵווה. הוא דורש בשלומה ובשלום הילדות. הקור בקולה מכה בנפשו כשהיא ממלמלת משהו בהקשר לבנות. הוא חוקר אותה על התפתחותן, ותשובותיה השדופות המלוות את הריקנות שירדה על מבטיה מעוררות בו תגובה אסרטיבית.

"הילדות צריכות בית."

"בבית הילדים יש מטפלות. הילדה קוראת ליֶטקה — אימא." היא מתביישת להתוודות לפניו בתסבוכיה. איך תאמר לו שעוד כפעוטה המהומי הבת הבכורה העבירו צמרמורת בגופה. ישראל המום. ילדי הקיבוץ גדלים בנפרד מהוריהם. מחנכים ומטפלות אחראים להתפתחותם בכל המישורים החיוניים. שעתיים ביממה בלבד הילדים שוהים עם הוריהם. איך אפשר שלא להתמסר אליהם בזמן הקצוב שהקיבוץ מעניק להורים לבלות עם ילדיהם?

"נעמי, לא ייתכן שתחיי בצורה כזאת. הן הילדות שלך. לא של שום אישה אחרת." עיניו מרצדות. היא אינה מבינה להתרגשותו. מי גידל אותה או את אחיה ואחיותיה אם לא מטפלות. כך מקובל במשפחות גרמניה הבורגניות וכך מעדנא קדמא ועד עצם היום הזה משפחות אריסטוקרטיות מפקידות את גידול הילדים ואת חינוכם בידי מטפלות ובידי מורים פרטיים.

"הן דומות לאביהן," היא מפעילה את לשונה לשבור את השתתקותו רבת המשמעות, "הן זרות לי ואני זרה להן. אין לי קשר אליהן."

"תתגברי. את חייבת להתגבר. את חייבת להיות אם לילדות," מגיב נמרצות וחוקר אותה על מצב הילדות.

"הבת הגדולה מזניחה את הלימודים ומתנהגת באגרסיביות לילדים." היא מתביישת להגיד לו שהתקפי הזעם של הילדה וסגנון דיבורה הקשה מרופפים את עצביה מרוב חלחלה. להתגבר? היא לא מסוגלת להתגבר על הרעד שהמהומי הילדה הכועסת תכופות מרעידים את כל גופה. כן, היא לא נורמלית. רגישותה מרסקת אותה אפילו מול זעם נורא של ילדה מסובכת בת שמונה. היא משתתקת. ישראל אדם נבון ונערץ אבל ישנה נקודה חלשה בתכונותיה, שלא יתפוס עד הסוף. היא מתקיימת מאפס כוחות נפש. מיטלטלת על חוט דק של שפיות. במצבה מוטב שנשים חזקות תאמצנה את שתי הבנות.

בבת אחת סוגרת עליה קונכייתה. ישראל חש דחף עז לטלטלה. למען השם, יש לה שארי בשר וגם זה משהו. להבדיל, הוא גלמוד וערירי. באמצע שנות הארבעים לחייו מתהלך בעולם מוכה גורל, רדוף ברגשי אשמה. צבאות גרמניה פלשו לפולין בסערה כשהיה בשליחות חינוכית בתנועת האֵם שלו, הקן השומרי בפולין יחד עם חברי משלחת מארץ ישראל. ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה הגיע ללב יהדות פולין הגועשת ונפגש בפעם האחרונה עם נוף נעוריו. רגע לפני שנמחקה יהדות מפוארת זו נפרד מאביו, יהודה בן ישראל צבי, מחוה אשתו השלישית ומאחיותיו למחצה: פרומֶט ומרים. תחת אש מטוסים נמלטו חברי המשלחת מהנאצים. במסע ארוך ומפרך חצו גבולות, מרומניה המשיכו מזרחה לארץ ישראל. אזיקים של רגשי אשמה רובצים על לבו. הוא לא יסלח לעצמו על שלא הצליח לשכנע את אביו, לשלוח עמו ארצה את אחיותיו החורגות.

אביו האהוב שעיצב את דמותו נשתדך לאישה מכוערת לאחר מות אמו. שלוש נפשות חיו בדלות שבדלות מאז החזירוהו הביתה מבית הדודים שגידלו אותו. בלילות, במיטה אחת לא רחבה במיוחד, ספג מחום גופו של אביו ומחמימות גופה של אמו החורגת. במלאת לו חמש שנים הופרד ממיטתם החמה. במטבח על שני כיסאות צמודים מרופדים בסדינים ובשמיכה, עשה לילותיו.

אהבה וייאוש שזורים בסיפורו הטרגי. מלחמת העולם השנייה נסתיימה ואין חוט של רמז על גורל אביו או גורל אמו החורגת, אשת אביו השלישית ושתי בנותיה, אחיותיו למחצה. חודשים ארוכים ישראל מתרוצץ במשרדים בירושלים אצל גורמים המטפלים בניצולים; מריץ מכתבים לצלב האדום, למדורים לחיפוש קרובים ולכל מוסד שאוגר מידע על ניצולי שואה או על אלו שנספו במחנות השמדה. ישראל נאנח אנחה עמוקה. אביו שיגר לו מכתב לפני השתלטות הנאצים על וארשה. שאל אם יוכל לשלוח לו כסף, להימלט לארץ ישראל. ישראל הודיע לו שידאג לשלוח לו כסף. המכתב חזר. אביו ומשפחתו איחרו את המועד.

בקיבוץ אין מרבים דיבור ביהודי הגולה, אך ישראל מורד במוסכמות. מתרפק בגעגועים על אהבתו לאביו החרדי. במכתב ארוך של סוף שבוע מהורהר ששיגר לשיינדלה, מזכירתו ומאהבתו לשעבר של מאיר יערי, מזדקרת התרפקותו על זיכרונות ילדותו.

בית אלפא, ליל שבת 3.3.1944

בחוץ סערה. מעפרת בעפר, צוברת עננים בשמים, מכסה את עין הירח. ובי סערה. סערה סתם ללא טעם, ללא תכלית. מעפרת בעפר, מערפלת כל מחשבה. עננים, עננים כבדים עולים בי, מחנק וליאןת — והתפרקות אין.

מה לעשות בערב כזה כשהחשמל התקלקל וכבר טיילתי ארוכות חזור ושוב לכל אורכה ורוחבה של החצר וכבר ישבתי בחדר הקריאה והפסוקים רקדו–רקדו לפניי ולא הצטרפו לשום עניין, לא עניין ולא התעניינות? החלו לילות נדודים. תחילה ישנתי יפה, ישנתי הרבה. והייתה זו רִפאות מה. והנה החלו לילות ללא שינה. כשירד הערב ולאחר ימי החום הכבד התקרר האוויר ויצאתי מרוענן מהמקלחת ונחתי מעט ואכלתי ארוחת ערב ורצונות עלו בי הרבה, לקרוא, לעבוד על משהו, לכתוב משהו — ונכנסתי לחדר האבל שלי, פג הכול. ונוסף על הכול, לא היה חשמל.

ובכן, מה לעשות בערב כזה? או בערב כמו אתמול? או כמו שלשום? כשעלו בי רצונות הרבה וגם חשמל היה לי בחדר האבל שלי, אלא ששקט בנפשי לא היה, וכוח לעשות משהו לא היה? איני יודע. לא, אני יודע. לא אעשה דבר. לעולם לא אעשה דבר.

אמש ירדתי לכביש. חיכיתי. יצאתי לקראת האוטו, חיכיתי, נכנסתי לחדר, חיכיתי. ידעתי יפה: איש לא יבוא אליי. יתר על כן: לא רציתי שמישהו יבוא אליי. וציפיתי. כמו לנס. וכששכבתי כך וקיוויתי לנס ובזתי לעצמי ולעגתי לעצמי וגידפתי את עצמי ועודדתי את עצמי ואמרתי לי: אלך אל אדם אחד ואשיח את הכול, את הכול. לא ייעצר דבר, כמו שאדם מדבר ביחידות עם עצמו, בלי כָּחל ובלי שָרק — אולי ירווח לי, אולי תרד המועקה. אך אל מי אלך, אל מי אפשר לדבר — אין כזה בנמצא כאן בכלל. כך נולד המכתב הזה. השגתי נר. עד שיִכלה אכתוב. מה שיעלה העט. אשלח כל רסן מפני מחשבותיי. יהא אשר יהא. אשיח במר נפשי.

אני יודע. לא אעשה עוד דבר של ממש. עד שתישוך סערת דמי לעת זיקנה. מדוע הסתבכו כך חיי — על עניין זה אני תוהה תכופות בזמן האחרון. אני מעלה בזיכרוני את כל קורותיי החל מילדותי הקדומה, אי שם נפסק תמיד חוט הזיכרונות. אי אפשר להמשיך. ערפל כבד עולה מכסה הכול ושוב אני חוזר וטווה את חוט מחשבותיי. הזיכרונות עולים בהירים וכהים, מחווירים וסתומים, מאשימים ומצדיקים, מרגיזים ומפייסים.

והרבה נתחוור לי מתוך בירור פנימי זה. אך המסקנה היא אחת: הפקעת סבוכה כל כך, שיש צורך במאמץ עצום כדי להשתחרר. ואני כבלתי את עצמי בסד אדיר — בחיי קיבוץ. זה הדבר היחיד שנותן לי תנחומים בחיים, שממלא אותי גאווה על עצמי: שאני יחיד ויחידי מכל משפחתי הענפה, מכל חבריי, מכל סביבתי עקרתי את עצמי בכוח עצמי ובאתי לקיבוץ ואת חיים אלה לא אמיר בחיים של כל טוב שהוא, זוהי אמונתי וחזוני הגדולים, זהו הפיצוי האחרון בעד כל מחסוריי.

אך יש אני נושך את ברזל מיטתי בלילות כאסיר את סבכת חלונו. כי לו הייתי אחראי לעצמי, אדון הדן יחידי בחייו ללא שיתוף אחרים וללא שותפות עם אחרים, ללא אחריות כלפי אחרים, סולל דרך לעצמי לבדי, הן יכול היה להיות אולי אחרת. ואני שלול בשרשרת הקוצבת לי את מנת דרכי והלאה אין ללכת. זוהי שרשרת זהב. ככתוב בשיר אחד: שרשרת המחשלת אותנו לגוף אחד. טוב להרגיש את עצמי דבוק לגוף גדול אחד. שתף ביצירה מרנינה את הלב. אך זוהי שרשרת ואפילו היא של זהב. אני מרגיש לפעמים שיש בי כוחות רבים המצפים למוצא יוצר. אך כאילו אני מדבר של כוחות שלא נמצאו החגורות שיחברו את הכוחות אל הגלגלים המתאימים, כאילו אני מִדבּר בלי טראנסמיסיות [מעברים] ויש בו שסתומים רבים ופעם בפעם פורצים הכוחות דרך אחד השסתומים ללא תועלת ללא צורך. או כפרי מלא עסיסי, שמתוך שנשאר הרבה זמן תלוי על העץ, הוא מתחיל לתסוס ואין בו מועיל, ועל כן יש שלפעמים אני מגיע לחולשת הדעת. בדרך כלל איני מאמין בכוחותיי, כי מה בצע בכוח שאין לו מוצא לפעולה?

לא. לא רק זאת. אני, גם אני יכול הייתי למצוא לי אחיזה במשהו. אך שבתי וראיתי כי נחוץ להידחק, להידחף במרפקים, להיאחז בציפורניים, לדרוך על רגלי אחרים אם רצונך להגיע למטרתך. ומעולם לא סבלתי זאת. התגלות היצרים בשפלותם דחתה אותי תמיד. אני יכול לעשות משהו כשברור לי ומבורר, שאין אחר הרוצה או היכול לעשות עבודה זו, שאני נקרא לה. (כך היה למשל גם עם ספריית הפועלים). אני יכול לעשות משהו, רק כשאני יודע שאני מוכרח לעשות זאת. בלי הכרה זו אי אפשר לי לעבוד. כשיש לי ספקות בעניין זה, עבודתי הולכת בעצלתיים ואיני מגיע לכלל התפתחות מלאה של יכולתי.

הנר כלה והולך. ולאורו של הנר אני הוגה רק בי. כיצד זה קרה שאני נאלץ להגות כל כך הרבה בעצמי? אינני אוהב זאת, מעולם לא אהבתי זאת. אך תמיד אני חוזר לנקודה זאת. כי הלא אי אפשר להמשיך ככה זמן רב. דוד מלא קיטור דפניו פלדה גם הוא מתפקע. ואני הלא מראשית דברי אמרתי שאני רוצה לדבר על עצמי.

שבת

בוקר. ירד גשם כל הלילה. שבת היום ואני הסתדרתי לעבודה. התחלתי מפחד מפני זמן פנוי, אני ירא את מחשבותי, את הרהוריי המכרסמים אותי. רציתי להמשיך לעבוד בתלמים הארוכים וירוקים בשדות. טוב לי שם. חם. השמש יוקדת כביום קיץ. אני פושט את כל בגדיי, משאיר רק כסות מעטה על מותניי ונהנה הנאת חיים פשטה, הנאה בהמית — או אולי זוהי גם האנושית שבאנושית — מהחום, מהמרחב, מהאוכל, מהמנוחה בצל העגלה בשעות הצהריים, מהמים הצוננים במקלחת לאחר העבודה, ממיץ האשכוליות המרווה את צימאוני לאחר שעות של עבודה כשאני שטוף זיעה.

בוקר. רעף גשם כל הלילה. לבוקר המעונן העניק לי שבת בהיסח הדעת. אך התעוררתי בהקדם וקמתי מיד. לבשתי את בגדי העבודה, כי אמרתי אולי תימצא לי עבודה בכל זאת. אך עבודה לא הייתה. אין מה לעשות בשדות ביום כזה. אך יש לי מה לעשות עם עצמי.

בוקר. כמה אני אוהב את הבוקר. הוא נוסך בי כל כך הרבה צלילות דעת. בהיר הכול, שקט הכול, רך הכול, מובן מובן עד מאוד וחביב וקרוב.

אך הערבים והלילות — אחרימן. אחרימן אלוהי הלילה שופך עלי את כל חמתו, מכלה בי את כל חִצי אשפתו. רחם נא עלי, אחרימן. אבל הוא גם אלוהי הרוע.

מוצאי שבת

כרגיל לא הלכתי לשיחה. כל היום קראתי וטוב היה לי. האם השיחה הקצרה והמבולבלת מאוד ששחתי אתך לאור הנר היטיבה עמדי, או שיום השבת בחברת העיתונים והספרים הרגיעני — טוב היה לי היום. וכבר לא הייתי רוצה להמשיך את שיחת אתמול, אלא לדבר על משהו אחר לגמרי. אבל חייב אני להמשיך. כי הנה מחר עם רדת הערב נעגם עליי לבי. אז אברח לחדר ואקווה לנס. ואשכב במיטה ואחפש לי מפלט בתרדמה משכיחה, וכשיאיר היום לא תאבינה עפעפיי להיפתח, כי אני לא ארצה להתחיל ביום חדש. עד שאזכר בבוקר הצלול ואקרע עיניי בחוזקה ואתנתק מזרועות חלום לא זכור.

כל כך טוב היה היום. כל היום הייתי לבדי. עישנתי סיגר עבה וחום–דהה שאברמך הביא לי מתנה. הוא דואג לי מאוד ומנחמני ככל יכולתו. בשבוע שעבר נתן לי מקטורת במתנה. אחר כך לקחתי אצל מישהו קצת טבק ופיטמתי את מקטורתי ושאפתי את העשן הריחני והחזק. וקראתי וקראתי כל היום. ועתה אני במיטה וקצת קצת משוחח אתך לפני השינה. זה שבועיים שלא החלפנו מילה. ביום רביעי שעבר מסרו בשעה עשר וחצי שטלפנת אלי. אי אפשר היה להתקשר. למחרת רצתי מיד אחרי העבודה לטלפון, אך אמרו לי שנסעת. מכתבי הלך אלייך ביום ג'. איני יודע אם הספקת לקבלו. ולפנות ערב באה דאגה בלבי. אולי קרה לך דבר מה?

יום א' 5.3.44

שוב אין לי חשמל בחדר. ואני ממשיך לכתוב לאור הנר. הצטיידתי הערב בשני נרות וחצי. אני מקווה שיספיקו לי. מה טוב שעלה בדעתי לשוחח אתך כל ערב, כי הנה רד הערב ו"עצֵב אני, אלי, עוצבי אט יאכלני." מי זה כתב זאת? מאנ"ה או מיכ"ל איני זוכר. אחד מהשניים המשוררים האלה שמתו שחופים בדמי ימיהם.

גמרתי את ארוחת הבוקר והלכתי אל אברמך. קיוויתי לשמוע מפיו משהו עלייך. ואמנם תוך כדי דיבורים שונים סיפר לי שסחבת אצלו סיגריות. משמע — את בריאה ושלמה ונמצאת במרחביה. מכתב לא היה ממך. יהא כך. טוב שהייתה לי כל היום אפשרות לחשוב עלייך. בעצם לא חשבתי ולא כלום, רק על שמך חזרתי. עשיתי חשבון שאם המועצה הבאה תהיה אצלנו, נתראה שבוע שלם. עוד כמה שבועות נותרו עד למועצה ולא קשה יהיה לחכות עד אז. אך הן רציתי לספר לך בעצם על שום מה נסתבכו כך חיי. הבה אספר.

