החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ללא סניגור

מאת:
הוצאה: | 1970 | 244 עמ'
זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

כתבה זו פורסמה בעמוד 2 ידיעות אחרונות יום שישי י"ט אייר תשכ"ח,

17/05/1968
ההרפתקן שכבש בעצמו כפר ירדני
טוראי במלחמת ששת הימים, שנידון למאסר שנתיים על ניסיונות לרצח ושדידות, מערער על הרשאתו: – נימוקו: "פעלתי בתום –לב והבאתי תועלת למדינה"
-מאת אילן כהן-

במלחמת ששת הימים עשה טוראי טוביה מסורי, בן ה-29, היסטוריה. בעצמו, ללא עזרה כלשהי ומבלי לירות גם ירייה אחת, הכניע כפר שלם על כל יושביו. ההצלחה הראשונית דירבנה את טוביה לנסות מזלו בכיבושים נוספים. במקומות אחדים הצליח יותר ובאחרים – פחות.
כעבור יומיים יצא טוביה מסורי למסע חיפושים נוסף. בדרך לירושלים עצר אוטובוס ערבי, שנראה חשוד בעניו הוא עלה אל תוך האוטובוס, דרש מהנוסעים שימסרו לו מיד את הנשק הנמצא ברשותם. כאשר איש לא נענה, החל טוביה לערוך חיפוש בכליהם. לרגע, נדמה היה לו שאחד הנוסעים שולף נגדו אקדח. טוביה לא היסס וירה בו צרור כדורים.
טרמפ' לכיבוש הכפר : ימי הזוהר של הטוראי מסורי כמושל פרטי של מספר כפרים בגדה המערבית נמשכו כשלושה שבועות. הוא פקד כפרים רבים, ערך חיפושים וקיבל כתבי כניעה. איש מתושבי הכפרים לא חשד בו לרגע ולא פיקפק בסמכותו. חשיבותו העצמית של הטוראי מסורי עלתה עד כדי כך, שהוא החליט שבתוקף תפקידו כמושל פרטי הוא זקוק גם למכונית פרטית.
הטוראי טוביה מסורי הציג את עצמו: "אני חיל צה"ל!" ואז הזמין אותו המוכתר לביתו. שם התכנסו כל נכבדי הכפר. "שמענו ברדיו", אמר לו המוכתר, "שכבשתם אותנו, אבל אף אחד עוד לא בא לבקר אותנו", טוביה מסורי הבין מיד את המצב, דרש מהמוכתר למסור לו כתב כניעה. המוכתר היה מוכן לחתום על כתב הכניעה.
להפתעת הקהל, שנוכח בבית-הדין, ניהל הטוראי את ההגנה על עצמו מבלי שנזקק לסניגור. על השולחן הכין פרוטוקולים של מאות עמודים, שנרשמו במהלך דיוני בית הדין.
הופעתו אתמול בבית המשפט לערעורים הייתה מתוכננת, מסודרת ולעיתים אף מבריקה. על כל שאלה של השופטים הייתה בפיו תשובה מהירה.
"אם כן, מדוע לא עירערתה על כך אז", המשיך השופט לשאול. "פחדתי שיאשימו אותי גם בשדידת נעליים ירדניות". כתום דבריו של הנאשם עברה ראשות הדיבור לתובע, עו"ד קנת. במשפטים ספורים…
"אכתוב ספר"  בצאתו מאולם בית הדין נראה טוביה מרוצה מהופעתו בפני השופטים. שאלתי אותו: "מדוע לא לקחתה סניגור?". "עורכי הדין אינם יודעים לעבוד כמוני", ענה, "פרט לכך, אני מתכונן לכתוב ספר על המשפט ואינני רוצה שוטף לזכויות היוצרים". " ואיך תקרא לספר?", הוספתי לשאול. "ללא סניגור" , ירה את התשובה

מקט: 001-3310-001

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק ראשון

זה היה באחד מימי אוגוסט 1967, בכלא צבאי אי־שם.

“יש לך מחר משפט, ” אמר הקצין התורן. “תקום מוקדם בבוקר ותתגלח, כדי שתהיה מוכן. ”

“אבל עוד לא ביקר אצלי סניגור, ” תמהתי. “איך אלך למשפט בלי עורך דין? ”

הקצין התורן נראה נבוך רגע. הוא לא ציפה לשאלה מעין זו. אך מיד הרגיעני באומרו שהסניגור יבוא, מן הסתם, לבית המשפט. לשאלה כיצד יספיק זה האחרון לבדוק את כל החומר, שעה שתלויות ועומדות נגדי האשמות כה רבות — לא הייתה לו, לאחראי על העצירים, תשובה מן המוכן. “זה כבר לא מענייני, ” הסביר לי. “אמרו לי להכין אתכם לבוקר, וזה הכל. ” משנתקל במבטי הנוקב, הוסיף: “גם השני, פנחס, צריך להתכונן למשפט מחר בבוקר. אלך להודיע לו. הוא בתא הסמוך. ”

רשרוש מפתח כבד בחור המנעול ולאחריו השתררה דממה בתא. נותרתי להתייחד עם הירהורי. מחר אועמד לדין לראשונה בחיי. שופט בגלימה יקריא באוזני את המילים הנוראות “אתה מואשם בכך שבתאריך פלוני עברת עבירה כזו וכזו… האם אתה מודה?” מחר אתייצב לפני השופט, אגולל לפניו את הקורות אותי, ולאחר שיברר את הדבר — אפשר שישחרר אותי בלי משפט.

האומנם? תקוותי הרקיעו גבוה לאין שיעור מאלו של הסובבים אותי. זיעה קרה כיסתה את מיצחי לזכר דבריו של הקצין התורן, מוקדם יותר באותו ערב. “בחיים שלי לא ראיתי גיליון אישום כבד כזה. אפילו שתצא זכאי מסעיף אחד, שניים או חמישה — תמיד יישארו לך מספיק סעיפים. ”

“אנחנו כבר נתנו לו עשרים שנות מאסר, ” התערב בקריאת־ ביניים אחד העצירים. נימת קולו לא הייתה היתולית.

