החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על שרה הורניק

שרה הורניק, ילידת 1976, היא אמנית ומתרגמת המתגוררת בתל אביב עם שני חתוליה האהובים, אלכס ואיזי. במשך חייה היא עסקה במגוון צורות של אמנות ויזואלית, ביניהן עיצוב גרפי, יצירה בזכוכית חמה, ציור ורישום, תכשיטנות ועוד, אבל התשוקה ליצור במילים, חומר ... עוד >>

אסור לדבר על דפנה

מאת:
הוצאה: | 2017-10 | 295 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

לפני תשע-עשרה שנים, אלונה טרקה את הדלת על אימה ועל הדירה בה גדלה ונשבעה לא לפתוח אותה יותר לעולם.

כיום, תחת לחצים מצידו של זאב, אחיה הגדול והמצליחן, וטלפונים בלתי-פוסקים מטלי, הפקידה מהבנק, היא נאלצת לחזור לגור באותה הדירה. לא תהיה לה ברירה אלא להתמודד עם החיים הכאוטיים שאימה השאירה אחריה ועם כל הזכרונות הקשים שהיא כל-כך ניסתה לשכוח במשך השנים.   רחל רביד הייתה ציירת מצליחה ומפורסמת בעברה, וכיום היא מתגוררת במחלקת האלצהיימר והדמנציה של בית אבות ברמת גן. היא מנותקת מהעולם, לא מזהה את הסובבים אותה וסבורה שאלונה, ביתה, היא מישהי בשם דפנה. רחל בקושי מדברת וכבר לא יכולה ללכת, לאכול או להתלבש בכוחות עצמה, אבל יש יכולת אחת שהיא עדיין לא איבדה: היכולת לצייר. לרוב מדובר סתם בקשקושים, עד שיום אחד, בין דפיו של בלוק הציור בחדרה בבית האבות, צצה דמותה של אישה הצורחת מתוך הדף, מדממת, זועקת לעזרה.   מי האישה הזאת ומה קרה לה? האם זאת דרכה של לרחל להעביר מסר לבני משפחתה? ומי זאת דפנה, לעזאזל? אלונה מבולבלת, זאב מודאג ויש להם הרבה שאלות, חלקן משותפות, חלקן אינדיבידואליות. מה עושים כשהאישה היחידה שיודעת את התשובות כבר לא מסוגלת לדבר?  בשפה המשלבת הומור, שנינות ורגישות, מכניסה אותנו שרה הורניק לעלילה רווית מסתורין, מתח ודמויות מורכבות ומעוררות הזדהות.

שרה הורניק, ילידת 1976, היא אמנית, מתרגמת ופעילה למען זכויות בעלי חיים המתגוררת בדרום תל אביב עם שני חתוליה.  אסור לדבר על דפנה הוא ספרה הראשון.

מקט: 131209013253
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
עמוד הפייסבוק

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


 

1

אם יש דבר אחד שלמדתי בחיים, זה שיש דלתות שצריכות להישאר סגורות. כאלו שאת לא באמת רוצה לדעת מה מסתתר מאחוריהן, כאלו שאת ממש רוצה לדעת מה מסתתר מאחוריהן, אבל בעיקר כאלו שדאגת לטרוק אחרייך מספיק חזק בשביל להבהיר לכל מי שהיה בטווח שמיעה, ובעיקר לעצמך, שאת, למקום הזה, לא תחזרי לעולם.

מאחורי הדלת שאני עומדת מולה עכשיו נמצאים כל הדברים שלקח לי שנים לשכנע את עצמי ששכחתי. אני טובה בשכנוע עצמי. ואולי עדיין לא מאוחר מדי לשכנע את עצמי לשכוח מה אני אמורה לעשות עם המפתח שאני מחזיקה ביד, לשכוח איך הגעתי לפה ומה אני עושה פה בכלל.

אם יש עוד דבר שלמדתי בחיים האלה, זה שאף פעם אי אפשר באמת לשכוח שום דבר.

אני פותחת את הדלת בציפייה שהדירה תיראה בדיוק כמו שהיא נראתה כשנטשתי אותה לפני תשע־עשרה שנים. אבל תשע־עשרה שנים זה המון זמן, ולמחזה שנגלה מול עיניי לא הייתי יכולה לצפות גם אם מישהו היה מזהיר אותי מראש. ברגע הראשון, רק הסדק הגדול במשקוף דלת המטבח עונה ‘אכן’, כשאני תוהה בקול רם אם בכלל הגעתי למקום הנכון. אני עוצמת את עיניי חזק לכמה רגעים, וכשאני פוקחת אותן אני מזהה את החלון הגדול של הסלון הפונה החוצה אל החצר האחורית המשותפת ואת הספרייה העצומה והעמוסה, שנראית כאילו לא הזיזו ממנה אף ספר מאז אותו יום שהלכתי. אבל קשה לדעת אם שאר רהיטי הסלון של הבית בו גדלתי התחלפו מאז, בגלל איזשהו אסון טבע שעבר כאן והשאיר אחריו הרים וגבעות של פריטי לבוש אקראיים, עיתונים ומגזינים ישנים, ציוד אמנות, כלי אוכל ועוד מגוון חפצים שאני לא מצליחה לשייך לאף קטגוריה. נראה שרחל לא השליכה דבר לזבל בתשע־עשרה השנים האחרונות.