זיכרוני הראשון מימי ילדותי הוא מות אמי. הייתי אז כבן שלוש. ולפלא בעיניי הדבר שהייתי זוכר בבהירות יוצאת מן הכלל את המאורע הזה. אני זוכר את הדרך שבה הלכתי עם אימא לבקר את שתי דודותיי שגרו בבית אחד. זוכר אני שבדרך שכרה אימא כרכרה. להקת עושי להטים עברה ברחוב ואני מבקש מאימא שנסתכל בהצגתם. הייתה זו להקת חצרות עם תיבת זמרה ובולעי סרטים וחרבות כרגיל בימים ההם בווארשה. אימא ירדה אתי מהכרכרה. אני זוכר יפה את השער ואת הכניסה לחצר עם מרצפותיה הצהובות. הסתכלנו שעה קלה ונסענו.

סמוך לבית דודותיי קרה משהו עם אימא. עוד אני רואה המון מצטופף סביב הכרכרה, מישהו מביא מים לאימא. לאחר מכן אני נישא במטבח אפל למחצה על זרועות אבי הבוכה הלוך ובכֹה לאורך החדר המואר בעששית נפט קטנה. צללים מסתובבים בחדר. ואני איני תופס מה קרה. בבית דודתי נשארתי אז. שם שהיתי כשנה. הימים לאחר התקוממות 1905. פעם בפעם נשמעת ירייה בלילות. בבית הדודה מכבים אז את האור ויושבים בחשיכה. שריקות שוטרים, שעטת רדיפה. וכשנדם הכול מדליקים שוב את המנורה. לבית הדודה הייתה באה איזו דמות. מגבעת רחבה, שפם, עניבה בסגנון הימים ההם, כתפייה. "סוציאליסט" — לוחשים באוזניי בני דודי. מלמדים אותי לשיר ""Na Barykady" ופעם בפעם בבוא אורחים, אני מתבקש לשיר בלחש את השיר המהפכני והכול נהנים. את המילים איני מבין ומסלפם קצת.

אני ישן עם בת דודתי, נערה כבת שמונה–עשרה. היא מתפדרת. היה זה תמיד מחזה מעניין בשבילי. ריב מתמיד בינה לבין אחיה ואביה. על מה — לא הבנתי. פעם אחת החביא אחד מאחיה את ספרה. הדוד התרגז וחבט בו במגף. היה זה בכלל יהודי משונה. עיניים כחולות מימיות, שתקן ועסק באיזה מקצוע חשוד. פעם בפעם היו אצלו חיפושים. חיילים עמדו על המשמר והפכו את כל הבית. הדוד אהב אותי והיה מלטף אותי לפעמים. איני זוכר שנגרמה לי איזו רעה שהיא בבית הזה. אהבה רבה אפפוני. אבא היה מבקר בשבתות. עצוב מאוד היה. לא ידע כיצד לדבר אתי, אלא הביא דברי מתיקה. אני [זוכר] את הלילות. הייתי נדבק לגופה של בת דודתי, מלטפה, מגלה עניין רב במבנה גופה (כבן שלוש!). הלילות הללו נשארו זמן רב בזיכרוני.

יום אחד בא אבא והודיעני כי הוא ייקח אותי אליו לאימא חדשה. יום חורף היה ואבא הסיע אותי במגררה. אימא החדשה הייתה אישה שחורה ולא יפה והביטה אליי בעיניים טובות ושחורות. קיבלתי איזה צעצועים וישבתי בפינה מבויש ושתקתי. אמי החדשה אהבה אותי מאוד כל ימיה. היא הייתה עקרה ואני הייתי לה לבן והיא לי לאם. הייתי ישן אתה. והחוויות שהיו לי עם בת דודתי, חזרו גם עם אמי החורגת. אינני מבין היום על שום מה לא העירו אף פעם שתי הנשים הללו את אוזניי למוסר. בנוהג של הימים ההם הרי זה יותר ממתמיה. כלום היה להן נעים מגע ידיי? הרבה משחקים מסוג זה זוכר אני משנות ילדותי עם נערות מבוגרות ממני הרבה. אמנם, נחשבתי ילד יפה. הייתי רגיל לשמוע דיבורים על יופיי עד כדי כך, שהייתי בא למקום חדש ולא אומרים, "איזה ילד יפה!", הייתי מתפלא.

בהיותי בן ארבע שלחוני לחדר. הייתי רגיש מאוד לדברים שביופי. כשהיו מלבישים אותי בגד שלא מצא חן בעיניי, הייתי בוכה שעות רבות. כשהיו נותנים לי לפני האוכל סינר לא נקי, הייתי מסרב ללובשו. החדר שלמדתי בו היה חדר מתוקן. הייתי יושב בכיתה גדולה עם הרבה ילדים. המורה שלימדני היה לבוש פרווה שהיה פושט אותה בכיתה. הפרווה הייתה רכוסה למעיל בכפתורים לבנים. חוסר ההתאמה בין צבע הפרווה והכפתורים היה ממלא אותי גועל נפש. לא יכולתי להביט בשקט על המלבוש הזה. עד היום זוכר אני את רגש הבחילה שהיה תוקף אותי למראה אדרת התלויה על קיר הכיתה.

בחדר היו נהוגות מלקות. איני זוכר שלמדתי משהו בחדר זה ואיני זוכר גם שהִלקוני. אך ילד אחד שישב על ידי קיבל פעם מלקות. היה עליו לשכב על השולחן, לקפל את מכנסיו ובעל החדר הלקהו במגלב. הוא חזר וישב על ידי מבויש ועיניו בערו משנאה. הוא לא בכה. רק סיפר שהוא כוהן ואחיו, כשיעלה בחג לדוכן, יתפלל שיתנקמו במר פיינהולץ. אז יבואו מתים בלילה אל מר פיינהולץ ויצבטוהו ויענוהו.

למדתי לקרוא מהר. מהחדר הזה שלחוני פעם הביתה מפני שאבי לא שילם שכר לימוד בזמנו. הפרנסה הייתה כנראה בדוחק בביתנו. אך למדתי לקרוא מהר. בלילי שבתות היו אבא ואימא מקדימים לשכב. לילות חורף אני זוכר. אני כבר לומד חומש ומתבייש לישון עם אימא. אני ישן לבדי במיטה קטנה. בלילי שבתות חורפיים היו אבא אימא מתעוררים בשעה מאוחרת בלילה. היו מוציאים מהתנור את הבשר ואוכלים. אני השתתפתי תמיד בסעודת לילה זו. עששית נפט קטנה דלקה במטבח. הוריי היו שוכבים לישון ואני הייתי עוד נשאר ער וקורא בתנ"ך.

אצל אבא הייתה ספרייה של ספרי ההשכלה. בן שבע הייתי וכבר קראתי את "אהבת ציון". הדפים היו צהובים וריח מיוחד נדף מהם. יש ואני נזכר בימים שקראתי בספר חמוד זה. על פי רוב קורה הדבר כשהנני קורא באיזה ספר ישן. הריח המיוחד הנודף מהספר מעלה לפניי תמיד את ימי קריאתי בספרי תקופת ההשכלה בבית אבי בילדותי. הייתה בי אז אהבה עזה לשפה העברית. הרביתי לקרוא. בן שש וכבר קראתי את העיתונים היידישאיים בבית. הייתי מקריא לאימא בערב והיא אהבה מאוד לשמוע אותי קורא.

הגיתי הרבה באהבה. מאין פיכו בי אז מעיינות אהבה כל כך רבים? האם מאפו והרומנים העבריים האחרים פיתחו בי את רגשות האהבה בטרם זמן? הייתי בלילות הוגה בדמויות הנשים שקראתי ומלהג בלחש בסגנון המשכילים: יונתי, תמתי, חמדת לבי.

יום אחד נקלע דרור אחד לחדרנו. אימא עזרה לי לתפוס את הדרור ואני ליטפתיו, נשקתיו והוא רעד ופרכס. אימא יעצה לי לשחררהו, כי ציפור — אמרה — אוהבת חופש. שלחתיו. הרהרתי באותו דרור. על שום מה הוא רעד כל כך ופרכס ואני הן אהבתיו כל כך, ליטפתיו ונשקתיו. אז האירה בי המחשבה כי לא כל אהבה היא הדדית ולא כל שאהוב עליך, אתה אהוב עליו. היה זה ניסיון ראשון שלי באהבה, והתנגשות ראשונה עם שאיפת החופש. סבור אני כי חוויה זאת הדריכה את כל התנהגותי ברגשות אהבתי כל חיי.

אמי לא הייתה יפה. ידעתי שהיא מכוערת. ואני הרביתי להתרפק עליה. לילה אחד התעוררתי מתוך חלום כי אני שוכב ליד אמי וראשי בחיקה. אך כשפקחתי את עיניי מצאתי את עצמי והנה ראשי מתרפק על הקיר הקר.

רגש האכזבה הזה שבין החלום היפה והחם והמציאות הקרה ליווה אותי ימים רבים. כי כשהתעוררתי אותו לילה שמעתי את לחש קולותיהם של אימא ואבא בחדר הסמוך. קנאה ראשונה ורצון ראשון להפריע. אחר כך בא רגש החרטה. ולמדתי לוותר. דמותה של אימא שקועה בי עמוק–עמוק. היא שקועה בשכבות החבויות ביותר של תת הכרתי. יש ואני הייתי תמה למה מושכות אותי נשים הרחוקות כל כך מטעמי בכוח כל כך, שבהתאמצות רבה עולה לי להתגבר על כך. רק לפני שנים מעטות גיליתי את הסיבה. חוויות מיניות ראשונות שולטות בעוצמה לא תתואר בנפשי.

אך נשוב נא ל"חדר" הראשון שלי ולשנת הארבע לחיי. התרגלתי ללכת לבדי לבית הספר. בוקר אחד גשום הלכתי לחדר ואני נעול בערדליים חדשים. ברחוב נצטרף אליי בחור לבוש קאפוטה והציע לי לשאתני על ידיו לחדר. לא ידעתי מה לענות והנה אני כבר על זרועותיו. על מדרגות הבית של ה"חדר" חלץ אותו בחור את הערדליים מעל רגליי ונעלם. עמדתי ובכיתי. אימא הסבירה לי אחר כך שהאיש הזה היה גנב. וכך נתנסיתי בגיל צעיר מאוד ברשעות אדם. הייתי זהיר וסקפטי מאוד.

אימא, ככל האימהות, הייתה מספרת לאנשים על חוכמותיי. הייתי מקשיב — מובן שהיא חשבה שאינני שומע — ותופס שאימא מגזימה, שהיא מייפה תוך כדי סיפור את דבריי, שכלל לא היה כך המעשה. שמרתי את הדבר בלבי. כשהייתי בן עשר הזמין לי אבא מורה לתלמוד. היה זה מורה שהכרתיו באחד החדרים, בעל כוח הסבר יוצא מן הכלל. באותו חדר שלמדתי אצלו ישבתי על ספסל אחרון. הייתי מתפרקד על הספסל בלי שאותו מלמד יראני והייתי מקשיב. הבינותי הכול, זכרתי הכול. לעיתים רחוקות כששום תלמיד לא היה יודע תשובה על שאלה, הייתי קם ממחבואי והייתי מציע את תשובתי. אך לא היה זה אלא לעיתים רחוקות. אהבתי מאוד את שיעוריו, אך הוא לא היה שם אליי לב וגם אני ישבתי לי תמיד נסתר וחבוי.

כשאבא רצה ללמדני תלמוד, הצעתי לו שיזמין את המורה הזה. הוא בא אל ביתנו ואבא סיפר לו כיצד אני הייתי מהללו באוזניו. אז התחיל המלמד הליטואך הערום הזה מספר תהילות ותשבוחות בדויות עליי, דברים שלא היו ולא נבראו. "ווי א יונג לאשעקל פלעקט ער אלעמאל אויפשטיין און זאגן צעם שיעור". נזכרתי במקום רבצי על הספסל האחרון ורגש תימהון עלה בי. למה הוא משקר? ושוב שמרתי דבר זה בלבי. לעיתים רחוקות הייתי מספר לאבא על הצלחותיי בלימודים. פעם אחת סיפרתי לו, כי מורה אחד נישקני. הוא לא האמין ואמר בפשטות, כי אני משקר. לא עניתי דבר. אך מאז נדרתי בנפשי נדר, כי לא אתהלל לעולם בפני אנשים. הייתי אז כבן עשר.

עייפתי. ואולי אין זה מעניין אותך כלל? זיכרונותיי עולים בהולים ולא סדורים, ככל שמעלה העט. אך נעים לי לשוחח אתך ולהקל על עצמי מנטל זיכרונותיי. אין זה מכתב זוהי שיחה בכתב. חבל שאין אני יכול לשבת מולך ולקחת את ידך בידי. הייתי בוודאי עוד ממשיך ומספר ארוכות. אבל לכתוב אין כוח עוד. אשוב בוודאי לכתוב לך בקרוב. ואבקשך שלחי לי את הדפים האלה בחזרה. שהרי אין זה מכתב. ואני גם רוצה לדעת מה כתבתי ומה עליי להמשיך לספר לך כדי שלא לשעממך בחזרות. ואם אינך רוצה לשמוע עוד, כתבי בפשטות שאין זה מעניין ביותר. לי היה בזה משום צורך נפשי. אני אשלח לך את הדפים האלה בידי אברמך. אם תרצי לכתוב לי, תסבי לי שמחה גדולה כי רוצה אני לדעת מה אתך. פעמים אני שואל בעקיפין את מישהו שחוזר ממרחביה, עלייך. אבל לא זהו, לא זהו.

שפע ברכות ושובע שמחות עלייך, שיינדלה.

ישראל

בחורשה במשמר העמק הפרידו שמים וארץ בין שני עולמות ילדות. ישראל בן למשפחה שפרנסתה על תפירת ארנקים. אביו החרדי עמד על כישרונותיו המבורכים ושלח את בנו ללמוד בחדר 'מתוקן' כדי שבנוסף ללימודי הקודש, ירכוש השכלה בלימודי חול. סביבתו האורתודוקסית–החרדית לא ראתה בעין יפה את תוכנית הלימודים הכללית. סיפורי ישראל מדברים בעוני, באהבה, בחדוות חיים ובהורות מופלאה. בחצר ביתו הדל עמדה המקלחת. האב רחץ את הילד הקטן בגיגית עץ. עטף את כל כולו בסדין ונשא אותו דרך החצר לחדר. אהבת הוריו שנגעה בחייו במוחש ובעוצמה רגשית, זרה לה. יהדות גרמניה חיקתה את גינוני האצילות ומנהגיה וחינכה את בניה מרחוק.

"אני יודעת שאני לא נורמלית." היא רואה את עצמה בצורה מסולפת וחושבת שהיא מטורפת. לישראל אמרה כי התפתחה בצורה עקומה כי נולדה כמפלצת ויש לה צלקת גדולה בראש. רגישותה, רגישות של ילדה אבודה המשוועת להצלה, נגעה ברגישותו.

"את חמודה ביותר," הוא לא הסיר את עיניו מעיניה שחייכו ובכו במבט אחד.

"כל פעם אני מישהו ומשהו אחר," אמרה לו, "לעולם לא אהיה אני. אנשים רודפים אותי על ה'אני שלי', לכן אם שוברים את שתיקתי, אני משקרת, אבל אתך אני מסוגלת לדבר גלויות. זה דבר גדול בשבילי." הוא נטל את ידה בידו. אחז בה אחיזה של נחמה ובעיית חייה התפרצה מעומק נשמתה, "לועגים לאמת שלי. אומרים שאני ממציאה מעשיות. כשאני משקרת, מקבלים את הדברים שלי. בגלל השקר אני שונאת את עצמי. שנאה עצמית היא נקודה מרכזית בחיי."

הוא חקר אותה על ילדותה ובחרותה. היא סיפרה על יתמות מאם ומאב, על חיים לא שגרתיים בבית אצילים ועל סביבה שלא ידעה לנהוג בחריגותה. ישראל בלע בעניין רב את טלטלותיה כילדה אשר לרוב שתקה, את אמת חייה כלאה בקרבה כי סיפוריה גררו עמם בדיחות דעת. מילדותה המוקדמת הרגילה את עצמה לחיות בשתי מערכות חיים. לסביבה היא מספרת מעשיות מתוחכמות שלרוב מתקבלות על הדעת, בשעה שהאמת גנוזה בלבה כאוצר יקר ערך. כפילות החיים מבטיחה שלאיש לא תהיה דריסת רגל לרזיה. היא לא סיפרה לישראל על הפחד מבבואתה, אך דיברה על מבטי ההתפעלות של באי הבית מיופיים של ילדיו, ומנגד מרתיעתם מכסות פניה העגמומית והאפרורית. היא ידעה כי היא הילדה החכמה, ילדה–זקנה ועצובה, עוררה ברוֹאיה רגשות של דחייה.