לך ושכנע אנשים כאלה, אמרתי בליבי. מדוע האשימו דווקא אותי, הם מקשים. סתם התחשק להם לכתוב כך? מה פתאום נגדי ולא נגד מישהו אחר? אכן, שאלות שאינך יכול לפתור בתשובה סתמית. אך גם תשובותיי הממצות לא זכו, משום מה, בקרב שכני לתא מעצר לאהדה שציפיתי. כנגד כל תשובה, נורו לעברי שתי שאלות חדשות. אך השאלות שהציגו לא היו לי כלל לזרא. אדרבא, ששתי לחשוף עצמי לחקירת שתי וערב. הרגשתי מעט צורך להשיח את ליבי אחרי המתח שהצטבר. גם היה זה בעיני כעין תרגיל לקראת המשפט, בו יציגו לי אותן שאלות עצמן. שיננתי את התשובות אחת לאחת, בהאמיני כי יש בהן כדי לשכנע חבר שופטים בלתי־ משוחד.

ערב משפט. הזמן זוחל בעצלתיים ובלב מקננת הרגשת אי־ נוחות — אפילו מצפוני שקט. מי יודע, אולי בכל זאת עשיתי מעשה פלילי. הביטחון מפיק מגרוני תשובות קולעות, אך בצד, בפינות האפלות של התודעה, מנקר הספק ללא הרף. לשחזר. צריך לשחזר שוב ושוב את האירועים שהביאוני הלום. מראות ופרצופים חולפים בראשי. אני רואה כפר ערבי על גבעה, בין דרכים עקלקלות מכוסות שברי אבנים. בתים פזורים באי-סדר שהעין סובלת אותו, כמו ערבוביה מתוכננת. בקתות של כלום מבלוקים ישנים חסרי טיח, בתי חומר פה ושם. אנשים לבושים לפי האופנה הנצחית של המסורת, בחטה ועגל. עדרי עיזים מתנהלים עם רדת היום, תחת עינו העצלה אך הרואה כל של רועה רכוב חמור.

אין סכנה שמשהו נישכח ממני במהלך הימים. הכל עומד טרי, זכור, מוכן לעדות.

נזכר אני בשוכבי במיטתי ומהרהר…

עזבתי את היחידה עם נשק ושכרתי מכונית “סימקה” מחברת רכב “הייאקר” בחיפה. אספתי שני חיילים, אחד ישב לידי והשני מאחור. טיילנו בירושלים, בשני חלקי העיר המשוחררת. היו אתנו טרמפיסטיות, דווקא בחורות נחמדות, “מבית טוב” כמו שאומרים. זה היה שבוע משוגע. כל יום והטרמפיסטיות שלו, לידי ישב לוטה, איש מילואים ביחידת צנחנים. השני, פנחס, היה אף הוא צנחן. אמרת על בחור “צנחן”, ואמרת כי ליבי פתוח אליו.

המכונית השכורה נתגלתה כשימושית ביותר. כאשר התחשק לנו לנסוע לחברון, לא היו כל בעיות. הכניסה לעיר שזה עתה נכבשה בידי כוחות צה”ל, הותרה רק ברישיון מיוחד ואנשי המשטרההצבאית הופקדו על ביצוע הוראה זו. אולם ערבי זקן ומבוהל שפגשנו בדרכנו שמח להנחות אותנו אל דרך עפר צדדית שהובילה אל העיר. המדים והנשק עשו את פעולתם. הוא הדין לגבי הזקיף הירדני, שהופקד על מחסום בדרך המובילה אל בריכות שלמה. כאן נתפרדה החבילה וכל אחד מאתנו נטל תחת חסותו טרמפיסטית.

שלושה ימים התנהלה ההרפתקה על מי מנוחות. אומנם, אין לומר כי העליזות הייתה בלתי מעורערת. לוטה נתגלה כטיפוס בלתי נסבל. ניסינו “לנער” אותו מאתנו פה ושם. אך דבר זה לא השתקף בתוצאה הסופית: לוטה שמר עלינו היטב ולא נתן לנו סיכוי הוגן.

הכפר הערבי ברדלה, השוכן צפונית-מערבית לגשר אום צוץ, היה דומם כקבר, כאשר דהרנו בדרך העפר המפרידה בין הבקתות. מטרת הפלישה הייתה חיפושים אחר נשק. לוטה, שהיה חמוש, ניתקף חרדה והתחנן שנסתלק מהמקום. לאחר שעה ומחצה יצאנו מן הכפר ובדרך פגשנו ג’יפ אזרחי, בו נסעו אזרח וחייל, ירינו באוויר והג’יפ נעצר בחריקת בלמים. פנחס ירד ובאיום נשק דרש מן האזרח להציג תעודות. הכל בסדר. הרכב האזרחי הורשה להמשיך בדרכו.

בזיכרונות עולים עוד דברים ובהרהורי ממחיש אני לעצמי!

הצרות החלו כעבור יומיים, כאשר נכנסנו שוב לגדה לנסוע לירושלים. בדרך התפתיתי והחלטתי לעצור אוטובוס ערבי, שנסע לכיוון הירדן עמוס נוסעים, ולערוך בו חיפוש. מאז אותו רגע התרחש הכל במהירות הבזק. אחד הנוסעים הניף אקדח, העוזי” שלי ירק צרור ולפתע האדימו בגדיו של האיש מדם. קמה המולה לא תתואר. הערבים שנתקפו בהלם למראה אחיהם הפצוע, התאוששו והתחילו לצעוק ולקלל. לפתע מצאתי עצמי בודד, מוקף כמה עשרות ערבים נזעמים. התבוננתי סביבי בחרדה. לא הבחנתי בפנחס. ראיתי רק את העוזי” שלו בידו של אחד הנוסעים הערביים.

איזו הרגשה איומה להיות מוקף אויבים, המסוגלים לקרוע אותך לגזרים בידיהם. בסופו של דבר, איתרתי את פנחס.

“קח אותי לבית חולים, ” אמר לי לא בקולו שלו.

“מה קרה לך? ” שאלתי.

חטפתי כאב איום בבטן. ממש שורף. ”

התנעתי את המכונית ונסעתי כסהרורי. הכביש שנמתח לפנינו היה לא־מוכר, ובמהרה הבינותי מדוע. התברר שנסעתי בכיווןההפוך לבית – שאן, מחוז חפצנו. סובבתי את המכונית ושבנו כלעומת שבאנו. בפעם נוספת חלפנו על פני אוטובוס הדמים.

“הוא כבר מת”, בישר לי נהג האוטובוס. “הסענו אותו עד לגשר, ושם מת, יח’רביתו. ” את הידיעה על מותו של הבחור שנורה, ליווה הנהג בגידופים עסיסיים בערבית.

