החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

רומן טריפוליטאי

מאת:
הוצאה: | 2016-01 | 275 עמ'
זמינות:

32.00

רכשו ספר זה:

"זה המזל שלך!" הייתה אמה של לידיה הצעירה נוזפת בה ומשלחת אותה בחזרה אל בית בעלה, שלמה אברבנאל, שידע לאהוב רק את עצמו. לידיה הייתה נחושה לנקום ב"מזל" שלה – מעולם לא התמסרה לו. תריסר בניה ננעצו ברחמה ללא אהבה, ללא חמלה. אבל היא ידעה בדיוק מה היא עושה והצליחה לנקום בו. נקמה מרה, אשר אמללה את חיי שניהם.

בתנועות ידיה הצליחה המלצרית הנאמנה לצוד את מבטו כשואלת בחיוך שובה לב, האם הוא עדיין נזקק לכדור נגד כאב ראש, כמו פעם ואף שלחה לו נשיקה באוויר. שלֹמה הנסער מרמיזותיה, השפיל מבט להדליק את הסיגריה התקועה בין שפתיו. כאב חד סדק לפתע את המעטה האטום שעל פניו. הולַדַת הבן הבכור סתמה את הגולל, הוא מעך את הסיגריה המותחלת במאפרה והליט את פניו בידיו. הוא הבין שעכשיו הוא בוכה.

שאול הדדי נולד בתל אביב ב 1952 גדל בשכונת בצרון, רו"ח וכלכלן. נשוי, אב לשלושה בנים ושני נכדים. אוהב לבשל בערב שבת למשפחה. אחרי עשר שנים של אושר בכתיבה, החליט להפיץ בכוחות עצמו את ספרו הראשון, בתקווה שהספר ירגש את הקוראים בו וישמש מתאבן לרומן הבא.

מקט: 978-965-565-210-9
קטע וידאו/אודיו קשור

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק א'

[1]

דברי הנחמה ששמע מאביו בחלומו, סייעו לרב הקשיש לקבל את הדין ולהשלים עם האובדן. את מקום שגרת חייו הנינוחה תתפוס מעתה, לצד התפקידים שיאלץ לשוב ולמלא במשרדי הקהילה עקב פטירת בנו, גם משימת גידול הנכד, אשר סומן כממשיך השושלת.

כמו צללים חסרי פנים, מתקדמים המנחמים מולו בפסיעות שקטות, רוכנים לנשק את ידו השמוטה, ממלמלים משפטי נחמה חלולים. אחר כך מברכים על חופן גרגרי חומוס קלויים וכוסית של ערק וממתינים לתפילת מנחה. באוזניו מהדהדות עדיין החבטות אשר העירו אותו מחלום רע, חלום שהחליט להניחו בינתיים בצד, עד שיחזור חברו נחום מאיטליה, חבר נפש בעל לב מבין וראש פתוח.

כלתו מרים, הלמה בלילה בצרחות על דלת העץ הכבדה, כל שנייה הייתה לה בוודאי כמו נצח כששמעה אותו מגשש אחר חור המנעול. היא חיפשה מלים שיתאימו לכובד הבשורה שבפיה ובעודה חובטת על מקוש הדלת, הרימה קול ב'מלים של שבת': "בנך יהודה קר!" נזהרת שלא לזעזע את הקשיש בצירוף המלים האכזרי כל כך – בנך יהודה מת.

רק אז התעשת, רץ בעקבותיה לאורך החצר ונכנס אל החדר.

על הרצפה שכב בעיניים פקוחות יהודה, בנו. שתי הבנות הקטנות זינקו בפחד על אמן, והנכד, שלֹמה הקרוי על שמו, התעורר במיטתו וייבב בשקט: "מאמא… מאמא."

מאז האסון, לא גרעה הבת הגדולה את מבטה מאמה. היא נאחזה בה גם כשהתרוממה מרים לקבל חיבוק מאיזו בת דודה רחוקה.

