החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

במקומות אפלים נדלק אור

מאת:
הוצאה: | 2022 | 444 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

48.00

רכשו ספר זה:

יום אחרי שמלאו לאלנור עשרים ואחת שנים, הוטל עליה למצוא את המגדל הזהוב של סר יורין ולמסור לידיו מכתב. העולם בחוץ מצטייר לה כזר ומאיים והיא יוצאת לדרך בעל כורחה כשהיא עצובה ומפוחדת. הדרך למגדל ארוכה ורוויה סכנות וחוויות, ומדי יום היא נתקלת באתגרים, אנשים ובמהמורות, שגורמים לה לגלות מי היא באמת.
מה כתוב במכתב ומה מחכה לה במגדל הזהוב? והאם היא סוף סוף תזכה לדעת מה עלה בגורלה של אימה שנעלמה מחייה כשהייתה ילדה קטנה? את התשובות לשאלות אלו ואחרות יגלה הקורא בכל אחד מדפי הספר שמגולל הרפתקה צבעונית מופלאה.
במקומות אפלים נדלק אור הוא סיפור מעורר השראה על מסע לתוך הנפש. ההתנסויות באהבה ובאובדן, בצער ובשמחה מעניקות לגיבורת הספר את המתנה היקרה מכול – את משמעות החיים ואת עצמה.
לירוז חיים, ילידת 1979, נולדה וגדלה באילת ומתגוררת בגנט שבבלגיה. עובדת במוזיאון העיצוב של גנט, כותבת שירים בזמנה החופשי וצלמת חובבת. יצירותיה הוצגו במספר תערוכות ברחבי העיר. במקומות אפלים נדלק אור הוא ספרה הראשון.

מקט: 4-575-723
יום אחרי שמלאו לאלנור עשרים ואחת שנים, הוטל עליה למצוא את המגדל הזהוב של סר יורין ולמסור לידיו מכתב. העולם […]

1.

אלנור התעוררה לשאון קולות נרגשים מחוץ לחלונה. היא משכה את השמיכה אל מעל לראשה וחיכתה שהרעש בחוץ יחלוף. זריחותיו המרהיבות של חודש נובמבר, שצבעו את השמיים בצבעים עזים של אדום וסגול ואינסוף גוונים של כחול, משכו אליהן בכל בוקר עשרות מאנשי הכפר, שהיו צופים בהן מהופנטים ונרגשים.

דקות ארוכות חלפו, אך הקולות לא נדמו. בלית ברירה היא השליכה מעליה את השמיכה והתרוממה בכבדות. היה זה עבורה עוד יום עבודה רגיל, וגם בבוקר ההוא, של יום הולדתה העשרים ואחת, כל מה שרצתה היה לסיים את המוטל עליה ולחזור לחדרה, לקחת ספר לחיקה ולעוף על גבי המילים לעולמות רחוקים מלאי אור, חסרי כאב ועצבות, ללא הריקנות האיומה אותה חשה מאז שהופרדה מאימה.

היא יצאה מחדרה, חומקת ממבטיהם הנרגשים של אנשי הכפר, והתייצבה, כרגיל, לעבודתה. לאחר שאכלה ארוחת בוקר קלה, היא החלה מיד לעזור בניהולו השוטף של המטבח יחד עם שלושה צעירים אחרים בני גילה. היא ערכה את השולחנות, הדיחה את הכלים המונחים בכיור, ערמה כלים נקיים על המזנון וחיכתה לבואם של הסועדים.

לאחר שחדר האוכל התמלא בקולות ובהמולה, היא פינתה את הכלים המשומשים ודאגה שלא יחסר דבר במזנון. כשהסתיימה הארוחה, היא עזרה בניגוב הרצפה, בהדחת הכלים ובהכנתו של חדר האוכל לארוחת הערב. היא סיימה את מטלותיה, ומבלי להיפרד לשלום היא חזרה לחדרה.

היא נשכבה במיטתה ונטלה לידיה את הספר שקראה בו ביום האתמול. אך במקום להמשיך בקריאה, מבטה נדד על פני חדרה הקטן והצנוע.

האם מישהו יודע שנולדתי בדיוק לפני עשרים ואחת שנים לאישה שעקבותיה נעלמו כבר מזמן? היא חשבה לעצמה בעצב. האם למישהו בכלל אכפת? היא הרחיקה ממוחה במהירות את המחשבה הכואבת וחזרה אל ספרה, מקווה שהיום יחלוף במהרה.