אני יכולה לדמיין אותה יושבת כאן לבדה, מוקפת בכל חפציה, שוקעת, טובעת. אבל החפצים לא הרגו אותה. אולי בסוף הם נותרו היחידים בעולם שהיו מסוגלים לסבול אותה למשך יותר מכמה דקות ברצף.

אני חושבת שאם היה אפשר לראות את הראש של רחל מבפנים, הוא היה נראה בערך כמו הסלון הזה. אני מסתכלת סביב, עושה ספירת מלאי דמיונית: הר של כביסה שכבר מזמן שכחה אם היא נקייה או מלוכלכת. פריט לבוש כלשהו מבד בגוונים צעקניים של כתום, צהוב, ירוק ומג’נטה. חצאית מבד סגול בוהק, ג’ינס קרוע, צעיף סרוג בצבע ירוק זית וגרביוני תחרה שחורים. זוהי דגימה קטנה מהמלתחה של רחל. הייתי מזהה את הבגדים שלה ממרחק של קילומטר, אבל ביניהם משתרבבים בגדים במידה קטנה יותר — מכנסי התעמלות אדומים קצרים עם פסים לבנים בצדדים, שמלה עם הדפס של דובונים וחולצה לבנה מכופתרת עם שרוולים מכווצים. אני מניחה שהם היו פעם שלי, אבל לא מצליחה לזכור את עצמי לובשת אותם. שמיכת צמר חומה־אפורה שזרוקה בפינה נראית כמו עריקה מהצבא; היא יכולה להתחבא כאן ולא ימצאו אותה לעולם. כובע קש עם פרחי פלסטיק ורודים. מספריים. הרבה זוגות מספריים, יותר ממה שאישה אחת צריכה. צבעי פסטל שמן משלוש פירמות שונות לפחות, מגוון תכשיטים רועשים שהערך הכולל שלהם בטח לא עולה על מאה שקלים, עפרונות, פסלונים, קופסאות גפרורים, בקבוקי זכוכית ריקים, דיסקים, קלטות, עטיפות של שוקולדים, סכו’ם חד־פעמי ושקיקים קטנים של מלח, פלפל, סוכר וסוכרזית, מסרק של גבר, מברשת שיניים, כרטיס אשראי שפג תוקפו ב־1997 ומחשב ישן שהתפגר אף לפני כן.

והספרים. כמה ספרים היא הספיקה לצבור בחייה. אני לרגע לא מאמינה שהיא באמת קראה את כולם. לא זכור לי שאי־פעם ראיתי אותה קוראת ספר. היא סתם אהבה לקנות אותם. היא תמיד התגאתה בספרייה המפוארת שלה, הוכחה ניצחת לכך שהיא אישה מרתקת ובעלת מגוון תחומי עניין. היום מדפי הספרים מאובקים ומעוררי רחמים, ומלבד הספרים, הם נושאים שלל חפצים חסרי־תועלת לא פחות: קונכייה שהגיעה מאיזשהו חוף מרוחק שרחל בטח מעולם לא ביקרה בו, שניים־שלושה עפרונות לעוסים בתוך ספל סדוק, ינשוף ברונזה קטן עם פרצוף של בן אדם.

עיניי מתעכבות על סט של מלחייה ופלפלייה, מעוצב בצורת דמויות קטנות — ילד לבן למלח וילדה שחורה לפלפל, שניהם עם ראשים מחוררים. לוח שנה מ־1986 עם תמונות של פרחי בר. גומייה לשיער. מצית פלסטיק מהסוג הזול. בקבוק יין ריק.

רבות מעבודותיה של רחל תלויות על קירות הסלון האפרוריים, שנראים כאילו הם עומדים לקרוס תחת העומס של פרי מכחוליה. ציורי שמן, פסטל ואקריליק של גברים עירומים בתנוחות שונות, חלקם בצבעים בלתי־הגיוניים, חלקם ריאליסטיים להפליא. יש גם שניים או שלושה ציורים מהשנים שהיא אהבה לכנות ‘תקופת האבסטרקט האקספרסיוניסטי’ שלה. כשהייתי ילדה, חיבבתי את התקופה הזאת. היא הייתה הרבה פחות מביכה מהשאר. אפילו יכולתי להזמין את חברותיי לכיתה הביתה מבלי לחשוש במה, או במי, הן עשויות להיתקל. לא היו חסרות להן סיבות להקניט אותי גם אז, אבל ‘אמא של אלונה מקשקשת כמו ילדה בגן’ עדיף בהרבה על ‘אמא של אלונה מציירת את הבולבול של צחי מהמכולת’.