אחר הצהרים, משהתמתן זרם המנחמים, התעייפה האלמנה מהמולת לחיצות הידיים, החיבוקים, הנשיקות והנהוני ההשתתפות בצער וחשבה לנצל את ההפוגה, כדי לשאוב כוחות מפטפוטי הסרק של התינוק היתום, לפני שיצנח הקטן מעייפות ויירדם. המון שעות חלפו מאז שקרעו אותו מעליה בבכי קורע לב, כשנאלצה לרדת אל סוכת הנשים.

ריחו החם וידיו המתוקות יעניקו לה מספר דקות של עונג צרוף, ביחד יוכלו להסתתר שניהם בנחת מתחת לשמיכה החמה, מבלי שהמנחמים המטרידים ינעצו בה מבטים ויבחנו את התנהגותה. "רק אני והוא," חשבה לעצמה בתקווה והוסיפה: "נשכב לנו שנינו בשקט, בשלווה, בצחוקים משוחררים." אך בנותיה הקטנות נצמדו אליה ולא הניחו לה להתנתק מהן ומהמציאות הנוראה.

בעודן מטפסות בעקבותיה במדרגות, שלפה האלמנה ממחטה מחזייתה ונעצרה לנגב את הדמעות, כך אולי לא ירגיש היתום בעיניה האדומות. כשהבחין באמו המתקרבת, זחל כמו כלבלב שמח לקראתה. היא הרימה אותו ונכנסה אל השקט החשוך שבבית. המולת הנשים המבשלות למשפחה האבלה נשמע לה צורם, אך ריח טוב של מפרום עמד באוויר. בתוך הבית הרפתה רותי הגדולה מאמה וחזרה, כמו הייתה תינוקת, למצוץ את אגודלה ולהתלטף על הקפלים השמנמנים של אחיה הקטן.

מראה הפנים העצובות של אמו החריד את התינוק. הוא התחיל להניף ידיים, לטלטל את ראשו לאחור, להשתולל ובלבד שיחזרו העיניים הנוצצות שלה וישיבו לו את עצמיותו. דיאמנטנה הקטנה הזדרזה לרוץ אל סל הנצרים, בחרה בננה יפה, הגישה אותה חצי מקולפת לאמה ושלושתן ישבו שקטות סביב היתום, בעוד האלמנה בוהה בחיוך מעוך, בתמונת חתונתה ומושיטה לפיו הנפער לסירוגין, פיסות בננה פחוסות. הפה של רותי נפער אף הוא בהתאמה ובעודה הודפת את אצבעות אחיה כדי להגן על העיניים של אמה מפניו, התלטפה על זרועה החמה. בכתפיים כועסות היא נוהמת, בכל פעם שאחותה העקשנית שולחת יד לעקור לה את האצבע מהפה.

השקט העצוב מתערער בשעה שהאלמנה מניחה לדמעה גדולה לגלוש במורד האף. מנטנה הקטנה מסתערת על המפלצת המאיימת להחזיר את זעקות השבר מבית הקברות אל תוך הבית ומנגבת אותה. רותי הגדולה מחדירה אצבעות לאוזניים – לא יכולה לשאת עוד את הדהוד רגבי האדמה אשר הוטחו באכזריות על אבא שלה.

ביד רועדת חיבקה האלמנה את שלושת ילדיה ולחשה באוזני הבנות: "תהיו חזקות." דיאמנטנה הקטנה הזדקפה לגעור באחותה הגדולה, המייבבת, משכה בכל כוחה את הידיים הצמודות לאוזניים, הצביעה לעבר אחיה הקטן ולחשה:

"אמא, מתי נגיד לו שאבא מת?"

"אם הוא ישאל, מנטנה, רק אם הוא ישאל." ענתה לה מרים.