בחורשה נפתחו פניה כפרחים בפריחתם. ישראל פלא של אדם. עוגן אנושי לה, חשבה, הוא מבין כי חריגותה גורמת לאמת שלה להישמע מגוחכת ומוזרה. צורת חשיבתה שונה מהכלל, על כן חלומות בהקיץ הם מגן ומפלט לה. ישראל ניסה לחנכה להתבונן פנימה לנשמתה; להבין את מגבלותיה ואת מגבלות הסביבה.

"אל תטילי דופי באחרים," אמר לה כשהתלוננה על חבר שעיוות את דבריה, "אל תכני אותו שקרן," סנגר על החבר שפגע באמינותה. בחורשה לימד אותה להבחין בין מצב למצב. היא משננת לעצמה את דבריו: "קחי בחשבון שמרבית האנשים צמודים לרגע שבו הם חיים. הרוב אינו מסוגל לקלוט את צפונות העתיד. צורת חשיבתך שונה מאחרים. התבונני אל מי את מדברת. תִּבררי את האנשים שאותם את משתפת במחשבותייך, אם לא כן, יסלפו את דברייך ותצאי בהפסד גדול. זוהי גם בעיית חיי. אני נמנע מלדבר על דברים עם מי שיש לי החשד, שלא יהיה מסוגל לרדת לעומקם."

"אני באה מאפס," היא אחזה באבן ומלמלה.

"לעולם אל תגידי כך," הידק אחיזתו בזרועה הדקה. "לעולם, לעולם, אל תגידי דבר כזה."

כן וכן, היא באה מאפס. צחוק שטני מצטלצל בה. כבת ליהדות גרמניה הבושה אוכלת בה. הגרמנים לא יפגעו ביהודים. החברה הנוצרית זקוקה ליהודים. לא יאונה רע ליהודים. לוטשין צודקת. אילו קלטה הבורגנות היהודית את המציאות, אפשר שהייתה יהדות אירופה מבינה את האיום הממשי וניצלת מהנאצים. תרבות יהדות אירופה נכחדה מאחר שהקהילה היהודית–הגרמנית איבדה בהתבוללותה את חוש הקיום.

ימים ולילות היא צוללת לתולדות המשפחה וגאוות סבא הבורגני נועצת בה את חרבות האשליה, את סכיני עיוורון החושים ואת השקר העצמי. הנאצים התעצמו. התפרעו, שדדו ורצחו ברחבי המדינה, ומה עשה סבא? דיבר בימים הטובים ולעג לתחזיות השחורות של היינץ. כשהנאצים צעקו מוות ליהודים, סבא נתלה בעברו ולא גמר את ההלל על הקיסר וילהלם הראשון ועל ביסמרק המהפכן שפזל ליהודים מתוך שבטח בכישרונותיהם לתת תנופה אדירה לתעשייה הגרמנית וכמובן לסחר הבינלאומי. שנת 1871, שנת הכתרתו של וילהלם הראשון כקיסר הראשון של גרמניה, נחקקה בלבו. סבא, גבר חסון וגבה קומה, צורף אז ל-KÜRASIR, יחידת פרשים עילית ששירתה את הקיסר. הוא, יהודי יחיד שהצליח להתגייס ליחידה המובחרת שבחוריה, רובם ככולם, בני אצילים בלבד, התגאה במדים המרשימים. באותה שנה ממש הושוו זכויות היהודים לזכויות האזרחים, ומאז רגשות לאומיים פעמו בו ללא מצרים. סבא התקרב עוד יותר לחברת הרוב הנוצרי. כיהודי עתיר ממון ועתיר נכסים רכש באזור אצילים בברלין בית מפואר בסגנון היונקרים, הם שכבת העילית המקורבת לקיסר.

הייל היטלר! שאג האספסוף שוב ושוב בשנות השלושים וסבא גיחך. גיחך ונרדם אף כשהצטרפו בעלי הון אינטרסנטים למפלגה הנאצית. היינץ ראה שחורות ואילו סבא הרחיק עצמו לשנות הארבעים של המאה התשע–עשרה, ימי הגל הראשון של המהפכה התעשייתית; ודילג על פני עשרות בשנים עד לגל השני שהביא עמו את הקִידמה הטכנולוגית. במהירות הבזק חדרו נפלאות הקִידמה לחיי היומיום של הפרט, וסבא ההרפתקן חש כי התמורות כולן לא נבראו, אלא למענו. הנחת מסילות ברזל ברחבי הממלכה הגרמנית הביאה לניידותו המהירה ממקום למקום. טלפון, מיקרופון, גרמופון, נורה חשמלית — תגליות והמצאות כגון אלה הצמיחו תרבות אירופאית חדשה. סבא היה מספר בהשתאות על התפתחות הערים, על אור חשמל שנזרע בחוצות, בבתים ובמפעלים, וככל שפשטה המודרניזציה, כן זלזל בתנועה הלאומית האנטישמית שבד בבד עם הבלטת הלאום המשותף, הזהירה מפני היהודים הנגועים בגֶנים פגומים ורעים.

בעולם המתקדם בסחרור לא התרגש סבא גם מהמונח הבתולי 'אנטישמיות' שחדר ללקסיקון הגרמני בצורה מדעית ושכלתנית, שכן בעיניו לא היה רלוונטי. מסולא בפז התעלם מאגודות או מתנועות ומפלגות שהזהירו מפני תכונותיהם הגזעיות המולדות של היהודים, והבהילו את מאמיניהם שיהודים מתבוללים עלולים לטמא ולהשחית את טהרת הגזע הגרמני. רוח הרומנטיקה הלאומית שהגבירה את השנאה ליהודים לא חדרה לעולמו היציב. לבו כולו היה לאומה המאוחדת מפרוסיה ומנסיכויות גרמניה. סבא נשא על לבו הערצת אין קץ לארצו שהייתה למעצמה תעשייתית ולמעצמה קולוניאלית שחצתה גבולותיה לאפריקה ולאיי האוקיינוס. בעידן שכזה עשה עסקים מצוינים בדרכי תחבולות, הואיל וכיהודי לא הייתה לו דריסת רגל לאיגוד הפלדה הגרמני.

דם וברזל! סבא צהל למראה הלהבות האדמדמות ולמשמע רחשי הברזל ליד התנורים הבוערים שבמפעלו. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה החל לייצר כדורי רובים בנוסף, לאמבטיות, לכיורים וכיוצא בזה. גרמניה הצטיידה בנשק רב לקראת קרבות ממושכים, ובארבע הכנפות של כותלי בית החרושת התרבו דיוקנאות של הקיסר וילהלם השני. הברזל פעפע והעלה כקטורת אדים מעובים. יוצקי הברזל התרוצצו אדומי עיניים ומפויחים בתופת האש והעשן והלהט והמחנק, וסבא הצוהל היה משוטט בין יוצקי הברזל, משגיח על עבודתם, קושר עמם שיחות על פוליטיקה ומפריח לעברם בדיחות. סבא, הבן המורד, עסקיו פרחו והרחיב ושכלל את בניין בית היציקה. הוא שלא נזקק לירושת אבות, חפץ בכל מאודו להוריש לנכדיו נתחים הגונים מפירות ההצלחה.

בחורשה של משמר העמק סיפרה לישראל על הבועה היהודית–הבורגנית שהתנפחה והתנפחה, עד שלבסוף התפוצצה בפני סבא וצאצאיו, אך ישראל לא רווה. תוהה על גלגולי אבות אבותיו של סבא, השיבה, שהודות לייחוסם לא חיו בגטו יהודי מוגבל. מקום נכבד תפסו בייצור ובמסחר ונחשבו יהודים שמועילים לפריחת הכלכלה ול'תועלת המדינה'. בשלזיה הקימו אבות אבותיו של סבא בית חרושת גדול לכותנה ששמו יצא לפניו בכל נסיכויות גרמניה הגדולה. מעמדם הכלכלי שגשג ופרח, ועמו יוקרת משפחת פרנקל שהקימה את תעשיית הכותנה בגרמניה. אבותיו מרובֵּי הנכסים של סבא בנו לעצמם בתי פאר, העסיקו בהם משרתים ונשתנו בהדרגתיות אורחותיהם.

תיאוריה נדדו גם לאווירה של המאה השמונה–עשרה, כש'הרוחות החדשות' שטפו את בתי היהודים–הבורגנים ובניהם ובנותיהם החלו רוכשים חינוך כללי מקיף: אמנות, מוזיקה, תיאטרון וכמובן ניבים גרמניים קלאסיים, בנוסף לחינוך יהודי–מסורתי. אבות אבותיו אימצו לעצמם לשון צֶחה וגינונים חברתיים. בניהם ובני בניהם וכל הדורות הבאים נחלו את תרבותם הרוחנית והחומרית. בנות הפרנקלים המיוחסות נדרשו לתשומת לב מיוחדת. כל צעירה וצעירה מענף המשפחה עשתה שנתיים בהיכל המשפחה אשר בנוישטַאט שבשלזיה, ללמוד באחוזה המלכותית לנהוג כגבירה רמת מעלה. רות ולוטשין בלבד שהו בהיכל אבותיו של סבא.

בחברה המרקסיסטית היא חיה בקונפליקט. היא משתפת אותו בגעגועיה לתרבות הגבוהה שמייצגת משפחתה בדורות האחרונים ולשפע בבית שבו גדלה. אין היא מסוגלת לבחול בבורגנות הפושעת המדכאת את הפועלים, אך עם זאת היא עורכת חשבון נפש נוקב עם סבא הבורגני. אמנם ייאמר לזכותו כי נהג כבוד בעובדיו והיטיב תנאיהם. בשנות השלושים אף הצדיק את מחאותיהם וצידד בזכויותיהם חרף הפסדי בית החרושת משביתותיהם, דא עקא, אהדתו לפועלים לא הייתה אלא אהדה אינטלקטואלית מרחוק. מעולם לא התייסרה נפשו בגלל מצוקות מעמד הפועלים הנובעות מאי צדק חברתי.

לא זכור לה שאי פעם דיבר באמפתיה על התערערות ביטחונם העצמי של המוני פועלים ואיכרים, שלא נהנו מפירות המהפכה התעשייתית על אף מחאות התיאורטיקנים על ניצולם בידי המעבידים הבורגנים. הפועלים על משפחותיהם, תנאי עבודתם ומגוריהם היו מחפירים, משכורתם הייתה נמוכה והם כרעו תחת עול המסים. איכות חייהם העלובה הכשירה את הקרקע לשנאת היהודים ולנהירה לתנועות ולמפלגות אנטישמיות, אך כוחן המוגבל של אלה לא איים. מנגד, יש להודות על האמת: גרמניה הייתה למעצמה כלכלית ותרבותית הודות לבעלי ההון הבורגנים. בלעדיהם הייתה הארץ מפגרת אחרי המעצמות האירופאיות, בריטניה וצרפת. זה טבעו של עולם. יש מי שמשלם את מחיר הקידמה.

היא רוצה לברוח מעברה. ישראל אינו מניח לה לברוח מעצמה. חקירת שתי וערב חקר אותה על הבית שבו גדלה, לחדור לעולמה פנימה. היא מהרהרת בלחש קול: סוד קיומו של העם היהודי אבד לסבא ולמשפחתו האריסטוקרטית כמו גם לחלק נכבד מהקהילות היהודיות שנטמעו בחברה הזרה. גם בארץ ישראל יהודים בורחים מיהדותם. העולם המרקסיסטי סביבה אינו עונה על צרכיה הרוחניים והנפשיים. ללא שורשים איתנים להיאחז בהם, היא אבודה.

"קשה לי לחיות בקיבוץ," שפכה את לבה ותיארה את הקיבוץ במושגים של טוב ורע. הוא העיר שהטוב והרע ניטשטשו לגמרי והזהירה: "מפני דבר אחד הישמרי. שמרי נפשך מפני אלה שכישרונותיהם קטנים ושאפתנותם גדולה. אלה הולכים בדרכים עקלקלות. באין כישרון יספקו את שאפתנותם במעשה נבלה. אדונים בינוניים לעולם יחתרו להפיל בפח את מתנגדיהם לדרך."

היא שקעה בשלה. ישראל עשה להלהיט את רוחה במילות עידוד יפות על כוחה של חברות טובה. לחיזוק דבריו, שיבח את הקומונה הנודעת של וינה אשר חבריה בני העלייה השנייה יצאו ממנה ועלו ארצה. למשל סיפר שבשעת מצוקה של מי מחברי הקבוצה, היה הלה מקיץ בלילה את כל החבורה בהלמות ברזל. כולם התקבצו סביבו, שוחחו לתוך הלילה עד ששקט החבר ונרגעו הרוחות. הוא עצמו היה מדריך והרוח החיה ב'איזבה' כפי שנקרא בפולנית החדר המרכזי של קן השומר הצעיר ברחוב דלוגה שבווארשה.

"צריכים להיאבק בקשיים," אמר ושטח לפניה את בעיותיו החברתיות והרעיוניות המקשות עליו את החיים השיתופיים בקיבוץ. אכן, במחברותיו נתגדשו הגיגים, חיבוטי נפש וחשבון נפש על סבלותיו ביישוב העברי, וכך כתב בראשית שנות הארבעים:

חסרה לי שלמות בקיבוץ. לא רציתי לעשות שקר בנפשי ומפני זה הלכתי. אבל עם אחרת אין שלמות. יש לי רק צורך אחד — לחיות לבדי. בודד לגמרי. מינימום של מחיה אני רוצה. פת במלח. על הארץ לשכב אבל לחיות לבדי. אולם גם מינימום למחיה קשה להשיג עכשיו. והעיקר — עדיין כואב לי הכול. עדיין קשה לי להוציא מפי את המלים, 'עזבתי את הקיבוץ'. קשה לי ללכת לחפש עבודה.

וכך חי אני אצל ציפורה ואוכל לחם חסד. ואף על פי שחסד זה חסד של אמת הוא, ציפורה היא ידיד נאמן. קשה, קשה לאין שיעור. מצבנו כאן נעשה קשה ללא נשוא. הממשלה לא שינתה את יחסה ליהודים. הערבים מתכוננים. אומרים שנתגלו תוכניות של הכנופיות הערביות, אשר חילקו אפילו ביניהן את תל אביב. הממשלה מוסרת את השמירה על הרכבות לערבים. דורשת את החזרת הנשק מהיהודים. אנו מופקרים. אין כל ספק שיש אהדה רבה מצד הערבים לאיטליה וגם לגרמניה. הניצחונות פועלים בחוזקה על מוחו של האדם הפרימיטיבי, ולאנגליה אין להם אהדה רבה מזמן.

מה נעשה במצוק הזה?

יש לחכות לחיים קשים.

ואני בפרט. עדיין אני בתל אביב. שקוע בבדידותי. לקיבוץ אכתוב הערב כך: לא זמן עכשיו לחשבונות אישיים. על כל איש להימצא במקומו. ברצוני לחזור. חושב אני שמשגה זה היה תוצאה הכרחית מהשתלשלות עניינים מסוימת, וחושש אני שזהו שבר שאין לו תיקון. אני לא שכחתי ולא סלחתי כלום. לא לי ולא לאחרים. אינני דורש גם מכם יחס אחר. אבקשך למסור על רצוני לקיבוץ. לתשובה הנני מחכה. את המכתב אשלח לוופצ'יו.

קנוסה? לא. זוהי כניעה לחובה. ומה שיגידו, יגידו. והיה בשבילי יותר מדיי. המלחמה בפולניה; הקדחת הקשה בקיבוץ; העניין עם וופצ'יו, היחסים עם ס. הטלטולים מחדר לחדר. נוסף לקלחת הבית–אלפאית, היחסים בתא, התנהגותו של וופצ'יו ואליעזר — כל זה כאב, אכזב.

