החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

את בתך את יחידתך

מאת:
הוצאה: | 2022 | 304 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

25.00

רכשו ספר זה:

גיבורת הספר היא נערה בריאה, ערנית, נאה (אדמונית) ומאושרת, האוהבת את הוריה ואת בית ספרה ומולדתה (בייחוד את הגליל). כך עולה מפרקי היומן שבו היא מתעדת את חוויותיה היומיומיות והפחות יומיומיות. זהו יומן נעורים הנדמה כאותנטי להפליא, המשקף בבהירות ובדיוק משובבי נפש את אווירתה של ישראל הקטנה של שנות השישים: צעירה, רומנטית, לאומנית, פוריטנית וצדקנית ההופכת אט-אט לזעיר-בורגנית לתיאבון.

העננה היחידה המעיבה על האופטימיות השוצפת את יומן הנעורים היא הנמענת של הרשימות הללו: אנה פרנק. מדוע שנערה ישראלית שמחה בחלקה ובריאה בנפשה ובגופה תדווח על רגשותיה הבוסריים וכל חיבוטי הלב שלה דווקא לנערה יהודייה שנרצחה בשואה?

תשובה לשאלה זו וגם ולאחרות נגלית בחטיבה השנייה של הספר, שפרקיה נמסרים במשורג עם פרקי היומן. מי שמופקדת על החטיבה הזאת – שאף היא מהימנה ומשכנעת להפליא וחודרת חדרי בטן – היא בת דמותה המבוגרת של נערת היומנים הפוקחת את עיניה באשר לכל מה שהיא ניסתה להסוות. היא כופה עליה להישיר את מבטה  לתוך הרבדים הנסתרים של אותה ילדות־נערות "מושלמת" שהיא האמינה שהייתה לה.

לא, אין מדובר כאן בהתעללות מינית גלויה ובוטה, גם לא בחוויות אובדניות מרעישות. באמצעות ההתכתבות המבריקה של המספרת הבוגרת עם בת דמותה הצעירה — הגדושה, צריך לציין, ברגעים קומיים מזהירים – המחברת חודרת לחיי משפחת מהגרים שסממניהם הקשים טושטשו, וחושפת את כל מה ששייך אותם לכלל ומה שבידל אותם ממנו.

את בתך את יחידתך של עדנה נוי הוא הישג ספרותי ודאי. מחדש, מרתק ומעורר מחשבה. הוא מצטרף למדף ספרי המופת של סופרות ישראליות שעסקו באותו אזור ממוקש: אונה של דורית פלג; חמסין וציפורים משוגעות של גבריאלה אביגור־רותם וורד הלבנון של לאה איני.

יגאל שוורץ

מקט: 15101520
גיבורת הספר היא נערה בריאה, ערנית, נאה (אדמונית) ומאושרת, האוהבת את הוריה ואת בית ספרה ומולדתה (בייחוד את הגליל). כך […]

1.

ש… ש ש ש ש… שו… שו… נוחי בתוכי, תפסי שלווה. בואי, תתכנסי אצלי. אני קשובה לכל דברייך כי הרגע התפקדתי לשמֵר את כל הווייתך, אז שבי לך בלי רחש, צאי מהטרדה. ואם בא לך לדנדן את הרגליים, אז דנדני חופשי, או למולל את השיער שאני שומרת בשבילך סבוך ומסוכסך לאורך כל כך הרבה שנים — מוללי אותו, היטב, בין אצבעותייך, או התירי בהנאה. איש כבר לא ייגע בו לרעה.

את יכולה לבטוח בי שאדייק לך; יכולה לסמוך עלי שאקפיד להוציא אותך כמו שלא העלית בדעתך שכך תרצי לצאת, או שכך אפשר לצאת — ואיך יכולת לדעת? אז התרווחי לך בתוכי והשאירי לי את כל העבודה.

מאותו הגרגיר, הרי, נבטנו שתינו; אותם חומרי יסוד מרצפים את תשתיתנו עד לרגע שבו התפצלתי לדרכי והתעופפתי לכל עבר, מותירה אותך לכודה באותיות. אבל אל תראי אותי ככה, שכן הרגע חזרתי לבתק את כל כבלייך ולגאול אותך מאלמוניותך.