[2]

ניסיונותיו הרבים של רבי שלֹמה הקשיש למצוא דרך חלקה כדי להשחיל חלקים מההשכלה האירופית למוסדות הלימוד היהודיים בטריפולי, עלו בתוהו. הרבנים המיושנים, אשר חרדו למעמדם, התנגדו לרפורמות שניסה להנהיג. גם קודמו, אליהו חזן, אשר הובא לתפקיד הרב הראשי מירושלים, לא הצליח במשימה ונבעט בחזרה לארץ ישראל, משם נשלח לאלכסנדריה והצליח להנהיג רפורמות חינוכיות מרחיקות לכת. קואליציה של רבנים החרדים למעמדם ובעלי הון החרדים לכיסם, התלכדה תמיד כדי לסלק מטריפולי כל רפורמיסט.

חודשים ספורים לפני האסון, ניסה רבי שלמה לשכנע את בנו לקבל על עצמו בהתנדבות את ניהול מערכת החינוך. יהודה התנה את הסכמתו, בהסכמת הוועד לחסל את תלמודי התורה ולאמץ את תוכניתו, לכנס בבית ספר יהודי מודרני את כל התלמידים, שם ירחיבו גם את הלימודים הכלליים, כמו שמקובל באיטליה.

במהלך הישיבה שכונסה תקף יהודה את חברי הוועד, המייצגים בעיקר את משלמי המסים מהשכבות המבוססות, אשר היו מתנגדים בקביעות לרפורמות היקרות. מצד אחד האשים אותם בהזנחת ילדי העניים ומצד שני ניסה לפתות אותם בסיפוריו על ההצלחה הכלכלית שתתרחש בטריפולי, גם אצל המוסלמים, משום שההשכלה תמריץ את הכלכלה. "אתם רק תרוויחו מזה, בטווח הארוך," ניסה לדבר על ליבם.

בתחילת הישיבה זכו דברי יהודה לתגובות מפוהקות, אך אביו, רבי שלֹמה הבליע חיוך, משום שתוצאות ההצבעה היו ידועות לו מראש. סנטרו עטור הזקן התמצק מגאווה ובעודו מסתיר את שפתיו המחייכות מאחורי ספל ריק שהצמיד לפיו, השתהה כמהופנט להמתין למגע הטיפה המזדחלת על הדופן ובסתר לבו בז לחברי הוועד המתלוצצים על חשבון בנו, מכנים אותו ה'הרצל החדש בטריפולי' וקיווה כי יעלה ביד בנו לחסל את חרפת ה"חדרים."

ביציאתם מישיבת הוועד המוצלחת, התפוגג המתח שטרד את מנוחתו של יהודה כבר משעות הבוקר. רעבונו גבר כשראה את השמש השוקעת והוא הציע לאביו, שיעקפו את הסמטאות הספוגות בריחות מי שופכין וימשיכו לעבר המזח הישן לקנות דגים.

בדרכם התעורר בלבו של רבי שלֹמה החשש, כי חרף החלטת הוועד לאשר את רכישת המבנה של משפחת סרוסי ולהקים בו בית ספר יהודי מודרני, ימשיכו החזקים לשלוח את ילדיהם ללמוד בבתי הספר הציבוריים ובכך יחלישו את בית הספר היהודי.

בעודו ממתן את קצב הליכתו, התלבט אם נכון לשתף את בנו בחששותיו ולהשבית בתוך כך את תחושת ההצלחה אשר זקפה את קומת הבן. לפתע נעצר, הרים את אצבעו, כאילו הוא עומד לפתוח בנאום חשוב וכשהבחין כי בנו קצר הרוח ממשיך להתקדם, נמלך בדעתו והחליט להחריש בינתיים.

כשהתקרבו אל הבית ובידיהם הדגים הטריים, שמעו מעבר לשיחים, כיצד סופרת רותי בקול רם את קפיצות אחותה בחבל שהחזיקה בידה. יהודה התרומם על קצות האצבעות מעל השער ובמעט האור שנותר, הבחין בצמתה הארוכה מיטלטלת על גבה בקצב הסיבוב ודיאמנטנה הקטנה מזמינה את בת הדוד פנימה, באותו מקצב. כשהסתיימה קריאת המואזין, הבחינה דיאמנטנה באביה הצועד פנימה ורצה לקראתו בשאגות שמחה. גם רותי הסתובבה בעקבותיה, שמטה את החבל ומיהרה אליו.