ראיתי עצמי נתון בין אנשים שאיני יכול להעריכם. וופצ'יו דיבר כל הזמן על פתרון פרטי. 'במצב הקשה ביותר עזב את התא ונסע לו לתל אביב והשאיר לי את המלאכה לאחות את הקרעים'. השתמשו בי כבמשולח, כסרסור בין שניהם. היה עליי לרוץ מאחד לשני ולהשלים ביניהם: הייתי בתא, מצד אחד, משרתו של אליעזר ובשביל אליעזר הייתי מין מישקה הלנברג, שֵם שבינינו פירושו, אדם בלי חוט שדרה, מין בוחש בקדרה, בלופר (אולי כל זה לא נכון, ייתכן שהוא אדם הגון מאוד, מכ"מ הוא שירת בתפקידו בזמן האחרון באמונה) — מוכרח הייתי לשבת בוועדה של התא ולשמוע על פי רוב איך שוופצ'יו ואליעזר מכבסים בפניַי את הלבנים המלוכלכים שלהם. כל אחד מהם היה לו חשבון מדויק שהגיש לפירעון, חשבונות של כך וכך ליטרא מסירות. עזבתי את הוועדה. כשבא אלי וופצ'יו לדבר על לבי שאשאר בוועדה והצביע על כך שהזמן אינו מתאים, כי דווקא בזמן זה הודיעו שבעה אנשים על עזיבתם, עניתי לו, כי עזבתי משום שלא רציתי להגיע למצבם. למרות הכול כשהתהווה אחר כך משבר ביניהם, הלכתי ודיברתי עם אליעזר וניסיתי להשפיע עליו כי ישלימו. כל שיחה עם אליעזר עלתה לי בדמים. היו פעמים שקיללתי את הרגע שדרכתי על סיפו. את הרושם הקשה ביותר עשה עליי הדבר שהוא, שרשם בפנקסו כי כל התא יבגוד, כי הקולקטיביות הרעיונית שלהם סדוקה, הוא שבר ראשונה את הקולקטיביות הרעיונית בסרבו למסור דיווח מישיבת ועד הפועל של הקיבוץ הארצי משום שפגעו בו. בקפריזות של אנשים כאלה היה עליי להיות תלוי. התהוותה סביבי חגורת חנק של רגשות שלא יכולתי להשתלט עליהם. ראיתי עצמי שקוע בעבדות איומה. ראיתי עצמי לא חופשי בדברים האינטימיים, כבול וכלוא. הודעתי להם שהנני רוצה לדבר אתם כי החלטתי לעזוב. ורציתי להגיד להם כך: (ביקשתי שיהיו נוכחים אליעזר ווופצ'יו)

לי קשה לחיות כאן. בעבודה אין לי סיפוק. אינני רואה ברכה בה. אני אחרי העבודה עייף מאוד. למען אוכל לעבוד אני מוכרח לישון בתשע. איני יכול לקרוא ספר, אני מספיק בקושי לקרוא עיתון. איני יכול כך לחיות. פועל קשה לי להיות. מורה אני רוצה להיות. בעבודה ציבורית איני רוצה לעסוק, אני רוצה להיות לבדי. הייתי אולי יכול להתגבר על כל זאת, לו היה לי איזה תגמול בחיים החברתיים. אבל דווקא אתם שניכם אכזבתם אותי קשה. ערערתם בי כל אמון לאנשים. כן גם יתר האנשים. כל אדם שהאמנתי בידידותו, אכזב. למדתי מכם שעליי להיות נוקם ונוטר. אולם בקיבוץ איני רוצה לחיות כך. בהצטרפי לקיבוץ גזרתי לי את כל ציפורניי. ואיני מאמין שאפשר ליצור חיי קולקטיב בלי אחווה ורעות אמיתית. אני מכל מקום איני יכול כך. משום שנפסק אצלי כל קשר נפשי אליכם, אני רוצה להיות לבדי. הנני רוצה לעשות זאת באופן פתאומי, שתוכלו לפרש זאת כמצב רוח רגעי, כשיגעון. בכלל תוכלו לפרש איך שתרצו. לי לא אכפת. עד הרגע שאעזוב, הנני מוכן לקבל עליי כל תפקיד ולשאת בעול יחד אתכם.

גם רציתי לא לגרום להם נזק, רציתי לא להרבות בחשבונות אישיים, הבינותי שעליהם לאצור כוח לבניין קיבוץ חדש. אולם הם התהלכו אתי בקושי. חדלו לדבר אתי. לעומת זאת הציעו לי לנסוע למועצה, נתנו לי חדר טוב … כך. פייסוני בפיתיונות. אותי.

וכך בא המשבר.

התשובה מהקיבוץ בוששה לבוא.

ישראל כתב ביומנו:

לו ניתַן לי להיות קצת זמן לבדי, לבדי לגמרי, הייתה זו רפאות לי. אבל לא ניתן. מכבש המאורעות הוא נורא. מן ההכרח להיות נתון תמיד בצבת החברה. שנים על שנים לחיות כך בלי מרגוע, בלי קורת רוח אף לרגע, מבלי לצאת מהמעגל הצר של עניינים קטנים המחניקים אותי. תמיד באיזו פעילות משונה, בשליחות של מישהו או משהו מתוך רצון לעזור למישהו או למשהו. בלי חיים אישיים כמעט. לילות נדודים. עייפות פיזית ורוחנית. תמיד–תמיד עייף. מין כוח להשתלט על היצרים. ואף על פי כן לא הרשיתי כמעט — עד כמה שביקורתו של אדם כלפי עצמו יכולה להיות נכונה — שישתלטו גורמים אישיים בעבודתי הציבורית הקטנה אמנם. לא היה כוח יותר. כלפי חוץ שקט, שקט. ובפנים גועש וסוער הכול. חותר וחותר מבפנים. עד שיום אחד באה מפולת. התמוטט הכול. אני מתנער בקושי. פצוע וכואב. כמעט בעל מום. שוב יש לחזור לשקט כלפי חוץ.

'לא אדע שלווה בנפשי, אלא אם כן אמסור עצמי כולי בכף נפשי ומאודי לעניינים הקדושים לי. לסוציאליזם, לציונות ולקיבוץ. אין מפלט ואין מנוח בחיים פרטיים. אין תחליף לקיבוץ. מקומי בקיבוץ. למען שגשוגו אלחם ולא אתפשר. סיכוי להגשמת האידיאלים קיים בקבוצה שבה תומך איש ברעהו', אמר לעצמו ישראל וחזר למשק. עבד עבודת פרך בשדות, ובתורנויות מטבח סבל בשקט מרודנותה של מנהלת המטבח. גוסטה אישה חזקה ירדה לחייו, כשסודר לתורנויות במטבח. ישראל נאנח תחת שקי קמח ושקי סוכר שהעמיס על גבו וסיכן את חייו בעבודות מטבח, בעוד גוסטה קיטרה על הפסקותיו התכופות בעבודה כי לא העז לחשוף את מגבלותו, היינו המום המולד בלבו. הקיבוץ חברה של אנשים בריאים וחסונים, וחולים אינם מדברים במוגבלותיהם. למזלו — תכונותיו האינטלקטואליות, הדברים שנשא באספות או בוועדות, גילויי דעת שפרסם, התגודדות מעריצים סביבו — הבליטו את סגולותיו. מאיר יערי מינה אותו למזכירו, וישראל כבש לעצמו מקום של כבוד כאחד מחשובי מנהיגיה הרוחניים של הקיבוץ הארצי. כך כמו יערי, חזן ואנשי הנהגה שונים, נגאל מעמל כפיים מפרך בשדות. זאת ועוד, כישרונותיו האינטלקטואלים ותפקידיו הרוחניים הרחיקו אותו מגוסטה וגאלו את לבו החלש.

בחורשת משמר העמק להט בה חום אנושי. ישראל האדיב פנים. שקוע בהגיגים השיח עמה על התפתחות החברה האנושית, על יהדות, על סוציאליזם ועל רוזה האדומה. באשר לו, כמתרגם הספר 'רוזה לוקסנבורג' מאת פאול פראהליך העמיק להכירה, ועל ייחודה של רוזה לוקסנבורג כסוציאליסטית בעלת גישה לירית לחיים, למד מעיון בכתביה. על הליריקה הנפלאה של רוזה המבצבצת ב'מכתבים מבית הסוהר' שפורסמו בספרית הפועלים 1942, אמר שמקורה בפן היהודי שלה. בניגוד לרוזה לוקסנבורג, חשב, הליריקה זרה לשותפה הנוצרי לדרך הפוליטית, קרל ליבקנכט. הרהורים אלו עלו בו לאחר שהשווה את סגנון חיבוריה ומכתביה של רוזה לוכסנבורג לסגנון הכתיבה של זה האחרון.

"ואלו משוררים עבריים את אוהבת?" חקר אותה כשפנו לצאת מהחורשה.

"את טשרניחובסקי," השיבה ומיד הדגישה שהיא לא אוהבת את ביאליק, חוץ משירו 'הבריכה' כי זה שיר אידיאולוגי המבטא קונפליקט רוחני ורוחניות מדברת ללבה.

"גם אני לא חסיד גדול של ביאליק," הניע ראשו בהסכמה, ולהפתעתה לא פתח בנאום גדול שהיא לא מבינה איזה משורר ענק ביאליק.

"הוא לא השתחרר מהעיירה היהודית הקטנה. יש בשירי ביאליק קורטוב של עיירה יהודית שהולכת ומתנוונת," אמר.

"אין אצלו האופקים העמוקים שיש אצל רילקה או אצל טשרניחובסקי."

"טשרניחובסקי הוא איש העולם הגדול. כשמנתחים את שיריו יוצאים לעולם הגדול." ישראל חזר לדבר בביאליק, ליתר דיוק בשירו 'הבריכה'.

שעת בין ערביים. בחצר הגדולה בא למולם הזוג המלכותי של משמר העמק. ברטה שאלה: "אתם מיודדים?" יעקב חזן החרה–החזיק אחריה: "היכן שַיִק?" ונעץ באישה הסוררת מבע פנים בעל משמעות. ישראל פיזר את המבוכה בשיחת חולין ופנה לדרכו. נעמי שמה פניה לחדר הקריאה וצלילים רכים של תקווה חדשה מלווים את צעדיה.

ישראל נעלם. היא זקוקה לו מאוד. שיק פשפש בארון הבגדים. מצא את המחברת שרשמה בה את סיפורה. "נו, ספריית הפועלים בטח לא תדפיס את זה," לעג. היא השיבה בלבה שישראל בלבד ראוי לחוות דעה מקצועית על איכות כתיבתה. היא שיגרה אליו מכתב. כתבה שהיא מבקשת להתייעץ אתו באיזה עניין. מכתב התשובה עורר סקנדל. שיק פרץ לחדר וידו מטלטלת את המכתב שמצא בין ערמות המכתבים שבקופסה הדואר במזכירות.

"איזה יחסים יש לך עם ישראל רוזנצווייג?!" עיניו כמו זינקו מחוריהן וגידי צווארו התנפחו כשקרא בזעף את שם המוען ואת שם הנמענת שעל גבי המעטפה. קשריה עם רוזנצווייג אינם עניין של מה בכך. מדובר באדם בעל שיעור קומה. אינטלקטואל ואיש רוח מכובד הנמנה עם מעצבי דרכי התנועה. בכנסים, באספות ובוועדות מצומצמות מטיל את מלוא כובד השפעתו על התוויית דרכה הרעיונית של תנועת השומר הצעיר כתנועה סוציאליסטית. מאמריו מתפרסמים בכתב העת של הקיבוץ הארצי 'הדים'. דעותיו מעוררות פעם השתאות ופעם תגובה חריפה. רוזנצווייג מכהן כמזכירו האישי של העומד בראש התנועה. מאיר יערי הטיל עליו ועל דוד הנגבי לייסד הוצאת ספרים, את ספרית הפועלים, במטרה לתרגם ספרות רוסית שעוסקת בעיקר במהפכה הרוסית, הקומוניסטית. מתרגומיו לעברית: 'החינוך המשותף' ו'רוזה לוקסמבורג' לפרייליך.

"עשית לו מה שעשית לי! פיתית אותו!" העיף לעברה את המעטפה בגסות.

"לא רוצה לדבר אתך!" נמלטה החוצה עם המכתב ונימתו הגסה חובטת בגבה. ישראל כתב שממילא הוא אמור להשתתף בוועדה במשמר העמק, והיא קצרת רוח.

בחורשה, בינות עצים תמירים, התיישבה על סלע ומחברתה מפרפרת בידיה. כשהופיע ישראל, לא נסתר מעיניו הרטט שעבר בה. הוא התיישב לצדה, ועיניו ניבטות בחושניות במרבד הצבעוני של פרחי הבר הסגלגלים המזדקרים בין התפרחת הצהובה של החרציות והסביונים. ישראל התבשם בבושמי הצמחייה האביבית, ואגב העיר כי רכש השכלה בתורת הצמחים אצל יהושע מרגולין, מומחה נודע לצמחי ארץ ישראל. בינתיים היא נרגעה מנוכחותו ואף התגברה על החשש משיפוטו וביקשה שיחווה דעתו על הפסקות הבודדות שחיברה. ישראל קרא את העמוד הראשון במחברת ופניו מרוכזות.

"נעמי, את חכמה ומוכשרת, אבל עלייך לינוק את נשמת השפה העברית." הוא קם על רגליו והיא בעקבותיו. הוא רכן מעל צמח בר סגלגל והגדיר את תכונותיו, ואגב המליץ לה לקרוא ספרות עברית ולשקוד על לימוד הדקדוק העברי. ישראל הזדקף ודיבר בהתפעלות על הצומח והחי בעמקים וכל אלה היתרגמו בפיו לתמונות קוליות ולביטויים ציוריים. פתע באה בו בהלה והשתתק. חושיו קראו בעיניים השחורות הבורקות שהתעצבו, את הזעקה השתוקה שייקח אותה אתו. הוא נפל להרהור עמוק ולשתיקה ארוכה. קשה היה לו לעמוד בפניה ונרתע דווקא משום מקוריותה המושכת אותו עזות.

חייה העלובים. כפי שהופיע בפתאום, נעלם בפתאום. ככה זה בכל שנותיה כולן. כל דבר חיוני לחייה נלקח ממנה. היא אבודה. רגשי נחיתות משטחים את רוחה עד עפר. חלשה ונטולת כוח התנגדות לוועדת החינוך הדורשת שתתיישר לפי הקו, היא יוצאת לחצר הגדולה עם משפחתה הזרה ורוחה קשה. בקיבוץ הכלל צודק תמיד. היא חוששת מסקנדל. כפי יכולתה תנסה להתאים את עצמה לכלל, אלא שאז תוקפת אותה מרה שחורה המאיימת על שפיותה. היא מתהלכת ביישוב העברי ללא זהות עצמית וללא זהות לאומית–תרבותית, אבל עם חרפה נוראה הצרובה כאות קין על מצחה. ישראל הלך לדרכו, והיא בציפייה מתוחה לשובו.

חודש חשוון תש"ז, 1946. היא חובשת את ספסל הלימודים באוניברסיטה העברית שעל הר הצופים. לפי דרישת הקיבוץ, הייתה אמורה ללמוד ידיעת הארץ ועברית, אך כשפרסום הקורס ביהדות צד את עיניה, בו ברגע החליטה להשתתף בשיעוריו של הפרופסור גרשם שלום, גדול חוקרי תורת הנסתר, חלוץ מחקר הקבלה יהודית וסמליה וחוקר הרעיון המשיחי. הפרופסור הנודע, יליד ברלין, בן למשפחה יהודית–מתבוללת. מילדותו רכש השכלה יהודית והוא מחובר לזהותו הלאומית. במחקריו הרבים קנה לו שם עולם ומעמד חשוב בחוגי האקדמיה העולמית. בשיעור המבוא הראשון אימצה את כוח חשיבתה להבין את מהות הנושא. לקראת סופו הזדעזעו כותלי הכיתה בגללה. הפרופסור הביע רעיון יסודי במיסטיקה היהודית מ'ספר הבהיר' שנכתב בידי מחבר עלום שם בראשית המאה השלוש–עשרה והטעים: "צריך אדם להיות פעיל בדרכי אלוהים".

היא שיסעה את דבריו בפסוק הרווח בתנועה: "יש להוריד את אלוהים ארצה! יש להפוך אותו לישות ארצית, לדמות אדם! אין להשאיר אותו דמות שמֵימית!"

"את חושבת שאת אורגינלית?!" קימץ הפרופסור אצבעות ודפק אגרוף על השולחן, "כל שנה לומדים אצלי חניכי השומר הצעיר. כל שנה אני שומע אותו משפט מאיזה חכמולוג או חכמולוגית מהתנועה הקיבוצית." המומה התקפלה כנמלה בעוד הפרופסור אוסף את חפציו בעיניים לא שקטות וכמי שכפאו שד נמלט מהכיתה, פסע במסדרון פסיעות רחבות ומהירות וסינן בין שיניו: "להוריד ארצה את הישות האלוהית השֵמימית!!"

בפתאום רקע ברגלו ושב על עקבותיו. עצר אותה על סף הכיתה ושאל: "תסבירי לי מה זאת אומרת להוריד את הישות האלוהית מן השמים ארצה!" היא השתתקה. איך תסביר לו שפליטת הפה הספונטנית מנוגדת לרוחה ואין לה הסבר הגיוני לדברים שיצאו משפתיה.

בשיעור השני עוררה את סקרנותו. הפרופסור שאל את הכיתה, מה זה אלוהים? ותשובותיהם — אלוהים הוא המצאה, אלוהים הוא ישות השוכנת במרומי מרומים, או נאומו של אחד הסטודנטים מדוע אלוהים הוא לא כלום — לא היו לפי רוחו. הוא פנה לקיבוצניקית השקטה על אף שלא הצביעה. נעמי הפטירה: "אני לא יודעת מה זה אלוהים," והערתה הסבה לו נחת.

שיעורי המבוא לקבלה מותירים רישומם עליה בצורה העמוקה ביותר. הפרופסור אומר שהוא אינו אוהב רבנים ושתפילתו בבית הכנסת היא תפילה אינטימית. לתפיסתו, אלוהים הוא עניין אינטימי של כל אינדיבידום. אלוהים של האחד שונה מהאלוהים של האחר.

תפיסת האלוהות ככוח משתנה, לא יציב שמניע את כלל היצירה האנושית, היינו כוח שמניע את כל אשר שייך לחיי אנוש, פותחת לפניה אפיקי חשיבה אינסופיים. מדבריו היא מבינה שיש התחדשות מתמדת בעולם. שום דבר אינו נצחי ואינו סטטי. חייה העלובים בארץ ישראל אינם גזרה. הם עשויים להשתנות. באשר למהות החיים, מהפך מתחולל בתודעתה ומאידך בחייה הנפשיים.