“היה לנו מזל מהשמיים,” שמעתי את פנחס ממלמל, מקץ שעה קלה. “שנינו היינו יכולים להרג בקלות.” הוא עשה אתנח ופניו נעוו מכאב. “פתאום שמעתי יריות. חשבתי שירו בך. ”

“‘המנוול הזה,” מילמלתי. “חשב שהעוזי’ תלוי עלי רק לקישוט. ככה זה, בטוב לא הולך איתם. נשבעו לי קודם במוחמד שלהם שאין להם נשק. שקרנים נאלחים. עשו את עצמם כלא־יודעים. בטוח שהיה להם עוד נשק. חבל שלא חיפשתי.”

מבית־שאן נסענו לעפולה, אחר לחיפה ושם, דרך חדרה, לירושלים. היו עימנו במכונית כמה תיקים, שנעזבו על הכביש על ידי האוטובוס המבוהל, שנחפז להסתלק מן המקום עם הפצוע. תיקים אלה הוכנסו למכונית. מצאנו בהם דינרים ירדניים ובירושלים פרטנו אותם.

חיש מהר התקלקלה המכונית. היה זה דגם 1967 מוזר במיקצת, שהתנהל קדימה אך היכולת להלך אחורה לא הייתה אחת מתכונותיו. לא היה סוויץ”’. סרתי למשרדי קצין העיר בירושלים וביקשתי שיזמין מכונאי. כעבור שעה קלה מצאתי עצמי עצור במשטרה הצבאית.

“מדוע צילצלת למחנה הצבאי וביקשת שיבואו לגרור אותך ד?” שאל החוקר הצבאי.

החוקר בירר את העניין טלפונית ונוכח שאכן הצדק עימי. “ומאין לך הדברים שנמצאו במכונית?” הוסיף להקשות.

“קניתי אותם בירושלים המזרחית,” עניתי כלאחר־פה. פני לא הסגירו את המתחולל תחתיהם.

“כמה שילמת עבור המזוודה ?”

“שבעים לירות.”

“סתם כך, אמרו לך לשלם שבעים לירות, ואתה הסכמת?” התעניין הסמל החוקר.

“כמובן שלא. בהתחלה הוא ביקש שלוש מאות, אחר ירד למאתיים. עמדתי אתו על המקח, עד שהגענו לשבעים לירות.”

החוקר נראה כמי שמשתמע מדברי. לשאלותיו האחרות עניתי, כי שילמתי 50 לירות תמורת הרדיו פטיפון שנמצא במכוניתי, לירות תמורת המצלמה, לירות תמורת התיק השחור ו־10 לירות תמורת התיק האדום. מחירים אלה גירו את תיאבונם של כמה מאנשי מצ”ח,[1] שביקשו ממני — ספק בלצון ספק ברצינות — “קח אותנו לאיפה שקונים מציאות כאלה.”

“ומנין לך כל כך הרבה כסף, גם לשכור מכונית לשבוע וגם לקניות?” היקשה החוקר.

“אם אתה רוצה, תוכל לצלצל לבנק,” עניתי לו מניה וביה. “אגיד לך את מספר החשבון ותיווכח שמשכתי סכום כסף רציני.”

“טוב,” הפטיר החוקר. הוא חכך רגע קט בדעתו. “בוא תחתום על הצהרה, שקנית את כל הפריטים האלה.” הוא כתב את ההצהרה והחתים אותי. “היכנס אל מפקד היחידה. המשרד שלו כאן, בחדר מצד ימין,” והורה לי בידו.

נכנסתי אל משרד המפקד, גבר כבן ארבעים בדרגת סרן. לאחר שיחה בת חמש דקות הוא קרא אליו את החוקר. “אתה יכול לשחרר אותו,” אמר. “הרי הוא חתם על הצהרה שקנה את הדברים האלה.” ובפנותו אלי הוסיף: “לך אתו, הוא ישחרר אותך.”

בחדרו של הסמל החוקר התגודדו אנשי מצ”ח סביב מזוודת־ השלל. השוטרים הצבאיים היו טרודים. התנפלו על הבולים (לאחר שהרשתי) ומיינו את הנחוצים להם לאלבום. מישהו ביקש לקנות את המצלמה. התמקחנו, אך הוא סירב לשלם את המחיר שתבעתי. שוטרת צבאית חמדה במבטיה את התיק האדום

“חברה, לא לעכב אותו” העיר מישהו. השוטרים החישו עבודתם במיון “בולים נחוצים”.

“אני רואה שאתם לא קונים רציניים,” אמרתי וסגרתי את המזוודה. “אחזור מאוחר יותר לקחת את שאר הדברים.” (השוטרים האלה מעכבים אותי עם הבולים שלהם).

ואז נשמע טירטור הטלפון.

רב-סמל מזרחי הרים את השפופרת והאזין רגע קל לקול, מעברו השני של הקו. פניו, שהיו חסרי הבעה כשנטל השפופרת ביד, כמו נתחדדו לפתע בתשומת לב ונדלקו מיד לאחר מכן באדמומית של מורת רוח.

“מכונית ‘סימקה’? כן, היא פה. המנוול הזה! רק הרגע הוא הצהיר, שהוא קנה את הדברים. השקרן הזה! אני עוד מעט אתן לו סטירה, לשקרן הזה!” צעק מזרחי לתוך הפומית בהתרגשות גוברת, כשעיניו מחפשות לצוד אותי בחיציהן.

“מה קרה ?” עיני הכל היו נשואות אל מזרחי.

“הוא ירה אתמול על סגן אחד בגדה,” הכריז בנשימה אחת וחזר על דבריו ביתר הבהרה. “הם נסעו אתמול בגדה וירו על סגן אחד, שנסע בג’יפ עם חייל.” נגש אלי כשאני יושב על הספסל וחטף ממני בצורה פראית את העוזי. לקח לי את הדבר האהוב עלי.

את הדממה המעיקה שנשתררה בחדר הפר קולו המשתומם של הסמל-החוקר, אשר העיר: “אבל הוא אמר קודם שבכלל לא היה בגדה.”

“זה שקרן!” פסק רב-סמל מזרחי קצרות.

השוטרים נראו נבוכים וחוורים מבושה “הא לך חזרה את הבולים שלקחתי” אמר אחד השוטרים ואחריו שאר השוטרים “תראה אני מחזיר את הבולים לשקית שלא יהיו לך טענות” מעיר לי שוטר.

