החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

המזכרת

מאת:
מאנגלית: קטיה בנוביץ' | הוצאה: | 2012 | 336 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

במשך שנים אינספור היתה המומיה המשומרת להפליא מונחת במרתף המאובק של מוזיאון קריספין בבוסטון. עד כה המומיה, המכונה "מדאם X", נחשבה ממצא מצרי עתיק, אך כשהפתולוגית מורה איילס חושפת מסר מבעית המסתתר בתוך הגווייה, מתברר שהשריד הזה אינו אלא קורבן רצח בן זמננו. כשנמצאים שרידיהן של שתי נשים נוספות, ברור למורה ולבלשית ג´יין ריצולי ממחלק הרצח שאדם מטורף מתהלך חופשי. כעת עליהן לפענח את משחקו המעוות של "הרוצח הארכיאולוגי", לפני שזה יוסיף עוד מזכרת מצמררת לאוסף המפלצתי שלו .
טס גריטסן היא רופאה ומחברת רבי־מכר בינלאומיים. הרומן הראשון שלה "גונבי האיברים" זכה לשבחים וכיכב ברשימת
רבי־המכר של "ניו יורק טיימס". מלבדו כתבה מותחנים ורומנים רבים שנמנו עם חמשת המקומות הראשונים ברשימות רבי־המכר בארצות הברית ומחוצה לה

מקט: 15100384
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

הוא בא לקחת אותי.

אני חשה את זה בעצמותי. אני מריחה את זה באוויר, מוכּר לי כמו ריחם של חול חם ותבלינים חריפים וזיעה של מאה גברים העובדים בשמש. אלה ריחותיו של המדבר המערבי של מצרים, והם עדיין חיים בזיכרוני, אף על פי שהארץ ההיא רחוקה כמעט מחצית כדור הארץ מחדר השינה שבו אני שוכבת עכשיו. חמש־עשרה שנים חלפו מאז התהלכתי במדבר ההוא, אבל כשאני עוצמת את עיני, מיד אני שוב שם, עומדת בשולי מחנה האוהלים, מביטה לעבר גבולה של לוב ואל שקיעת השמש. הרוח נשבה לאורך הוואדי, נאנקת כמו אישה. אני עוד שומעת את הלמות המכושים ואת חריקת האתים ויכולה לראות בעיני רוחי את החופרים המצרים פושטים על אתר החפירות כמו נמלים חרוצות ונושאים את הסלים המלאים עפר. אז, כשעמדתי במדבר ההוא לפני חמש־עשרה שנים, דימיתי את עצמי לשחקנית בסרט על הרפתקה של מישהי אחרת. לא שלי. ודאי לא היתה זאת הרפתקה שנערה שקטה מאינדיו, קליפורניה, ציפתה אי־פעם לחוות.

אורות מכונית חולפת בוהקים מבעד לעפעפי העצומים. כשאני פוקחת את עיני, מצרים נעלמת. כבר אינני עומדת במדבר ומשקיפה על רקיע ששקיעה מכתימה אותו בגוונים של חבּורות. במקום זה, אני שוב במרחק חצי עולם, שוכבת בחדרי החשוך בסן דייגו.

אני קמה מהמיטה וניגשת יחפה אל החלון כדי להביט ברחוב. שכונה של בתים מטויחים זהים שנבנו בשנות החמישים, לפני שהחלום האמריקני הפך למינִי־ארמונות עם חניה מקורה לשלוש מכוניות. יש איזו כנות בבתים הצנועים אך האיתנים הללו, שלא נבנו כדי להרשים, אלא כדי לשמש מחסה, ואני מרגישה כאן בטוחה באלמוניותי. סתם עוד אם חד־הורית הנאבקת לגדל בת מתבגרת מרדנית.

כשאני מציצה ברחוב מבעד לווילונות, אני רואה מרחוק מכונית משפחתית כהה מאיטה. היא מתקרבת אל שפת המדרכה, ופנסיה הקדמיים כבים. אני מביטה, מחכה שהנהג יצא החוצה, אבל איש אינו יוצא. הנהג יושב שם שעה ארוכה. אולי הוא מאזין לרדיו, ואולי רב עם אשתו וחושש להתעמת איתה. אולי יש במכונית ההיא זוג נאהבים שאין להם לאן ללכת. אני יכולה להמציא הסברים רבים כל כך, שאף אחד מהם אינו מבהיל, ובכל זאת עורי מעקצץ מפחד אימים.

רגע אחרי כן נדלקים האורות האחוריים של המכונית, והיא ניתקת משפת המדרכה וממשיכה בדרכה לאורך הרחוב.

