1.
ז’נבה

ביאטריס קֶנטוֹן היתה הראשונה להטיל ספק בזהות הנערה החדשה. היא עשתה זאת בחדר המורים, בשעה שלוש ורבע, ביום שישי בסוף נובמבר. מצב הרוח היה עולץ ומרדני משהו, כדרכו על פי רוב בשעות אחר הצהריים של יום שישי. גלוי וידוע, שאין מקצוע המייחל לסוף שבוע־העבודה בציפייה רבה מזו של מורים — אפילו מורים במוסדות יוקרתיים כמו בית הספר הבינלאומי של ז’נבה. הפטפוטים נסבו על תוכניות לסוף השבוע. ביאטריס שתקה מאחר שלא היו לה תוכניות, עובדה שלא רצתה לחלוק עם עמיתיה. היא היתה בת חמישים ושתיים, רווקה ונטולת משפחה בעלת משמעות, להוציא דודה זקנה ועשירה שסיפקה לה מפלט מדי קיץ באחוזתה שבנוֹרפוֹק. שגרת סופי השבוע שלה הסתכמה בביקור בסופרמרקט ובהליכה לשפת האגם לטובת היקף המותניים, שבדומה ליקום התרחב והלך כל העת. השיעור הראשון ביום שני היה נווה במדבר של בדידות.

בית הספר הבינלאומי של ז’נבה, שהוקם בידי ארגון הדוגל ברב־צדדיות שכבר מזמן חדל להתקיים, שימש את ילדי הקהילה הדיפלומטית בעיר. בחטיבת הביניים, שביאטריס לימדה בה קריאה וחיבור, התחנכו תלמידים מיותר ממאה מדינות שונות. סגל המורים היה מגוון באותה המידה. המנהל יצא מגדרו לקדם קשרים בין העובדים — מסיבות קוקטייל, ארוחות משותפות, יציאות לחיק הטבע — אבל בחדר המורים היתה לשבטיות הישנה נטייה לשוב ולתבוע את חזקתה. גרמנים הסתופפו עם גרמנים אחרים, צרפתים עם צרפתים, ספרדים עם ספרדים. ביום שישי המסוים הזה היתה גברת קנטון הנתינה הבריטית היחידה שנכחה במקום מלבד ססיליה הליפקס מהמחלקה להיסטוריה. לססיליה היו שׂער פרא שחור ודעות פוליטיות צפויות, שאותן התעקשה לחלוק עם גברת קנטון בכל הזדמנות. ססיליה גם חשפה בפני גברת קנטון פרטים על הרומן רווי המין הלוהט שניהלה עם קורט שרֶדֶר, המתמטיקאי הגאון בכפכפי בירקנשטוק מהמבורג, שוויתר על קריירה מכניסה בהנדסה כדי ללמד ילדים בני אחת־עשרה כפל וחילוק.

חדר המורים נמצא בקומת הקרקע של הטירה מן המאה השמונה־עשרה ששימשה את המנהלה. החלונות הנתונים במסגרות נחושת השקיפו על החצר הקדמית, שהתלמידים הפריווילגים בבינלאומי של ז’נבה נכנסו בה עכשיו למכוניות משפחתיות מפוארות תוצרת גרמניה, שנשאו לוחיות רישוי דיפלומטיות. ססיליה הליפקס הפטפטנית נטעה את עצמה ליד ביאטריס. היא קישקשה בלי הרף על שערורייה בלונדון, משהו עם ה־MI6 ומרגלת רוסייה. ביאטריס בקושי הקשיבה לה. היא הביטה בנערה החדשה.

זו השתרכה כהרגלה בסוף היציאה ההמונית היומית, ילדה דקה כבת שתים־עשרה, כבר יפה, בעלת עיניים חומות מימיות ושיער בצבע כנף עורב. לדאבונה הרב של ביאטריס, בית הספר לא הנהיג תלבושת אחידה אלא רק קוד לבוש, שאחדים מן התלמידים העצמאיים יותר במחשבתם הפֵרו בלי שננקטו נגדם כל צעדים רשמיים. אבל לא הנערה החדשה. היא היתה מכוסה מכף רגל ועד ראש באריגי צמר יוקרתיים משובצים, מהסוג שרואים בבוטיק של ‘ברברי’ בהרוד’ס. היא נשאה ילקוט עור במקום תרמיל הניילון הרגיל. נעלי הסירה מעור מבריק שנעלה הבהיקו והתנוצצו. היא היתה הגונה, הנערה החדשה, צנועה. אבל היה בה משהו אחר, חשבה ביאטריס. היא היתה שונה. היא היתה מלכותית. כן, זאת המילה. מלכותית…