הקריאה הטלפונית שלכדה אותי על הסף ממש, לא הפתיעה ביותר, שכן הייתי כבר “למוד ניסיון” “במעצרים” של הרגע האחרון. ערב קודם לכן, כשנגררתי לסדנה הצבאית והתברר שהזמנת הגרר בטעות יסודה, הניחו לי להמשיך בדרכי. בעוד אני דוחף את המכונית לכיוון שער היציאה, בא לקראתי ג’יפ משטרה צבאית. הג’יפ חסם את המעבר ושני נוסעיו ירדו מתוכו ונכנסו לסדנה. המתנתי בסבלנות עד שיסיימו את עסקיהם בסדנה ויפנו את הדרך. לתדהמתי, שמעתי את הר בסמל מהסדנה פונה לאחד השוטרים הצבאיים ואומר: “אני רוצה שתעצור אותו,” הוא הצביע לעברי. “הוא צלצל אלינו מקצין העיר והודיע, שמכוניתו המגויסת נתקעה בגלל תקלה במנוע. שלחנו גרר וכשהגיע לכאן נתברר, כי המכונית אזרחית ואיננה מגויסת.” איש הסדנה נשמע מרוגז ביותר על שהצלחתי להוליכו שולל, כביכול.

“זה נכון ?” פנה אלי השוטר הצבאי.

“אני רוצה להסביר…”

“אין מה להסביר,” שיסע אותי הרב סמל. ובפנותו אל השוטר הוסיף: “האיש הזה עצור וגמרנו.” אחר הלך לו לדרכו.

השוטר הצבאי יהיה אדיב יותר ולאחר ששמע את הסברי, השתכנע וניאות לשחררני. הוא שב אל רכבו ועמד להתניעו, כאשר הרב סמל העיקש צץ לפתע שוב וקרב בצעדים מאוששים אל הג’יפ הצבאי. לאחר חילופי דברים שמתוכם הבינותי, כי השוטר הצבאי עומד על סירובו לעצור אותי, ביקש הרב סמל את פרטיו האישיים, תוך שהוא מבטיח להגיש נגדו תלונה על סירוב לבצע פקודה. אחר נתן הוראה לעובדי הסדנה לדחוף את ה”סימקה” בחזרה לבסיס.

“אני יודע שאתה צודק,” ניסה לנחם אותי הקצין התורן בסדנה, חייל בדרגת רב-טוראי. “אבל הרב סמל הזה עקשן. ראית? רציתי לשחרר אותך והוא לא הסכים.”

יחד עם קצין התורן, ניסו גם חיילים אחרים לשכנע את הרב סמל לשחררני. אך — לשווא.

“ומה יהיה כעת?” ביקשתי לדעת.

“כנראה שאין לך מזל,” אמר הקצין התורן. “הרב סמל הזה לא היה צריך להיות כאן בשעה כזאת.” השעה הייתה תשע בערב. “הוא בא במקרה. ראית, רק בא — החליט מיד לעצור אותך. אבל הוא לא יישאר כאן כל הלילה. עוד מעט ייסע ואז אני אשחרר אותך. תשב בשקט וזהו.”

לא חלפו אלא רגעים ספורים והרב סמל ניצב בפתח. “נודע לי שרוצים לשחרר אותו,” נהם כשהוא פונה אל הקצין התורן. “תראה, אני לוקח את מספר המכונית ואם תשחרר אותו — תועמד לדין. ואתה,” פנה אלי, “אם תצא מן הבסיס, תואשם בבריחה.” ניסיתי לשכנע את הרב סמל שיניח לי, וכי מה יכולתי להפסיד ? “אף אם אינך מאמין לי שבטעות עשיתי,” אמרתי, “הרי מותר לך לסלוח, כיוון שזו הפעם הראשונה. קורה שעושים טעות. אדם אינו מלאך…”

“לא,” קבע הרב סמל בפסקנות. “זו לא הפעם הראשונה שאתה עושה את זה, אלא הפעם הראשונה שאתה נתפש.”

“האם תסכים איתי שגם אתה עלול לטעות ?” זרקתי את השאלה לחלל החדר.

“כמו הטעות שאתה עשית? חס וחלילה, אני אף פעם לא עושה טעויות כאלה”.

“אתה צם ביום כיפור?” “בוודאי,” ענה הרב סמל בהשתוממות.

“אז לשם מה אתה צם, אם אינך עושה טעויות?” יריתי את השאלה הבאה.

רק עתה הבחין הרב סמל בפח שטמנתי לו. “אה, זה עניין אחר… זה עניין של אמונה,” מילמל במבוכה. “כל מי שמאמין צריך לצום.”

“כן, כל מי שמאמין שהאדם אינו מלאך ועלול לטעות,” אמרתי. “אבל אחד כמוך, שאינו טועה לעולם, אינו חייב לצום. העובדה שאתה בכל זאת צם עומדת בסתירה לדבריך.”

הרב־ סמל נותר פעור ־פה. הוא המהם משהו בתשובה אחר סב על עקביו ויצא את החדר.

“למה דיברת אליו ככה ?” נזף בי אחד החיילים שנותרו בחדר.

“אם היית מדבר אתו יפה, יתכן והיה משחרר אותך.””שטויות. מאומה לא היה מזיז אותו מדעתו.”

אינני יכול להירדם. מחר אועמד לדין ואני יודע וממשיך להיזכר ולהרהר:

הכל בגלל הצהר תשקר אחת ושני צלצולי טלפון. בעצם, שלושה. שלוש פעמים התקשרו מקצין העיר לסדנה ושלוש פעמים עמדתי על סף השחרור. נראה שאותו רב-סמל מלא סיפוק על החלטתו להשאירני במעצר. “היה לי רגש שאת הבחור הזה אסור לשחרר,” הוא מכריז בגאווה, ללא ספק. אלמלא חתמתי על הצהרת־ שקר, בדבר חפצים שקניתי במזרח ירושלים, כביכול, כלום היו אנשי מצ”ח משחררים אותי? ואלמלא הקריאה הטלפונית, האם היו יודעים בכלל על אודות ה”ביקור” בכפר ברדלה, על היריות באוטובוס?

