החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

דראגה קלרי

מאת:
הוצאה: | 2019 | 200 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

דראגה קלרי הוא ספר חשוף וכואב אך גם חושני מאוד, המתעד אהבה עמוקה בין בת ואם – את אהבתן של המשוררת דורית ויסמן ואמה קלרה נוי.

יופיו של הספר מבוסס על תנועתו החופשית, הבלתי צפויה, בין הזמנים המרובים שמהם הוא עשוי. קודם כל בין החיים המרובים של האם – ילדותה בהונגריה, על רגעיה המוארים והאפלים; אימי השואה; ההפלגה ההירואית ומרובת התלאות באוניית המעפילים "אקסודוס"; השנים הראשונות בארץ – על קשיי הנישואים והגירושים, הפרנסה וההורות; והשנים האחרונות, הרגועות יותר, על כל הטוב והרע שהיה בהן.

לזמני האם מצטרפים הזמנים הרבים בחיי הבת – מהימים שבהם כל רצונה היה לברוח מהבית "הגלותי" והאפל שבו גדלה, דרך ההתקרבות המחודשת לאם ועד להווה שבו היא נאחזת בכל כוחה במה שאמה השאירה אחריה: בביתה, במיטתה, במכתביה וביומניה, ששולחים אותה למסע ארוך ומפתיע בעקבות חיי הנפש הפנימיים, הרוויים בתשוקה, של האישה הגאה והאמיצה שילדה אותה.

אלי הירש

 

הספר זכה בפרס אקו"ם ע"ש אהרון אשמן ליצירה המוגשת בעילום שם בתחום הספרות, 2018. מנימוקי השופטות: באמצעות שברי זיכרונות אינטימיים, קרובים ורחוקים, ורגעים ריאליסטים חדים משנותיה האחרונות של האם, מעבדת הבת את יחסיהן ואת חווית הפרידה האוניברסלית מהורה. וכל זאת, ברגישות נוגעת ללב ובשפה בהירה, מלאת פרטים ומלאת חיות.

חנה גולדברג, יהודית קציר, דורית רביניאן

מקט: 4-31-6761
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


56 שנה אחרי

13.3.03

באמבטיה הדהד בי המשפט שאמר סמנכ”ל הגבייה המזוקן, שמה שהרשים אותו יותר מכול בשבעה על אמא היה צילום הגן והספסל בארז’בט פארק בגודולו שבהונגריה, שלא השתנו 56 שנה. ובדמיוני חזרתי אל הגן הזה ואל אמא, כמו שהיא נשקפת בתמונה הגדולה שהדפסנו אחרי מותה ותלינו בביתה, בהוֹל, מקבלת פני כל מי שנכנס, כמו שאמא עצמה קיבלה את כל מי שנכנס לביתה, והיא, התמונה, חיה כל כך. ובתמונה, שגודלה כחצי קומת אדם, פניה של אמא רכים, מקבלים, מבינים, עד שמתעורר הרצון לדבר אליה כאילו היא חיה. ובביקור האחרון שלי שם, השבוע, כשנפגשתי עם תמי, פשוט נישקתי את הפנים שלה בתמונה (תמי לא ראתה, היתה בסלון, ומשם אמרה לי שבכל פעם שהיא נכנסת היא אומרת לאמא שלום, אמרה ולא ידעה שבאותו רגע ממש נשקתי לאמא). ובתמונה הזאת אין חשיבות לגיל, וגם לא נראים הקמטים, גם אם הם ישנם, אם כי גם אם הם ישנם – כלומר היו – הם מועטים מאוד. אמא עומדת בתמונה לבושה במעיל גשם בהיר פתוח, מקלהּ לצידה – היא לא נשענת עליו – ופניה כמו לפני בכי או בתחילת התרגשות גדולה.