היא הגיעה שבועיים אחרי תחילת שליש הסתיו — לא אידיאלי אבל לא חסר תקדים במוסד מסוגו של הבינלאומי של ז’נבה, שקבוצת ההורים בו באה והלכה כמו מי הרוֹן. דיוויד מילאר, המנהל, דחס אותה לשיעור השלישי של ביאטריס, שגם כך כבר היו בו שני תלמידים עודפים. עותק תיק הקבלה שנתן לה היה זעום, אפילו בסטנדרטים של בית הספר. נכתב בו כי שם הנערה החדשה הוא ג’יהאן טַנטאווי, שהיא אזרחית מצרייה, ושאביה הוא איש עסקים ולא דיפלומט. גיליון הציונים שלה היה חסר ייחוד. היא נחשבה פיקחית אך לא מחוננת בשום צורה שהיא. ‘ציפור נכונה לעוף,’ כתב דיוויד בהערת שוליים אופטימית. למעשה, ההיבט היחיד בתיק הקבלה שראוי לציון הוא הפִּסקה השמורה ל’צרכים מיוחדים’. נראה כי למשפחת טנטאווי היה צורך חמור בפרטיות. ביטחון בעדיפות עליונה, כתב דיוויד.

מכאן נוכחותו בחצר היום — כמדֵי אחר צהריים, לצורך העניין — של לוסיאן וִייאר, מנהל האבטחה הכשיר של בית הספר. לוסיאן היה יבוא מצרפת, יוצא הסֶרביס דה לה פרוֹטֶקסיוֹן, יחידת המשטרה הארצית האחראית לאבטחת ביקורי אח’מים ופקידים צרפתים בכירים. בתפקידו האחרון היה מוצב בארמון האֶליזֶה, שם שירת ביחידת האבטחה האישית של נשיא הרפובליקה. דיוויד מילאר הציג את קורות חייו המרשימים של לוסיאן כהוכחה למחויבות בית הספר לצורכי ביטחון. ג’יהאן טנטאווי לא היתה התלמידה היחידה שלביטחונהּ נועדה חשיבות.

אבל איש לא הגיע ויצא מכותלי הבינלאומי של ז’נבה כמו הנערה החדשה. הלימוזינה השחורה של מרצדס שלתוכה נכנסה לא היתה מביישת ראש מדינה או מנהיג. ביאטריס לא היתה מומחית בכל הקשור בכלי רכב, אבל היה נדמה לה שהשלדה מצופה שריון מגן והחלונות חסיני קליעים. מאחורי המרצדס היה רכב נוסף, ריינג’ רובר, מאוכלס בארבעה גברים מגודלים נטולי־חיוך במעילים כהים.

‘מי את חושבת שהיא?’ תהתה ביאטריס שעה שהביטה בשתי המכוניות יוצאות לרחוב.

ססיליה הליפקס נבוכה. ‘המרגלת הרוסייה?’

‘הנערה החדשה,’ משכה ביאטריס את המילים. אחר כך הוסיפה בספקנות, ‘ג’יהאן.’

‘אומרים שחצי קהיר שייכת לאבא שלה.’

‘מי אומר?’

‘ורוניקה.’ ורוניקה אַלווארס היתה ספרדייה חמת־מזג ממחלקת האמנות ואחת ממקורות הרכילות הפחות מהימנים בסגל, שנייה רק לססיליה עצמה. ‘היא אומרת שאמא שלה קרובה של נשיא מצרים. האחיינית שלו. או אולי בת דודה.’

ביאטריס צפתה בלוסיאן וִייאר חוצה את החצר. ‘יודעת מה אני חושבת?’

‘מה?’

‘אני חושבת שמישהו משקר.’

וכך קרה שביאטריס קנטון, שועלת קרבות מצולקת יוצאת כמה בתי ספר פרטיים נחותים בבריטניה, שבאה לז’נבה בחיפוש אחר רומנטיקה והרפתקה ולא מצאה אף אחת מהשתיים, לקחה על עצמה לפתוח בחקירה פרטית לגמרי כדי לקבוע את זהותה האמיתית של הנערה החדשה. היא החלה בהקלדת השם ג’יהאן טנטאווי בתיבה הלבנה הקטנה של מנוע החיפוש הסטנדרטי בדפדפן שלה. על המסך הופיעו כמה אלפי תוצאות, שאף אחת מהן לא עלתה בקנה אחד עם הילדה היפה בת השתים־עשרה, שנכנסה בשערי כיתתה מדי יום בשעה השלישית בלי שאיחרה מעולם ולו בדקה.