כלום את לא צריכה לעשות אחרי שכל־כולך כבר מדוברת, ואם עד עתה דוּבּרת רק לי, עכשיו תורי להיות לך פה. גמול על כל הפעמים שלא נחלצתי להגנתך. אז התקרבי אלי בלי פחד והתעלמי מאיך שהפקרתי אותך לקורותייך בבית המוקדם של חיינו, עם האמא והאבא שחלקנו עד שחתכתי לי משם.

לא שהיה לנו נורא רע, אז; הנורא היה שלא ידענו שרע לנו, ואז — שלא שיערנו כמה רע. כי אפשר היה להתהלך בבית המוקדם של חיינו ככה מבלי להיפצע; לפתח מיומנות של הליכה בין הזיזים כמו פורץ שהתפלח פנימה דרך שמשה שנופצה. את במיוחד היית טובה בלטוות קורים של התקיימות. מהשמים, למשל, את חפרת את הכחול וטווית לך אושר מסמא. ואותו הדבר עוללת לשמש, שאת הבוהק שלה ניפצת לזהרורונים של חדווה שהרצת לכל כיוון כמו ילד שרודה בגלגל אופן. כי כזאת היית, בזזנית של מצבים, עם כישרון מובחן לחצוב מכל מה שסבב את היומיום שלנו — צבע או אווירה, מרקם או נימה — ולכרות לך מהם משאבי קיום. אבל אושר הוא לא מצרך קיום בסיסי, הוא אפילו לא תנאי להתקיימות, יוצא שלא משאבים כרית לך — ככה אני מבינה את זה היום — כי אם מחצבים; את, מראש הלכת על מחצבים.

כשהיית חוזרת מבית הספר, למשל: גומאת לך את שני גרמי המעלות עד לקומה שלנו ונבלמת על הישורת שמול דלת הכניסה להתחקות אחר קולות הפנים: נימת השיח — אם נשמע ממנו שיח — פכפוך מי ברז או כלי מטבח משתקשקים. על פי התוצאה שהיתה מתקבלת היית יודעת אם לפעור לך רווח של רחרוח בין המשקוף לדלת ולתחוב לשם את קצה האף. אם הבית לא הגיב לניסיונות החדירה שלך אליו, היית אומרת ‘שלום’ או מכריזה את שמך — עם או בלי ‘חזרתי!’ או ‘זאת אני!’ — ועל פי איך שהבית גמל לך ידעת איך להמשיך. אם שמך, למשל, היה נודד בחזרה אלייך, באוויר — מחובב או נקי מכל גינון חיבוב — היית מרשה לעצמך להחדיר לפתח כף רגל מלאה. אפילו כלום לא היה מגיע זה היה בסדר, שכן כל מה שנדרש אז היה להשתחל פנימה ולחפש את הסיבה. גם גניחה, אם הגיעה־לא־הגיעה, לא היוותה סיבה לדאגה. גניחות היו דבר שבשגרה. רק עם צרימות — אחת או בכוורת — היה צריך להסתדר. מהר למדת, אז ידעת.

הרי האופן שבו שמך נֶהגה שימש לך אבן־בוחן לאבחון מצבך בבית. אם הם גררו אותו על גבי שלוש הברות וניקדו אותו — בדרכם המהגרית הלועזת — בסגול (עֶד־נֶ־לֶה), ואם תיבלו או לא תיבלו בסימן שאלה — מצבך היה טוב. אבל אם הוא יוּדה לעברך במלרע — (עֶדְנוֹ!!!) — כמו אבן קלע, היה צריך לתפוס מחסה. את זעה בחוסר נחת; אני קולטת אותך מתחככת לי בצלעות, אז בבקשה ממך: תירגעי! אני פה בשבילך. אך למקרה שאת לא זוכרת, רק היא היתה בבית לקבל את פנייך בשעות הצהריים אז אנא ממך, הניחי לי לדייק.