דפיקה פתאומית על הדלת הפתיעה אותה. היא החליטה להתעלם מהאורח הלא צפוי וחזרה לקרוא, אך הדפיקות נמשכו.

“אני יודע שאת פה!” נשמע קולו של בחור צעיר מצידה השני של הדלת.

היא המשיכה להתעלם.

“פתחי את הדלת מיד או שאשבור אותה!”

היא קמה ממיטתה בחוסר חשק, פתחה את הדלת והביטה באדישות בבחור שעמד מולה.

“אני צריך שתבואי איתי,” הוא אמר בנחישות.

היא הביטה בו כשסימן שאלה יוקד בעיניה.

“עכשיו!” הוא פקד.

היא לא הנידה עפעף.

הוא ניצל את שתיקתה כדי להציץ בסקרנות לתוך חדרה הצנוע. להבדיל מחדריהם של צעירים אחרים בני גילה, שהיו עמוסים וגדושים, קירותיו היו עירומים ועמדו בו רק מיטה פשוטה, ארונית מלאה בספרים, שולחן ועליו מספר ציורים, מנורת קריאה וארון בגדים קטן.

תשומת ליבו שבה אליה, והוא שלח לכיוונה יד מאיימת. היא לקחה צעד לאחור ושאלה אותו באדישות מדומה למה הוא רוצה שהיא תבוא איתו ולאן.

“רוזאנה ביקשה לראות אותך ללא דיחוי. אני לא יודע למה,” ענה בכנות.

היא ידעה שאין לה הרבה ברירות. כאשר רוזאנה קראה לבוא אליה, דבר שלא עשתה לעיתים קרובות, אף אחד לא העז לסרב. היא נעלה את נעליה והצטרפה אליו.

שעת ערב שטפה את השמיים והשרתה סביב אווירה רגועה ונעימה.

רוזאנה, אישה מבוגרת בעלת שיער אפור וארוך, פנים חלקות ועיניים שחורות ועמוקות, הביטה בהם כשעלו בשתיקה בדרך הפתלתלה והצרה שהובילה לביתה. כשהגיעו סוף סוף, מתנשמים, לקצה הדרך, היא נתנה להם רגע נוסף להסדיר את נשימותיהם לפני שצעדה לקראתם.

“סיגריד, תודה לך.” היא הנידה בראשה אל הבחור הצעיר ושלחה אותו בחזרה לדרכו.

הוא השיב לה בהנהון, נתן מבט נוסף באלנור, הסתובב והחל לרדת.

“בואי,” היא פנתה אל אלנור ופתחה לרווחה את דלת ביתה.

הדבר הראשון שהכה בעיניה של אלנור כשנכנסה היה האור. קרני שמש אחרונות חדרו מבעד החלונות והאירו את הבית באור זהוב ונעים, שעטף אותה בתחושת רוגע מיידית. על פי סימן של רוזאנה, היא התיישבה על אחת הכורסאות והמשיכה להסתכל סביבה בפליאה. היא מעולם, במשך כל ימי חייה, לא ראתה עושר כזה.

עושר של מילים וסמלים, עושר של חוכמה וקמעות, עושר של צבעים ואור. החדר שנכנסה אליו היה עמוס בחפצים, ועם זאת השרה עליה כל כך הרבה שלווה.

רוזאנה התיישבה מולה והביטה בה, ואלנור הרכינה את ראשה.

“אלנור, הביטי אליי,” רוזאנה אחזה בסנטרה ביד רכה והרימה אותו אליה.

“קראתי לך אליי כי אני רוצה לבקש ממך טובה.” היא בחנה את פניה. “ואני מאוד מקווה שתסכימי לבצע אותה עבורי.”

אלנור הביטה בה, מופתעת, אך בטרם הספיקה להגיב, רוזאנה המשיכה לדבר.

“הסיבה שאני רוצה לבקש את עזרתך היא שאני משוכנעת שאת תוכלי לבצע את המשימה הזאת יותר טוב מכל אדם אחר.” היא הביטה עמוק לתוך עיניה. “המשימה אינה פשוטה. ולעיתים אף מפחידה ומסוכנת. אבל אני יודעת שאת תמלאי אותה בנאמנות ובהצלחה.”

אלנור המשיכה להביט בה, לא מבינה עדיין.