אני זוכרת את מרבד העלים על הקרקע, שרגלינו דשדשו בו, ואת העלים הנושרים־נושרים כל הזמן. אוקטובר היה, ראשית הסתיו, והעצים היו צבועים בצבעיהם העזים האירופים, והאור הסתנן בלובן משונה, שאין רואים בארץ, ואמא הלכה בשדֵרה כבדה אך קלה, משני צידיה עצי הערמון על גזעיהם הכהים־שחורים, הלכה משער הברזל הענקי דרך מערה־יער קטן עד לתל סלעים שהובאו מכל רחבי הונגריה, כל סלע מאזור אחר, ובראש התל, שמדרגות מוליכות אליו, עומד פסל אליזבט, או ארז’בט בהונגרית, שעל שמה נקרא הפארק, ומתחת לפסל, ברחבה, ספסל אבן, ומדרגות מוליכות גם אל אחורי הפסל, ומשם אפשר להמשיך ולטייל עמוק אל תוך היער. ואכן טיילנו קצת. ואמא התיישבה על ספסל האבן הזה, מתחת לפסל אליזבט היא ארז’בט, העלים־עלים ממשיכים לנשור סביבה ואני ממשיכה לצלם – את אמא, את העלים, את אמא עם העלים, את עצי הערמונים – ואמא ממשיכה לשתוק ולנשום את אור הסתו הבהיר הזה ולינוק מזיכרונות ילדותה, השמורים לה כאן, בגן, וכאן, בגן, הם הזיכרונות הטובים ביותר שלה, כפי שהיתה מספרת לנו – בעיקר אחרי הביקור – על מזחלת השלג שקראו אותה רוֹדְלִי, ועל זה שבילתה כאן בגן בכל עונות השנה. הגן היה המפלט שלה מקירות הבית האפל ומהרהיטים הקודרים ומההורים השותקים והמסתגרים איש־איש בפינתו ומהמטפלות העריצות. הגן היה המפלט מהעוני. הגן היה המפלט ממבטי השכנים הקשים, החקרניים, המציצים בחלונות חסרי הווילונות. לכאן, אל הגן, ברחה אחרי הביקור אצל האישה־עכביש. כאן שיחקה עם החברה שלה, גלדיס, שהיתה לה רק שמלה אחת, מנוקדת, שבערב היתה מכבסת אותה ובבוקר לובשת אותה שוב. כאן, בגן, היתה שואבת תעצומות מהשורשים הצעירים ומהעלים המלבלבים, מהפריחה, מבוהק השלג ומרעננות האור.

אמא אמרה אז: אני מרגישה שירד 0 מהגיל שלי. אני עכשו בת שמונה, לא בת שמונים. ועוד אמרה: שום דבר לא השתנה 56 שנה. השער, השדֵרה, עצי הערמונים, צבעי השלכת, העלים הנושרים, הסלעים מכל רחבי הונגריה, המדרגות, ספסל האבן, פסל המלכה אליזבט. ונהרה היתה על פניה. אותה נהרה שהיתה עליהם לפני 56 שנה.

איך יכולתי

19.3.03

משנרגעו מצהלות־השבעה – קולות האנשים, חלקם מפתיעים, שדיברו על אמא ועל הבית הישן ואפילו על אמא ואבא – וחוויית ההתאחדות הגדולה בחיי, לראשונה בחיי, עם תמי אחותי – והתמיכה המשפחתית והחברית, והסולידריות, והאהבה הגדולה ממקום העבודה – משנרגעו כל אלה, נפלו עלי רגשות אשמה קשים.

ונפלה חרטה על כל שנות ההחמצה עם אמא, על כל השנים שהקשר אִתה לא היה לי חשוב. איך יכולתי. לא להתקשר אליה ימים ושבועות. לא לשתף אותה בחיי. לא להזדקק לה, לא להתגעגע, לבוא לבקר רק כדי לצאת ידי חובה, לקצר מה שיותר, לחלוף ליד כפר־סבא, או אפילו בתוך כפר־סבא, בנסיעות עבודה, בלי להיכנס אליה, להזמין אותה אלי כמה שפחות.

אמא סבלה מהנתק, סיפרה לי תמי. וכאב לי כשתמי סיפרה איך אמא חזרה כועסת במיוחד מביקור אחד אצלנו, כשנסענו לטייל והשארנו אותה לבדה בביתנו, ואני לא זוכרת (אשרי ההדחקה) ולא מצליחה להבין איך יכולתי לעשות דבר כזה. האם ייתכן שהיו זמנים שחשבתי שעדיף לעשות סדר פסח עם החברים, ואיך ייתכן שבמכשיר טלפון שהשתמשתי בו בעבודה לפני חמש שנים אמא לא נמצאת באף אחד מהחיוגים המקוצרים – כל החיוגים המקוצרים מלאים במספרי טלפון של חברות, ויש אפילו חברות שהיו להן כמה חיוגים מקוצרים: למספר הטלפון בבית, ולנייד, ולעבודה, ומקומה של אמא נפקד. ומובן שלרוב החברות האלו אני כבר מזמן לא מתקשרת, ואילו לאמא, לשמחתי הרבה, התקשרתי יום־יום בשלוש השנים האחרונות, כשהתהדקו היחסים, ולפעמים גם פעמיים ביום.

