החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על הנר בת חנה

הנר בת חנה הוא שם העט של המספרת. זהו ספר הסיפורת השלישי של הנר בת חנה. קדמו לו "כתם עיוור" ו"הצד השני של השמים (בהוצאת מנדלי)", ושני ספרי שברירים (שירים קצרים בני ארבע שורות): "פרחי חורף שוטים" ו"שברירים" (בהוצאת רימונים). ... עוד >>

כתם עיוור

מאת:
הוצאה: | 2014-11 | 264 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

"… גם היום, אחרי שנתיים, ואחרי שקראתי את המייל שלה כמה וכמה פעמים מאז, הוא עדיין גורם ללבי לפעום בעצמה שמאיימת לפוצץ את רקותיי. גם היום אני מתקשה להבין את עוצמת התגובה שלה, ומה בכלל גרם לה."

אישה, חוקרת תרבות במקצועה, נוסעת לכינוס מקצועי בהאג, הולנד. היא מתאהבת בעיר האפורה לכאורה ופוגשת בה אישה שתשפיע עמוקות עליה ועל מהלך חייה מכאן ואילך.

היא תשוב ותחזור להאג פעמים נוספות, וכל נסיעה היא מעין מסע של חיפוש וגילוי אל עצמה, אל האנשים הקרובים לה ואל משמעותו של הקשר עם האישה הזאת.

מקט: 001-1870-001
מסת"ב: 978-965-565-0549
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1

"האג?" צחקה יעל, "היית בהאג? בחיי נועה, כבר שלושים שנים אני מתרוצצת סביב הגלובוס, מעולם לא הייתי בהאג, ואת יודעת מה, אני גם לא זוכרת שמישהו פעם אמר לי שהוא חזר מהאג. אמסטרדם, ניחא, אבל האג? מה יש בהאג?"

שאלה טובה. מה יש בהאג? מה יש בה בעיר הזו, שיש המכנים "פרובינציאלית", שמושך אותי אליה שוב ושוב ושגורם לי להתגעגע אליה עד כאב? מה יש בה שעובד עלי חזק כל כך? כי איך שאני נוחתת בהאג אני נעשית מאושרת מאוד. יש משהו בעיר היפה הזו עם בתי השוקולד והגינות הקטנות, עם הירוק והאור הרך (יש אומרים האפור, אז שיהיה), עם הרוחות האכזריות, העננים שמשתוללים, להקות רוכבי האופניים והשלווה האינסופית, שפשוט מרחיב אצלי את הלב והריאות. אני הולכת ברחובותיה, מרימה את ראשי לשמים הנוטפים ופורשת את ידיי לצדדים. אם לא הייתי מתביישת, הייתי מסתחררת עד כלות הנשימה. כמו פעם, כשהיינו קטנים, והיינו נופלים צוחקים ארצה כשהעולם חג סביבנו כשיכור.

בפעם הראשונה הגעתי להאג בקיץ של 1997. נסענו, הקבוצה הישראלית במחקר בינלאומי שעסק בהשפעות של סביבה ותרבות על למידה, ברכבת מסכיפהול להאג. אני נגררתי קצת אחרי כולם, בוהה מסביב בזמן שהאחרים בודקים לוחות זמנים ומסלולי נסיעה של רכבות. בתחנת הרכבת בהאג לקחנו את טראם מספר תשע שהוביל אותנו למלון שבו השתכנו. למרות שהיה חודש יולי, עטה הרחוב אור אפור ורך. האוויר היה קריר כשירדנו מהטראם, וכשחצינו את הכביש שיורד לים הגיעו רוחות מלוחות חזקות שאיימו להעיף אותנו. צחקתי בקול רם. "הגעתי הביתה," אמרתי כמעט בקול, מופתעת מהתחושה של חזרה ממסע ארוך ומפותל שאפפה אותי משום מקום. "אני אוהבת את המקום הזה," הצהרתי בפני חבריי לקבוצה.

"הוי, באמת נועה," אמרה דורין והושיטה ידה אל הבניין חסר הייחוד של המלון ואל הבתים החומים ברחוב הישן, הסתמי. "יש מקומות מעניינים יותר. אני למשל מעדיפה את פריז."

"לא נורא," ניחמתי אותה. "יש מקומות גרועים מפריז."