“ולא פחות חשוב, אלנור, את מה שאני עומדת לבקש ממך את לא יכולה לספר לאיש.” מבטה החודר גרם לאלנור רעד. “אבל לאיש!”

אלנור הנהנה. היא לא רצתה לדעת את ההמשך. הידיעה שאין לה ברירה אלא להיענות למה שרוזאנה עומדת לבקש ממנה העבירה רטט של פחד בגופה. כל חפצה היה לשכוח את היום הזה, להתכרבל במיטתה עם ספר בחיקה ולהירדם לתוך לילה חסר חלומות. היא הרגישה דחף לקום ולברוח, אך רוזאנה הניחה יד מרגיעה על כתפה.

“אלנור יקרה, אני יודעת שהיום מלאו לך עשרים ואחת שנים. אני עוד זוכרת את היום שבו הבאתי אותך לכפרנו. היית רק בת שש, אבל כבר אז היו עינייך מלאות בחוכמה. אני צופה לך דברים גדולים, אבל לפני שתוכלי לטפס לפסגות הגבוהות ביותר, עלייך להתחיל בצעדים הקטנים אותם את מתעקשת שלא לעשות. אני יודעת שלא היה לך קל ושאת מרגישה שאף אחד בעולם כולו לא מבין אותך, אבל אני רוצה שתדעי שאני מבינה אותך, ולכן אני מבקשת ממך לעשות את הדבר הזה עבורי. אני לא מצפה ממך לסרב, אם כי זכותך המלאה לעשות כן. אך דעי שאם תסרבי, אני אאלץ לבקש ממך לעזוב את הכפר.” קולה היה עכשיו ענייני וקר.

אלנור הביטה בה, מבועתת, ושקעה עמוק לתוך הכורסה. דמעות הציפו את עיניה.

“אבל, אלנור יקירתי, אם כן תסכימי, לא רק שתוכלי להישאר פה,” מבטה וקולה של רוזאנה התרככו, “אדאג שתהפכי לתושבת קבועה ואף אחד, לעולם, לא יוכל לשלוח אותך הרחק מפה.” היא שלחה יד חמה וניגבה את דמעותיה של אלנור.

אלנור לקחה נשימה עמוקה ושאלה בקול שבור, “רוזאנה, מה עליי לעשות בשבילך?”

“אני שמחה שאת שואלת, יקירתי. אני צריכה שתצאי למסע בשבילי. יש משהו חשוב שאני צריכה שתיתני לחבר יקר שלי, מכתב. אני לא יכולה לספר לך מה כתוב בו ואסור לך לפתוח אותו או לספר למישהו מהכפר לאן את הולכת, את מבינה?”

אלנור הנידה ראשה בהסכמה.

“כמו שכבר ציינתי, הדרכים עלולות להיות לעיתים מפחידות, לא ברורות, מלאות בהרפתקאות וסכנות, אך הן יכולות להיות גם מעניינות, נעימות, מצחיקות ומלאות בחוויות טובות. אני לא יכולה להבטיח לך שלא תיתקלי בסכנות בדרך, אבל אני כן יכולה להבטיח לך שאם תסמכי על קולך הפנימי הכול יבוא על מקומו בשלום. את הגעת לגיל שבו את יכולה לעמוד בפני עצמך, את אינך עוד ילדה ואין לי או לכל גורם מוסמך בכפר את הסמכות לומר לך מה לעשות. לכן, גם אם לא תיעני לבקשתי, יש לי גם את הזכות המלאה לבקש ממך לעזוב. אני מצטערת על הבחירה האכזרית שאני מטילה עלייך לעשות, אבל כך או אחרת את עוזבת מחר את הכפר, ובאיזו דרך תלכי זאת בחירה שלך.”

“מחר?!” אלנור צייצה, המומה.

“כן, מחר,” ענתה רוזאנה בהחלטיות. “המכתב חייב להגיע ליעדו כמה שיותר מהר, ולצערי אני לא יכולה למסור אותו בעצמי. אבל את…” היא הביטה היישר בעיניה של אלנור. “עלייך אני סומכת, אני יודעת שאת לא תאכזבי אותי.” קולה העמוק התגלגל בין קירות הבית והציף את אלנור בתחושה אלוהית.