לשמע הצווחות של אחיותיו השליך התינוק מידו את הכף החובטת בסירים ובעוד אמו מסתובבת לשטוף את ריחות הבצל מידיה, דהר בזחילה מהירה ויצא אל החצר. סבא שלֹמה שלף ממחטה, לנגב את ברכיו ואת ידיו של הנכד, צקצק בלשונו והחזיקו הרחק מהבגד הלבן שלבש.

בזרועות זקופות הגביה יהודה את רותי באוויר, אך כשגם מנטנה נתלתה עליו, הוריד את שתיהן ופנה לחבק את הבן שהתפתל בזרועות אביו. רותי נטלה ממנו את הדגים ובדילוגים נכנסה למטבח לעזור לאמה בקיצוץ הבצל לחריימה.

דיאמנטנה מוחאת כפיים ליד אביה, המניף את בנו הקטן גבוה מעל לראשו, נתלית שוב בכיס מכנסיו ומשפילה מבט בבהלה כשנפרם מעט התפר. אחר כך היא מתרחקת, רוכנת לקטוף פרחים משיחי היסמין, כמו שעושה אבא לפני שהוא מתקרב בשקט מאחור, לתת לאמא להריח. מנטנה שמה לב שאמהּ תמיד מבחינה באביה הצועד על בהונות ומתקרב אליה מאחורי הגב, אך בכל זאת היא עושה עצמה נבהלת, כאילו היא מופתעת ממנו ורק אז היא נצמדת אליו להריח את הפרחים, מנשקת לו את היד בעיניים עצומות ומחייכת.

מנטנה לא מדלגת על שום שיח, קוטפת את כל הרפויים וכשהכיס שלה תפוח, היא מתקרבת לאבא המגיש לה להריח את הפרח הענק שקטף בעבור אמהּ. למראה עיניה הנעצמות לנשק את ידו, בדומה לאמהּ, סוחט האב את בטנה והיא נפנית לבחון את הקרע בכיסו.

התינוק מושך מיד אביו את הפרח, מריח אותו ונבהל כשאביו, הצוחק במלוא פיו, מראה למנטנה כיצד נאטמים נחיריו לסירוגין ממגע עלי הכותרת וכשהוא מחבק את הבן הקטן, מצליח זה לנגוס ולירוק את העלה המריר.

כשהפרחים ממלאים את כיס שמלתה, מתיישבת מנטנה להשחיל אותם על חוט דק. אחר כך היא מדלגת אל אבא ובעודו קושר לה את השרשרת הריחנית מאחורי העורף, היא שולפת מהכיס את השן שמצאה בבוקר מונחת על הכרית וחושפת את ה 'אין שן' בפיה. יהודה מניח יד על ראשה, מבטיח לה שבקרוב תצמח לה שן חדשה ומצביע על התמרים בראש הדקל. התינוק מחקה אותו,

אומר: "תמה.. תמה.." ומשתנק מצחוק כשנפגשים האפים. יהודה מספר לרותי, שבאה לקחת ממנו את הילדון הקטן, שהדקל נבט מזרע, אשר הובא מצפת לפני יותר ממאה שנים.

ניחוח הבצל המגרה את הבלוטות, מפיץ את בשורת החריימה בחצר. הבצל הקצוץ שהוצנח בתוך השמן, משחרר אדים מעל הסיר ובעודו מתאמץ לשמור על ניפחו ועל צבעו, תש כוחו והוא נפרד מצבעו הלבן. השמן תוקף את הפיסות הנכנעות, המזהיבות, המצטמקות ומשחימות. פיסות רזות וחלשות במיוחד משחירות מכעס, נאחזות חסרות נשימה בדפנות ונעשות מרירות וחסרות כל אנרגיה. גם להן, למרירות, יש תפקיד בתבשיל המתהווה ומטרתן להבליט את הפער בין הטובות שהזהיבו והתכרמלו ונותרו עסיסיות לבין המרירות, הבודדות חסרות החן. ריחו החריף של הפלפל-וּצ'ומה ורסק העגבניות עולה באפו ומרטיב את פיו. גם טעמם הבסיסי של המלח, הלחם והלימון חובטים בו פתאום.