זו הייתה אהבה ממבט ראשון.

נכנסתי למלון בהליכה לאחור כשמבטי עוקב אחר האור שמשחק בשכבות העננים המסתחררים ששטו זו מעל זו בכיוונים משתנים, וכמעט מעדתי על מזוודתו של איש גבוה שהביט בי ברוגז ותמיהה כשנאחזתי בו כדי לא ליפול.

חדר הקבלה של המלון היה אפור וחסר חן, ואפילו חיוכו המיומן של פקיד הקבלה לא הצליח להאיר אותו.

"איזה יופי," קראה דורין כשגילתה שבתאי המפתחות של כל אחד מאיתנו מחכה לנו ערמה של שְטְרוּפְּוַופֶל‏‏‏, אותו וָפל הולנדי עגול, ממולא בריבת חלב, שהשאירה היא עבורנו. את הוופל יש להניח על כוס הקפה הלוהטת על מנת שיתרכך, כך היא לימדה אותי לימים. גם סוכריות הוֹפּיס בטעם קפה היו שם, וברכה חמה: ברוכים הבאים. "באמת, זה כל כך יפה," המשיכה דורין. "צריך ללמוד את זה. סתם כמה עוגיות, וכמה שזה מרגש."

***

באותו ערב היא לקחה אותנו לטיול רגלי מהמלון, לטיילת הומת האדם שעל חוף הים בסְחֵיווֶנִינגֶן. הערב התמשך ובא הלילה, והשמש סירבה לשקוע. המוני האנשים גדשו את הטיילת, דיברו, צחקו, נדחקו בינינו והקשו על הקבוצה להישאר ביחד, והיא בדקה וחזרה ובדקה שכולנו שם. "הו, הנה את," אמרה באנחת רווחה כשהתעכבתי למראה קקדו שעשה תרגילים על חבל לקול מצהלות הקהל. "בואי נועה, שלא תלכי לאיבוד." קנינו גלידה באחד הדוכנים. היא סירבה. "אני לא אוהבת לאכול בעמידה," הסבירה.

"גלידה?" שאלתי בתמיהה. "הרי זה כל הכיף."

היא כיווצה את שפתיה ונענעה את ראשה מצד לצד. "לא. לא בשבילי."

"לחיי הערב החופשי הראשון שלנו בכפר הגדול ביותר באירופה," הרימה דורין את גביע הגלידה שלה כאילו היה כוס יין. ואני, בפעם השנייה באותו יום, ידעתי שזה המקום בשבילי.

"סחיוונינגן לא מאפיינת את האג," אמרה לנו בפנים חמורות סבר. היא עיקמה את אפה והצביעה בסנטרה על האנשים השמחים מסביב. "אנשי האג האמיתיים מתרחקים מהמקום הזה."

באמת? חשבתי לעצמי, את הרי לקחת אותנו הנה, וכבר שמעתי את עצמי אומרת בקול, "איזו הקרבה מצדך לטייל איתנו כאן." היא הנהנה, "אתם תיירים," ענתה ברצינות, מושכת בכתפיה ומתעלמת מנימת הקנטור. פניה עטו הבעת השלמה עם גחמותיו של העולם. "ממש נורא," אמרתי בעברית, לקול צחוקם של חבריי, והצטערתי מיד למראה המבוכה והבלבול שעל פניה.

***

בימים הבאים היא השקיעה בנו את כל הזמן המועט שעמד לרשותה. בכל שעה פנויה מעבודה לקחה אותנו לטיולים בעיר. בעיקום אף מתנשא היא הראתה לנו את תקרתו היפה של הקוּרְהָאוּס שעל חוף הים בסחיוונינגן, והכירה לנו את המוֹריצְהוֹיס, המוזיאון המושלם לטענתה. שם פגשתי לראשונה את ציוריו של וֶרמֶר, "נוף העיר דֶלְפְט" ו"נערה עם עגיל פנינה". על שולחן העבודה שלי, בביתי שבישראל, מונח עד היום מגש קטן לסיכות עם ציור ה"נערה עם עגיל פנינה", שהיא קנתה לי בחנות המוזיאון ונתנה לי באופן אישי כמה ימים אחר כך.

"תראו", אמרה דורין, מצביעה על יונת בית ששטה לה בנחת בין הברווזים והאגמיות בבריכת המים הענקית הסמוכה למוזיאון, כאילו מאז ומתמיד היו המים מעונה.

