החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

צוענייה

מאת:
הוצאה: | 2020 | 219 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית, ...
הספר זמין לקריאה במכשירים:

37.00

רכשו ספר זה:

בגיל ההתבגרות עקרה המחברת ממרוקו לעולם חדש – ארץ ישראל. בעקבות זאת ניסתה לשכוח את החיים הקשים שלה בתור ילדה שהתייתמה מאביה בהיותה בת תשעה חודשים בלבד.
בישראל ההתאקלמות לא הייתה קלה כלל, ולמרות זאת עשתה המחברת דרך ארוכה שהובילה אותה להצלחה: היא התחתנה עם איש קבע מוצלח, והם הביאו לעולם שלושה ילדים לתפארת.
אבל מחשבה אחת כרסמה בליבה של המחברת כל ימי חייה מאז ילדותה המוקדמת במרוקו – כבר בהיותה בת חמש בלבד חלמה שלכשתגדל תאמץ בעצמה ילד או ילדה, לא משנה מהיכן.
ואכן, לאחר נישואיה תכננה המחברת תכנית די מניפולטיבית כמעט בחשאי, ובכך העמידה את בן זוגה אל מול עובדה קיימת, עובדה שהיה בלתי אפשרי לשנותה.
באישון ליל העירה את בעלה באומרה שתי מילים חותכות: "נוסעים למרוקו". הלם על פניו של שמואל. בעודו המום נשמע לפקודותיה של אשתו ורדה, אפילו שחשש שהשתגעה.
משם עברו בני הזוג והילדים תלאות רבות כדי להגשים את הפנטזיה של גיבורת הספר, וכך נשזרו שני סיפורים, מציאות ודמיון, לסיפור חוצה יבשות, טרגי ומרגש מתחילתו ועד סופו, עד שהשיגה המחברת את משאלתה.

מקט: 4-128-106
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
בגיל ההתבגרות עקרה המחברת ממרוקו לעולם חדש – ארץ ישראל. בעקבות זאת ניסתה לשכוח את החיים הקשים שלה בתור ילדה […]

דבר הסופרת

היה לי חלום לכתוב ספר ביוגרפי על חיי. לא חשבתי שמשאלתי אכן תתגשם.

הספר אינו בדיוק ביוגרפי, אלא שני סיפורים השזורים זה בזה: מציאות ודמיון. אני לא ממש יודעת איך הגעתי לזה, בסופו של דבר זה קרה מעצם הרצון והחלום של ילדה בת חמש – יתומה שרצתה לאמץ ילדה, לא משנה מאיפה.

כל זה קרה ממש באקראי, בגדר חלום שלא חשבתי שיתממש. פטירתו של אהובי, בעלי נסים ז"ל, שנפטר ממחלה ארורה (סרטן הלבלב, שממנו לא נרפאים) בסבל וביסורי איוב טרם זמנו – הובילה אותי לנושא.

נותרתי שבורה ובוכייה בלי שינה או רצון לחיות. היקר מכול הלך ממני, עזב אותי. מזלי היה התיאטרון, שאליו התמסרתי בכל עומק נפשי ונשמתי. כחובבת תיאטרון בחר בי הבמאי, אילת מנסיני, כדי לשחק את משחק חיי האמיתי בהצגה שהעלנו – "הבכיינים" של חנוך לוין.

הייתי השחקנית הראשית ואחות רחמנייה. המילים שנבחרו בעבורי היו דבר קל מחד גיסא, ומאידך גיסא – הדבר הקשה ביותר שיכולתי לבטא בזמן האבל שבו נותרתי. עשיתי זאת עם כל הכאב הנפשי והפיזי.

"לא לראיה נותרו עיניי רק לדמעה" – רבים ראו את ההצגה "הבכיינים", לא נותרה אפילו עין יבשה אחת.

בשתי ההצגות שהעלנו, בכה כל האולם בדמעות חנוקות.

זו הייתה הנצחת זכרו של אהובי נסים ז"ל. כולם נרתמו להוציא את ההצגה לפועל, החל מהבמאי וכלה בשחקנים – לרבות תיאטרון באר שבע, שניאות לתרום את מה שלא חלמתי שיקרה.

על כן, הריני מעניקה את כל תודותיי לכל אלו.

ההחלטה להתחיל לכתוב את הספר "צוענייה" נבעה מבדידות הכאב ומחוסר שינה. בלילות כתבתי וכתבתי ולא העזתי לספר לאיש, אפילו לא לילדים.

כך במשך כשנה-שנתיים, כתבתי ולא ידעתי לאן זה יוביל. עד שפגשתי באחת ההרצאות של חוג התיאטרון את פרופסור יצחק בן-מרדכי, שלו אודה בהמשך. סיפרתי לו שיש לי חלום, ואני סתם כותבת וצוחקת על עצמי, חוששת להיות ללעג. הוא עודד אותי ואמר לי: "פרלה, תכתבי מה שבא לך גם אם את חושבת שזה שטויות, בלי צנזורה. ואתן לך עוד טיפ: תנסי לשלוח אליי את המילים שאת כותבת, ואנסה לעזור אם אוכל."

עשיתי כדבריו. כתבתי והוא קרא, נתן את חוות דעתו ואמר: "פרלה, זה יפה מה שאת כותבת, תמשיכי! אבל כדאי לך לקחת עורך שיעזור, כל סופר שכותב צריך עורך טקסט." כך הגעתי ליואב איתמר, שביים את ההצגה "כהנא צדק" עם השחקן אברהם שלום לוי, שהיה הבמאי שלי בסדנת תיאטרון ב"גודמן".

ברצוני להנציח את זכרו של אהובי נסים אהרוני הכהן ז"ל: בעלי, אב, סבא, אח וחבר מופתי. לוֹ אני חבה את תודותיי, לוּ שמע וידע שמשאלת הכתיבה שלי התגשמה – היה גאה וזועק לכל העולם את גאוותו אליי.

יחד בנינו את כל האימפריה שלנו מאז תחילת עבודתי בבזק – שם הכרנו, שם התחתנו, שם הבאנו ילדים לתפארת. בגאווה נבנה בית לתפארת במיתר היפה, ונסים תמיד העניק לי את הטוב ביותר. הייתי המלכה והוא היה כתר לראשי. היו לנו אהבה וכבוד הדדי.

פטירתו ומחלתו היו המכה הקשה ביותר בעבורי, והכתיבה הייתה לנחמתי.

אני רוצה להודות לגילי בכורי על הליווי המתמיד בכל דרך אפשרית. ספר זה, כתיבת שיריי וספר השירה שהוצאתי – בזכות שלושת ילדיי האהובים הם. תודותיי נתונות לכם, יקיריי.

אני רוצה להודות לדורית רביבו מורתי הרוחנית, המלווה אותי בכל מצב ובכל מכאוב זה שלוש-עשרה שנים.

את תודתי אביע אף לפרופסור יצחק בן-מרדכי, שהאיר לי את הדרך לכתיבתי, עודד ותמך.

רב תודות ליואב איתמר העורך שלי ול"כתב ווב הוצאה לאור".

אני מברכת את כל אלה שלא הזכרתי בברכת תודה על הפרגון והתמיכה.

תודה לבורא עולם על כל העשייה הזאת, שלגמרי אינה מובנת מאליה – ולי הרי היא טפיחה על השכם. תודה על שנתת בי רצון ותעוזה להוציא את אשר שכן בליבי כל השנים, דברים שלא העזתי לחשוב ולדבר עליהם.

אני מאחלת לעצמי שאכתוב עוד ספרים רבים ואוציאם לאור.