גם אחרי שהיא נעלמת מעבר לפינה אני עדיין מתוחה, לופתת את הווילונות בידי הלחה. אני חוזרת למיטה ושוכבת מזיעה על השמיכות, אבל לא מסוגלת להירדם. ליל יולי חם, אבל אני נועלת את חלון חדר השינה שלי ומתעקשת שטָארי, בתי, תנעל גם היא את החלון שלה. אלא שטארי לא תמיד מקשיבה לי.

בכל יום היא מקשיבה לי פחות ופחות.

אני עוצמת את עיני, וכמו תמיד מראות מצרים חוזרים. מחשבותי שבות תמיד אל מצרים. חלמתי עליה עוד לפני שעמדתי על אדמתה. בגיל שש מצאתי צילום של עמק המלכים על שער ה"נשיונל ג'יאוגרפיק" ומיד זיהיתי אותו, כאילו הבטתי בקלסתר מוכר ואהוב מאוד שכמעט שכחתי. כזאת היתה משמעות הארץ לגבי, כמו פנים אהובים שנכספתי לראותם שוב.

ועם השנים שחלפו הנחתי את היסודות לחזרָתי לשם. עבדתי ולמדתי. מלגה מלאה הביאה אותי לסטנפורד וזיכתה אותי בתשומת לבו של פרופסור שהמליץ עלי בהתלהבות לעבודת קיץ בחפירות במדבר המערבי של מצרים.

ביוני, בסוף שנת לימודי הראשונה, עליתי על טיסה לקהיר.

גם עכשיו, באפלת חדר השינה שלי בקליפורניה, אני זוכרת איך הכאיב לעיני אור השמש הקופחת על החול המלובן. אני מריחה את קרם ההגנה על עורי וחשה את עקיצת הרוח הממטירה על פנַי חצץ מדברי. הזיכרונות האלה משמחים אותי. עם כף בנאים בידי ושמש על כתפי, היתה זאת פסגת חלומותיה של נערה צעירה.

כמה מהר הופכים חלומות לסיוטים. עליתי על המטוס לקהיר כתלמידת קולג' עליזה. שלושה חודשים אחרי כן שבתי הביתה וכבר הייתי אישה אחרת.

לא שבתי מן המדבר לבדי. מפלצת באה בעקבותי.

עפעפי נפקחים בחושך בבת אחת. האם היה זה צעד? האם נפתחה דלת בחריקה? אני שוכבת על סדינים לחים, ולבי נחבט בבית החזה. אני פוחדת לצאת מהמיטה ופוחדת לא לצאת.

משהו לא בסדר בבית הזה.

אחרי שנים של הסתתרות למדתי לא להתעלם מלחישות האזהרה בראשי. רק בזכותן של הלחישות הדוחקות האלה אני עדיין בחיים. למדתי לשים לב לכל חריגוּת, לכל רטט של חוסר נחת. אני שמה לב למכוניות לא מוכרות העוברות ברחוב שלי. אני נדרכת אם חבר לעבודה מציין שמישהו שאל עלי. אני מתכננת תוכניות מילוט מפורטות זמן רב לפני שבכלל אזדקק להן. הצעד הבא שלי כבר מתוכנן. בתוך שעתיים יכולות בתי ואני לעבור את הגבול למקסיקו עם זהויות חדשות. הדרכונים שלנו, בעלי שמות חדשים, כבר טמונים במזוודה שלי.

כבר היינו צריכות לעזוב. אסור היה לנו לחכות זמן רב כל כך.

אבל איך משכנעים נערה בת ארבע־עשרה להתרחק מחבריה? טארי היא הבעיה. היא לא מבינה את הסכנה הנשקפת לנו.

אני פותחת את מגירת שידת הלילה ומוציאה את האקדח. הוא לא רשום כחוק, ואני חוששת להחזיק נשק תחת אותה קורת גג עם בתי. אבל אחרי שישה שבועות במטווח אני יודעת להשתמש בו.

רגלי היחפות אינן משמיעות קול כשאני יוצאת מהחדר ומתקדמת לאורך המסדרון, עוברת על פני דלתה הסגורה של בתי. אני מבצעת אותה ביקורת שביצעתי אלף פעמים בעבר, תמיד בחושך. כמו כל טרף, אני מרגישה בטוחה ביותר בחושך.

במטבח אני בודקת את החלונות ואת הדלת. כך גם בסלון. הכול נעול. אני חוזרת למסדרון ונעצרת מחוץ לחדר השינה של בתי. טארי נעשתה קנאית לפרטיותה, אבל בדלת שלה אין מנעול, ולעולם לא ארשה שיהיה. צריכה להיות לי האפשרות להציץ פנימה ולוודא שהיא בסדר.