השם הזה, של שתינו (שאצלי הוא עדיין בשימוש ורק אצלך נשאר במחברות), מה הוא היה אם לא הניצחון האישי שלהם על כל קורותיהם? אז איך לא נהיה לנו ברור שהם יעשו בו כבתוך שלהם? כי גם כשהם הגו אותו מתוך השפה שלנו הוא היה נוטף משפתותיהם גושי ומלועז. ומי שהיתה אמורה להיות הראשונה להבין את זה זאת את, שבמו אוזנייך הקשבת לסיפור הגעתנו לעולם, אז, כשהתחלת להתלוות להתכנסויות של אמא שלנו במטבח של שכנתנו מהדלת שממול, חייקה. וזאת, בגלל הבן שלה, שרעבת לכל פירור מידע עליו שקיווית ללקט מאמו, אם הוא לא היה בבית. ואם יצא, לנצל רגע של היסח הדעת אצל שתי האימהות ולהציץ לתוך חדרו; בגלל זה התלווית לאמנו, לרחרח אחר שובל העקבות שהוא השאיר אחריו.

‘…אז זה לא היה ברור שאנחנו נרצה שם מהמקום הזה ומהשפה הזאת אחרי כל מה שעשינו כדי להגיע לכאן?’ ישובה לקצהו של השולחן, כוס קפה שחור בידה האחת וסיגריה בשנייה, את הקשבת להורתנו מפנה את השאלה הזאת לשכנתה.

לצד הכיור חייקה דחסה את גושי תפוחי האדמה שזה עתה גוררו בפומפייה לתוך תבנית אפייה משומנת והנהנה בראשה, שהרי לעטר את העוללים שאך נולדו בשמות מקומיים היה אז צו השעה.

‘אז רוץ למי שכבר נמצא כאן מספיק זמן, אני אמרתי לו, ותביא לי כמה שמות,’ המשיכה אמנו מבלי לזהות את אבינו בשמו, שכן מי כמו חייקה, שחלקה איתה התכנסויות כאלה מדי בוקר, שתבין. ‘בשבת בבוקר הוא הגיע לביקור,’ היא המשיכה — בלי להעיף בך מבט, כאילו לא בך מדובר — ‘הרי היא נולדה בלילה שבין שישי לשבת, אז שלחתי אותו לחפש לי שמות. אחר הצהריים הוא חוזר ומביא לי את שרה וחנה וזהבה וטובה ואהובה ומלכה, כאלה. נו מה היה לי להתלהב אם שרה כבר היתה לנו גם שמה, בתור שורי, ורחל כמו רוז’י וטובה־גיטל וזהבה־גולדה — שאני אמשיך?’ תלתה בשכנתה עיניים מתמסרות. ‘אבל אנחנו רצינו משהו חדש. אז שלחתי אותו עוד פעם לחפש לי, אלא שהפעם, אצל אנשים אחרים.’

חייקה צודדה לעברך את מבטה, ידיה בעיסה: ‘אמא שלך מדברת כאן כאילו שזה היה עניין של מה בכך לזוז אז ממקום למקום: שבת, אין אוטובוסים, לאף אחד אין פרייבט, כל הדרכים משובשות…’ אצבעותיה השטיחו טבעות של בצל שווה בשווה על פני כל התבנית.

‘ואם אין ברירה?’ הקשתה אמנו ומיד רוקנה עליה את כל היבול שאבינו הגיש לה למחרת: את נורית ואילנה ומירי ומירה וגם את שלומית ואירית ודליה וגילה ורונית ויפה.

‘ו…?’ חייקה התכופפה לווסת את הטמפרטורה בתנור, תוהה מה דופי מצאו שכניה בשמות הללו.

‘שמות יפים כולם, אני לא אומרת שלא,’ הזדרזה אמנו לגונן על עצמה מפני רחשי לבה של שכנתנו, שהיא ובעלה צבי בחרו לקרוא לילדיהם יעל ואבשלום, ‘אבל שם שאומרים ושומעים כל כך הרבה פעמים במשך החיים, לא כדאי שיצלצל נעים גם בפה וגם באוזן? ביום השלישי הוא מגיע להחזיר אותנו הביתה ועוד אין שם לילדה. בדרך החוצה, הילדה על הידיים, אחות — לא זאת שיילדה אותי, סתם אחת — מציצה לתוך החבילה ושואלת: ואיזה שם נתתם לה? אנחנו לא מספיקים לענות כשהיא מציעה: למה שלא תקראו לה עדנה? עדנה? אני שאלתי. מה זה אומר בעברית עדנה? עדינות, היא הסבירה. כמה שאני רציתי ילדה עדינה, עוד יותר רציתי שם שמצלצל ככה.’