"צריך אדם להיות פעיל בדרכי אלוהים," היא משננת לעצמה את הרעיון הקבלי המשתמע מ'ספר הבהיר' ומפרשת אותו על פי הבנתה ועל פי רוחה. עליה לצאת מהחושך לאור. להתנסות במציאות חדשה ולהתקרב לאלוהות. הפסוק מעורר בה מחשבות על דרכים לתיקון חייה. היא אומרת לעצמה שהיא חייבת להיות פעילה בין כל הכוחות החיוביים לכוחות השליליים שסובבים את תחומיה. עליה להיאבק בעולם הסתירות שמטלטל אותה. לחפש את יסוד השלמות. סך כל חוויותיה הנו חלק אינטגרלי מהפנימיות המסוכסכת בקרבה. היא מחויבת להתמודד עם הנורא שבנורא. אל לה להתכחש לחוויות ולהתנסויות קשות שחוותה. יש דינמיקה בעולם.

ביקום מתרחשת הִשתנות אינסופית. אפשר שיתהפך הגלגל ותיגאל בעתיד לבוא. "צריך אדם להיות פעיל בדרכי אלוהים, אם לא כן, אין לאדם אלוהים," פסוק רב משמעותי ורחב הסתעפויות ידריך ימיה, ישמש זרקור להאיר את פנימיותה וקיומם של כוחות פעילים ביקום וקיום יחסי גומלין ביניהם לבין האדם. בכל תופעה משפיעים על האדם כוחות מנוגדים, והאדם משפיע על אלה. היא מהרהרת בלי סוף בתפיסת העולם ובתכליתו כפי שמתפרשת מהתורה הנלמדת. כדיאלקטיקן הפרופסור מהלך בעולם של סתירות ונוקט זהירות במחשבותיו ובמסקנותיו. משהו בצורת חשיבתו מזכיר לה את אביה שהפך והפך בכל סוגיה, התחבט בשאלות ודרש מילדיו לא להיחפז בהסקת מסקנות.

התובנה שאין מצב סטטי בעולם מעניקה לה תקווה ואנרגיה רוחנית. היא משננת לעצמה: יש להשלים עם מציאות של מאבק מתמיד בין כוחות מנוגדים. אין לפסוק כי מצב של מאבק תמידי הנו שלילי מאחר שהוא קשור במושג האלוהות. ההתמודדות עם מצבים קשים ומסובכים מעניקה לאדם כוח, חיות ודינמיות. היא חוזרת ומשננת לעצמה: החיוב שבשלילה. כל מאבק הוא מאבק דיאלקטי. לא קיים מצב סטטי. היא יכולה להיגאל על ידי הבנת התחלופה המתמדת בין הטוב לבין הרע.

"אדם צריך להיות פעיל בדרכי אלוהים," בשטחי פעולה שתחפש לעצמה תתמיד בפעילות אינסופית, כדי להתקרב לאלוהים במעשים. יסוד קבלי הוא שאדם צריך לחפש את יסוד השלמות. היא תתמיד בפעילות ותנסה לפענח דברים עמוקים שהם בסתר סתרים. תלמד להבדיל בין מהלכים של קדושה ומהלכים של חולין וכן את מהלכי האל הכמוסים, שכן אסונות מתרחשים בשעה שמופר האיזון בין הטוב והרע. המצב האידיאלי הוא מצב של שוויון כוחות בין שני יסודות אלה. שלמות תיתכן רק אם יתקיים איזון בין הטוב והרע. אדם צריך להיאבק כדי להגיע לשלמות זו.

ומהי האלוהות? יש לה אלוהים טובים ויש לה אלוהים רעים. האל מתגלם בצורות מצורות שונות. מובן שהגדרה זו של אלוהות כפי שניסחה לעצמה, איננה מספקת אותה.

דרגת ההפשטה הגבוהה בשיעורי הפרופסור מאתגרת. בקווים כלליים מתוארת הדרמה של האנושות כדרמה חברתית כמעט פוליטית. הוא בוחן את הופעתו של רעיון חברתי–מיסטי בנסיבה היסטורית מסוימת במעשה היסטורי. היא נדרשת לאמץ את כוחותיה האינטלקטואלים לרדת לעומקם של דברים. דבריו זרים לה. צורת חשיבתו שונה בתכלית מצורת החשיבה של המחנכים בקיבוץ, לא כל שכן תוכני שיעוריו — בריאת העולם, הדינמיקה שבעולם האלוהות, אזורים זכריים ונקביים בעולם האלוהי, הספירות, התנגשויות ויחסי כוחות בין הטוב והרע, מתחים וקשרים בין הספירות, האינסוף שהוא הספירה העליונה המייצגת את האלוהות הבלתי נתפסת — היא מחפשת גאולה עצמית בתוכני הרצאותיו של חוקר הקבלה הנודע.

חוויה אלוהית שואבת אותה בסחרור מתקתק לעולם של מסתורין. שמחת חיים ואושר פנימי שלא ידעה כדוגמתם כמו מצמיחים כנפיים לגופה, להגביה עוף לעולמות העליונים. הרעיון של קשירת הטוב שבצד ימין של הספירות עם הרע המיוצג בצד שמאל של הספירות, פותח לפניה עולם ומלואו. כוחו של האדם על פי התפיסה הקבלית מעצים אותה. לאדם השפעה על עולמות עליונים. ביכולתו ליצור תזוזות בעולם האלוהי. במעשיו מסוגל להוריד לעולם הגשמי שפע רוחני.

עתה היא מבינה מדוע התפשטה המיסטיקה היהודית בעולם היהודי כאש בשדה קוצים. אם בימי הביניים חש האדם תלוש מקהילתו, חסר שייכות ומעמד, הרי שלאחר משבר זכה לחיזוק הודות לריענון שהתרחש ביהדות. השקפה מיסטית על מהות האלוהות, טבע העולם, וטבע האדם משיבה אותו לקהילתו וליהדותו. הקבלה שבמרכזה הראייה הדיאלקטית של העולם, מתגלית לה בגדולתה. תפיסות אחדות בספרות הקבלה ומאורעות היסטוריים שהתחוללו בהשפעת הקבלה, מעסיקים את מוחה.

הסברי הפרופסור מורכבים ומסובכים. עם זאת רוח הקבלה וכתבים יהודים קדומים מהלכים עליה קסמים. כמי שנגאלה מהגלות, היא מרותקת להרצאות על גלות וגאולה. מדיון בקבלה המעשית שייסד ר' יצחק לוריא במאה השש–עשרה ומקשירת האסכולה הלוריאנית עם אירוע היסטורי בחיי העם היהודי, היא לומדת ששאלת גלות וגאולה איננה שאלה לאומית והיסטורית, אלא שאלה קוסמית–אוניברסלית.

מהשגותיו של גרשם שלום בנושא שיבת ציון והתנועה המשיחית מתחוור לה לראשונה, כי הכיסופים העזים של היהודים לארץ ישראל ואי השלמתם עם הגלות, היוו רקע להתפרצות התנועה המשיחית. הפרופסור מזכיר את משיחי השקר דוד הראובני, שלמה מולכו ושבתאי צבי, אך מתרכז בעיקר בזה האחרון ובנביאו נתן העזתי. לדבריו דחפים של פעילות נפשית גרמו להם לצאת נגד ההלכה. שבתאי צבי ונתן העזתי, דמויות שנויות במחלוקת, הגיעו מטורקיה לארץ ישראל, בחברון בנו את ביתם. מעיר האבות יצאה בשורת הגאולה, הבשורה על ביאת המשיח. הבשורה המשיחית הכתה גלים מתימן ועד צפון גרמניה.

הרהורים נוגים עולים בה על ביתה. כדרך היהדות המתבוללת, כן מחקו אבותיה את ארץ ישראל כמולדת העם היהודי. ברגע שנפוליאון התיר ליהודים להישאר יהודים בעלי זכויות אזרחיות בתנאי שיוותרו על ארץ ישראל כמולדתם, קפצו על העגלה. מהמאה התשע–עשרה ואילך היהדות באירופה הייתה לדת שיכולה להתקיים בכל ארץ וארץ. בסוף המאה התשע–עשרה ובמאה העשרים העלייה לארץ ישראל לא הייתה שיבת ציון, אלא חיפוש מקום מקלט עקב פוגרומים. בתקופת העליות לארץ ישראל הקימו העולים מפלגות סוציאליסטיות וקומוניסטיות בלא שאיפה להקים מדינה יהודית המושתתת על ערכי העבר. עם עליית הנאצים לשלטון ומאז תום מלחמת העולם השנייה, התיישבו בארץ פליטים מאירופה, שהמושג יהדות זר להם כפי שזר לה.

"אבי חינך אותי שארץ ישראל שייכת לעבר ורק פנימה בבית אני יהודייה," אמרה לפרופסור הברלינאי בתום אחד השיעורים. "ואבי לא ראה בעין יפה את משיכתי אחר יודאיקה," הפטיר. למבטה המשתומם הסביר, "הוא ציפה שאהיה מתמטיקאי דגול כפי שניבאו מוריי. לבסוף, גירש אותי מהבית." ביתר הטעמה הוסיף שכאריסטוקרט בעל בית דפוס ואדם מוערך בקהילה היהודית, רצה אביו לחנך את ארבעת בניו כמשכילים אריסטוקרטיים.

"פרופסור, אבל בגלל לימודי יהדות גירש אותך מהבית?" התרחבו אישוניה.

"הוא לא סלח לי על כי לטובת עניין פולני, כדבריו, זנחתי את לימודי המתמטיקה." הוא הצדיד עיניים ערניות לעברה ובנימה תקיפה של נער מתבגר ומרדן סיפר כי אביו רתח במיוחד בגלל הצהרתו כי מצא אמת גדולה ב'ספר הבהיר' שנתקל בספרייה באקראי, ובגלל החלטתו להשחית זמנו על הכנת מהדורה מחודשת, עם תרגום ופירוש לספר. למעלה מזה, הסביר כי הפיכתו לציוני והבעת מחשבותיו הרדיקליות על יהדות גרמניה הפכו אותו למוקצה בעיני אביו. "ואמך?" שאלה בהיסוס, שכן אין זה מנומס לחטט בפצעי אדם, אלא שדווקא השיחה שעלתה על פסים אישיים, התירה את לשונו לפני בת עירו, והשיב כי אמו, זעיר בורגנית קלאסית בהליכותיה, לא יכלה לעצור בכעס אביו, וכך התגלגל לאכסנייה בברלין.

לימודי היהדות זרים לה אך לבד מכך שהם מאתגרים אותה, יש בפיענוח הסמלים הקבליים לחלצה ממבוכים. ההכרה בעולם שהוא מלא סתירות, מוליכה אותה להתבונן בכל תופעה בצורה דיאלקטית. היא רוכשת כלים לפיצוח מכלול הסתירות הפנימיות שמכבידות על מחשבותיה. היא מהרהרת בכוח הפנימי הלא ברור שבילדותה סחף אותה ליהדות. בבית הספר בגרמניה ליוותה אותה תחושת זרות ואי שייכות, על אף שבין כתליו לא הרגישה באווירה אנטישמית. היא תוהה אם סלידתה מההתבוללות נובעת מהרגשת הזיוף שבטמיעתם של היהודים בחברה הנוצרית.

בשיעורי הקבלה היא שומעת דברים שלא יעלו על שפתי מחנכיה בקיבוץ. "בעתות משבר הקבלה החזיקה את היהדות. עמים קדומים נמחו מהעולם. בזכות האמונה במיסטיקה היהודית, לא נמחה העם היהודי," הוא אומר ומזהיר שאם תתפשט תנועת 'הכנענים' שקמה ותוגשם האידיאולוגיה שלה, יאבד העם את הדחף שקיים בכלל חיי האומה היהודית. על החילוניות אומר: "אין חילוניות גמורה שלא יתגלה בה ניצוץ דתי. ככל הריסה, יש בחילוניות חיוב. שחרור וסיכון." הוא אינו מאמין כי החילוניות היא חלק מתהליך של כניסת העם היהודי להיסטוריה, ומוסיף: "אנחנו לא עם ככל העמים! היהודים יגיעו למחשבה של חיסול והרס גמור אם יסבירו את עצמם רק מתוך ממד היסטורי. היהודים לא יתקיימו ללא תיאולוגיה. אם אמנם יצליחו להיות ככל העמים, יחסלו את עצמם."

הפרופסור מתווכח עם האתיאיזם כאנטיתזה לאמונה: "אתיאיזם הוא שלטון יצרים ללא גבול, בלא ערכים. בכל מוסר בעל משמעות פנימית, קיים יסוד דתי." הדת מרסנת. היא מגחכת: המרקסיסטים מעמידים את הסוציאליזם בפני עצמו כעיקר, בלא לקשור אותו לדת ומשלים עצמם שהם יוצרים עולם חדש. בעקבות שיעורי הקבלה היא מבינה במידת מה את התנגדותה הספונטנית למרקסיזם.

חיי הרוח שלה תוססים. כל מרצה וייחודו. המרצה להיסטוריה, הד"ר בן–ששון, יהודי דתי ונמוך קומה, מלמד פרקים מהגותו של הרמב"ם. היא מופתעת. בראשונה היא שומעת על פילוסוף ואיש מדע יהודי שקם לעם ישראל. הרמב"ם בן ימי הביניים מתווכח עם אריסטו, בן העולם הקלאסי העתיק אשר את עיקרי תורתו ידעה בעל פה. אביה דיבר ארוכות באריסטו אך מעולם לא הזכיר את הרמב"ם. דרגה–דרגה העולם היהודי למורכבותו נפתח לפניה בהרצאות על תולדות עם ישראל בימי הבית השני שמלמד המרצה השנון, גדליהו אלון.

היא מתהלכת בתוך חלום. מאות ואלפי שנות היסטוריה נעצרים בנקודה מפליאה. האווירה הכבדה שמלווה את שיעורי הד"ר לודוויג שטראוס בשל פניו העצובות מאוד, אין בה כדי לפגום באיכות הוראתו את השירה העברית שפרחה בספרד במשך חמש–מאות שנה. יצחק אבן שפרוט ובנו חיסדאי שהביאו את הגמרא ליהדות ספרד, הכריחו את היהודים לכתוב עברית. חמש–מאות שנה נתחברו שירים ופיוטים בשפת הקודש. העברית נשתמרה ונשתמר המיעוט היהודי מפני היבלעותו בקרב עמים אחרים. תולדות היהדות, תרבותה, ותופעותיה מלמדות אותה לדעת כי ליהדות כוח פעיל.

במבטא גרמני כבד ונוגה הד"ר לודוויג שטראוס מתבל את הרצאותיו בסיפורים אין ספור על קורות היהודים במאות הקודמות. תיאוריו את מעשי האבירים שירדו מגדולתם בימי הביניים, מחזיר אותה לספריית אביה הגדולה. בספריו קראה על האבירים שהיו אורבים בדרכים סוחרים לשדוד מרכולתם. היהודים מצאו דרכי סתר ובקשר של שתיקה לא נתגלו נתיביהם. יצאו בשיירות גדולות אל מרכזי המסחר, וניצלו הם על מיטלטליהם. הקהילות היהודיות בערי המסחר הושיטו יד להקל על פרנסתם. בנו בבתי כנסת אורוות לבהמות וארגנו מזון למען הסוחרים היהודים שהגיעו לקהילותיהם ממרחקים בדרכים עקלקלות. לרוע המזל, היו סוחרים שלא שפר עליהם מזלם ונתפסו ועונו על ידי האבירים. ביקשו הבוזזים לגלות את סודם הכמוס, דרכי המסחר הסודיים של היהודים, ונכשלו. הסוחרים שמו נפשם בכפם ובעינויים יצאה נשמתם. לשונם לא הפקירה חיי אחיהם הסוחרים, ודרכי הסתר לא נודעו לאבירים.

ספרות חכמי ספרד הנלמדת בכיתה על רקע ההיסטוריה הכללית, מגבירה את צימאונה להתעמק בתרבות יהדות ספרד. היא רואה עצמה נוכחת במעמד היסטורי מרגש בברצלונה. הרמב"ן המקובל מתווכח עם פּבלו כריסטיאני המומר על נצרות ועל יהדות. "אתם רוצים לספר לנו שאישה מסוגלת ללדת ילד בלא שתבוא במגע עם גבר?!" הוא שואל את נציג הכנסייה שיזמה את הפולמוס. נציג היהודים מתפלפל עם הנוצרים ועם העומד בראשם, הוא היהודי המשומד. הרמב"ן מתחכם עם הגויים בעניין המשולש הקדוש ואין מענה לשון למתנגדיו. ידו של החכם היהודי על העליונה והוא נרדף בידי הכנסייה.