איזו שאלה. אחרי הכל, שבוע לאחר מעצרי נערך מסדר זיהוי, ומוכתר הכפר הצביע עלי ללא היסוס. “זה שלקח ממני כסף,” הצהיר. “הייתה לו דרגה ופס אחד על הכתף.” כשנכנסנו לכפר ברדלה ירדתי מהמכונית, הוצאתי מכיסי דרגות סגן עשויות בד, השחלתי את הראשונה על הכותפת השמאלית. בעוד אני בא לעשות כן גם בשנייה, נשבה לפתע רוח חזקה והעיפה אותה למרחק. מי יודע, אולי יד ההשגחה העליונה הייתה בדבר, כדי שניתן יהיה לזהותני בנקל.

והיה עד נוסף במסדר הזיהוי, ערבי תושב הכפר. “הוא חנק אותי ב’עג’ל ואיים עלי בנשק. רצה שאתן לו כסף,” העיד בהתרגשות.

“מה הייתה הדרגה שלו ?” שאלו החוקרים.

“אחרי שחנק אותי, אוכל לראות דרגות ?” השיב המזהה.

“זה איים עלי באקדח,” העיד ערבי אחר. “נסעתי במכונית. עצרו אותי וזה ערך עלי חיפוש ולקח לי…” אותו אקדח, נזכרתי לפתע, היה אחד הגורמים לחשד שהתעורר נגדנו, לאחר שפנחס הופיע בסדנה בפעם הראשונה עם אקדח, ואילו במשטרה הצבאית נעלם האקדח, להפתעתם של המשטרה. פנחס החביאו אצל משפחה בירושלים, ורק לאחר חקירה ממושכת נתגלה כלי הנשק.

נהג האוטובוס אף הוא לא טמן ידו בצלחת. “זה ירה בילד, לקח לו את המזוודה,” סיפר בהצביעו עלי. “הוא הוריד את הילד מהאוטובוס וירה בו.”

כהרף עין “שכחו” חוקרי המשטרה הצבאית, שעמדו לשחרר אותי. בבת אחת הפכתי להיות הפושע המבוקש, אשר נפל סוף סוף בידי החוק. “לידיעתך, אנו מחפשים ועוקבים אחריך כבר כמה ימים,” בישר לי אחד מהם.

“לשם מה הייתם צריכים לעקוב אחרי ?” תמהתי.

“אה, הוא עושה את עצמו. אתה חושב שאנחנו לא יודעים, ששדדת את ראש עיריית יריחו?”

“ראש עיריית יריחו?!” פליאתי הייתה כנה. “מה לי ולו?”

“תראו איך שהוא עושה את עצמו תמים!” קרא הסמל החוקר, זה שבפניו חתמתי על הצהרת השקר ביחס לחפצי המזוודה. “אתה חושב שסידרת אותי קודם? ידעתי שאתה משקר לי, ולכן עשיתי לך את זה. רציתי שתידפק, שיהיה לך סעיף אישום נוסף על הצהרת שקר.”

“אתה יודע מה זה הצהרת שקר ?” החרה־החזיק אחריו שוטר אחר. “זה שאתה כבר לא תצא מפה. העונש על עבירה כזאת — שבע שנים.”

“אם כך,” אמרתי בניחותא, כאשר אי ביטחון נוגס את קרבי, “הסמל הפיקח שרצה לדפוק אותי יצטרך לבלות איתי בכלא, באשמת סיוע לדבר עבירה.”

“תראו אותו, מכיר את בל הקונצים,” קרא אחד השוטרים.

“זה בטח עבריין מועד.”

“כמה תיקים יש לך במשטרה ?”

הבטתי בהם בארשת סלחנות. “לא יעזור לכם. רוצים שאדבר — הביאו לי עורך דין.”

“ראיתם אותו, הוא יודע שמותר לו לשתוק. עבריין מועד, מאה אחוז.”

“מה העניינים,” קרא אחר. “שמישהו יתקשר למשטרה לברר כמה תיקים יש לו.”

“אין צורך. כבר צלצלו. מחכים לתשובה.”

אולי אין זו אמת. אולי זה חלום. אני מנסה להעיר עצמי מההרהורים. אבל אני שומע את צעדיו של השומר במסדרון ואלה ממחישים “אתה כעת בבית הסוהר.”

שמותיהם של שלושים עדים מתנוססים על גיליון האישום.

כולם נגדי, והעד הראשי — לוטה. זה היה שלושה ימים אחרי מעצרי. לוטה הוזמן להעיד, בנוכחות החוקרים עמרם רגב ושמעון מזרחי.

“אמרתי לכם לא לשדוד,” התפרץ בזעם. “לא שמעתם בקולי. אתם זוכרים איך ביקשתי מכם לא לשדוד? אמרתי לכם שלא כדאי לכם ולא שמעתם לי. רוצחים שכמותכם! צריך להרוג אתכם. לא רציתם לקחת אותי אתכם, בגלל שלא רציתי להשתתף בשוד. כעת מגיע שיהרגו אתכם. אתם חשבתם שאני רוצה את רעתכם. התחננתי לפניכם שלא תלכו. לא רציתם לשמוע בקולי.”

אני מסתכל על לוטה, עט עלי במלוא כובד גופו הגבוה ורחב כשלהו, פניו נעוות וקולו חורקני, קטוע. אני נזכר כיצד לא רצינו את חברתו, והוא התחנן בפנינו שלא נעזוב אותו לנפשו וניקח אותו אתנו. כמה מאוסה הייתה בעינינו התנהגותו כלפי הטרמפיסטיות השונות, שהיינו מעלים בדרך.

“למה אינך רוצה שאבוא אתכם?” היה לוטה שואל. “בגלל שאני מנסה להתעסק עם הבנות בדרך ? מה זה, מפריע לכם ?”

אני נזכר כיצד התאמץ לוטה לזרוע פירוד ביני לבין פנחס. “טוביה, אני אומר לך, עזוב אותו. המשטרה הצבאית מחפשת אותו, מפני שהסתלק. יהיו לך צרות בגללו. אני מזהיר אותך…” ולאחרהיסוס מה: “אני יודע מדוע אתה כועס עלי. אני מבטיח לו לא להתעסק עם הבנות, אם ניסע רק שנינו ביחד.”