איך יכולת לחשוד אז כמה מעט היא מספרת? סמוכה לקצה האחר של השולחן, אוזנייך כרויות לבדל מידע על הבחור — צבע החולצה שלבש בצאתו, החביתה שאכל לארוחת הבוקר — פרט שככל שהיה יותר שולי ויותר חסר ערך כך גדלה משמעות גילויו בעינייך — שום דרך לא היתה לך לנחש את שורשי הסיפור או את מניעיו, ובטח לא את השתלשלותו עד אחריתו. במיוחד לא אחרי מופע הסטנדאפ שהיא זרקה לתוך חלל המטבח של חייקה (תואם המטבח שלנו, שמעבר לקיר) שבקשת גינוניו היא לִהטטה כמו גבירת במה מדופלמת, עם חייקה לצד הכיור בגבה אליה, מקלפת תפוחי אדמה גדולים ובצל והיא, אמא שלנו — הרוח החיה בכל מפרש, כשרוחה טובה עליה — שום אוזניים לא קטנות עליה אם הן כרויות לה ושום עיניים לא צרות מהכיל את מצג הגרנדיוזה שהיא בראה. הפריטה על זוועות החורף, גשם זלעפות ואפילו שלג, בתל אביב, ואיפה הם מצאו להם קורת גג אם לא בכפר מנותק מכול וברפת, ‘מה שאת שומעת, חייקה, רפת שהבן דוד של מוישי נתן לנו להפוך לחדר.’ (הפעם היא ציינה את אבינו בשמו, מן הסתם כדי לבדל אותו מבן משפחתו הנדיב), ‘ישו לא נולד אחרת’ — הנה רגמה את ההתגחכות הראשונה שלה לתוך החלל, בודקת איך יתקבל הצלוב אצל השכנה שתפוד אחר תפוד התגרר אצלה על פומפייה גסה ורק גבה הרחב ניבט אל שתיכן; ביישוב שאין בו ולו מכונית אחת, רק איש אחד עם אופנוע, ‘וכמובן שסיכמנו איתו מראש שאיך שהצירים מתחילים הוא יקרא לו להסיע אותי לבית החולים’ — היא שוב חדלה מלזהות את אבינו בשמו, דוחקת אותו למדור המושאים הישירים או העקיפים — שהרי לשם מה לפרט את המובן מאליו, חייקה כבר רגילה. והלילה ליל חושך בלהה וגשם סערה, ‘אז תגידי לי, בבקשה, את, חייקה, שאת כבר מכירה אותי די טוב,’ פנתה אל גב השכנה, ‘איך יכול להיות שאני, שתמיד אני רואה את כל מה שיכול להתקלקל לי, איך אני לא צפיתי מראש שפונקט ברגע הקריטי הוא לא יצליח למצוא את הבית של האיש עם האופנוע? לפחות הייתי מתכוננת לזה שאף פעם אין לי על מי לסמוך!’ וכך השאירה את אבינו תועה בשבילי הכפר, ולא עזרו הסינגורים של חייקה, שהשביתה את מלאכת הגירור להרף כדי לצודד לעבר אמנו את מלוא מסגרת גופה: ‘אבל מוֹצָה (חייקה ביטאה את שם אמנו בישראלית, שלא כמו מכריהם דוברי שפתם), בחושך, בגשם, בהתרגשות,’ עד תחינה היא השתדלה אצל שכנתה, ‘לא תסלחי לו?’ ‘אלוהים שיסלח לו, ‘כרזה אמנו והסיטה הלאה ממנה את כוס הקפה הלגומה עד מחציתה, נחושה להסב את פני הפורמייקה של השולחן לכר הדגמה לתנועות החתירה שלה, אחוזת צירים בבוץ; ועכשיו, אוחזת בכרסה ומהדקת עד דק את שפתיה ואת שתי רגליה היא קופצת אליה בדיוק כמו אז, כשבין ברקים ורעמים היא החלה לפלס לעצמה דרך אל הכביש הראשי, לעצור שם רכב שיסיע אותה לבית חולים. חייקה פשטה לפנים את שתי אמות ידיה וחיפשה פיסה יבשה לקנח בה את עיניה, שלא היה ברור אם נרטבו ככה מהבצל או מצחוקה מהסיפור, שכן רצה הגורל (שאצל אמא שלנו תמיד רצה את הכי גרוע, אבל שם, במטבח של חייקה, איזו דרך היתה לך להבין זאת?) שעם בוץ בתחתונים ובציפורניים היא כמעט נדרסה על ידי משאית עם חיילים שהגיחה יש מאין ונעצרה בחריקת בלמים, וחייל שנשלח לזהות את תוכן החבילה המפולשת על הכביש העלה אותה למשאית.