שתיכן הייתן עקשניות, אמרה לי תמי, ועד שלא התחלת אַת לא קרה כלום.

רוחות סוערות עכשו בחוץ, בנהמות, ברעש רב. קול הגשם במרזב. פעמוני הפח שהבאתי מיוון, חלודים כבר, מצטלצלים. הגשם שוטף את האבק שהביאו הרוחות אתמול. קמתי היום מוקדם אל תוך בית שקט. האיש שלי ישן, יהונתן ישן אצל חבר (צלצל לפנות בוקר להודיע), ואיתמר, איני יודעת אם כבר חזר מהמסיבה.

זו היתה הדרך שלך, אמרה תמי בניסיון לנחם אותי. אם הייתי במקומך גם אני הייתי בורחת מהבית. ואני מבינה שהיא צודקת. הרי גם כשהייתי בבית ברחתי ממנו, רוב הזמן הייתי בחוץ. ובשירות הצבאי התרחקתי מהבית הכי רחוק שאפשר, לדרום הרחוק, והמשכתי בבריחה גם אחרי הצבא – הלכתי ללמוד באוניברסיטה הכי רחוקה מהבית, בירושלים, והמשכתי לגור בה, בירושלים, גם כדי לא לחזור לכפר־סבא. זו היתה הדרך שלי לשרוד את חיי וליהנות ולשמוח בחיי וללדת את ילדַי, הדרך שלי לקיים יחסים נורמליים עם גברים, ליהנות מיחסי־מין – מי היה מאמין שאצליח אחרי הבית הפוריטני, האלים, חסר האהבה וחסר הסקס שלי.

גם רוחות מלחמה סוערות היום. אולי פרצה כבר המלחמה עם עירק ולא שמעתי כי לא פתחתי רדיו ולא טלוויזיה. אני אוהבת את השקט הזה של הבוקר, ואת הבטן הריקה, את הרגשת הצום והניקיון. אני אוהבת את קול הרוח המרעידה את הדלתות וחודרת מתחת לסִפיהן, ואת קול הגשם, וגם את השקט שבחוץ – בשעה המוקדמת הזאת, בשכונה השקטה שלי.

ז’קט אדום על רקע כחול

הופעתה של אמא בקלטת שצולמה באולפן “יד ושם” היתה מרשימה: נינוחה, שלווה, כמו מישהי שהגיעה למנוחה ולנחלה וטוב לה, בז’קט אדום שבלט על הרקע הכחול של האולפן, שערה שחור ומסודר, פניה רכים, מסבירים, קולה אִטי ורגוע, דיבורה חי וייחודי ומגוון כל כך כשהיא מספרת על ילדותה, ועל תקופת ההסתתרות כשהגרמנים כבר היו בבודפשט, ועל המחנות. הומור הציל אותי, אמרה על ההתמודדות שלה עם אימי השואה, וסיפרה איך תמיד, גם במצבים הכי גרועים, הצחיקה את חברותיה.

חברות, שמתי לב, זה מוטיב חזק אצל אמא. אמא היתה “זאבה בודדה”, אבל תמיד עם חברות. גם במחנות, גם על עברי פי מוות, ברגע שהיה לה איזה פתח הצלה היא היתה הולכת מייד לקרוא לחברות שלה. משהו בה היה צריך את זה חזק. ואכן, בזכות החברוֹת גדלו מאוד סיכויי ההישרדות שלה, כי כקבוצה הן היו חזקות יותר, כוח העבודה שלהן היה גדול יותר. החברות שלה היו חברות פועלות, פועלות באמת.

ומה שעוד מרשים בקלטת הוא כוח הרצון העצום, הנחישות. ראיתי שכולן שם איבדו את הרצון לחיות, וידעתי שהן לא יחזיקו מעמד, אבל אני רציתי לחיות, תמיד רציתי, אמרה שם אמא, ודיברה על כוח רצון כשאין בכלל כוח פיזי. ונזכרתי איך פעם, כשישבנו יחד בבית קפה, היא אמרה לי: תנסי פעם לקום כשאין בכלל כוח פיזי, רק כוח רצון, תנסי את זה, כמה זה קשה. ועוד אמרה לי אז, אני עושה את זה כל הזמן.

פעם אחת ביקשה להפסיק את ההקלטה. לפני כן נעה כמה דקות באי נוחות על כיסאה, מתפתלת. אפשר להפסיק? היא שאלה בעדינות ורכנה קדימה. ולאחר מכן שוב היתה רעננה בצילומים, יושבת זקופה, נינוחה, מדברת בהטעמה, בשטף.