בחזיונה היא רואה שלהבות אוחזות באוצרות רוחניים יהודיים. ספרייתו של הרמב"ן ובה הספרות הקבלית פרי הגותו, אובדות לנצח מחמת כעסם של הנוצרים המובסים. הרמב"ן מגורש מספרד על לא עוול בכפו. כולה הערצה לדון יצחק אברבנאל, הריפובלקאי היהודי הראשון שבא חשבון עם המלוכה בגלות עם ישראל. דמות מופת כדמות אברבנאל מעיבה על דמות אביה האריסטוקרט והליברל. היהדות הייתה בשולי חייו. אביה האינדיווידואליסט מחק את ארץ ישראל. הזויים, גיחך לשבי ציון. כידידיו המלומדים ראה בתרבות אירופה המערבית לקנה מידה של כל וכול. העם הצרפתי על נכסיו התרבותיים היו לו חזות הכול, וקיווה שעם הקמת הרפובליקה בגרמניה תצמח גם תרבות העמים הגרמנים.

פניה חפויות. אביה המתבולל שייך לבוגדים! בכל דור ודור נרשמו הבולטים שבהם בדברי הימים. עוד בילדותה, כשקראה בילדותה ב'ידיעות מגרנדה', הצטמררה מבגידת אברהם סֶניאור בשורשיו. הוא, גובה המסים של פרדיננד המלך הספרדי, ודון יצחק אברבנאל היועץ הפיננסי של הממלכה הספרדית, הצליחו לסייע לקולומבוס ידידם לקבל אוניות למסעותיו אך מעמדם הנישא היציב לא עמד להם, כשביקשו לבטל את רוע הגזרה שהוטלה על בני עמם. וזה אשר קרה: בכנס האחרון של מנהיגי היהודים בסיביליה ביקשו היהודים מאברהם סניאור ומדון יצחק אברבנאל לדבר על לב המלך פרדיננד והמלכה איזבלה שיבטלו את צו הגירוש תמורת כסף רב. אברבנאל ניאות לבקשה והבטיח כי אם לא ייענה בחיוב יגלה עם היהודים מספרד. אברהם סניאור אמר שילך לאגן התפילה. השניים יצאו לגרנדה לפגוש במלך ובמלכה שחנו שם עם הצבא.

גובה המסים ערך חישובים לפני המלך פרדיננד, הצביע על ההפסד הכבד שייגרם לקופת המדינה בתקופה שבה ספרד מנהלת מלחמה. המלך הסכים עם דבריו אך הבהיר כי על היהודים להמיר את דתם או לצאת מספרד כי אין בסמכותו לבטל את גזרת האפיפיור. והציע לסניאור להשתמד ולהישאר בממלכה בדרגה גבוהה יותר. כשנכנס אברבנאל לאוהל והשתחווה לפני חיוכה המסביר של המלכה, נראה כמי שבן יום נפלה עליו שיבה. הוא פתח בנאום מבריק על תרומת היהודים לספרד מבחינה ערכית ותרבותית ועל תרומת היהדות לאנושות, ועיני המלכה היו לקרות ודוחות. היא הרימה ידה וסימנה לו לצאת מהאוהל.

אברהם סניאור השתמד. אברבנאל עמד במילתו ולא התכחש ליהדותו. ההיסטוריה היהודית אינה אוהבת בוגדים. אברהם סניאור אשר חס על מעמדו והשתמד, נמחק מדפיה. להבדיל, דון יצחק אברבנאל הונצח בתולדות עם ישראל כדמות אגדתית מאחר שיצא לנדודים עם מגורשי ספרד. בכוח רוחני אדיר הקים קהילות יהודיות בתפוצות, שבהן נקלטו היהודים המגורשים. בנוסף, העמיד את ארץ ישראל במרכז וקרא ליהודים לחדול מעבודת אדמה שמא ייקשרו לאדמת נֵכר. היא מהרהרת: בכל דור קיים מיעוט ששומר על גחלת היהדות אפילו בימי גזרות, הרס וחורבן.

באוניברסיטה חריגותה אינה מלבה אנטיגוניזם. הגידופים הנשמעים לעתים בכיתה אינם מכוונים במישרין אליה. "אתם אידיוטים!" בשיעורי הפילוסופיה של הביולוגיה הפרופסור החרדי, ישעיהו ליבוביץ, נוזף בסטודנטים על ימין ועל שמאל בכל פעם שנשמעות שאלה או הערה שאינן לפי רוחו. ליבוביץ מוזר שבמוזרים. פתאום מפנה גבו לתלמידים ורגעים ממושכים מרצה חוכמתו ללוח הכהה.

הפרופסור לספרות כללית, הד"ר ברוך קורצווייל, גם הוא שוצף קוצף, אך לא על תלמידיו. הצגת הנוער הישראלי בספרות העברית מעוררת בו בחילה.

"כל מה שהם כותבים, זה טְפו!" לחייו מתנפחות כבלון ועיניו יורקות אש. "היוצרים הישראלים הם רוח וצלצולים. דבריהם טפלים!" קורצווייל מתרה בסופרים הישראלים לא ללכת אחר הדורות שדגלו בנורמליזציה של חיי העם היהודי בגולה. הוא קורא לספרות העברית לדעת להעריך את חובותיה כלפי ירושתה הרוחנית הכבירה והמחייבת.

"הספרות העברית," קולו רועם ומיתריו רוטטים, "חייבת לקבל מתוך ענווה וחיבה את מגבלותיה הטבעיות העשויות להפוך למקור של עושר אמיתי ולגיטימי." הוא מבטיח למאזיניו שאם נקשיב להמיית ארצנו הקטנה וללשונה, אפשר שמכורתנו ושפתה יעניקו לנו שוב ספר גדול חשוב. קורצווייל נחמץ לבו מיבולי היצירה העברית.

ומה דעתו על היינה? הוא נשאל בכיתה ושפתיו הבולטות מתכווצות, נמתחות ומתפרכסות. פיו נמלא חרפות וגידופים על יצירות המומר הגרמני שכבש את לבבות הגרמנים בשירי אהבה, בשירי שלכת ובשירי אביב וקיץ. "שירי היינה מזכירים את השירה הקומוניסטית," החדר נוהם.

מרושלת בגדים היא מתרוצצת מהרצאה להרצאה. נחמה ליבוביץ, מכנים אותה בקמפוס על הופעתה המוזנחת. היא מקבלת את התואר באהבה. נחמה ליבוביץ, המרצה למקרא, אישה שנונה. מזמינה אותה לביתה ומחליפה אתה הרהורים על נושאי הלמידה. מאושרת היא חוזרת לעליבותה בבקתה ששכרה בשכונת מחנה–יהודה בבקתה עלובה בחצר של משפחה יהודית בת יוצאי תימן. בבקתה הצרה מיטה רעועה ושולחן ישן נושן קטן. לפרנסתה עובדת מעט בעבודת ניקיון, מלמדת עולים חדשים עברית בסיסית, ומשפרת ידיעותיה בשפה העברית המקראית והמשנאית במסגרת שיעורים פרטיים שלוטשין מממנת לה. עשר שנים ויותר היא חיה ביישוב העברי ועדיין היהדות זרה לה. בלימוד התרבות היהודית לדורותיה, היא חולמת לרכוש לעצמה את ארץ ישראל.

29 בנובמבר 1947. קולות קוראים 'מדינה עברית, עלייה חופשית!' היהודים בוכים וצוחקים, שרים ופותחים מעגלי ריקודים ברחובות. הערבים מכריזים: "מה שכתבתם פה, בלייק סקסס, יימחק שם בא"י". החלטת עצרת האו"ם על הפסקת המנדט וחלוקת ארץ ישראל בין היהודים לערבים מפתיעה את הבריטים. התגובה הערבית נוטעת בהם תקווה כי לא בא הקץ על שלטון המנדט בפלשתינה. מנהיגי ערב נתנו את האות לפתוח בפעולות איבה, להוכיח לאומות העולם כי תוכנית החלוקה אינה בת ביצוע. הערבים יצאו מבתיהם לפרוע ביהודים, בנפשם וברכושם. ברחוב הפאר הירושלמי, רחוב 'שלומציון המלכה', כאלפיים ערבים יידו אבנים והפכו חנויות יוקרתיות לחורבה. הצבא האנגלי שהגיע לרחוב הסוער, פיזר בתקיפות את הפגנת הכפריים.

ב–2 בדצמבר היא מצטרפת לסטודנטים, חברי ההגנה, שהתארגנו לרדת לוואדי ג'וז המיושב בערבים כדי להוכיח כוח עמידה ורוח קרב. ברחובות הראשיים שבמרכז העיר נקלעו למהומות של המוני ערבים מוסתים. במרכז המסחרי הירושלמי, בקצה רחוב יפו, נתקלו בשלהוב יצרים לאומניים ובקריאות קרב של אספסוף ערבי שהסתער על שרשרת של מבנים. השחית ובזז חנויות של יהודים ושילח בהם אש. עשן היתמר וערפל שחור התפזר. הוונדָליזם במרכז העיר החשיך את עיני הסטודנטים. ליד חנות הנברשות הגדולה והמפורסמת של הבעלים קרל מרקס נעמדו הסטודנטים אילמים מול גלים–גלים של רסיסי זכוכיות וזגוגיות שקופות וצבעוניות.

משמר העמק משנה פניו. תעלות–תעלות נחפרות. המשק נערך לחיים מתחת לפני אדמה — המזכירות, המרפאה, המטבח ויתר השירותים החיוניים לפרט. מראשית דצמבר ואילך היא מצטרפת לעושים בחפירת שוחות. השמירה במשק מוגברת. החברים נושאים נשק בעבודה, 'משטרת היישובים העבריים' מסיירת בשדות להבטחת העובדים. מתח עז מרחף באוויר.

הערבים מנהלים לחימה על השליטה בעורקי התחבורה. לוחצים על יישובים בודדים ועל גושי יישובים. מפוצצים גשרים, ממקשים דרכים, מציבים מארבים לחבל בכלי רכב יהודיים ונוסעיהם. היישוב העברי נוקט פעולות תגובה נגד התחבורה הערבית אך תגובתו אינה שקולה בממש. בדרכים משוטטים כוחות 'הלגיון הערבי', הצבא הבריטי והמשטרה מה שמקשה על פעולות הגמול. המצב הולך ומחריף. האויבים צולפים לתוך בתי היהודים בשכונות המעורבות ומפוצצים מכוניות תופת במקומות מרכזיים: בחיפה — ליד תחנת האוטובוס במרכז העיר וגם ברחוב הנמל; בירושלים — ליד בניין מערכת העיתון 'פלסטין פוסט', ברחוב בן יהודה; בחצר המוסדות הלאומיים, בשכונת ימין משה.

הערבים הם הקובעים את זירת ההתקפה, מחליטים על היקף המלחמה, על צורותיה ומכוונים קניהם לנקודות פגיעה ביישוב היהודי. הנסיבות מולידות מדיניות של 'שום נסיגה'. ההנהגה העברית מחליטה שהמתיישבים היהודים ייאבקו באויב מתוך יישוביהם ומשקיהם. לרוב, אנשיה אינם נוקטים יוזמה. הימצאות הבריטים בארץ מגבילה את יכולת פעולתם של כוחות ההגנה. המתח בין היישוב העברי לבריטים מחמיר. קשה להם להשלים עם אובדן שלטונם בארץ ישראל ובאורח לא רשמי תומכים בערבים.

מרץ 1948. משמר העמק על הכוונת של פאוזי קאוקג'י. הלה ריכז כוח צבאי גדול בג'נין וכבר חדרו יחידות צבאו, 'צבא ההצלה', לאַבּו–שושָה ולאַבּו–זֻריק במטרה לנתק את הקיבוץ מהדרך הראשית, מן הכביש המחבר את חיפה עם ה'משולש' דרך ואדי ערה וג'נין, לחסום את הדרך מואדי מילק לחיפה ולהתאחד עם הכוח הערבי שם. הפיקוד הצבאי והמדיני של היישוב החליט על מפנה באסטרטגיה הצבאית. בהדרגה יעברו מפעילות הגנתית לפעילות התקפית.

יום ראשון, כ"ד באדר ב תש"ח. כאלף אנשי כנופיות ערביות מג'ינין ובראשם קַאוקַג'י פותחים בהתקפה עזה על משמר העמק. מיום ראשון בשעה חמש אחר הצהריים ועד יום שלישי לפני הצהריים יילחמו חברי המשק בגבורה, ובידיהם אין אלא תחמושת דלה לעצור את האויב. 4 באפריל 1948. מכל העברים מרעיש 'צבא ההצלה' הערבי את העמק במכוניות משוריינות ובתותחי שדה שכדוגמתם לא נראו עד כה במערכה הכבדה. לערבים יתרונות גיאוגרפיים וצבאיים. הם יורים מעל הגבעות המכתרות את משמר העמק ולחצם על המשק מכביד. למערכה מגיעות יחידות ההגנה חרף חסימת הדרכים בידי הפורעים. משאיות עירקיות מעמיסות משפחות כפריות להעבירן למדינות ערב. כפריים נסים על נפשם בבהלה.

נעמי קשרית. מתרוצצת בשוחות מקצה המחנה לקצהו הנגדי להעביר ידיעות ממפקד למפקד. בכל הזירות גוף כורע על גוף. חברים נפגעים. רות רוזנקרנץ בת העשרים ואחת ובתה בת השמונה חודשים, אחת מתלמידות בית הספר, ישיש מהמשק וגם בן קיבוץ מרחביה שנמצא במשמר העמק בהכשרה, נהרגו. חניכה במוסד החינוכי, אסתר דובנה מקיבוץ נגבה, נפצעה אנושות. בין הפצועים נעמי נויהבר, חנה חדשי, מיכאל קוסטה, דבורה דיאמנט ואסף חתולי. תגבורת של אנשי מגן נלחמת בגבורה מופתית אל מול חיל הרגלים הערבי שהסתער על המשק במרגמות, במכונות ירייה וברובים.

ביום הקרבות השלישי נהדפו התוקפים. לאויב אבדות כבדות מאש המגינים, אך גם המשק מוכה אנושות מאש תותחים. האויב נחוש למוטטם. שישה דרוזים נועזים ניסו לפרוץ את גדר הקיבוץ ונכשלו. קווי ההגנה לא נשברו גם כשנוספו למערכה כוחות אויב מוגברים. העמק רוחץ בדם הרוגים ופצועים, יהודים וערבים. אין יודע מי ימות ומי יחיה עד תום הקרבות.

העמק עמק הבכא ובעיצומה של הזוועה שינוי מפתיע מתחולל בנעמי. נעלם הפחד החי אתה מילדותה. פחדה האינטימי מתגלגל לכוח כללי אדיר. תופעה אלוהית מתרחשת סביבה. היא מרגישה כאילו סמכות על אנושית מחזקת את הלוחמים. נשים וגברים שלא עצמו עין יומיים תמימים ואף יותר, כוחותיהם המתחדשים איתנים ונמרצים. לרשות המגינים מרגמות שני אינץ' בלבד, רובים ורימונים אך לא נשק מודרני נגד טנקים. ליצירת אשליה שבידי המשק כמה וכמה מכונות ירייה, הבחורים מסתובבים ממקום למקום עם מכונת ירייה אחת בלבד, לפגוע באויב העירקי המתקרב בממש לגדר. בכוחות נפש עילאיים עוזבים המגינים את עמדות ההגנה, פושטים על כפרי הערבים ומחבלים במערך התקפת האויב. דרמה היסטורית מתרחשת בעמק ובעיצומה של המערכה, תחושת שייכות לחברה מחזקת את רוחה. בראשונה איש אינו גוער בה על תפקודה. ההרגשה החדשה בצירוף האכזבה מהידידים הכפריים אשר בן לילה היו לאויבים אכזריים התובעים כל פיסת אדמה שבבעלות יהודית, מתעתעות במוחה.

"רופא יהודי בסכנה," אחוזת אמוק היא פורצת למרכזייה, צועקת בקפריזה מתוך חיזיון ספוג דם. החברים תובעים ממנה לעזוב את המרכזייה. היא לא זזה ממקומה. "רופא יהודי עומד להירצח!" דורשת לטלפן בבהילות לבית החולים למחלות מדבקות אשר בסַפַפַה בירושלים. הרופא הירושלמי מזהה את הקול הצרוד שמעבר לקו. בשלושת השבועות שאושפזה נעמי במחלקתו עקב דלקת מעיים קשה, נהג לשקוע בשיחות רוחניות אצל מיטתה.

"דוקטור!" היא מתנשפת ומתנשמת. "אל תעבוד עם הרופא הערבי! תעזוב את בית החולים! אנחנו בתוך מלחמה אכזרית מאוד."

"אל תדאגי, ילדה, אנחנו חברים."

"דוקטור, אני מתחננת לפניך, אל תישאר שם. אנו במלחמה!"

"מה את מדברת ילדה, כבר שנים אני עובד אתו. אני בא לביתו והוא בא אליי עם ילדיו ואשתו. הוא קשור ליהודים. הוא חבר שלי!"

"שמור על עצמך." נואשת הניחה את השפופרת השחורה.

יום ב' בניסן תש"ח, 11.4.1948. היא רצה בין התעלות, להעביר ידיעות מקצה המחנה לקצהו האחר. משה פורמַנסקי מפקדה צולף בערבים בעמדה הקדמית מול הכפר ע'וביה אל–פוקה. שתי שריקות כדור מפלחות את האוויר ממש לידו ולידה. כדור של צלף ערבי פגע פגיעה ישירה בטחול או בכבד של ידידה. מותו של משה פורמנסקי פוגע בה פגיעה קשה. פורמַנסקי אדם יקר, הביט על הסביבה במבט חם ושעשע את החברים בבדיחות יהודיות חכמות. פורמנסקי שהתאכסן בביתה בברלין לפני עלות היטלר לשלטון והתחבב על סבא, היה מהבודדים שהיה פותח אתה בשיחות ארוכות על הא ועל דא ופניו מאירות ואינן ביקורתיות.