"השפעת הסביבה התרבותית על הלמידה," קראתי בשם המחקר שבו השתתפנו. "כן, כן, כן," אמרה היא, מבטה מרוכז ביונה שעליה הצבעתי, מצחה קמוט. "כן, כן, כן."

גם ל"פנורמה מַסדַאך" לקחה אותנו. לאחר שעברנו על פני שורה של ציורי ים לא מרשימים עלינו במדרגות לולייניות, וכשנפתח המראה לפניי לא הבנתי לחוף איזה ים אני נמצאת, בקומה השנייה של בניין. עיניי תרו את המבנה העגול, את האנשים המצטופפים סביב המעקה, מתבוננים. במה? התקרבתי למעקה גם אני. דיונות חול נפרשו לרגליי, נמשכות אל האופק. אל האופק? זה ציור! הבליחה ההבנה. האופק שמתעגל סביבי הוא ציור. המציאות שלפניי נבנתה לאט. להיות בתוך ציור. לבקר בתוך ציור. לטייל בו.. "יפה, הֶא? הֶא?" שאלה בהנאה למראה פנינו הנדהמות. מאז כבר ביקרתי כמה פעמים ב"פנורמה מסדאך", ותחושת הקסם והפליאה משחזרת את עצמה כל פעם מחדש. מוחי מתמסר לאשליה המוזרה גם כשהוא כבר יודע את התשובה.

רק למָדוּרוֹדָם, גן המיניאטורות היפה, שלחה אותנו לבד. עד כדי כך להתערבב בהמון, אפילו אנחנו לא יכולנו לגרום לה.

***

"אבל איך את יכולה להיות לבד כל כך הרבה?!" זעקה יעל בפעם הראשונה ששמעה על הרגלי לבלות חודשים בהאג בכל שנה, לבדי, כשאני משאירה מאחור את משפחתי ואת חיי. "אני, אחרי שעתיים הייתי נכנסת לפאב הקרוב ונתלית על הגבר הראשון שמחייך אלי."

חייכתי. "לבד זה לא בהכרח בדידות," השבתי לה. "והאמת הבנאלית, כפי שאת יודעת, היא שאפשר להיות בודד בין הרבה אנשים. אני הרבה פעמים מרגישה בודדה בין הרבה אנשים. גם אם האנשים הם חברים או בני משפחה."

יעל הביטה בי בחקרנות מדעית, כאילו הייתי בעיה קשה בסטטיסטיקה, מאלו שאהבה להתמודד איתן. "את, נועה? בודדה? עם הקסם האישי שלך והיכולת המופלאה שלך לדבר על כל דבר ועניין?"

היו אלה ימי סתיו 2008, ואני רק חזרתי מחודש בהאג. יעל ואני הכרנו רק זמן קצר לפני כן. שתינו הימרנו על הובלה משותפת ורבת אחריות של תוכנית מחקר, ולמזלנו החיבור בינינו היה מיידי וזורם. שתינו קשקשניות לא קטנות ועד היום לא מסכימות בינינו על שום דבר, תנאי הכרחי ליחסים מפרים. כפי שאמר הפילוסוף דייוויד יוּם, אי-הסכמה בין ידידים מָפרה את האמת. אני רגילה ליחסים כאלה. מיכאל, אישי, ואני לא מצליחים להסכים אפילו לאיזו תחנת רדיו להקשיב כשאנחנו נוסעים יחד במכונית, מה שלא מפריע לנישואינו המאושרים לזרום בצעקות הדדיות כבר יותר משלושים שנה. ויעל כמובן צדקה. אני באמת טובה מאוד בלהשתלב בתוך חבורת אנשים. "ובכל זאת," גיליתי לה, "זה קשה לי מאוד. מפגש אינטנסיבי, גם עם חברים קרובים, מותיר אותי מותשת."