היא הבינה שאין לה ברירה. מחר היא בכל מקרה עוזבת. היא חשבה על דבריה של רוזאנה, וגאווה קלה מילאה אותה. היא סומכת עליי, היא אמרה לעצמה. לרגע לא שכחה שלמרות כל מה שקרה, רוזאנה נתנה לה הגנה וגג מעל לראשה, דאגה לה לאוכל, לבגדים ולמקום שתוכל להרגיש בו מוגנת. היא חשה שהיא חבה לה את חייה, למרות שלא רצתה להיות חייבת לה דבר.

רוזאנה, שהבחינה בשינוי שחל בפניה, הוסיפה מיד, “ואל תשכחי שאסור לך לספר לאף אחד לאן את הולכת, אני לא רוצה לגרום לסקרנות מיותרת בכפר שלנו.”

“אני מבטיחה.” אלנור נשמעה מעט יותר בטוחה.

רוזאנה התרוממה והושיטה את ידה לעברה, ואלנור אחזה בה וקמה על רגליה. היא הביטה בה בציפייה, ממתינה שתאמר לה מה עליה לעשות.

“את תישאי עימך תרמיל גב גדול. אני אדאג שתקבלי אותו עוד הערב. את יכולה, ואני אפילו ממליצה, שתיקחי איתך ספר אחד שאת מאוד אוהבת, שכן הוא ישמש לך חברה בימים בודדים. את שאר ספרייך ואת הבגדים שלא תיקחי עמך אני אשמור אצלי עד שתחזרי. אני אדאג לך לכלי רחצה ולצרכים בסיסיים, וכמובן גם לכסף. מחר בבוקר אני אפגוש אותך בחדרך. יחד נלמד להכיר את המסלול שיהיה עלייך לעבור, ואסביר לך את המוטל עלייך. ועכשיו, הושיטי לי את ידייך.” היא אחזה בכפות ידיה של אלנור והפכה אותן, בחנה בקפידה את השבילים שנחרצו בהן, ואז שמטה אותן כשפניה חתומות.

“בואי, הגיע הזמן לרדת למטה. אלווה אותך לחדרך. אני ממליצה לך לישון טוב הלילה, מחר מחכה לך יום ארוך.”

הן צעדו בשביל היורד מההר, וכשהגיעו לפתח חדרה של אלנור נפרדו לשלום.

“ואל תשכחי, אלנור, אסור לך לספר על כך לאף אחד!” רוזאנה זרקה את מילותיה לאוויר ונעלמה אל תוך החושך.

אלנור, לבדה בחדרה, החלה לרעוד ללא שליטה. הכפר, שבו היא חייתה במהלך חמש עשרה השנים האחרונות, היה הדבר היציב היחיד בחייה, ועכשיו, תחושת הביטחון שהעניק לה החלה עוזבת אותה. חרדות איומות מילאו את ליבה. כל הסיפורים המפחידים, העלילות הבדיוניות והסיפורים האפלים שקראה סחררו בבת אחת את ראשה, ומבלי שהתכוונה היא פרצה בבכי היסטרי, חסר כל שליטה. הרטט בגופה גבר, וצמרמורת של קור אחזה בה, גלשה מעורפה לאורך גבה וירדה עד לקצות בהונותיה. היא נכנסה למיטתה, כיסתה את גופה הרועד בשמיכה ולא הפסיקה לבכות עד שנרדמה, מותשת, מובסת.

היא התעוררה בבהלה כשאור בהיר הציף את חדרה. היא קפצה במהירות על רגליה, ומבטה נפל על תרמיל שהיה מונח על שולחנה. היא ניסתה להיזכר אם הוא היה שם כשנרדמה, ורעד קר עבר בגופה למחשבה שמישהו נכנס לחדרה בזמן שישנה.

היא הרימה את תרמיל המסע, סקרה אותו מכל צדדיו ומיששה אותו בידיה. הוא היה עשוי מבד עבה ונוקשה, ושתי רצועותיו היו מרופדות בפרווה נעימה. כשהניחה אותו על גבה, הוא כיסה כמעט את כולו.

היא החלה למלא את התרמיל בבגדים, לא רצתה לוותר על אף פריט. כל אחד מחפציה המעטים היה יקר לה, והיא הרגישה מחויבת לקחת איתה את כל פיסות חייה.