“זו לא כל הסיבה, לוטה,” אמרתי לו, “אלא גם מפני שאתה פחדן. אתה פוחד להיכנס לבתי הערבים, ואילו אנו מתכוננים שוב לחפש נשק בכפרים שלהם. אתו אי-אפשר ללכת לזה.” “אני אסדר אתכם. תראו, אני אסדר אתכם!” אומנם חמקנו מלוטה, פנחס ואני. אבל לוטה מוכיח שאין לחמוק מלוטה, כאשר כך רוצה לוטה. עתה עמד מולי וקולו רטט מהתרגשות. לפתע, כמו איבד את השליטה על עצמו, התפרץ לעברי ונטה להרים עלי יד. סמל עמרם התערב, הבהיר שלא ירשה ללוטה להכותני, אף אם מבין הוא להתקפת זעמו. לוטה היה, ללא ספק, שחקן מחונן.

“ידעתי מה שהלב שלי אומר,” הוא היפנה ידו האחת כלפי הלב, שלא תהיה טעות. “ידעתי שיתפסו אותם. כמה התחננתי בפניכם! תגיד את האמת,” פנה אלי, “נכון שהזהרתי אתכם?”

“נכון,” אמרתי בלגלוג. “כל מה שאתה אומר, זה נכון.”

“הם נתנו לי כסף ודברים כדי שאשתוק,” המשיך לוטה.

“גם זה נכון'” אישרתי.

“בסדר, אתה יכול לצאת,” אמר מזרחי, נותרנו, שני חוקרי מצ”ח ואנוכי, בחדרון הקטן של מפקד היחידה. “תראה,” המשיך מזרחי בפנותו אלי, “אנחנו לא רוצים לגרום לך הרבה צרות. אנחנו נכתוב כל מה שעשיתם ואתה תחתום.”

“מה עשיתי?” תמהתי.

“סיפרת קודם שביצעת מעשה שוד.”

“אני? אף פעם לא אמרתי דבר כזה.”

“אבל לפני רגע אמרת שכל מה שאמר לוטה זה נכון,” השתומם מזרחי.

“וכי הייתה לי ברירה? בעצמך ראית שהוא ניסה להכות אותי. מה היה עלי לעשות ?”

“ואתה רוצה לומר שכל עדותו היא שקר?”

“הכל בלוף ומצוץ מהאצבע,” הטעמתי.

“אתה עוד תלמד אצלנו לא לעשות צחוק,” סינן מזרחי בזעם עצור. “בוא איתי.”

הוא הוביל אותי אל החדר הסמוך. לוטה היה שם, חושף שיניו בחיוך נואל. שני שוטרים צבאיים ניצבו אצל שולחן שעליו היה רדיו שחור, שעונים מזהב וסידרה של בובות קטנות. “אתה יודע מאיפה כל זה?” שאל אחד מהם.

“לא,” עניתי. “זו הפעם הראשונה שאני רואה דברים אלה.” “חתיכת שקרן!” התרתח מזרחי. “לוטה, תגיד לו מאיפה באו כל הדברים האלה, שהוא ישמע.”

לוטה זרק לי מבט חטוף ופנה אל הסמל החוקר. “הרדיו זה של האישה ההיא. הם לקחו לה את הרדיו הזה ונתנו לי. הם גם נתנו לי כסף, כדי שאסתלק, ועוד…”

“שמעת מה שהוא אמר?” שיסע אותו מזרחי בתרועת ניצחון. “מה אתה אומר על זה?”

“כמובן שאני מכחיש את הכל,” אמרתי. “שקרן!” הזדעק מזרחי. “שקרן שכמוך. אתה חושב שתוכל להמשיך ולעשות צחוק מאתנו?! לוטה, תגיד לו עוד פעם.”

“אתם לא נתתם לי את הרדיו הזה, אתה רוצה להגיד ?” היתמם לוטה.

“מתי ?”

“במכונית.”

“אתה משקר!”

“לא, סליחה. נתתם לי אותו בבית המלון בעפולה.” “אתה בטוח?”

“מה זה משנה ? העיקר שנתתם לי אותו.” הפעם לא הייתה נימת קולו בטוחה כמו קודם.

כך חקרתי את העד לוטה ארוכות בנוכחות עמרם ומזרחי, עד שביטחונו פג ממנו והוא נשאר פעור פה. דבר זה לא מצא חן בעיני שני החוקרים.

“צא החוצה,” אמר לפתע מזרחי ללוטה. “אנחנו נלמד אותו.”

אני בא על עונשי הראוי. עמרם ומזרחי מרימים את קולם. כעסם ממלא את החדר כולו. אני מנסה לומר להם משהו, אך אינני יכול, אני כל כך קטן על ידם. עמרם מסמיק וצועק: “אתה רצחת נער! נער רצחת!” הוא שם את ידו על כתפי, וצועק: “אם לא היה חוק במדינת ישראל, כלב מי שלא היה רוצח אותך בדם קר! מה עשה לך הנער הזה?! הרי אתה ירית בו סתם כמו רוצח!”

אינני יודע מה לעשות בגופי הקטן בחדר דחוס זה, הלוואיוהייתה הרצפה נפערת ובולעת אותי. מזרחי מצביע על אקדחו ואומר: “דע לך שקיבלתי הוראה לירות בך, אם אתה עושה את התנועה הקטנה ביותר. ואני מחכה לרגע שאתה תעשה את התנועה הקטנה ביותר, ואני יורה בך.”

לראשונה, אני חרד לחיי.

כיום כשאני כותב שורות אלה, או כאשר הקורא קורא אותן, לא תהיינה המילים הנ”ל אלא אחת התחבולות המקובלות של חוקר כדי “לרכך” את הנחקר. אבל אותה שעה לא היה לי השקט הנפשי לחשוב שכל זה הוא איום תיאורטי, מצוות חוקרים מלומדה, תרגיל. ומי יודע… הרי בשעת כעס…

“אני מחכה לרגע שתעשה תנועה,” חוזר על עצמו מזרחי, “כך שתחשוב כעת לפני שאתה מדבר אלינו מה שאתה מדבר. אל תחשוב את עצמך חכם מכולנו. נסה לחשוב שהאחרים חכמים לא פחות ממך. ותזכור מה שאמרתי לך; קיבלתי הוראה לירות בך, אם תעשה תנועה כלשהי.”