תאבונו של יהודה גובר, אך לפני הפניה אל האוכל הוא ממהר לקיים את הנדר – להעניק היום לקבצן סכום גדול מהרגיל – בעקבות הצלחתו בישיבת הוועד. לבו וצעדיו של יהודה מתרחבים. הוא מזדרז לצאת מהחצר ובעודו מקרב את היסמין אל אפו, כדי למסך את ריחות הבצל, מצטרפת אל תחושת הרעב המענגת עוד הרגשה משונה. פתאום מבזיק בו ניצוץ של יוהרה על נדבנותו לכאורה, תחושה אשר התפרצה לתוכו במהלך הצבעת הוועד, על הצעתו. הוא מנסה לסלק את היוהרה, אך היא נדבקת אל נפשו וגורמת לו כאב עז בחזה.

לפתע צצה דמות הקבצן העיוור מולו ועימהּ מחלחלת בתוכו גם תחושת כעס עצמי וכאב עז תוקף אותו שוב בחזה. יוהרת הפילנתרופ שניחתה עליו לפתע פתאום, על לא כלום, מזכירה לו את הסיפור על העבד אשר היה לוחש ללא הרף באזני הקיסר עטור תהילת הניצחון: "כך חולפת תהילת עולם."

ברחוב הראשי ניעור הקבצן לשמע צעדי רבי יהודה ושואל: "מה השעה רבי דינו?" ויהודה, היודע שהקבצן שואל מה השעה משום שהוא ממתין לנכד שיוביל אותו בחזרה הביתה, מניח בקופסה שלו גם שטר כסף גדול, בנוסף על כפל המטבעות.

"הנה הנכד שלך כבר מגיע," הוא אומר ומסייע לו להתרומם.

"אלוהים יברך אותך, רבי יהודה," עונה לו הקבצן כמדי יום ובעודו מגשש למצוא את הכתף של הנכד, הוא נחרד לחוש כי כבוד הרב משתופף אליו ומשתומם שבעתיים לשמוע את הרב פונה אליו בדחילו ורחימו, מבקש ממנו ברכה, כמו התחלפו היוצרות.

ליד עגלת טיגון בצד הכביש עוצר מקבץ הנדבות ובעל הדוכן שם בידו, במקום מטבע, בוריק אחרון עטוף בנייר עיתון ספוג בשמן וכשהקבצן מגיש את הבוריק החם לנכד, מכין לו בעל הדוכן כמו מדי יום עוד בוריק אחד ואז הוא מניח את היד הפנויה על ראשו ומברך גם אותו בברכה מיוחדת. בבוקר יעצור כאן שוב הקבצן וכשילהטו הפרימוסים, הוא יבוא לקבל את הספנס בריח סוכר וניל ויעמוד בצד לשתות את הקפה.

פרוסות הלוקוס מתבשלות במטבח של מרים על פתילייה באש נמוכה. ריח הרסק המצטמצם מתמזג עם ריח הכמון והקימל הטחון. יהודה עולה אל הספרייה למשוך עוד כמה דקות של קרקורי בטן מענגים. עוד מעט יזרה מלח על הלחם החם, יבצע אותו לשניים וריח טריותו יכה באפו.

פרוסת דג יפה מונחת במרכז הצלחת השטוחה שלו ומסביבה הרוטב החריף. החריימה טעים ובוהק יותר, כשהוא מוגש בטמפרטורת החדר, אולם עכשיו הרעב מציק ואין להם זמן להמתין שיתקרר. הרוטב החם דליל מדי ולכן הוא מצליח לחמוק בזחילה איטית מעל הדג. הצבע העז מתדלדל מעליו ונחשפים השטחים האפורים.

