החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

כורמיזא

מאת:
הוצאה: | 2021 | 150 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

39.00

רכשו ספר זה:

הסיפורים של דפנה פלדמן משאירים אותך במתח בלתי פוסק.
ההתרחשויות הבלתי פוסקות, הקצב המהיר והכנות המוחלטת שבה היא מתבוננת בעולם ומתארת אותו, הם יסוד הכוח של הסיפורים שלה. לעיתים הם משאירים אותך נדהם לפעמים מזועזע. פלדמן היא כותבת מוכשרת ומיומנת שמשתמשת בכל מנעד השפה, שפה גבוהה ושפת ביבים, במעברים חדים אך באופן השוזר את העולמות האלו יחדיו ויוצר מהם מרקם אחד מיוחד.
פלדמן בוחשת בידיים חסרות רחמים שנוגעות בגוף וברוח, עם הומור וגם באכזריות, בעוד התמונות מתוך הסיפורים קמות לחיים, והן מדממות ופצועות, מלאות תשוקה אך גם רוצות לברוח.
הכתיבה של פלדמן והנושאים והדמויות, נכנסים ישר ללב. וזהו כוח אדיר.
הם גם נשארים עם הקורא הרבה אחרי שהספר נסגר.
ליהיא לפיד

ילידת 1972. נולדה וגדלה בבית ציוני דתי בירושלים. שירתה בצבא כחברת גרעין נח"ל של נוער רץ. בעברה, מורה לקולנוע, מנהלת קהילה רפורמית, מנחת קבוצות וקאוצ'רית. בוגרת 'סדנאות הבית' של אשכול נבו ואורית גידלי וסדנת 'לכתוב את עצמי' של עומר ברק ורענן שקד. זכתה בפרס אלמוג לסיפורים קצרים לשנת 2019 ובעוד תחרויות סיפורים קצרים. סיפורים ושירים שלה מפורסמים בכתבי עת שונים ובאנתולוגיות מודפסות, אחת בחו"ל. בימים אלה עוסקת בכתיבת תסריט לסרט עלילתי באורך מלא. ספר שירים פרי עטה – בכתובים. זהו ספרה הראשון.

מקט: 4-575-670
הסיפורים של דפנה פלדמן משאירים אותך במתח בלתי פוסק. ההתרחשויות הבלתי פוסקות, הקצב המהיר והכנות המוחלטת שבה היא מתבוננת בעולם […]

(1)
קדיש יתום

היא ישבה על המיטה לצידו, אוחזת באצבע הקטועה שנתפרה חזרה ומאז הייתה לא יותר מגדם ענף מת מחובר לגזע חי. המגע היה קר וקשה והיא תהתה מתי כל כולו ירגיש ככה. הוא הביט בה ומצמץ פעמיים, הסימן המוסכם ביניהם.

היא קמה מהמיטה, ניגשה לתיק הקטן שהביאה עימה והוציאה מדבקת FENTA 30%, קילפה את העטיפה וחזרה אל ארתור ששכב ללא ניע. בעדינות הרימה את חולצת הפלנל הישנה, מחפשת אחר פיסת עור שנותרה חשופה להדביק עליה. לא נותרו עוד הרבה. בסוף מצאה מתחת לבית השחי. מיהרה להדביק והתיישבה חזרה לצידו.
***

שבוע לפני שהפגז האחרון, שנורה אחרי הסכם הפסקת האש, מצא אותו בתעלה, קיבל ארתור חבילת "שי לחייל" ובה סיגריות טיים, משחת גילוח שמן, שקית עדשים נמסים ומכתב עידוד בכתב ידו המהססת של ילד קטן, ובו היה כתוב "Dear wounded soldier".

לארתור, שהיה אדם מאמין שעלה שנה קודם מארה"ב, זה היה סימן לבאות.
***

"תצטרכי לצאת מהחדר עוד מעט", לחש. "ותיקחי איתך את כל העטיפות והמדבקות שיישארו".

"אני יודעת אבא, הכול בסדר", ליטפה את מצחו.

"ותורידי את המדבקות מהגב שלי לפני שאת מתקשרת למד"א".
***

רק בגיל חמש־עשרה הֵעזה לשאול על המלחמה. זו שכמעט הפכה אותה ליתומה. כשהתחילה לשאול בסקרנות וחוצפה חודרת של מתבגרת, ראתה אותו לראשונה בוכה.

כבר אז, בגיל חמש, היא ידעה שהוא פצוע מלחמה. קשה היה שלא לשים לב לזרוע ימין חסרה, צלקות מצוירות כמו מפה על פניו ומשקפיים עבי זגוגית.

אבא שלה לא לבש חגורות, לא נעל נעליים עם שרוכים ובלילה ידו חוברה לתקע בקיר.