הפחד מחלחל בקרבי ושם מחנק על גרוני. עלי להחזיק מעמד עד שאוכל לראות עורך דין, עד שאעמוד במשפט וצידקתי תצא לאור. אך כל זה עדיין נראה רחוק מאד באותו חדר סגור. יש לי הרגשה עמומה שעלי להרוויח זמן. שני יהודים כמוני, שני חיילים כמוני, יושבים מולי ואינם מניחים לי לרגע. חוקי טוהר הנשק של עמרם אינם כנראה בתוקף ליחס אל שבוי עברי. עלי להיות שבוי מצרי כדי להיות ראוי ליחס זה מצד עמרם. אני כמו ילד שניפצו את האגדות שלו. אני זר להם והם זרים לי. איזו מנגינה נשכחת מילדות עולה בקרבי ברגע זה, אלא שאין אני ממחיש לעצמי מהי.

עכשיו הם שואלים אותי שאלות ואני משיב להם. הואיל ואני משיב, הם שואלים עוד ועוד. הנה, אתם רואים, אני משתף פעולה. אני ילד טוב. רק אל תצעקו ואל תאיימו באקדח והיו ידידותיים כפי שהייתם קודם.

אני מועבר לחדרו של הסרן.

אני עובר לטיפולו של עמרם רגב. כסיית משי מנסה לדובב אותי. עמרם רגב, קרימינולוג מדופלם, משוחח איתי ארוכות, כאילו ממתיק סוד ונועץ עימי על עניינים ששנינו מעוניינים בהם במידהשווה. הוא מנהל איתי שיחות ארוכות — נעימות, הייתי אומר אלמלא המצב. הוא מסביר כמה חשוב לשמור על טוהר הנשק, שעה שיוצאים למלחמה לחיים או למוות, כמו מלחמת ששת הימים. הוא מספר כיצד, במבצע סיני, הקפיד בשבע עיניים לבל יתעללו חיילינו בשבויים מצריים. הוא מגלה הבנה למצבי. נימוסיו מקסימים, קולו רך ואבהי. כל מה שהוא רוצה ממני תמורת אווירה זו של הבנה וידידות זה דבר פעוט אחד — שאודה בכל ואחתום.

כשעה וחצי ישבתי עימו — ואמרתי לו שאינני מכה על חטא. עמרם נתן הסבר פסיכולוגי מקיף מדוע אני עקשן חסר תבונה. הוא היה כבר סבלני, רגוע ו”שוחר טובתי”, אם כי נותרו בדבריו נימים של עצבנות וקוצר רוח.

בשלב זה הצטרף מזרחי אל השיחות. שלושתנו עוברים שוב אל “חדר האיומים”, אקדחו של מזרחי חגור במובלט לימינו, ואמר לי בשקט, כמי שקובע עובדה שבכלל אינה עומדת בצל של ספק: “ביום ראשון ניקח ממך עדות ואתה תחתום עליה.” וכעבור רגע: “עכשיו אתה עייף בוודאי.” וכעבור עוד דקה: “אתה רואה, אנחנו לא ממהרים.”

אני באמת עקשן חסר תבונה, אם אינני בא לקראת שני ידידי החדשים. כל כך מעט נדרש ממני כדי לגמול להם על חברותם הטובה, ואני אינני משתף פעולה. יום ראשון הגיע. אני יושב עם מזרחי ב”חדר האיומים”.

מזרחי כותב. תוך בדי כתיבה הוא מצנזר אותי. “זה לא נוגע לעניין…” או “זה לא כדאי לך לכתוב, רק עלול להזיק לך…” (נכון שאתה מתחיל שוב לחבב אותי, אדוני החוקר?) או “זה תסביר להם במשפט שלך…”

הוא גמר לכתוב ואני חותם. יש לי הרגשה שהצלתי את עצמי והרסתי את עצמי במחי עט אחד. אינני יודע היכן להניח את גופי, ובכלל מה לעשות בו.

מתי אספיק לספר כל זאת לסניגורי ? אני שואל עצמי בהרהורי. האם יאמין ? ספק גדול. יש יסוד סביר לספק. אני נזכר:

כעבור חודש וחצי נשלח אלינו נציג הפרקליטות הצבאית,בלוויית עורך דין צעיר בדרגת סגן. השיחה התנהלה בחצר כלא 4, ברוח טובה. ראשון נחקר פנחס.

“טוביה אמר לי: ‘בוא לברדלה’,” סיפר לחוקריו. “אני אדם כזה. מה שאומרים לי, אני עושה, בחיי. גם אם אתה תגיד לי לבוא אתך לברדלה — אני אבוא.”

רס”ן בן־הדור, סניגור פיקודי ראשי, פרץ בצחוק. “תבוא עימי סתם ככה, מבלי שאתה יודע מי אני?”

פנחס הינהן בראשו נמרצות. ארשת פניו של הפרקליט העידה עליו, כי הוא יודע עם מי יש לו עסק. הוא אמר: “ספר לנו כעת מה עשיתם, פנחס. אבל ספר את האמת.”

“בטח. היינו בירושלים. נסענו יחד עם בחורות בירושלים. ואללה, עשינו חיים. בחיי, אני אומר לך. תשאל את טוביה אם אתה לא מאמין.”

“טוב,” הפסיקו הפרקליט. “ספר כעת איך הגעתם לברדלה.”

“לברדלה? טוביה אמר לנו: ‘בואו ניסע’. טוב, נוסעים. פתאום מגיעים לכפר אחד. טוביה אומר לי : ‘בוא נלך לחפש נשק’. נכנסנו לכפר. פתאום טוביה עוצר ערבי אחד ומבקש ממנו נשק. הערבי אומר שאין לו, אז טוביה אמר…”

“פי מאסארי?”[2] נכנס הפרקליט לתוך דבריו.

“כן, אמר לו ‘פי מאסארי ?’. אחר כך שאל למי בכפר יש נשק ואחר כך…”

“שאל למי יש כסף,” שיסעו שוב הפרקליט.

“לא, רק שאל אם יש נשק. הוא פגש את הטרקטוריסט בכניסה לכפר, ושאל אותו איפה יושב המוכתר, שהוא רוצה לבקש ממנו נשק. טוביה זה מצא הרבה תעודות ונשק. נתן הכל לצבא. תשאל אותו אפילו.”

איש הפרקליטות ניפנה אלי בחיוך ולא אמר דבר. השבתי לו בחיוך.

“אחר כך ראינו את המוכתר של ברדלה,” המשיך פנחס בלהט, “ושאלנו אותו…”

“על כסף,” התערב הפרקליט, הפעם ביתר שאת.

“לא, לא,” נחפז פנחס לקרוא. “רק על נשק.”

“אז ממי שאלתם על כסף ?” היקשה הפרקליט.