כמו כל מנה גאונית, מרכיבי החריימה פשוטים, אבל איחודם יוצר שלמות, הגדולה לאין שיעור מסכום חלקיו. נוכחות החריימה בערב שבת חיונית כמנה ראשונה על כל שולחן יהודי בטריפולי.

יהודה בוצע את הלחם שנאפה במיוחד בשבילו, טיפה יותר מהרגיל, כדי לקבל את הקרום העבה ובעודו משבח את מרים על הניחוח, הוא מספיג אותו בחריימה וצופה ברוטב הנשאב במעלה נימיו הספוגיים. שלֹמה לוחש לבנו ומציין, שהוא מעדיף כשהרוטב יותר סמיך ובעוד לשונו מגששת בתוך פיו אחר אדרה טורדנית, הוא ממלמל שגם טעם הדג משתבח כשהוא מתקרר ומתגבש.

"זהו, אהה… כן, כן, נזכרתי מה רציתי להגיד לך, כשהיית רעב בדרך," השים עצמו רבי שלמה כמי שנזכר בעניין אשר נשכח מליבו, כאשר ראה את בנו מתרווח לברך את ברכת המזון, בחגורה פתוחה.

"אם הבן שלך ילמד בבית הספר המודרני שתקים, אדע שהצלחת במה שלא עלה גם בידי החכם באשי, אליהו חזן, לעשות לפני כמעט שלושים שנה," אמר רבי שלֹמה, שלח את ידיו לערום את הפירורים והוסיף בעיניים עצומות: "חזן הצעיר הגיע לירושלים מאיזמיר ונחשב לכוכב עולה."

ראשי אצבעותיו של יהודה טופפו בחוסר סבלנות לשמוע בפעם האלף ואחת על נפלאותיו של חזן, אשר נבעט מטריפולי משום שרצה להקים בה חדרים מתוקנים, כמו החדרים אשר הוקמו במושבות הבילויים בארץ ישראל ובעודו מהרהר כיצד ירכך הוא את התנגדות עשרות הרבנים להנחלת ההשכלה הכללית, שמע את אביו קם אל מרים ומבקש ממנה בעבורו עוד חתיכת דג.

"מרים, אנא, בבקשה ממך," הפציר בה והתכוון בתוך כך להפיס את לב בנו שמאס בסיפורי חזן. "תני לו עוד חריימה," וכשהציץ לראות אם נותר די לחם על השולחן, לא הבחין שהחמיצה לו פנים משום שנטל, ללא כל צורך, את תפקיד המתווך בין זוג אוהבים.

כשבאה כלתו עם סיר נטוי ופנים רגוזות, ריכך שלֹמה את קולו ואמר לה בלחש: "הוא לא אכל כלום היום," ובעודו מפנה אל בנו פנים שמחות אמר: "כל הכבוד, שכנעת אותם להצביע בעד." טפח על גב ידו והוסיף: "אם אתה וחבריך הרבנים, תשלחו את ילדיכם ללמוד בבית הספר, לא יירתעו מכך אף החזקים, רק כך יגבר כוחו של בית הספר ויצליח לסגור פערים."

[3]

בימי השבעה על מות בנו יהודה, חיפש רבי שלֹמה אצל אביו, אשר אף הוא גדל ללא אב, איזה רמז כי אמנם חש אביו בחסר, על שהתייתם בצעירותו ומשלא צץ בו כל סימן, התעורר בו זיק של תקווה.

לפני האסון העביר שלֹמה חלק ממשימותיו שלו לטיפולו של בנו וגזר על עצמו לְפַנות שעתיים ביום לצורך ביצוע מטלה שטרדה את מנוחתו: מיום שחזר אביו לצפת לא פסק זרם התוספות, התיקונים ותיקוני התיקונים, שהיה שולח אליו לצורך שזירתם בסִפרו רב-החשיבות "השומר אמת", להיערם ולצבור אבק על שולחנו.