"מעניין," לא הרפתה יעל, "אולי אחקור פעם את התפישות של האנשים. איך הם מבחינים, ואם הם מבחינים, בין לבד ובין בדידות. את חושבת שמישהו כבר חקר את זה?" היא ניקרה מעט בצלחת האוכל שלפניה, שקועה בהרהורים. "קודם אני אשאל אנשים סביבי סתם שאלה בנאלית," המשיכה, "אני אשאל מה ההבדל לדעתם בין לבד ובין בדידות, ונראה איזה תשובות אקבל. ורק אם אראה שאנשים באמת רואים הבדל, אני אמשיך." היא ניערה מראשה את מערך המחקר שהתחילה לבנות, וחזרה אלי. "את ממש לא מרגישה בודדה בהאג, אף פעם?" חקרה. נענעתי בראשי בשלילה. יעל הביטה בי בציפייה. תלתליה השחורים הרכים ופניה העדינות לא הסגירו את המוח החריף והלשון החדה שבאמצעותם תקפה את העולם.

"נו," האיצה בי. "מה השתתקת לי פתאום?"

"השתתקתי לי, לא לך. כמה את רוצה שאדבר? אולי נדבר קצת עלייך?"

"עד פה." הושיטה יעל את ידיה קדימה בתנועת עצור. "ולשאלתי, בבקשה," המשיכה להתעקש. נכנעתי.

"לא, יעל," נשענתי אחורה בכיסאי, מהורהרת. "לא, אני לא מרגישה בדידות. ההיפך. בגלל שכלום לא מטריד אותי, כלום לא לוחץ, אני כל כך פנויה לחוויות הכי פשוטות, למראה האנשים ברחוב, ללבלוב של העצים, לציפורים, לבתים, לים הצפוני האפור והמכשף, שאין לי זמן להרגיש בדידות. אני חושבת שבדידות זה משהו שבא מבפנים. כשריק בפנים. כשאין מה שימלא את החלל."

"וכשיש הרבה אנשים סביבך, דווקא אז יש חלל?" שאלה יעל בעלבון מעושה.

"תלוי מי האנשים ומה הסיטואציה. אם אני צריכה להשקיע מאמצים בלנהל שיחת חולין, בלעבור בין אדם אחד לאחר ולחלק ביניהם את תשומת הלב שלי, זה לוקח ממני אנרגיות וזה לא מתגמל בחזרה. ואז אני מרגישה בדידות, כי אני לא ממש מצליחה להתחבר לאנשים, גם אם הם קרובים, או למצות נושא שיחה מעניין. לדבר איתך," הצהרתי בהבעת חשיבות, "בהחלט ממלא אותי בחזרה."

"אני מודה להוד מעלתה על הכבוד שהיא חולקת לי," ענתה יעל בציניות. "אז אין מצב שיש בו יותר מאדם אחד ואת לא בודדה?"

"אמרתי לך שזה תלוי," הזדעקתי. החקרנות של יעל לפעמים מכבידה, אבל אני עונה בצייתנות. "במפגשים עם חברי הגרעין שלי מהצבא למשל, אני לא מרגישה בדידות. אני מרגישה מאוד שייכת. כל כך שייכת, שאני לא מרגישה צורך להתאמץ. הנה, רק אתמול בשיחת טלפון אמרה לי בת גרעין שלי, שתמיד כשאנחנו נפגשים, אני תורמת את החיוך. 'את פשוט יושבת בינינו, מקשיבה ומחייכת,' היא אמרה. וזה בדיוק העניין. אני מאוד שם, כי אני יכולה לקלוט פנימה, ולא חייבת כל הזמן להוציא החוצה. הצורך להוציא החוצה כל הזמן, לחשוב על המשפט הבא, על האדם הבא, לחייך, לדבר בנימוס, גורם לי להרגיש זרה ומנותקת. בהאג, בירוק ובשלווה, אני רק בולעת, ספרים, אנשים, חוויות."

"אני מבינה," אמרה יעל מהורהרת. "כשאת מתמלאת, את לא בודדה, גם אם את לבד לאורך זמן. אולי אפילו להיפך, הלבד הוא תנאי ליכולת שלך להתמלא. בסדר. נגיד שהבנתי. אבל למה בהאג?"

"חלק מהקסם המכשף של העיר הוא בוודאי העובדה שאני יכולה לנקות מעצמי את כל השעונים, לוחות השנה, מחויבויות, קשרים ורק לחיות כל שנייה ושנייה," אני מסבירה ליעל.