בניגוד למה שאמרה לה רוזאנה, היא בחרה בחמישה ספרים, לא בהכרח קטנים אך בעלי משמעות מיוחדת עבורה, והניחה גם אותם בתיקה. היא התהלכה נסערת מצידו האחד של חדרה לצידו השני, מחפשת אחר חפצים נוספים שהיו יקרים לה, וניסתה לארגן את מחשבותיה. כדי לצנן את סערת רוחה, היא נטלה עימה בגדים נקיים, מגבת וכלי רחצה ונכנסה לחדר המקלחות המשותפות.

מאז שהגיעה לכפר, היא השתדלה להתקלח בפרטיות גמורה, כשאף אחת אחרת לא הייתה נוכחת. מבוישת בגופה העירום, היא לפעמים עשתה זאת בשעות הקטנות של הלילה, כשהמים היו קרים, ולפעמים במהירות, בשעת צהריים, רחוקה מכל עין רואה ובוחנת. אבל הבוקר התחוללה בראשה סערה גדולה, והיא לא הקדישה מחשבה לכך שמישהי עלולה להביט בה. היא אף לא נתנה את דעתה לבנות שעמדו בקרבתה כשהן מתבוננות בעצמן במראה ומפטפטות.

כשהחלה להתפשט, הן הביטו בה, לא היו רגילות לראותה שם. הן החליפו ביניהן מבטים וצחקקו, אבל רגע אחר כך הן שבו לפטפוטיהן ושכחו מקיומה.

היא חזרה לחדרה וגילתה שרוזאנה יושבת בנינוחות על מיטתה ואוחזת בידה תיק קטן מעור. “אל תפריעי לעצמך, המשיכי בשלך,” היא אמרה. אלנור הניחה את כלי הרחצה על השולחן ואת הבגדים המלוכלכים על המיטה, ופנתה לייבש את שערה במגבת. כשסיימה, קמה רוזאנה ממקומה, ניגשה אליה וחיבקה אותה, ואלנור, שהופתעה מהמחווה החמה והאימהית, פרצה שוב בבכי.

“לא, לא, אל תבכי, ילדה יפה, אין צורך.” היא הצמידה אותה חזק לליבה וליטפה את ראשה במשך דקות ארוכות, עד שאלנור נרגעה.

רוזאנה חזרה לשבת על המיטה וסימנה לה לבוא לשבת לידה.

“יש לי שלושה דברים לתת לך. הדבר הראשון והכי חשוב הוא המפות.” היא הוציאה מתיק העור מספר מפות מקופלות ופרשה אותן על המיטה.

“את הדרך שאת צריכה לעבור סימנתי לך באדום, פה ההתחלה ופה,” היא הניחה אצבע על מגדל זהוב, “נמצא היעד שלך. בתוך התיק את תמצאי את המכתב.” היא הושיטה לה את תיק העור.

“המכתב הזה מיועד לסר יורין, אותו תמצאי במגדל הזהוב. אל תסמכי על אף אחד מלבדו, ברור?”

“כן,” אלנור ענתה בשקט, והוסיפה, “אבל מה אם אני לא אמצא אותו?”

“במקרה הזה, דבר שאני לא מאמינה שיקרה, אבל אם יקרה ולא תמצאי אותו, אני רוצה שתסתובבי ותחזרי לכפר בידיים ריקות ומבלי שתפתחי את המכתב. אם תחליטי באותה נקודה להמשיך למקום אחר, אני אבין אותך ולא אכעס עלייך. הבחירה עדיין בידיים שלך, אבל חשוב לי שתדעי שאת מוזמנת לחזור. אם סר יורין לא יהיה נוכח, אין שום אדם אחר שתוכלי או שרצוי שתסמכי עליו, ברור לך?”

“כן,” היא שוב ענתה, בשקט.