כל הופעתה בקלטת אומרת כבוד. ללא כעס, ללא הטחת אשמה, ללא שנאה, פשוט מספרת, בעדינות, לאט, כמי שמספרת סיפור לפני השינה, תוך עמידה על שלה, וניכר שהיא יודעת שנצפה בה שוב ושוב, אנו הדורות הבאים – הילדים, הנכדים, הנינים.

בתים אפלים

אמא ברחה תמיד החוצה מביתה האפל, השותק והקודר, אך שנים רבות אחר כך בראה לה בית אפל משלה, שותק וקודר, ואני, בתהּ, מצאתי ממנו מפלט בחוץ – ביער האיקליפטוסים של כפר־סבא, בפרדסים, בקן של התנועה. אמא ברחה מבית שבו הוריה כמעט לא דיברו זה עם זה, שבו היא עצמה כמעט לא דיברה עם אמהּ, וגם אני ברחתי מבית שבו אבא ואמא כמעט לא דיברו – בעצם לא דיברו כלל, אם לא לוקחים בחשבון צעקות והחלפת מידע יבש – ושבו אני עצמי כמעט לא דיברתי עם אמי.

ואני מברכת על כך שהצלחתי לקטוע את השרשרת הזאת, ושהבית שלי אינו אפל אלא מלא אור. עכשו אני מבינה למה חשוב לי כל כך לפתוח את התריסים כל בוקר ולהזרים את אור היום פנימה, ולמה היה חשוב לי להתקין לבני־זכוכית בקיר הכניסה של הבית, כך שהמטבח יהיה מוצף אור, והבית שלי מלא במוסיקה ושמחה ודיבורים, אולי לא במידה מספקת, אפשר יותר ואני גם רוצה יותר, אך אני מודה על המידה שהגעתי אליה, ואני אמשיך לרצות ולקוות ולעשות שאקבל ואתן יותר מהמנות הטובות האלה.

בית ילדותי ברחוב עמרמי 9 בכפר־סבא היה אפל וחשוך וקודר, לא זכרתי עד כמה עד שתמי הזכירה לי את פרחי הפלסטיק הירוקים־כהים על קירות המסדרון והמטבח – חריצים שהתפתלו סביב עצמם, מכוסים בשכבה עבה של צבע שמן – ורק בשבעה הבנתי עד כמה המסדרון בדירה היה אפל, ואיך כשהחלון והדלת של השירותים סגורים, והרי כמעט תמיד הם סגורים, רוב חלקי הבית חשוכים ואפלים.

ואם מדברים על בתים אפלים, הרי שהבית שגרנו בו קודם לכן – לפני שעברנו לבית הזה ברחוב עמרמי 9, שבו אמא גרה עד סוף ימיה ובו ישבנו שבעה – היה אפל וחשוך אפילו יותר, במידה שעד היום משרה עלי חרדה. הוא היה בשיכון עליה, ברחוב שיפר 5, וגרתי בו מגיל חמש עד עשר, וגם הוא הצליח להישאר בדיוק כמו שהיה. ביקרתי בו לפני זמן מה, והאיש שמתגורר שם מאז דצמבר 1960, שאז עזבנו אותו, היה נחמד למדי והסכים להכניסני פנימה: זה חדר השינה של הורייך, הצביע על אחת הדלתות האטומות. ואכן, כל החדרים ואפילו ההול היו חשוכים לגמרי.

וגם החצר של הבית ברחוב שיפר לא השתנתה – שיחי פרא קוצניים, חוטי כביסה קורסים, עשבים לא מנוכשים – היא רק נראתה לי הרבה יותר קטנה כשחזרתי אליה אחרי כל השנים האלה, לא כמו אז, בילדותי, כשישבתי בתוך גומה שנראתה לי עולם ומלואו, נמשכת ללא סוף. גם החצר הזאת לא השתנתה, אבל בניגוד לאמא, ששמחה לחזור לארז’בט פארק אחרי 56 שנה, אני לא שמחתי לחזור לבית ולחצר ברחוב שיפר 5, ורק זיק זעיר של שמחה היה בי, על שהמקום לא השתנה ועל שאני יכולה – לפחות תיאורטית, במוחי – לעשות בה כבתוך שלי: להעלות, אולי, זיכרונות, לנכס לי עוד משהו מעברי הרחוק, הכאוב, הנידח, הנדחק, העבר שהיום, למרות הכול, אני רוצה להעלות כל פיסה ממנו, גם אם היא כואבת.