כל כך לחיות. בהאג החיים מכתיבים אותי, ואני נענית להם לחלוטין, סבילה לגמרי, שלא כמו בחיי הרגילים הגדושים מדי, שבהם אני ממלאת את לוח השנה שלי בפגישות ובפעילויות, מכוונת את השעון המעורר שבמוחי לשעה הרצויה בבוקר, מחליטה החלטות, מכוונת דברים. בהאג החיים לוקחים שליטה. כשהם מחליטים אני ישנה, וכשהם מחליטים אני קמה, או יוצאת, אוכלת או קוראת. אני לא מתכננת, לא מנסה לכוון את מהלכיי או את מהלך הימים. אני לא קיימת כרצון עצמאי. אני זורמת כמו עלה הצף על מימיו של נחל, שכיוונו אקראי ככיוון הרוחות ואנרגיית המים. כמה עושר נחשף בפניי בימים האלה. איזו עוצמה של חיים, כאשר כל מראה וריח, צליל ורגש, מחשבה או דמיון עוברים בהילוך איטי במלוא משמעותם.

"את זה אפשר לעשות גם בחַיפה," ממשיכה יעל לנדנד.

"איפֹה בחיפֹה, "אני מאבדת את הסבלנות. "אולי מספיק עם החקירה הזאת?"

***

להאג יש עוד היבט כמובן, זו העיר שלה.

אבל הקשר הזה נוצר מאוחר יותר. ואולי לא? מי יודע בדיוק מהיכן בא הזמן ולאן הוא הולך? אנחנו עם שעונינו ולוחות השנה שלנו מנסים לכלוא אותו בקצב אחיד ובכיוון ידוע. אבל אני, למרות השיבה שזרקה בשערי, עדיין לא משוכנעת שזה הכיוון הנכון. כל כך הרבה סוגי זמן יש, שהולכים לכל כך הרבה כיוונים. זמן היסטורי או גניאולוגי שהולך אחורה, כמו הזיכרון שנע בזמן אחורה והצידה בחוקיות שידועה רק לו. זמן חקלאי הולך במעגלים וכך גם עונות השנה. כשיוצאים מהכדור הכחול היפה שלנו אל עבר הגלקסיות האינסופיות הופך הזמן למרחק או לחלל. ולא רק זאת אלא שהוא הופך יחסי, מתעקם ואפילו נגרר בידי כדור הארץ בעת שזה מסתובב סביב צירו. רק השעון הנאמן ממשיך ללא לאות בתקתוקו האחיד וחסר התוחלת.

בהאג נעלם מהלך הזמן ואיננו. אני חיה עכשיו. כל שנייה בעִתה. וכל שנייה צופנת בחובה הכול. את כל מה שהייתי וכל מה שאהיה. את כל מה שהיה עולמי וכל מה שיהיה. כמה עוצמה יש בה בכל שנייה כזו, כמה עושר, איזה גודש שאינו נתפש אלא בכוליותו.

  1. :

    סיפור יוצא דופן. תוך כדי קריאה הבנתי שרוב הספרות שלנו עוסקת באנשים צעירים. אם במבוגרים אז בנפתולי הזקנה. והנה אנשים מבוגרים, נכון יותר נשים מבוגרות כבני אדם עם התלבטויות, חששות, וגם שמחה וכאב בדיוק כמו אצל בני שלושים.
    מערכת היחסים המורכבת בין שתי הנשים מעוררת מחשבה על יחסים, אנשים והתקשורת ביניהם.
    אהבתי.

  2. :

    מסוג הסיפורים שלוקחים אותך למסע בזמן ובחלל, יוצרים לך עולם תוכן שלבדך, אולי, לא הייתי מצליח לדמיין לעולם! ממליץ בחום

    • :

      זהו ספר המעורר מחשבות על הקשר שנוצר בין שתי אישויות, כל אחת עם הרצונות, החלומות והחסמים. העומק של הכתיבה, החשיפה הרגשית והכנות גרמו לי לסוג של שמחה, שמחה על שיש כישרון כתיבה שמסוגל לבטא מה שאני מרגישה או מה שהייתי אמורה להרגיש לו חייתי את החוויות האלה.
      ספר מלטף, וחמבק.
      מאד אהבתי!!!