בכל יום לאחר מנוחת הצהרים, היה שלֹמה עולה צעד אחר צעד בגרם המדרגות הארוך ונכנס במתינות אל חדרו בישיבה. בעודו מנסה לסלק את המחשבות שבאו לשבש את ביצוע התפקיד 'רב-הערך' שהועיד לו אביו בצוואתו, היה פותח את הספר בעמוד שטופל אתמול. לאחר שעבר ושיפץ ושינה את השורות שכתב הוא עצמו ביום אתמול, היה הולך עוד צעד אחורה ומנסה להיכנס לעוד אחד מהניסוחים שלו, בטרם ינסה לפצח עוד פתקה מהערימה שעל שולחנו. כל שינוי הצריך שינוי נוסף בהערות השוליים שגם בהן נאלץ שלֹמה לבצע תיקונים.

ספר "השומר אמת" נחשב, מאז שהוציאוֹ אביו לאור בהוצאת ליבורנו בשנת 1849, לספר הלכות חשוב בקרב הקהילות והישיבות הספרדיות בארץ ישראל, ואביו הורה לו להוציא מהדורה מתוקנת לאחר מותו. שלֹמה התכעס על עצמו, משום שמצא תמיד משימה דחופה יותר לביצוע, אבל אחרי שהחליט להעביר לבנו חלק מעיסוקיו, לא יכול היה עוד להרשות לעצמו לדחות את המטלה ונאלץ להיכנס לעבי הקורה ולהתחיל בביצועה בטרם תקפוץ עליו הזיקנה. יותר מעשרים שנה חלפו מאז ליוו אלפים מיהודי ארץ ישראל בצפת את אביו אל קברו, עליו ציווה לכתוב רק 'החכם יהודה חיים אברבנאל'. לעתים קרובות היו המחשבות 'חוטפות' את שלֹמה ובעודו פותח את המכתבים המאובקים, היה נזכר בַּטעם המר שהייתה התנסחות זו או אחרת של אביו מעוררת בו. אפילו דרישתו, המצטנעת לכאורה, שלא יינשאו הספדים בהלווייתו – צרמה לו.

באחד מלילות ה'שבעה' הופיע אביו בחלומו ושלֹמה חש באהבת אין קץ הנושבת מצד אביו אל הסב שגידלו, חרף… ואולי דווקא בשל היעדר אב. בבוקר מיאן מוחו לאמץ את הפירוש שפעפע בלבו, בדבר היתרון הנובע מהיעדר אב. בעודו מתאר את החלום לידיד נפשו, נדהם לשמוע את נחום מצטט הסבר ששמע פעם ממנו, מרבי שלֹמה עצמו, כי לא לשווא הוסרה מראש הדיבר החמישי מילת הציווי המרוככת "ואהבת" את אביך ואת אמך – והוחלפה בהוראה הניתנת לביצוע: "כבד – את אביך ואת אמך!"

***

בינתיים הטיל רבי שלֹמה על בנו שמעון, להשתמש בכספי הירושה, שהעבירם לו במלואם, על מנת לפרנס את האלמנה והיתומים מרווחי חנות המכולת שלו ובבוא היום להעביר לנכד את הכספים שייוותרו.

ביום השביעי באו חבריו הדיינים לקום ולעלות אתו אל הקבר ובחזירתם נכנסו לבקש ממנו שישוב במהרה לכהן כאב בית הדין. רבי שלֹמה, אשר החליט להתנער מהאבל ולחזור לחיים בעיקר בשביל הנכד, נטל את רשימת המתדיינים הממתינים לפסיקתו ולאחר שעיין בסוגיות, הושיט את ידו בשתיקה ללחוץ את ידם לאות הסכמה. שניים מחבריו הרבנים רכנו לנשק את ידיו ונשמו לרווחה בצאתם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “רומן טריפוליטאי”