אך מיום שאמא “השתחררה” והתחילה להתגורר לבדה – כלומר, מיום שהצליחה להתגרש – נכנס האור לבית. היא היתה פותחת את הדלת למרפסת הגדולה ואת התריסים במרפסת ואת התריסים בסלון ובהול שפונים למדרכה, ואת התריס בחדר השינה שלה שפונה אל הכביש, וכל הבית היה נמלא אורה: המסדרון, ופרחי הפלסטיק שעל קירותיו, שמאוחר יותר נצבעו מחדש ונמחקו לגמרי, וההול כולו, והמטבח ופינת האוכל, מכונות הכתיבה על השולחנות בהול והפסנתר בפינת הסלון.

ימי בית החולים

22.3.03

אלה היו ימים מאושרים.

בנסיעות שלי אליה, פעמיים בשבוע, וכמעט כל שבת, לפעמים לסוף השבוע כולו, בישיבות הממושכות לידה, אוחזת בידה, הייתי מאושרת. שלווה. חיי יצאו ממסלולם, קפאו. הפסקתי לצאת בערבים לאירועים ספרותיים, לבילויים, לחברות – כשישנתי אצלה בביתה בכפר־סבא, באותם ימים שביקרתי אותה בבית החולים, לא היה לי כוח, לא פיזי ולא נפשי, לבלות עם חברות – ראיתי פחות את משפחתי, קראתי פחות, לא ראיתי סרטים, ועם כל זאת אלה היו ימים מאושרים. כמה מוזר. ואולי לא. הרגשתי שאני בשליחות, על מסלול קדוש. שגם הדברים הפעוטים ביותר, כמו להחזיק את ידה של אמא, לנגב את פיה, להיטיב את תנוחתה, להזדעק על כל כאב שלה, הם החשובים ביותר.

אמא לא דיברה. לא הצלחנו לתקשר עמהּ, ובכל זאת יכולה הייתי לחבקה, לערסלה בזרועותי. לפעמים אמא הידקה את ידי אליה וליטפה אותי על לחיי. אמא היתה כמו תינוקת. והשפעתי עליה אהבה כמו שמשפיעים על תינוקת. הרעפתי עליה אהבה יותר מאשר בכל ימי חיי. נגעתי בה יותר מאשר בכל ימי חיי, וכל פעם נגעתי בה יותר. אני זוכרת את היום שבו היא ישבה בכיסאה, רחוצה, שלווה, ואני חיבקתי אותה, ערסלתי את ראשה בזרועותי וליטפתי את חלקת צווארה, התפעלתי מהעור הרך החלק והנקי שלה, ללא קמטים, עור נעים כל כך, ופשוט היה לי נעים.

והכול הוביל אל יום המוות שלה, רגע המוות שלה, רגע קדוש ומקודש, זוהר בזוהר מלאכים.

איני זוכרת איפה שמעתי או קראתי שמוות הוא כמו לידה, ובאמת המוות שלך היה כמו לידה, היית שלווה, כאילו נולדת אל משהו אחר, כאילו יצאת מתוך הגוף המעונה שלך אל משהו אחר, יפה יותר.

אחריות, קנאה

27.3.04

ותמיד היא נסעה אליכם באוטובוסים, אמרה תמי בלי תרעומת. אפילו לתחנה מרכזית לא לקחתם אותה. ואני נזכרת, וכמובן היו סיבות, היו ילדים קטנים, תינוקות, אוטו אחד, עבודה, אבל היום אני לא מסוגלת להבין את זה. מישהו זר הייתם לוקחים, אמרה תמי באותה שיחה נוקבת. ואני אומרת לעצמי: מספיק להלקות את עצמי כל הזמן. יש לשבח על ההתקרבות הגדולה, שרוב האנשים לא זוכים לה. ומזל אמרה, זה לא רק את, זה גם היא. ההחלטה היתה של שתיכן, האחריות של שתיכן, גם עליה, על אמא שלך, האחריות.

באותה שיחה סיפרתי לתמי איך חשבתי תמיד שאמא אוהבת אותה יותר. עכשו זו נראית לי מחשבה זרה, אבל אז זו היתה האמת שלי, חקוקה בסלע, ולא היתה קיימת כל אפשרות אחרת. ובכל פעם שאמא סיפרה לי בטלפון על הילדים של תמי, נצבט לי הלב מקנאה. הו, המפלצת ירוקת־העין.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “דראגה קלרי”