בהמשך נחשפו הסיפורים, אותם כאבי פנטום שהמשיכו את הזרוע החסרה בכאב בלתי נסבל, ואת הצער והתסכול שידו נשארה בצד המצרי של התעלה. היא זכרה שהייתה הולכת עימו בציבור ואוחזת בפרוטזה יד ביד, מטשטשת את נוכחותה המביכה.

אבל הצלקת שהתקעקעה בזיכרונה הייתה במארג ה"קדיש יתום".

כשהיה בבית החולים תל השומר, שוכב בתוך אוהל חמצן, נוזל מוח מטפטף מאוזניו וכאב מאיים לעכל את כולו, ידע שכל שעליו לעשות הוא לעצום עיניים ולבקש את מותו.

או אז ראה בעיני רוחו את אסף, אחיה, שהיה אז בן שבע, עומד מעל הקבר הפתוח ואומר קדיש. מתוך קרביו עלתה אז זעקת "לא", והוא בחר בחיים. כשסיפר לה זלגו דמעות מעיניו.

"מי עוד עמד ליד אסף בהלוויה שלך?"

"לא, רק הוא," הוא ענה ומשך באפו.

"אולי הייתי צעירה מדי".

"לא יודע. לא את ולא דינה", הרהר לרגע והוסיף, "אולי כי לבנות לא מותר להגיד קדיש".
***

החזה של ארתור עלה וירד באיטיות, הוא פקח את עיניו והביט בה. חיוך דק נפרש על שפתותיו. היא לחצה על כף ידו, מעסה את הגדם כאומרת, אם אחזיר בך את החיות, יצטרף הגוף אחריו.

ארתור מצמץ פעמיים.
***

באותם ימים של מלחמת טרור, לא כזו של מטוסים וקומנדו ולא של חיל מול חיל, אלא של אזרחים מול פצצה מהלכת, הייתה מופיעה שקופית קבועה בטלוויזיה עם מפת אזור הפיגוע, מסמנת לכולם איפה אנשים התפזרו לחתיכות ונשרפו לאפר. בתוך תוכה חיכתה ליום שבו השקופית תראה מישהו מוכר. הלוא אל אחותה דינה הגיעה הפצצה המהלכת כבר שנים קודם לכן, על קו 18 בירושלים.

ואכן היום לא איחר לבוא. בשנת 2002, כשכבר הייתה נשואה ואם טרייה, הופיעה השקופית על המרקע. כיוון שהייתה טרודה בניסיונות נואשים להאכיל ולהשכיב את בנה התינוק, לא טרחה להביט, ובכל זאת, משהו הרגיש לה אחרת. היא הרימה מבט אל המסך. שקופית פיצוץ בצומת הגבעה הצרפתית.

טלפון מיד להורים. מן העבר השני ענתה אימה ובקול צלול ומתכתי סיננה: "זה אבא, הוא בדרך ל'הדסה'. תגיעי". כמה שניות אחרי ראתה אותו מובל בשידור חי על אלונקה, רק פנים בפוקוס, השאר בטשטוש אדום. מזל שהתקשרתי קודם. הייתה מבועתת מהמחשבה לגלות ככה בשידור ישיר.

נסיעה של שעה וקצת הפכה לחצי שעה. היא הגיעה חסרת נשימה לאלונקה ולשקית חפצים אישיים מגואלים בדם. עתה, כאישה בוגרת, יכלה לקחת חלק מעשי וחיוני בהחלמתו של ארתור. דבר שהיה לא פשוט כלל. המחבל ירה בו ופגע בידו הנותרת וברגלו. כעת היה חסר יכולת לעשות דבר, והיא הייתה שם יום ולילה, מחלקת משמרות עם אחיה ואימה, ומכיוון שבחרה לא לחיות תחת עול תורה ומצוות, הייתה ה'שיקסע' של המשפחה והופקד עליה להיות המטפלת של השבת.
***

ערב ירד על הבית וחושך ודממה התפשטו כמו עשן בכל החדרים, שולחים זרועות של אובך ומועקה סמיכה. בעוד כמה שעות תחזור אימא מביקור נינים וקברי צדיקים בצפת. היא קמה חזרה אל התיק, שוקלת בדעתה אם להמשיך למרות שאינו מגיב יותר. בתיק נותרו עוד שלוש מדבקות. היא חזרה לשבת.
***

אפילו בית החולים, עם כל הצפצופים והריחות, לא הצליח לבטל את השקט הקדוש שירד על העולם עם שקיעת השמש וכניסת השבת. ארתור שכב, מטושטש כולו ממורפיום, היא לצידו.

"אני רוצה פאנטה קרה", לחש.