לאחר מכן חיפשה ביאטריס באתרים שונים של הרשתות החברתיות, אבל גם כאן לא מצאה זכר לתלמידתה. היה נדמה שהנערה החדשה היא בת השתים־עשרה היחידה בעולמנו המטורלל, שאינה מנהלת חיים מקבילים במרחב הווירטואלי. ביאטריס מצאה את הדבר ראוי לשבח, מאחר שיצא לה לראות ממקור ראשון את ההשלכות הרגשיות וההתפתחותיות ההרסניות של התכתבויות, ציוצים ושיתופי תמונות בלתי פוסקים. למרבה הצער, התנהגות כזאת אינה מוגבלת לילדים. ססיליה הליפקס כמעט שאינה מסוגלת להיכנס אפילו לשירותים בלי להעלות תמונה מרוטשת של עצמה לאינסטגרם.

האב, אחד עדנאן טנטאווי, היה אנונימי באותה המידה ביקום הווירטואלי. ביאטריס מצאה כמה אזכורים של ‘טנטאווי מיזמי בנייה’ ו’טנטאווי החזקות’ ו’טנטאווי פיתוח’, אבל אפס מאופס בנוגע לאדם עצמו. בתיק הקבלה של ג’יהאן הופיעה כתובת מהודרת ברוּט דה לוּזאן. ביאטריס עברה על פניה בשבת אחר הצהריים. הבית שכן לא הרחק מביתו של התעשיין השוויצרי הנודע מרטין לנדסמן. ככל הנכסים השוכנים לשפת אגם ז’נבה באזור הזה, הוא היה מוקף חומות גבוהות ונתון לפיקוח מצלמות אבטחה. ביאטריס הציצה מבעד לסורגי השער וראתה מדשאה ירוקה מטופחת, המשתרעת לעבר אכסדרת וילה נהדרת בסגנון איטלקי. בן רגע הופיע גבר בריצה, רָקע לעברה במורד כביש הגישה, אחד המגודלים מהריינג’ רובר, בלי ספק. הוא כלל לא התאמץ להסתיר את העובדה שיש לו אקדח מתחת לז’קט.

‘פּרוֹפּריֶטֶה פּריבֶה!’ הוא צעק בצרפתית במבטא כבד.

‘אֶקסקוּזֶה־מוּאָה,’ מילמלה ביאטריס והתרחקה בצעד מהיר.

השלב הבא בחקירתה נפתח בבוקר יום שני הבא, כשפצחה בשלושה ימי מעקב קרוב אחר תלמידתה החדשה המסתורית. היא הבחינה שכאשר פנתה לג’יהאן בכיתה, לא פעם היא הגיבה באיטיות. היא גם הבחינה שג’יהאן לא התחברה עם אף אחד מיום שהגיעה לבית הספר, ואף לא ניסתה להתחבר. ביאטריס גם הגיעה למסקנה, שעה שניסתה להרעיף מחמאות על חיבור חסר מעוף, שלג’יהאן יש היכרות שטחית בלבד עם מצרים. היא ידעה שקהיר היא עיר גדולה ושנהר חוצה אותה, אבל לא הרבה מעבר לכך. אביה, כך אמרה, עשיר מאוד. הוא בנה גורדי שחקים למגורים ומגדלי משרדים. מאחר שהוא ידידו של נשיא מצרים, האחים המוסלמים אינם אוהבים אותו, ומשום כך הם גרים בז’נבה.

‘נשמע לי הגיוני מאוד,’ אמרה ססיליה.

‘ולי זה נשמע סיפור מצוץ מהאצבע,’ ענתה ביאטריס. ‘אני בספק אם כף רגלה דרכה אי־פעם בקהיר. למעשה, אני אפילו לא בטוחה שהיא מצרייה.’

בשלב הבא מיקדה ביאטריס את תשומת לבה באֵם. היא ראתה אותה בעיקר מבעד לחלונות חסיני־הקליעים הכהים של הלימוזינה, או באחד מאותם מקרים נדירים שבהם יצאה מן המושב האחורי לקדם את פני ג’יהאן בחצר. גוני עורה ושערה היו בהירים מאלה של ג’יהאן — מושכת, חשבה ביאטריס, אבל לא לגמרי בליגה של ג’יהאן. למעשה, ביאטריס התקשתה מאוד לאתר דמיון משפחתי כלשהו ביניהן. היתה איזו קרירות בולטת בקשר הפיזי ביניהן. אף לא פעם אחת ראתה נשיקה או חיבוק חם. היא גם זיהתה חוסר־איזון מובחן ביחסי הכוח. ג’יהאן, ולא האֵם, היא שידה היתה על העליונה.