מאשר יגרה באה לה. החדשות מירושלים מספרות על רצח בדם קר. רופא ערבי הופיע בבית החולים בסַפַפַה והרג באקדח רופא יהודי. במרכזיית המשק מחייגת לאלמנה.

"שלום. שמי נעמי. אני מטלפנת ממשמר העמק. אני מבקשת להביע את תנחומיי."

"כן. הפציינטית הצעירה והחכמה שלו. הוא דיבר עלייך רבות."

"הזהרתי אותו מהחבר הערבי שלו. הייתה לי תחושה קשה."

"אבל הוא היה באמת חבר שלו. אני משוכנעת שלא עשה זאת מרצונו החופשי. ודאי הכריחו אותו. אינני יכולה לחיות עם המחשבה הזאת שהוא בגד בבעלי."

"תסלחי לי שאני הורסת לך את האשליה. אבל אדם שלא רוצה לרצוח, אינו רוצח! אינני מאמינה שאדם רוצח על פי הוראה בלבד. זו פעולה מורכבת."

"הוא רצה לשמור את חייו! היו הורגים אותו! הוא הגן על עצמו!"

היא מחרישה אך לבה מדובב פסוק יהודי שלמדה: "המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים".

אווירון 'פייפר' חג מעל העמק. בלב המשק מטיל חבילות דואר ומתרחק. שיק המופקד על הדואר מראשית המערכה, מתלקח. "מה לך ולישראל רוזנצווייג!?" ידו מטלטלת משלוח של עשר חבילות שוקולד בצירוף מכתב אישי. "זונה!" הוא מסנן וזורק בבוז את החבילה לעברה. ישראל חושב עליה. אור שנדלק ברגע מגרש את העלבון הצורב. לא, הקריאה 'זונה' לא תפגע בה! לשכוח! לשכוח את ההשפלה שפלשה לעיתוי מופלא.

החלוציות עיקר העיקרים, היא משננת לעצמה, אסור לערבב בין ארץ ישראל לחיים הפרטיים. ברמ"ח איבריה ובשס"ה גידיה הנימים הרוחניים–הלאומיים רוגשים. כמתוך קרן השפע עולמה הפנימי נמלא בחזון ובחלומות בהקיץ. אלה רוכבים על רעיונות של הקמת חברת מופת יהודית.

14 במאי 1948. ירושלים מנותקת. דוד בן–גוריון מכריז בתל אביב על הקמת מדינת ישראל. בכל חלקי הארץ משתוללים קרבות, ובמשמר העמק מחזה מרגש מתחולל. האידיאולוגיה של המשקים 'שום נסיגה' אינה עומדת במבחן המציאות. נשים מארגנות את הילדים לקראת עזיבת הקיבוץ. כלי מטבח ומצרכים נארזו. אימהות לוחמות נפרדו מילדיהן בבכי. ילדים עם מטפלות הועברו לבית ספר בחיפה בחסות הבריטים עד שוך הקרבות.

ממשמר העמק סרה האימה. כוחות ה'הגנה' שבראשם עומד מפקד חילות השדה יצחק שדה פתחו בהתקפת נגד גדולה על האויב. הקרב הוכרע. אנשי המגן כבשו את הכפרים הערביים שכיתרו את המשק ושימשו משלטים ובסיסים ל'צבא ההצלה', וגירשו משם את הכפריים הנותרים. לערבים נחסמה הדרך חיפה-ג'נין, וחיפה הערבית נותקה מעבר הירדן ומ'המשולש' הערבי, בסיסה החשוב.

מסביב פאניקה ומחזות אימים. גמלים, סוסים, חמורים, תרנגולות מתרוצצים מיותמים בכפרים הערבים הנטושים. תוהו ובוהו גם במשקים. מגפת חולדות ועכברים משתוללת בעמקים. המכרסמים יוצאים מחוריהם לחפש מים ומזון, והגועל נפש איום ונורא בחדר האוכל, במרפאה, במזכירות, בבתי החברים, בחצרות. סכנה מפני מגפת הדֶבֶר מרחפת באוויר. "אם יש אלוהים הרי שלח אות אזהרה." היא מביטה ממושכות בשיחי הוורדים הקטולים שנתרסקו מאש היורים ורוחה זועמת ונסערת. הפלחים הערבים. השכנים המגורשים. בתיהם הפגועים. רגשותיה כלפי האויב רגשות מעורבים. אין מנצחים. פצעי המלחמה פצעים של לוחמים משני צדי המתרס. השכול והאבדון יקשרו קשר טרגי בין היהודים לערבים.

בצפון הארץ שלא כבדרומה נדמו רעשי המלחמה. בעמק יזרעאל נאספים השברים. אוהלים וווֶבּלים הרוסים. חברים עושים בבניית בתים, משקמים את המשק לקראת בואם של ילדי הקיבוץ מחיפה. חברי משמר העמק עולים על טרקטורים, מיישרים את קרקעות הכפרים הערביים הנטושים. הבתים העזובים נהרסים. באדמה שעברה לבעלות הקיבוץ זורעים חיטה, שעורה, תירס וזנים שונים של ירק ופרי. בעשייה אין להשיב את החיים למסלולם.

קולות המלחמה התעמעמו. הקיבוץ עמד בגבורה במשימות לאומיות כבדות משקל. אבל לתחושת נעמי, סתירה פנימית עושה שמות בלב החברים. הם אינם יודעים שלווה פנימית. ההרס שהביאה עמה המלחמה האכזרית גורם לאי נוחות ולרגשי אשמה. רגשי אשמה ורגשות נקמה על החללים והפצועים שגבתה מלחמת הדמים מתחלפים לסירוגין. האחיזה באדמות הפלחים שהפכו לפליטים חסרי כול מייסרת את הלב, הגם שכנופיות ערביות פתחו במלחמה וקטלו חברים. בין הקיבוץ לכפרים נפלה הגדר ובאוויר רוחשים צללי עבר אפלים. הנשמות מבולבלות. התוצאות אינן מאחרות לבוא. רכילות מעבר למידה מתפשטת במשק ללא מצרים אולי כפורקן נפשי.

משהו יסודי נשתנה בה. לוחמים עזי נפש קרסו חללים לידה או נפצעו. בשדות הקרב קיפחו חייהם או נפצעו אלפי בחורים ובחורות. היא קשורה בקשר דם לארץ הזאת שתבעה מחיר דמים כבד לעצמאותה. ללא תנאי היא מוכנה להיקרא לדגל בכל שעה ובכל מצב למילוי משימות לאומיות. היא מוכנה לשלם בחייה למען עמה ומולדתה. גורל העם היהודי ומולדתו כרוך בגורלה.

שנת 1948. כוחות הלוחמים מידלדלים. תכף לבואם ארצה נשלחו עולים מהמחנות בקפריסין, להילחם בלָטרון הגם שאינם יודעים לאחוז בנשק. כגבעולים רזים ושדופים נקצרו ניצולי שואה בידי הערבים והם עירומים מכלי הגנה. מחזות טרגיים נצרבים במוחה. באמצע הרחוב בתל אביב קהל עצום מתגודד ליד אם שכולה שהתעלפה ברגע שחדר להכרתה אסונה. היא פרצה בצעקה עזה על נפילת בנה, התמוטטה ואיבדה את ההכרה. האישה הובהלה לבית החולים ביפו והדחף הפנימי הוליך אותה לבקר את האישה המעולפת והזרה. האם השכולה מתה משברון לב לאחר זמן מה. הרג ושכול היה לעניין של שגרה. מישהו צונח ומת אך איש אינו מתרגש.

הלב מתפקע. יהודים ממשיכים להרוג יהודים?! היו ימים שכאשר המשק הורעש בירייה או בשתי יריות, מישהו פלט בחדר האוכל: בחורשה חיסלו עוד רוויזיוניסט. החברים ידעו על החיסולים החשאיים ועברו לסדר היום כאילו האיבה בין יהודים ליהודים היא כורח המציאות. קמה המדינה ושפיכות הדמים אינה פוסקת. קצין יהודי מכוון תותח אש לעבר יהודים. הרוויזיונסטים שעל האונייה 'אלטלנה' עומדים על זכותם להעביר כלי נשק ותחמושת לאנשיהם. על חוף הים קהל חזה בירי האש, בקפיצת אנשים מן הסיפון בצעקות ובצרחות אימים. דוד בן–גוריון קרא להקים צבא אחד ויחיד; בכפוף להחלטתו נתן פקודה לפתוח באש על האונייה המאוישת באנשי אצ"ל. הקצין הצעיר, יצחק רבין, ציית להוראה וירה למטרה. במשק מריעים.

בימים אלה מוטל על נעמי לדאוג לצורכי הנוער מבולגריה שהגיע לא מכבר לקיבוץ. הנוער הבולגרי מתפזר במשק למלא תפקידים חיוניים שונים, היא מתמסרת להדרכת תנועת הנוער הבולגרי ומלמדת את חניכיה עברית ומרקסיזם. באורח טבעי היא מזדהה עם סבך בעיותיהם: תלישתם מארץ מוצאם, התפרקות משפחותיהם וקשיי הסתגלותם לשפה ולתרבות זרות. עם זאת היא מתרשמת מעצמיותם, מזריזות ממחשבתם ומיוזמתם. נועמת לה חברתם בפרט שחניכיה נוהגים בה כמלכה, גומלים לה על עדינותה ועל רגישותה לבעיותיהם.

יותר מכולם, יוסקה כרוך אחריה. הנער הרגיש נקשר אליה בעבותות ומשתרך אחריה כמו כלבלב. אורב לה בשבילים, בחורשה, בחצר הגדולה, בחדר האוכל או בחדר הקריאה לשוחח אתה על מצוקותיו ולמשוך את תשומת לבה. היא חסה על הנער המאוהב. מתהלכת אתו זהיר–זהיר, לא לפגוע ברגשותיו. אפילו נענית לבקשתו להתלוות אליו לבדיקות לב בבית החולים בעפולה.

חניכיה ערניים ובעלי יוזמה. תכף לסיום מתקפת חטיבת כרמלי את השכונות הערביות ב–22-21 באפריל, תפסו בתי מגורים מפוארים נטושים בחיפה. נעלו אותם, והשאירו הודעות שהבתים תפוסים, כדי לשכן בהם את משפחותיהם חסרות האמצעים. רגשותיה מעורבים. מנוסה בהולה של המוני ערבים נוהרת אל מחוץ לחיפה אם בדרך הים אם בדרך היבשה גם לאחר כיבוש העיר. "בשביל מה להישאר, עוד שבועיים נחזור כשליטים בלעדיים בעיר." הכריז ראש עיריית חיפה הערבי חסן שוקרי לפני עיתונאים יהודים במשרדו. אגב הוא נשוי לעיתונאית היהודייה ברכה חבס. לימים תינשא לחבר הכנסת ממפא"י, דוד הכהן.

תושבי השכונות הערביות בחיפה נמלטו. לא שעו לקריאתו הנרגשת של ראש העיר היהודי להישאר בעיר ולא לתביעת המוסדות הערביים שניסו לעצור את הגירת התושבים. בן לילה היו הערבים לפליטים חסרי כול. חיפה נכבשה. בביקור אצל משפחות חניכיה המתגוררים בבתי ערבים, כפליטה מגרמניה נקלעה לסערת רגשות. חשבה על אותם זרים שתפסו את בית אביה.

היא חוזרת לחיפה, מסיירת ברחובות הצרים שבעיר התחתית עם קבוצת חברי משק, לוחמים מיחידות ההגנה. פנימה בבתים הנטושים רבצה תעוקה על נשמתה. תמונות של הורים וילדים מפוזרות בדירה מרווחת של ערבים עשירים. חפצים מוזנחים בכל פינה ופינה מספרים על בהלה ועל מנוסה חטופה. היא חנוקה מבושה. יהודים בוזזים ביזה. הציצה בבית אחר הציצה ונפגעה. שתי בחורות התנפלו על מעיל עור לבן ונלחמו על השלל. בחור נטל בכוח את המעיל מידי האחת ונתן אותו בידי היריבה.

גם ברחוב המראות מבישים. חברה בארגון 'ההגנה' בזזה סרוויס של כלים יקרי ערך ויפהפיים בשכונה של ערבים. התקרב אליה איש פלמ"ח, הערים עליה שיש פקודה שאסור לגנוב את רכוש הערבים, ונמלט עם סרוויס הכלים. החרפה מצליפה בפניה. חברי קיבוץ נכנסים לחנות צעצועים של ערבי מתוחי חזה. ביהירות של מנצחים פונים למוכר הצעצועים הכנוע ומושפל. היא חוזרת למשק ורוחה מרירה. סוציאליסטים נוהגים כאדונים.

"אסור לי לתת לאחותי מתנה?!" נעצה לוטשין עיניים קשות בבגדי אחותה המרופטים והחליטה בו במקום, להחליף מילים עם הקומינרית, לאשר לנעמי ללבוש את החצאית הנאה שקנתה לה.

"אנחנו חיים בקומונה. אצלנו יש חלוקת בגדים. היא קיבלה את מכסת הבגדים שמגיעה לה," תשובה קצרה ולעניין השתיקה את לוטשין, אולם בליל שבת עשרים וארבעה בדצמבר 1948 עמדה נעמי בחדר האוכל לפני החברים, למסור דין וחשבון על חברת הנוער הבולגרי, והיא לבושה בחצאית החדשה.

היא לא הספיקה לומר יותר מחמישה פסוקים, ורעש של מטוס מתקרב בישר רעות. פתאום כבה האור ופיצוץ נוראי, עשן פיח, ומהומה גדולה בחדר האוכל. בתוך החשיכה קפצו החברים על הרגליים, התחילו להתרוצץ לכיוון דלת היציאה. צעקה חריפה נשמעה. מורה צעירה בחודשי היריון אחרונים מתה בו במקום. ההורים שפרצו לבית הילדים מצאו שלוש ילדות פצועות פצעים אנושים. אחת הילדות איבדה יד. הילדות קיפחו נפשן בדרך לבית החולים. ערפול הוטל על המקרה. לימים ידווח כי ארבעה מטוסי חיל האוויר העירקי חלפו בשמי קיבוץ משמר העמק. הטייסים שחשבו כי הם מעל שדה התעופה רמת דוד, שחררו פצצות על המבנה המרכזי בקיבוץ.

בין אסון לאסון מופיעים שביבי אור. לובּה המדריכה הקומוניסטית מהמועדון בברלין הופיעה במשק. אמרה לנעמי שהיא גרה בתל אביב אצל דודתה, קרובת משפחתו של יוסף טרומפלדור, ובאה למשמר העמק במיוחד לבקרה. לובָּה, שערה קצוץ וסמור כשהיה, אך הניצוץ בעיניה כבה. לשאלתה מה עלה בגורל החברים בתנועה, השיבה לובּה שאין לה קשר עמם. השתיים נסעו לטייל בטבע. טיפסו על הר מעל עין חרוד ליד כַּו'כַּו' אל–הַוַ'ה, הוא כוכב הירדן, עלו על הגלבוע, לובָּה גמישה ואתלטית טיפסה על הגלבוע. מנקודה גבוהה צפו על הנוף. לובּה אמרה: "זו ארץ קטנה כל כך, צריכים לשנות את העיניים כדי לעכל כמה היא קטנטונת."

היא מתהלכת כמתאבלת על לובּה. שבועות בודדים לאחר פגישתן נסעה לחפשה בתל אביב. איש ממכריה אינו יודע היכן היא. לובּה הקומוניסטית חזרה לארץ מולדתה! חושיה מדובבים ונשמתה מספידה את אובדנה ואת אובדן ידידה הפרופסור הברלינאי. אין זכר לא לו ולא למבנה הקיוסק שבו מכר נקניקיות בקרן הרחובות אלנבי-בן–יהודה בתל אביב. פיסה ועוד פיסה מהבית נושרות כעלים נידפים ברוח פרצים.

המלחמה נסתיימה. באספות חברים חדר האוכל סוער מוויכוחים סביב שאלת התגייסות הבנים לצבא. הצבא לא רק גוף שיגן על המדינה, דוד בן–גוריון מטיף, אלא גם כור היתוך של עדות ישראל אשר ייצור את הישראלי החדש. בהנהגת הקיבוץ הארצי מכריזים: "אנחנו לא מיליטריסטים, לא נילחם באחינו הערבים!" אבל כאיש אחד, דור הבנים מורד באבות המייסדים. "לא ניראה מגוחכים בעיני הציבור הישראלי," הם חותמים את סיכומי עיקריהם ומתגייסים ליחידות מובחרות בצה"ל.