הדלת חורקת בקול כשאני פותחת אותה, אבל זה לא יעיר אותה. כמו אצל רוב המתבגרים, השינה שלה דומה לתרדמת. הדבר הראשון שאני מבחינה בו הוא הרוח הקלה, ואני פולטת אנחה. טארי שוב התעלמה מבקשתי והשאירה את החלון שלה פתוח לרווחה, כפי שעשתה פעמים רבות כל כך בעבר.

הכנסת האקדח לחדר השינה של בתי כמוה כחילול קודש, אבל אני חייבת לסגור את החלון הזה. אני נכנסת ונעצרת לצד המיטה, מתבוננת בה ישנה, מקשיבה לקצב הסדיר של נשימתה. אני זוכרת את הפעם הראשונה שעיני נחו עליה, אדומת פנים ובוכייה בידיה של המיילדת. צירי הלידה שלי נמשכו שמונה־עשרה שעות, והייתי מותשת כל כך עד שבקושי הצלחתי להרים את ראשי מהכר. אבל אחרי מבט חטוף אחד בתינוקת שלי יכולתי לקום מהמיטה ולהתמודד עם מתקפה של לגיון שלם כדי להגן עליה. ברגע ההוא ידעתי מה יהיה שמה. חשבתי על המילים החקוקות במקדש הגדול באבּוּ סימבֶּל, מילים שרעמסס הגדול בחר כדי להכריז בהן על אהבתו לאשתו.

נֵפֶרטָארי, שלמענה השמש זורחת

בתי, נפרטארי, היא האוצר האחד והיחיד שהבאתי איתי חזרה ממצרים. ואני מפחדת כל כך לאבד אותה.

טארי דומה לי כל כך. כאילו אני רואה את עצמי בשנתי. כבר בגיל עשר היא ידעה לקרוא הירוגליפים. בגיל שתים־עשרה יכלה לדקלם את כל השושלות עד בית תלמי. את סופי השבוע שלה בילתה בשיטוט במוזיאון האדם. היא שיבוט שלי מכל הבחינות, ועם חלוף השנים לא נותר כל שמץ גלוי לעין מאביה בפניה או בקולה, או חשוב מכול — בנפשה. היא בתי, שלי בלבד, טהורה מן הרוע שהוליד אותה.

אבל היא גם נערה נורמלית בת ארבע־עשרה, דבר שהיה מקור לתסכול בשבועות האחרונים שבהם חשתי איך האפלה סוגרת עלינו סביב, שבהם שכבתי ערה כל לילה, מקשיבה לפסיעותיה של המפלצת. בתי אינה מודעת לסכנה, מפני שהסתרתי את האמת מפניה. אני רוצה שתגדל חזקה וחסרת פחד, אשת חיל שאינה פוחדת מצללים. היא אינה מבינה למה אני מסתובבת בבית באישון לילה, למה אני נועלת את החלונות ובודקת את הדלתות פעמיים. היא חושבת שאני דאגנית, וזה נכון: אני דואגת בשביל שתינו, כדי לשמֵר את האשליה שהכול בסדר בעולם.

בזה טארי מאמינה. היא אוהבת את סן דייגו ומצפה בשמחה לשנתה הראשונה בבית הספר התיכון. היא מצאה לה כאן חברים, ואוי להורה המנסה להפריד בין מתבגרת לחבריה. הרצון שלה חזק כשלי, ואלמלא התנגדותה היינו עוזבות את העיר לפני שבועות.

רוח קלה נושבת בחלון ומצננת את הזיעה על עורי.

אני מניחה את האקדח על שידת הלילה וניגשת לחלון כדי לסגור אותו. אני מתעכבת לרגע, שואפת אוויר קריר. הלילה בחוץ דומם, פרט לזמזום של יתוש. דקירה עוקצת את לחיי. אני לא עומדת על משמעותה של עקיצת היתוש אלא כשאני מרימה יד כדי לסגור את החלון. אני מרגישה את נשימתה המקפיאה של הבהלה מתפשטת במהירות במעלה שדרתי.

אין רשת על החלון. איפה הרשת?

רק אז אני חשה בנוכחות הזדונית. בזמן שעמדתי והתבוננתי בבתי באהבה, זו התבוננה בי. תמיד התבוננה, חיכתה לשעת כושר, המתינה להזדמנות שלה לזנק. ועכשיו היא מצאה אותנו.

אני מסתובבת לעבר הרוע.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “המזכרת”