שולחן הקפה המלבני שבסלון עמוס בערימות של ניירת, שפופרות כמעט־ריקות של צבע, מכחולים דוקרניים, שעון מעורר ישן שמחוגיו תקועים על השעה רבע לחמש, אלבום תמונות ישן, שטר של עשר לירות שטרלינג ופסלון עץ זעיר של גמל שכנראה הגיע מהשוק של העיר העתיקה בירושלים. ערימות של ז’ורנלים צבעוניים ועיתונים ישנים מחכים בסבלנות שמישהו ימצא להם שימוש. עיתון אחד אקראי שאני מרימה ממתין כבר כמה עשורים טובים. אני מעלעלת בעדינות בין דפיו המצהיבים והמתפוררים, תוהה אם הערימות האלה היו כאן תמיד ואיכשהו אף פעם לא שמתי לב. עוברת בי צמרמורת כשאני קולטת את הצלחת שהסתתרה מתחת לעיתון ועליה שרידי כריך שרחל ככל הנראה שכחה לאכול: שתי פרוסות לחם כחולות־אפורות עם משהו שחור ודביק ביניהן.

עברה כמעט שנה מאז שזאב, אחי, הבין שמריה, הסייעת הפיליפינית ששכר, לא תהיה מסוגלת להמשיך לטפל ברחל בכוחות עצמה. זה התחיל ביום קיצי אחד כשמריה הייתה במקלחת. רחל חמקה מהדירה ונדדה ברחובות רמת גן, לבושה במעיל צמר, צעיף וכפפות. היא נמצאה רק ארבע שעות מאוחר יותר, מחכה בתחנה לאוטובוס שייקח אותה לבאר שבע. היא התעקשה לקרוא לשוטר שליווה אותה הביתה ‘זאב’.

יפעת, אשתו של זאב, שתמיד אוהבת להרגיש מועילה, ניסתה כמיטב יכולתה לעזור, כך הוא סיפר. אני יכולה רק לדמיין כמה קשה היה לחולת סדר וניקיון שכמותה לשהות שעות ארוכות בדירה הזאת, אבל גם זה לא הספיק. רחל הייתה רגזנית וסירבה לבלוע את התרופות שלה או ללכת עם מריה ויפעת לביקורים החודשיים במחלקה הנוירולוגית. רק לגרום לה להתלבש או לאכול ארוחת צהריים הפך לסיוט עבור כל המעורבים בדבר. ביום שהיא זרקה זוג מספריים על מריה וצרחה על יפעת שהיא זונה מטונפת, זאב החליט שאין ברירה אלא להעביר אותה למגורים קבועים בגן הזהב. אף אחד לא דרך בסלון הזה מאז.

עד היום זאב ממשיך לשלם בהוראת קבע את החשבונות על הדירה הזאת, שדייריה הם חפצים. הזמזום הטורדני שעולה מכיוון המטבח מלשין על כך שהוא אפילו לא טרח להגיע לכאן כדי לנתק את המקרר מהשקע. אני יכולה להבין את חוסר הרצון להתעסק עם הבירוקרטיה, במיוחד כשמדובר בכסף קטן בשביל זאב, אבל בכל זאת, בזבוז כסף ללא פואנטה זה הקטע שלי, לא שלו. איפשהו עמוק בתוכו, יש כנראה זאב קטן שעדיין מתעקש להאמין שאמא שלו עוד יכולה יום אחד להחלים, שמצבה יכול להשתפר, שהיא עוד יכולה לחזור לעצמה. בכל הוראות הקבע שלו, שמכסות את זרם החשמל המיותר ואת מיסי העירייה ומי יודע מה עוד, זאב הקטן קנה לעצמו תקווה והוא משלם עליה בתשלומים. הוא לא יודה בזה לעולם, אבל אני יודעת שרק עד לפני כמה ימים, הוא היה משוכנע שרחל עוד תחזור לגור בדירה הזאת. הוא בטח דמיין כמה מרוצה היא תהיה לגלות שהמקרר העתיק עדיין עובד, שכל חפציה עומדים בדיוק איפה שהיא השאירה אותם ושאף אחד לא נגע לה בשום דבר. היא תמיד שנאה שנוגעים לה בדברים.

אבל עכשיו כבר מאוחר מדי, רחל. עכשיו את סגורה שם בחדר שלך בבית האבות, ולי מעולם לא הייתה תקווה שתצאי משם. עכשיו את שם ואני כאן. ברגע שאצליח להתרגל לעובדה הזאת, אני הולכת לגעת לך בדברים. שלא תגידי שלא הזהרתי אותך. כל החפצים האלה, הרסיסים המאובקים של חייך, לא יוכלו להישאר כאן יותר.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אסור לדבר על דפנה”