כלום היא לא אמרה על הילדים האחרים שהם הולידו ולא שרדו אחרי שהם העזו לתת להם שמות של נספים; איך אם כן יכולת לשער כמה מהעיקר היא השמיטה? הרבה מדי דברים על הראש של בת שלוש־עשרה שכל מעייניה טפיפות דילוגיו של בן השכנים בחדר המדרגות. הפרטים שנחסכו ממך, השבח לאל, לקחו לי שנות דור לחשוף, ועוד קצת לתצרף ולמשמֵע, עד כי גם ברגעי כתיבת שורות אלה אין לי שום ביטחון שהקפתי את כולם או שדייקתי במסקנות. רק לשני דברים אני יכולה לערוב לך: שהשלמת פרטי חייהם היתה באחריותי ולא באחריותך, וששום פרט מהסיפור הזה ושאר הסיפורים שאותם עוד תשמעי כאן לא היה מתגלה לולא הייתי מתנשלת מתוכך ובסיועו של העור החדש שצימחתי חולפת למקום אחר.

מצחיק ככל שנשמע הסיפור על שמנו, בלתי אפשרי להניח לו מבלי לכלול בו את הסיפא שלו, שמתגלם באוטודידקט המוכתר של משפחתנו, דודן אמנו מצד אמה שנקרא הופמן אהרנו (ללמדך שההונגרים מקדימים שם משפחה לשם הפרטי), שהופיע בכפר, בדרך־לא־דרך, ימים אחדים אחרי לידתנו וביקש לראות אותך מיד. קירבו אותו לגיגית הכביסה מפח מגולוון שרופדה באריגים כדי לשמש לך עריסה מהוגנת. הוא הציץ לתוכה ונפגע. ביקש כיסא. הריצו אליו כוס מים. נרעשו: מה קרה?

‘השם הזה, שבחרתם בשבילה…’ ‘עדנה?’ הם ביטאו אותו בשבילו, בשאלה, כשלהפתעתם הוא נמנע מלהגות אותו משל היה מוצר של קדושה ורק ראשו נד מצד לצד כשפסק להם: ‘אתם לא מבינים.’ וכאן נעץ את ישבנו בכיסא ותמך את ברכיו בשתי כפות ידיו. ההורים שלנו נתקפו אימה. הייתכן שחמקה מהם איזו משמעות — דוחה חלילה, או מבטלת — שיש לשם הנבחר בשפה שהם עדיין לא דיברו? ‘תביאו לי תנ’ך,’ תבע, ‘עכשיו?’ ‘עכשיו.’ ‘מנין?’ ‘אם אין לכם כאן,’ הוא סקר את החדר, ‘אז תלכו לשכנים, את פרשת וירא אני צריך, בראשית י’ח י’ב,’ הוא פסק. ‘תחפשו.’ שליחים בראשות אבינו והדודן המארח פשטו על הכפר, ואשת הדודן גייסה את זוג המכרים שזה לא כבר עלו ארצה ושלהם הוקצתה פאה באסם. חילקו את הכפר לרבעים ופקדו: תדפקו על כל דלת, ותבטיחו שרק לכמה דקות — מקסימום שעה־שעתיים, באחריות האישית שלכם שהספר חוזר. וכל אותו הזמן אהרנו נותר נטוע לצד הגיגית כשהוא סוקר בקפידה את תכולתה. כשהספר הגיע הוא הושיב לפניו את הורינו, שהיו מפוחדים עד מוות — כך הוא התוודה בפנייך באחד מהמושבים שישבת לפניו בתלמודך ואפס קצהו של חיוך מסמן את שפתיו — והורה להם על העוולה שעוללו, ועכשיו יהיה עליהם להחליף שם לילדה, ולך תדע איך עושים דבר כזה בארץ זרה?