אחרי שבוע שלא אכל, פתאום רצונו היחיד בעולם זה משקה, שכדי להשיגו עליה לחלל שבת. היא התלבטה אם לומר לו שנכנסה השבת אך במקום זה קמה ממקומה, הוציאה כסף מהארנק והלכה אל מכונת בקבוקי השתייה שבמסדרון. כשחזרה עם פחית הפאנטה, התרומם מעט וסימן שתניח לו את הכיפה על הראש.

"ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו".

היא קירבה את פחית המשקה אל פיו.

"אמן, אבא".

היא צפתה בו לוגם בהנאה משהו כה פשוט והחליטה כי פיקוח נפש דוחה שבת, ועבורו, הלגימה הזו, הצורך האנושי הפעוט הזה הוא פיקוח נפש. באותו הרגע נשבעה שלעולם לא תספר לו על הרגע הזה, שהיה קדוש יותר מהשבת. הייתה בטוחה שלוּ שאלה היום אם הוא זוכר את הרגע הזה, לא היה יודע על מה היא מדברת והיה מצער על חילול שבת.
***

כעת, בצד המיטה, סיפרה לו.

"אתה זוכר אבא?" שאלה בקול רועד.

ארתור מצמץ פעם אחת.

ואז מצמץ שוב.

היא קילפה עוד מדבקה של %FENTA 70.
***

באחד הלילות בבית החולים, לאחר ההמולה של היום וכשהשקט המעיק והמצפצף של הלילה לקח שלטון, התרומם ארתור ממיטתו. בעיניים בורקות וחיוך בזווית הפה ביקש שתיקח אותו החוצה כדי שיוכל לעשן סיגר. מיהרה ומצאה כיסא גלגלים, נשאה אותו בכל כוחה אליו וגלגלה אותו מחוץ לחדר. הם ירדו לחצר החיצונית, צינורות ניקוז ברגלו הירויה ושאריות ידו מוחזקות במסרגות מתכת. היא הציתה לו את הסיגר האהוב עליו והצמידה לשפתיו.

ארתור ינק ממנו. "עכשיו אני מרגיש אנושי", וענן של עשן סמיך יצא מפיו.

שוב הצמידה את הסיגר לשפתיו וחייכה.

כשחזרו לחדר, בניסיון אחרון לחוות אנושיות לפני שיצנח למיטה, ביקש לתת שתן בעמידה אל תוך בקבוק הפלסטיק שיועד לכך. היא נענתה לאתגר, מזהה בו סימנים של החלמה. ללא ידיים לאחוז בבקבוק נעמדה מאחוריו, ובעיניים עצומות, מפאת כבודו, כיוונה את פתח הבקבוק לאן שנדמה לה שמבושיו. זרימת השתן על ידיה סייעה לה למקם את הפתח. רגע שהיה עשוי להיות מביך הפך באחת לרגע של החלמה וחמלה. שוב נשבעה לעצמה לעולם לא להזכיר לו.
***

עיניו של ארתור נפקחו ופגשו את עיניה הדומעות. הוא התרומם, פניו שינו צבע לאדום וסגול וצליל נשיפה עמוק וארוך נפלט מפיו. הוא צנח אחורה בעודה מחזיקה בגדם.

היא הביטה בשעון. נותרה פחות משעה. היא ליטפה את פניו ועצמה את העיניים שעזב אותן האור.

"עֵינָיך, כְּיוֹנִים עַל־אֲפִיקֵי מָיִם; רֹחֲצוֹת, בֶּחָלָב־־יֹשְׁבוֹת, עַל־מִלֵּאת",[1] לחשה.

היא סובבה את ארתור על הצד, הפשילה את חולצת הפלנל והחלה מקלפת את המדבקות מגבו.

"יָדָיך גְּלִילֵי זָהָב, מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ".

ליטפה את מחצית הזרוע שנותרה מהמלחמה ואת היד חסרת האצבעות מהפיגוע.

"רֹאשׁך, כֶּתֶם פָּז; קְוֻצּוֹתָיו, תַּלְתַּלִּים, שְׁחֹרוֹת, כָּעוֹרֵב".

נישקה את פדחתו.

היא אספה מהחדר את כל המדבקות והעטיפות כפי שביקש. התקשרה למד"א, דואגת לתזמן בין הגעת האם הביתה להגעת האמבולנס וחזרה אל ארתור.

שקטה ורגועה ובתחושת התרוממות רוח שלא חשה כמותה מעולם אמרה:

"יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דִּי בְרָא, כִרְעוּתֵהּ. וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵה, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ. בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן".

 

(זוכה פרס אלמוג 2019)
[1] פסוקים מתוך שיר השירים – טקס טהרת המת. [חזרה]

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.