“הדבר השני שאני רוצה לתת לך זה כסף. יש פה מספיק כסף שיוכל לקיים אותך לתקופה ארוכה בתנאים מאוד בסיסיים. תשמרי על הכסף הזה כאילו היה הדבר הכי יקר בחייך. אם תבזבזי את כולו, תצטרכי למצוא דרכים להרוויח אותו, מה שאומר שהדרך עלולה להפוך למסוכנת עבורך. אל תשימי הכול במקום אחד, ומלבד זאת, תתנהגי כאילו את נערה ענייה. ואל תסמכי על אף אחד! בכל מה שקשור בכסף אל תיתני אמון בשום אדם, גם במי שיציג עצמו כחבר. אם מישהו ישאל מה את עושה בדרכים, ספרי לו שאת בדרך לפגוש את משפחתך ושעבדת קשה בשביל להשיג כמה פרוטות למסע הזה. התאכסני במקומות נעימים אך פשוטים והתרחקי מצרות.” היא עצרה את דיבורה לרגע והניחה לאלנור לעכל את מילותיה. “אף פעם אל תתחילי את הדרך בלילה, ונסי תמיד למצוא מיטה חמה לפני שהערב יורד. חשוב לי שתזכרי את מה שאני אומרת לך. ועוד משהו, התרחקי מבחורים יפים שיבטיחו לך כל מיני דברים.” היא חייכה ברוך. “את מאוד יפה, למרות שאת לא מודעת לכך.” רוזאנה הביטה סביבה. מעולם לא הייתה מראה בחדרה של אלנור, והיא מעולם לא ביקשה שתהיה לה אחת. “היופי שלך עלול למשוך את האדם הלא נכון ויש מי שינסה לנצל את תמימותך… שמרי על עצמך!”

אלנור שוב הנהנה. היא ניסתה לזכור את כל מה שרוזאנה אמרה לה, והתקשתה להאמין שהיא אי פעם תיתן את אמונה בבחור יפה וזר.

“הדבר השלישי שיש לי עבורך, מלבד המעיל, הנעליים החמות ותיק הרחצה שהנחתי על שולחנך, זו עצה טובה.”

אלנור הביטה בה, מצפה להמשך דבריה.

“יש בך יותר מהנראה לעין, יותר ממה שאת בכלל מסוגלת לדמיין. את חזקה, יש לך אינטואיציה מאוד בריאה ויש בך עוצמות שאת עדיין לא מסוגלת להבין. למדי להקשיב לתחושות הבטן, שכן הן יובילו אותך למקום מבטחים בכל פעם שלא תדעי מה לעשות. אל תסמכי על אף אחד שמשרה בך הרגשה לא נעימה ושמעורר בך סוג של התנגדות. את,” היא שוב אחזה בסנטרה של אלנור, הרימה את פניה אליה והסתכלה עמוק לתוך עיניה, “מיוחדת במינך, יש לך לב שפועם בקצב שונה מרוב האנשים שאני מכירה. רקדי לצליליו, הרשי לעצמך לעוף יחד עם פעימותיו ולִמדי להיות החברה הכי טובה של עצמך. אם תעשי זאת, תחזרי אלינו חזקה, חכמה, מלאה בסיפורים וחוויות.” היא הניחה לסנטר והתרוממה ממקומה.

“ועכשיו הגיע הזמן לצאת אל הדרך! הרשי לי ללוות אותך עד לשער של הכפר, ומשם הדרך כולה שלך,” היא הוסיפה בחיבה.

הן החביאו את הכסף במקומות שונים והשאירו חלק קטן ממנו בתיק העור הקטן. את התיק היא הסתירה מתחת לסוודר העבה שלבשה, ועוד הוסיפה והתעטפה במעיל החם החדש, שפרווה ריפדה את חלקו הפנימי. היא חזרה והתיישבה על מיטתה ונעלה את נעליה החדשות, נעליים חזקות שישמרו שרגליה יישארו יבשות בכל מזג אוויר. רוזאנה עזרה לה להרים את התרמיל על גבה, ויחד הן יצאו מן החדר.

היא נעצרה בפתח החדר והביטה במקום שהיה מבטחה זה שנים רבות. בנשימה כבדה היא הסבה את ראשה והחלה צועדת עם רוזאנה לכיוון שער הכפר.

כשהגיעו לשער, רוזאנה חיבקה אותה בפעם האחרונה ונתנה בה מבט מרגיע ונעים. בידה היא אחזה בחבילה עטופה בנייר, שאלנור לא הבחינה בה עד כה.

“זאת יקירתי,” קולה היה רך ואוהב, “מתנת יום ההולדת שלך. תפתחי אותה כשתגיעי לכפר הקרוב. אני בטוחה שתוכלי לעשות בה שימוש נהדר.” רוזאנה הושיטה לה את החבילה, הסתובבה והחלה צועדת אל מרכז הכפר.

אלנור הביטה בדמותה המתרחקת. ביום ההוא, בו החל מסעה, היא יצאה לבדה אל מחוץ לגבולות הכפר בפעם הראשונה בחייה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.