על יצחק אבינו ידעו שניהם; על סיפור שלושת המלאכים, אבינו אמר שנדמה לו שהוא זוכר משהו כזה עוד מהחדר אך לאמנו לא היה מושג. את הבנות, הרי, היא, היהדות, קיבלה במרירות מופגנת, לימדו את האלף־בית רק כדי שיוכלו להתפלל. אז הוא פתח בהקראת הפרק, מתרגם לשפתם כל מילה, מתלבט אם להעמיס עליהם את פירוש רש’י, או לפסוח. אם להתעכב על מדרש מסכת בבא מציעא, או לחדול.

זהו מן הסתם המקום לחשוף בפנייך שאם הם לא היו כל כך מבועתים, ההורים שלנו בטח היו מתפוצצים מצחוק (מה, שככה מדברים בספר הספרים? שלה כבר אין וסת והוא כבר לא עומד לו ובכל זאת ילד לשניהם בתוך שנה?) — בפועל ייתכן שיצא להם לשחרר בת צחוק אחרי שכל המתח התפוגג או לפלוט איזה גיחוך נוכח הדודן שעל דבר אחד בלבד נותר נחוש שלא לוותר: על סקירת העומק של המשמעויות. ולא היה צריך להחיש אליו מילון כדי שהוא יפרוש לפניהם מקצת הדברים שהוא דרש להם; הכול היה סדור אצלו בראש: ‘אני רוצה שתבינו,’ אמר והסיט את עצמו לקצה הכיסא, ‘שבתורה, השם עדנה, הוא לא שם של בחורה כמו שרה או אסתר או רחל או חנה.’ כף ימינה של אמנו נקפצה לפיה: ‘לא שם של בחורה?’ אבינו עיניו התעגלו, ‘אז שם של מה זה?’ ‘שם עצם,’ הוא השיב ופצח בשיעור בזק בלשון בלי להכביר דוגמאות: תחילה רק את ‘מלחמה’ הוא הביא להם בתור שם עצם, ואז את ‘שרידה’ ואת ‘שחרור’; כשהזכיר ‘נעורים מחודשים’, במקום לרדת לפרטי תואר השם (הרגיש שזה יהיה להם יותר מדי) — הוא הסתייע במילה רנסנס כדוגמה לשם עצם משפה אחרת. ‘אז עכשיו תגידו לי אתם,’ כאן הוא התחיל להקשות עליהם כשם שהיה מקשה עלייך כשהרביץ בך את תלמודו: ‘אם אתם יכולים, זאת אומרת: ותסבירו לי מה הסיכוי,’ דמעות בלי קול החלו קולחות מעיניו, ‘שפחות משנה מאז שהנחתם את כף רגלכם על האדמה הזאת, ובלי להכיר את השפה, מה הסיכוי שתבחרו בשבילה את שם העצם שמגדיר בדיוק, אבל ב־ד־י־ו־ק, את המצב שלכם בארץ ובעיקר את התפקיד — שלה’ — עכשיו הניף את הכרך לכיוון הגיגית, בל תיפול, השם שישמור, טעות באשר למי הכוונה — ‘בחייכם? אלא אם כן’ — געייה זעירה השתחררה עכשיו מחזהו שהוא מיהר להסותה בלגימת אוויר עמוקה — ‘האחות, בסיפור שלכם’ — גבה סוררת החלה מתקמרת במעלה מצחו — ‘כמו המלאכים בסיפור לידת יצחק, היתה שליח. אבל את זה אני משאיר לגמרי להחלטתכם.’

ההורים שלנו לא היו צריכים להרחיק לכת כדי לאמץ את פרשנותו של אהרנו; שלא כמותם, שבעטו מעליהם את הדת שכיזבה בהם קשות — אהרנו היה ונשאר אדם מאמין. אבא שלנו, שכמו לסוס באפסר ניתן היה להנגיש לו כל סיפור, אהב להשתכשך בסמליות, ואילו אמנו דבקה בגרסה שהכריעה אותה, של המוזיקליות של שמנו, עם הנחה קלה לפרשנות שמתמקדת בעדינות. בסתרי לבבה עם זאת, תמיד חשדתי שגם היא שעשעה את עצמה במשמעות. הרבה יחסים היו לה עם אותות וסמלים לאורך שנות חייה, כולם סבוכים והרבה מהם שתוקים. את ההחלטה אם לגלות מהם טפח או להסתירם, כמו החלטות אחרות בחייה, היא שמרה בידה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “את בתך את יחידתך”