כשנובמבר התחלף בדצמבר וחופשת החורף התקרבה והלכה, זממה ביאטריס לארגן פגישה עם אמהּ המרוחקת של תלמידתה המסתורית. האמתלה היתה ציוניה של ג’יהאן במבחן האיות ואוצר המילים באנגלית — בשליש התחתון של הכיתה, אבל טובים בהרבה מאלה של קלהאן הצעיר, בנו של פקיד משרד החוץ האמריקני, לכאורה דובר ילידי של השפה. ביאטריס ניסחה אימייל בקשה להיפגש עם גברת טנטאווי במועד ובשעה הנוחים לה ושלחה אותו לכתובת שמצאה בתיק הקבלה. כשעברו ימים אחדים ללא תשובה, היא שלחה אותו שוב. ובנקודה הזאת זכתה לגערה מתונה מדיוויד מילאר, המנהל. התברר שגברת טנטאווי מבכרת שלא לקיים שום קשר ישיר עם מוריה של ג’יהאן. על ביאטריס לנסח את דאגותיה באימייל לדיוויד, ודיוויד יפנה את העניין לגברת טנטאווי. ביאטריס חשדה שהוא מודע לזהותה האמיתית של ג’יהאן, אבל היתה פיקחית מכדי להעלות את הנושא, ולו ברמז. היה קל יותר לחלץ סודות מבנקאי שוויצרי מאשר מהמנהל הדיסקרטי של הבינלאומי של ז’נבה.

מה שהשאיר רק את לוסיאן וִייאר, מנהל האבטחה הצרפתי של בית הספר. ביאטריס נכנסה אליו בשעתה הפנויה באחד מימי שישי אחר הצהריים. משרדו היה ממוקם במרתף הטירה, סמוך לחדרון התחזוקה ששימש את הרוסי הקטן והתחבלני, שדאג שהמחשבים יעבדו. לוסיאן היה רזה ומוצק וצעיר למראה מכפי ארבעים ושמונה שנותיו. מחצית הנשים בסגל המורים התאוו אליו, כולל ססיליה הליפקס, שניסתה להתחיל עם לוסיאן ללא הצלחה לפני שהשכיבה את גאון המתמטיקה הטבטוני המסונדל שלה.

‘רציתי לשאול,’ אמרה ביאטריס כשהיא נשענת בנונשלנטיות מעושה על משקוף הדלת הפתוחה לחדרו של לוסיאן, ‘אם אני יכולה להחליף איתך איזו מילה בנוגע לנערה החדשה.’

לוסיאן הביט בה בשלווה משולחנו. ‘ג’יהאן? למה?’

‘כי אני דואגת לה.’

לוסיאן הניח ערימת ניירות על גבי הטלפון הנייד שהיה מונח על הנייר הסופג. ביאטריס לא היתה בטוחה בכך, אבל היה נדמה לה שהוא מדגם אחר מזה שראתה עליו בדרך כלל. ‘הדאגה לג’יהאן היא התפקיד שלי, גברת קנטון. לא שלך.’

‘זה לא שמה האמיתי, נכון?’

‘מאין צץ בראשך רעיון כזה?’

‘אני מורה. מורים רואים דברים.’

‘אולי לא קראת את ההערה בתיק של ג’יהאן, בנוגע לשמועות ורכילויות. הייתי מייעץ לך לפעול בהתאם להנחיות אלה. אחרת אהיה מחויב להביא את הנושא לתשומת לבו של מסיֶה מילאר.’

‘סלח לי, לא התכוונתי —’

לוסיאן הרים את ידו. ‘אל דאגה, גברת קנטון. זה אַנטרֶה נוּ, בינינו.’

כעבור שעתיים, שעה שאפרוחי האליטה הדיפלומטית הגלובלית הידסו בחצר הטירה לעבר היציאה, עמדה ביאטריס וצפתה בהם מבעד לחלון הממוסגר בחדר המורים. כרגיל, ג’יהאן נמנתה עם האחרונים לעזוב. לא, חשבה ביאטריס, לא ג’יהאן. הנערה החדשה… היא דילגה קלות על אבני הריצוף ונידנדה את ילקוט הספרים שלה, כאילו אינה מודעת לנוכחותו של לוסיאן וִייאר לצדה. האישה המתינה לה בצד דלת הלימוזינה הפתוחה. הנערה החדשה עברה על פניה בלי להעיף בה ולו מבט ונכנסה למושב האחורי. זאת הפעם האחרונה שביאטריס תראה אותה אי־פעם.