תמה המלחמה והרגשת השייכות לחברה שחשה נעמי על נטילתה חלק פעיל בעיצומם של הקרבות העקובים מדם, התפוגגה. שוב היא מתהלכת בשולי החברה כאבן שַיִש נוקשה וקרה. החברה רוצה להאמין במה שנוח לה להאמין. החברה רוצה להסביר מה שנוח לה להסביר. נמאסו עליה החיים. חבר זה או אחר מחליפים אתה מילים, ומיד מהלומות מוסר חובטות על ראשה על פגיעתה בעקרון הטוהר המיני.

"אין לה זכות לקחת מאהב!" התלקח אבי בנותיה במיוחד כשהופיע במשק אברהם מַלמַט. המרצה הצעיר להיסטוריה שנהג לקשור אתה שיחות בספרייה שבהר צופים, הקדים את בואו למשק ביומיים לפני מועד יציאתם לסיור ארכיאולוגי בעמקים בחברת הארכיאולוגית טרודי דותן. מַלמַט הירושלמי הסתובב אתה בשבילים, שוחח אתה לא רק על ספרים, סעד אתה בחדר האוכל והתנשא מעל זוגות העיניים שהתחדדו בחיזוריו הלוהטים.

"אני רואה שחייך אומללים עם האיש הזה ובקיבוץ הזה!" לקח אתה דברים באשר לרצינות כוונותיו. להצעתו לעקור לבירה, סירבה לא רק כי לבה קר. מאז חזתה במו עיניה בגבורת אנשי המשק במלחמה, לא יסולא בפז הכבוד שהיא רוחשת להם, ודווקא משום כך יותר ויותר היא מסובכת בתוככה.

למען דמות המדינה החדשה המרקסיסטים נאבקים באמצעים נלוזים. בשבתות היא עומדת מול בתי כנסת בעפולה או בחיפה, וסביבה החברים צופרים ושואגים, להפריע את תפילת המתפללים. "ברטל, איך את מעזה לפגוע ברגשות הזולת?!" אביה הליברל גוער בה בנפשה ולא אכפת לו שהיא סוכרת פיה ופניה נפולות. "סידור עבודה הוא ערך אידיאולוגי קדוש ומקודש, אבא," היא מתרצת את בגידתה בערכיו ובוגדת בעצמה.

מדי שבת, כשמשאיות אוספות אנשי משק מקיבוצי השומר הצעיר בעמק ומפזרות אותם לפני בתי התפילה, אין כוחותיה יפים להפר את סידור העבודה. תשו עצביה מלשאת את לגלוג התמיד של האתיאיסטים לעקרונותיה הפרטיים. היא לוחשת לאביה כי אין מרפא לתיעוב החברים את היהדות החרדית או המסורתית, במיוחד על רקע השמועות שקורבנות השואה החסידיים לא הצילו את עורם. מספרים שלא נמלטו מאירופה מבעוד מועד כי לדברי רבניהם אלוהים מעמידם בניסיון, בה בשעה שהיו רב או שניים שהוברחו אל מחוץ לזירת המלחמה והותירו את חסידיהם מאחוריהם. חברים, בני יהדות פולין שגדלו בחצרות חסידים, מתפלצים בשמעם על חסידי גור שהלכו כצאן לטבח בפנים זוהרות, כי הנה הם עוברים מהעולם הזה לעולם שכולו טוב. עור וגידים מצטמחים למפלצת השנאה של יהודים כלפי יהודים, ובימים אלה היא שותקת ואינה מוחה על סידור העבודה המביש בשבתות, כי איך תאמר לאביה שהיא חווה תודה לחברי המשק על שחיזקו את רוחה עם התפרצות השערורייה שמחקה אותה כמדריכה. הכול קרה בגלל תמימותה.

"נעמי, נעמי!" הופרה שלוות הלילה בזעקת מצוקה שפרצה מהבּוטקֶה של מיתה בת–דורי שבחצר הגדולה. היא זינקה פנימה להציל את יוסקה, חולה הלב ונתבזתה בחשיכה. החניך המאוהב תפס אותה בחוזקה ומופשל מכנסיים החל מפשיט את בגדיה. לצעקותיה שני שומרים שעברו במקום פרצו לבוטקה, והיא עירומה למחצה. פה אחד נפלה ההחלטה להרחיק את הנער מהקיבוץ, אלא שזו לא מומשה עקב איום חברת הנוער הבולגרית לעזוב את המשק אם יורחק חברם. ויתור על כוח עבודה של בני השמונה–עשרה ומעלה בתקופה של שיקום המשק לא באה בחשבון, לכן המזכירות נאלצה להגיע לעמק השווה עם החניך המאוהב. יוסקה הודה במעשה ולא הורחק מחברת הנוער, אך בכך לא בא הקץ לפרשה.

היא רדופה. שבתאי ארז, בחור מההשלמה הישראלית של בית אלפא שהגיע להכשרה במשמר העמק עם חברים מהתנועה בתל אביב במלחמת השחרור, מפיץ שהיא המופקרת אשמה בפיתוי החניך. זיעה קרה פושטת בגופה.

"למה אתה נוגע בי!" בין חבילות החציר הדפה מעליה גם רועה צאן מקיבוץ עין חרוד שבא להשתלם במשמר העמק.

"את מדברת?! את מותרת לכל אחד! יש לך שתי ילדות, והכנסת צעיר ממך למיטה."

החיים שלי נגמרו! חושיה מוטרפים. בכל פינה אורבים לי גברים. קולות סמויים תוקפניים. את מופקרת! מותרת לכול! אני מופקרת! לחש תמידי מתלווה לצעקת הבת הבכורה: "כל הקיבוץ יודע מה עשית! כל הקיבוץ יודע!!!" בת העשרה זועמת על השערורייה, ואילו היא משיבה בנפשה: "אם כל הקיבוץ יודע, אז זאת האמת?!" פורקן למצוקתה היא נותנת בשיגור מכתב לישראל רוזנצווייג. בתשובה לפרשת יוסקה ותוצאותיה שעליהן כתבה לו, הוא מזמין אותה להשתתף בכנס בתל אביב שבו ירצה על הנוער בימי המלחמה ועל המסקנות שהופקו מכך. באיגרתו הוא מבליע מחמאה על חוכמתה. מציין שמילֶק גולדשטיין–גולן יהיה המגיב לדבריו ועל כן חשובה לו דעתה על הדיון.

להזמנה נענתה. בהתפעלות הקשיבה לדברים החריפים, השקטים והשקולים שנשא ישראל כדרכו. כשסיים את נאומו בסיכום עמדתו כי הנוער חייב להתרסן גם בעת מלחמה, הדהד האולם במחיאות כפיים סוערות של משתתפי הכנס. לכל הדעות, מילק, הייתה ידו על התחתונה. הרוב המכריע שלל את גישתו הפייסנית שלפיה בעת מלחמה, הנוער פורק עול ואין מה לעשות, אלא ללכת עם הנוער ולא נגדו. בתום הסימפוזיון לא תם הוויכוח בין ישראל ומילק. השניים עמדו והחליפו דעות וטיעונים לכאן ולכאן. בינתיים התפזרו האוטובוסים של הקיבוצים. מילק יצא לדירה ששכרה לו התנועה, ואילו ישראל והיא יצאו לרחוב גשום וריק מאדם. הוא הפשיל את מעילו הרחב וכיסה על הסוודר הצהוב המכוער שלבשה.

"ניכנס לבית קפה," הוביל אותה לקפה רוול. פשפש בכיסיו ולא מצא אפילו אגורה אחת. גם היא חסרת פרוטה. הגיעה לתל אביב עם האגורות האחרונות שעמדו לרשותה. בפינה צדדית מופרדת מאורחי בית הקפה ישבו איש משק, קובה ריפתין, והקליקה הקומוניסטית שלו. ישראל לווה מריפתין כסף והזמין שתי כוסות קפה ועוגות. סביב השולחן שוחחו על בעיותיה בקיבוץ.

"כועסים עליי בגלל דעותיי. כל הזמן אני מותקפת בגללן.", אמרה. הוא בלם את את תלונותיה. "אין דבר מזויף יותר מלשפוט אדם או להעריכו," התריס, "נעמי, אי אפשר לחדור לנשמת הזולת. כל בן אדם הוא יצור לעצמו. אף לא אחד דומה לאחר. תגידי זאת לעצמך שיש גבול לאפשרות של מישהו להבין אדם אחר. אסור לעבור גבול זה. זה צריך להיות חוק בחייך. זכרי, לכל פתית שלג צורה שונה." היא השתתקה והוא נטל פיקוד לחנכה: "חפשי את הסינתזה בין דעותייך לדעות המנוגדות."

הם מחליפים דעות והתחושה שבמהות חשיבתו קרובה לחשיבתה יותר זוקפת ראש ונפלטת ספונטנית באמירה, שזולתו אין ברייה בעולם שעמה תוכל לקשור קשר קרוב. ישראל נרתע. "אני מחבב ומעריך אותך מאוד, נעמי, אבל בשום אופן לא אקשור את חיי בחיי צעירה. אני על סף הזיקנה." לתווי פניה הנחושים הוא מפקיר סוד. "בהזדמנות זו אגלה לאוזנייך בלבד כי נקשר קשר נפשי חזק בין לאה גולדברג לביני. אנחנו עובדים יחד בספריית הפועלים. שלונסקי אינו מחבב אותה, מקנא בה, אבל אני חושב שהיא משוררת גדולה מאוד."

בית הקפה מתרוקן מאדם. הוא נוטל את ידה וגשמי זעף ניתכים עליהם בדרכם לאכסנייה. "תמתיני עד שאצא," הוא מורה לה בכניסה לבניין. רגע לפני שגבו מופנה אליה הוא מסביר שהבעלים היא אישה שומרת מצוות וקיימת הפרדה בין חדרי גברים לחדרי נשים. פנימה מנהלת המקום המכירה אותו אישית, מציעה לו את המיטה האחרונה שנותרה פנויה.

באין רואה הוא מבריח את נעמי למיטה הבודדה, הצמודה לקיר. בן רגע נרדמו זה בחום גופו של זה. "אוי לנו אם ניתפס," השכים אותה עם דמדומי שחר. הם זינקו מהחמימות לרוח הקרה. בתחנה המרכזית נשק לה ואמר שתמסור לנהג את שמו וכתובתו ותבטיח שישלח לו את עלות הנסיעה, דבר מקובל בימים אלה שבהם אנשים מסתובבים בכיסים ריקים.

המפגש ההוא הותיר הד אחריו. קובה ריפתין סיפר שישראל לווה ממנו כסף לשכב עם אישה צעירה. ישראל נעלם מחייה.

לאן תפנה? אצל לוטשין בפרדס כץ שלושה מצטופפים בחדר אחד. איצ'ה, אחי קלמן, הגיע ארצה מסין, לשם נמלט בימי המלחמה, עם מקרר גדול והתנחל בדירת גיסה ואחותה. מי היה מאמין שכך ייראו חיי נסיכת הבית. מי היה מאמין שאי פעם תפרוץ לחדר עלוב מבעד לחלון, ללון בו בתנאי קיום משפילים. כך קרה כשגרה בתל אביב. יום אחד נזרקה מהחדר הקטן שאותו שכרה כי לבעליו הוצע דמי שכירות גבוהים יותר על ידי חבר 'אגד'.

לוטשין אישה חזקה. אסירת תודה על שניצלו ילדי הבית מהטבח באירופה. במאבקיה לשרוד היא דוגמה ומופת לה. "העיקר הבריאות," אומרת. נעמי לא יכולה לשאת את מצוקתה ולמענה סוחבת מהמשק מצרכים מכל הבא ליד: בשר עוף ובשר שפנים האהוב במיוחד על אחותה שאינה מבחינה בין כשר לטרֵפה. היא שלמה עם חטאיה כי כך נוהגים החברים שמשפחותיהם סובלות מרעב בעיר.

ביצת ייאוש סוגרת עליה. היא מחפשת הצלה מחוץ לחברה הסגורה. היא נוסעת לבירה. ריבוי צורותיה של עיר מולדתה בארץ ישראל — הריה, בתיה ומרחביה — משרים עליה תחושה טובה ומתירים את החנק סביב צווארה. בירושלים היא עובדת בעבודות מזדמנות, שוכרת חדר דל ומתפרנסת מעבודות במשק בית. אבי הבנות חיפש אחריה. בחמת זעם הכביר מילים קשות על החבלות הנפשיות שנגרמות לילדות. הבת הבכורה משלמת מחיר כבד בשל שיגעונותיה. אבי הבנות רותח על שהיא חסרת מצפון וחסרת רגש אחריות כלפי הילדות. ועדת החינוך של הקיבוץ מצטרפת לתביעתו שתחזור לקיבוץ. היא העמידה תנאי: לא להתגורר עם שיק תחת קורת גג אחד. ראובן הציע לה את אחד הצריפים הבנויים על גזעי עץ שהתפנה על ידי עוזי אחיינו.

היא חיה בין שמים לארץ. עולה ויורדת בשלבי הסולם הרעוע של הצריף. בגדיה, ספריה וכליה מפוזרים בארגזי 'תנובה' בפינתה הקטנטנה. בצריף שעל כפות הגזעים החזקים, בינות ענפי אקליפטוס, היא מתבודדת עם גור חתול שמצאה בחצר הגדולה ואימצה. מלטפת ומלטפת את פרוותו השחורה. גוערת בעצמה על ששונותה מעוררת את האפל שבאדם הבא אתה במגע. חריגותה מעוררת קוצר רוח וגסות רוח כלפיה. מוזרותה היא שהביאה עליה את הלילה הטרגי במתבן בדגניה ב'. לצעוק לא תצעק את חטאי אבי בנותיה, את חטא הנרייטה סאלד ואת חטא הקיבוץ כלפיה. אין לה קיום אלא בכריית קבר לפשע שנעשה כלפיה. היא תלך הצדה. לא תגן על עצמה ולא רק בגלל תרבותה או בגלל חולשתה. כלל פסיכולוגי הוא: המגונן על עצמו, לעולם מצטייר אשם אפילו זך וצח הוא. כך התרשמה ממשפטי החברים. היא אבודה. דעת הקהל נגדה. 'תראי מה עוללת לילדות המסכנות!' רחל קצֶנשטיין, ראש ועדת החינוך של המשק, מטיחה בה האשמות כבדות ובצדק. אין לה כוחות נפש להתמודד עם צורכי הילדות.

היא מלטפת ארוכות את החתלתול השחור שאימצה לעצמה, וראשה שקוע בין כתפיה. איש אינו מגן עליה. בחדר האוכל אבי הבנות מתיישב לידה, מעמיד פנים לפני חבריו שהוא שולט על העניינים שבינו לבינה. היא קמה ומסתלקת מחברתו, ומעל השולחנות מורמים אליה מבטי דחייה. בקיבוץ אוהבים לרחם על מסכנים, במיוחד על איש משק בעל מעמד.

"הילדות מסכנות בגללה," רחל קצנטשיין אומרת לכלל הרחמן. יש ביקורת קשה עליה. הכלל מוקיע את תכונותיה, והנה ערב אחד הופתעה. לא כולם נגדה כפי שחשבה. שני אנשי משק שעמדו ליד פסל השואה ושוחחו על המצב החברתי במשק, לא הבחינו בה כשהאחד אמר לאיש שיחו: "הקיבוץ לא מצליח לקלוט בחורה חכמה כמו נעמי. ומה עושים החברים? על כישלונם משלמים לה ביחס רע ומשפיל." בצריף שעל העץ היא מקופלת בתוך עצמה. כפות ידיה מלטפות את פרוות הגור השחור הרך. בין שמים לקרקע הרהוריה נוסקים הרחק.

קרבות הדמים נדמו וטופחת המציאות על פניה. התמוססו כליל הישגיה החברתיים בעקבות תפקודה בשוחות כקשרית וכאחראית לנוער העולה מבולגריה. מידותיה אינן גזורות לחיים שיתופיים. היא נתפסת למהות החיים ומשליכה את הקליפות שלפי הבנתה, הינן עצם החיים בקרב הכלל. כדיאלקטיקנית וכאינדיווידואליסטית חסרת תקנה היא אינה מסוגלת להיות טיפוס חד–מחשבתי, חד–ממדי ששוקל על כל צעד ושעל מה נכון לכלל ומהי טובת הכלל. הקולקטיב אינו סולח לבעלי מחשבות מורכבות ועצמאיות שסוטות מהמשנה הסדורה, שעל פיה יישק דבר. גרוע מזה: יש לה סדר יום משלה ואינה מיישרת קו עם הכלל.

תכופות היא בורחת לעיר להציל את עצמה מעצמה. בחזרתה למשק המסוגר זורקת את עצמה למסתור מבודד — וֶבֶּל עזוב או אוהל מיותם. בלילות בהירים משתרעת על ספסלים בחצר הגדולה. זוחלים, חולדות ועכברים שחורים רצים על רגליה. מעליה, בצמרת הפיקוס שענפיו מסוככים, כנפי עטלפים שחורים מקרקשים בין הענפים והומות ציפורים. צורת חייה מחזקת את דעת הרוב שהיא עושה דין לעצמה. אין תוחלת לחייה, היא מיואשת. ישראל נעלם. לוטשין נאבקת בחיי הארץ הקשה. נעמי מחוץ לכל סדרי עולם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מלכת הקונכייה — זריחה ושקיעה”