  3. :

    הנר בת חנה הוציאה תחת ידה רומן מרתק המתרחש בין שני קטבים החוזרים על עצמם במהות אחרת: פה ושם, ירושלים והאג, שתי הגיבורות, ועוד. בסיוע הנגדה זו מתברר המסע לחיפוש עצמה כמסע מרתק המלווה בתיאורי נוף מפתיעים של ערי הולנד, הנהר, החורף ועוד. ככל שמתקדם הרומן כך חש הקורא כי הניסיון של הסופרת-המספרת לפענח את ידידתה ואולי את החברה האירופית הוא קשה וארוך אך הדרך היא המרתקת. הפרקים מחולקים לרסיסי מחשבות וכך כמו בסרט הערוך בתנופה, הקורא עובר אזורי מחשב ונוף במהירות והרומן שובה ולוכד אותו. שפת היום יום ובמיוחד הדיאלוגים נשמעים תחילה כשפה פשוטה, נמוכה, אך ככל שמתקדם הסיפור מתברר שהם רק כסות למחשבות עמוקות יותר הנוטות לבדוק מהויות וערכים. הקריאה בספרה החדש של בת חנה מסיבה עונג ועם זאת מחייבת את הקורא להיכנס לעבי הקורה של סבך היחסים בין הגיבורות אשר עד לסיום המפתיע – מעניק לנו זויות חדשות גם על עצמנו והתנהגותנו אנו.
    ד"ר חנינא פורת

  4. :

    קראתי את הספר לאט (אפילו לאט מאד…) מה שנתן לי את האפשרות לעבד ולחוות אותו לעומק. זה ספר שמצריך את זה. עוצמת הרגשות, ההרגשות, הקונפליקטים הרגשיים החזקים, הכניסו אותי מאד לתוך הסיפור. היו הרבה רגעים במהלך הקריאה בהם מצאתי את עצמי מאד מעורבת רגשית…. אין ספק שזה בזכות כתיבתה של הנר והשפה העשירה שלה.
    ממליצה בחום!

  5. :

    העלילה, השפה, ואופן הכתיבה הייחודי חברו יחד ליצירה מדהימה רגישה הנוגעת ללב ומעוררת מחשבה.
    הנר בת חנה סחפה אותי בתאוריה הפלסטיים והמוחשיים, בדיאלוגים העמוקים והחברויות העומדות מעל לזמן ולמקום לחוויה רגשית ייחודית במינה. חוויה שהניעה אותי להתבוננות על מערכות היחסים שלי עם חבריי וידידי באופן שונה. הכאב העמוק של הנתק המלווה כל נים בספר הוליד אצלי את הצורך לתת משמעות למערכות קיימות בחיי ורצון עז לחדש קשרים שהתפוגגו, לקום ולעשות מעשה.

  6. :

    העלילה, השפה, ואופן הכתיבה הייחודי חברו יחד ליצירה מדהימה רגישה הנוגעת ללב ומעוררת מחשבה.
    הנר בת חנה סחפה אותי בתאוריה הפלסטיים והמוחשיים, בדיאלוגים העמוקים והחברויות העומדות מעל לזמן ולמקום לחוויה רגשית ייחודית במינה. חוויה שהניעה אותי להתבוננות על מערכות היחסים שלי עם חבריי וידידי באופן שונה. הכאב העמוק של הנתק המלווה כל נים בספר הוליד אצלי את הצורך לתת משמעות למערכות קיימות בחיי ורצון עז לחדש קשרים שהתפוגגו, לקום ולעשות מעשה.

  7. :

    את הספר כתם עיוור קראתי בעניין ובריכוז. הדמויות בו מביעות רגשות סוערים ונפתלים. גם כאב רב שנובע ממעמקים לא מוסברים מלווים אותו כחוט השני. תיאורי הטבע מצוירים ברגישות וביד אומן.
    על מנת לנסות ולהבין לעומק ולהפנים את הרוחניות שבו, אצטרך לקרוא בו שנית.
    תודה על החוויה המהנה בקריאתו.

  8. :

    כתם עיוור הוא סיפור של מה שהכי קרוב לאהבה ללא תנאי, מבלי שהגיבורה בספר בכלל התכוונה לזה.
    מחשבות, לבטים, כאבי לב, תהיות, תיאורי נוף וחיפוש עצמי – מרכיבים כאן סיפור מרתק. לפעמים עד כדי סחף.
    ספר שהוא באמת יוצא דופן בין שלל הספרים שיוצאים כל הזמן לאור.

הוסיפו תגובה