“על כסף? בכלל לא שאלנו מאף אחד.”

כאשר סיימתי להשמיע את גירסתי שלי על מאורעות אותו יום בכפר הערבי, ניסכה ארשת רוגז על פניו של איש הפרקליטות. “אתה מספר ונשאר קר, כאילו זה לא נוגע לך כל העניין. מה שסיפרת כעת, פירושו מאסר עולם,” קרא בנימת תוכחה. “אתה הולך ומספר בגאווה למצ”ח מה שעוללת. לא יכולת לסתום את הפה? עשית מה שעשית, אז לפחות תשתוק.”

להתפרצות זעם כזו לא ציפיתי מהאיש שנועד להגן עלי במשפט. אם סניגורי מועיד לי מאסר עולם, מה עוד נותר לתביעה להוכיח ?

“מרגע זה ואילך, בכל בעיה שתהיה לך תבוא אלי,” המשיך. “וזכור, אינך מוציא הגה מהפה, אפילו לידידך הטוב ביותר. אינני רוצה לשמוע שוב שאתה מפטפט.” הוא עשה אתנח וטיהר את האוויר בריאותיו. “איך אתה לא מתבייש ללכת ולהודות ברצח?”

“לא הודיתי,” עניתי. “פשוט…”

“מה אתה מספר לי מעשיות ?” קטע את דברי. “בעצמי קראתי את הודאתך.”

“יתכן,” אמרתי. “אני אפילו לא יודע מה נכתב שם.”

“ולחתום עליה ידעת, אה?”

משכתי בכתפי. “הכריחו אותי לחתום, אז חתמתי.”

נדמה שהפרקליט שכח לרגע את מטרת בואו. קולו נצטרד קמעה כשהסתער עלי בשצף קצף, בנאום תביעה מזהיר. “אתה בכלל יודע מה שעשית לעצמך?” קרא. “סיפרת שרצחת. יודע מה פירוש הדבר ?” הנמיך את קולו, כמי שמתכונן למסור ידיעה פרטית וחשאית. “פירושו של דבר שאתה קבור.”

“כל אחד אחר היה מודה ברצח, בלחץ האיומים. חוץ מזה, לא הודיתי שרצחתי…”

“כן’ כמובן,” שיסע אותי הפרקליט בנימה לעגנית. “בסה”כ טענת רק שירית בו. ובכן, לידיעתך, לירות באדם — זה נקרא רצח.”

“איימו עלי. לא יכולתי.”

“מה איימו עליך! מה אתה מספר לי?”

“איימו שירצחו אותי אם לא אדבר.”

מעולם לא התנסיתי בהליכים משפטיים. אך ידעתי היטב שפרקליט־ההגגה זה אדם שחייב להקהות את העוקץ ממעשי שולחו. משימה חשובה לא פחות היא שכנוע הנאשם שהמצב בעצם לא כלכך נורא, יש סיכויים טובים להיפטר מעונש קל, ועל כן ימן הראוי להתעודד ולהיאבק. לא כן שני הפרקליטים שלפני. הם הודיעו לנו מראש, כי אנחנו אבודים, כך שבעצם כל ניסיון ללמד סניגוריה עלינו כמוהו כבזבוז זמן לריק.

במהרה התחוור לי, כי אין טעם לצפות להגנה משפטית של ממש. השניים יצאו ידי חובתם כלפי פקודות מטכ”ל בכך, שהציעו לנו סניגורים מטעמם. אך מה ניתן כבר לצפות מסניגור, המהדק את החבל לצוואר שולחו עוד בטרם ירתה התביעה את הפגז הראשון ?

“האם אוכל להגן על עצמי ללא סניגור ?” שאלתי. הפרקליט השים עצמו כלא־שומע ושאל שוב, באם אנו רוצים בסניגורים צבאיים. כאשר חזרתי שוב על מבוקשי, נאלץ הפרקליט להשיב עליה. “זכותכם שלא לקחת סניגור צבאי. תוכלו לשכור לעצמכם עורך דין אזרחי, אם רצונכם בכך.”

“ואם איני רוצה לא בצבאי ולא באזרחי ?” שאלתי.

“אל תדבר שטויות,” פטר אותי. “חבר’ה, אתם במצב חמור מאד. ביחוד אתה, טוביה. אבל אני אשתדל להוציא אותך ככל שאוכל.”

“אם כבר, הייתי מבקש עורך דין טוב,” אמרתי. ” רצוי עורך־דין במילואים, כזה שיש לו ניסיון.”

“תקבל,” רטן הפרקליט. “שוב, שמור על לשונך. אל תספר לאיש לא מה שעשית ולא מה שלא עשית. תספר הכל לסניגור שלך.”

לספר הכל. ספק אם גם אז ישתכנע, שהוא מגן על חף מפשע. מחר בבוקר ייפתח המשפט ולסניגור אין זכר. מתי אספר לו הכל? כלום לא יעמוד הפרקליט בהבטחתו? בעצם, הדבר אינו מעלה ואינו מוריד. עוד בבית המעצר בירושלים גמלה בליבי החלטה ללמד סניגוריה על עצמי. אמת, הסכמתי לקבל סניגוריה של פרקליט צבאי — אינך יכול לדחות יד מושטת לעזרה, נכון? אך הגנה עצמית היא הקלף האחרון שלי. הייתי מוכן לשתף פעולה עם סניגוריה ובה בשעה החילותי לבצר בעצמי את עמדותיי, כדי שבבוא העת אוכל להדוף את מאמצי התביעה.

כיצד יגיבו חברי ליחידה כשייוודע להם, כי נטלתי על עצמי את ההגנה? לא קשה לנחש. “זה משוגע,” יפטירו בחיוך סלחני. הם עשו זאת בהזדמנות קודמת. “זה חולה” — “‘משוגע”, הולך לבד לבתים של הערבים,” נזכרתי בדבריהם.

האומנם היה זה סימפטום נפשי, הדחף הפנימי ללכת לבד לבתי הערבים? מהיכן הדחף?

אני נכנס להרהורים עמוקים ונזכר הרחק הרחק בתקופת הילדות. מהדהדות באזני קריאות “עליהום עליהום,” “אטבח אל יהוד.” שריקות כדורים חולפות מעלי. צרורות ושוב קריאות בחוזקה של רבים מסתערים ויורים לעברינו. “עליהוהוהום עליהוהוהוהום” “אטבח אל יהוהוהוד.”

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ללא סניגור”