החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

רוקח האצטרובלים

מאת:
הוצאה: , | 2017-09 | 181 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

36.00

רכשו ספר זה:

פרוזה – מסע בעקבות רוקח האצטרובלים

אלגוריה מופלאה על פחדים וחרדות ועל מיקומו של האדם הרגיש בחברה המודרנית

 

 

מגיע רגע, בחיים של כל אדם, שבו החרדות והפחדים משתלטים עליו. הכול נראה אבוד וחסר כיוון. אתה מרגיש שעשית הכול נכון ועדיין אין לך כלום. הלחץ הנפשי, הלחץ החברתי – הם לא מרפים, ואתה לא מצליח להשתחרר מהמחשבות השליליות. לא מצליח להתרכז בשום דבר. מרגיש שנכשלת, ושהכול קורס סביבך. המחשבה שפספסת את הייעוד שלך לא מאפשרת שינה, ואתה מפתח ייאוש מהחיים. אתה כבר די בטוח שמשהו דפוק בך, שיש בך איזשהו פגם, כמעט דיכאון קליני. לא מצליח להיפטר מהעצבות, מתחושת המצוקה ומהמועקה התמידית.

פעמים רבות התהלכת בזרות קיומית וקיווית שהרגישות העצומה הזו שלך תיעלם מחייך.

"רוקח האצטרובלים" הוא סיפור מסע אל תוך נבכי הנפש ונבכי החברה בה אנו חיים. חברה מודרנית ומתפתחת טכנולוגית אך דוחקת את מבנה הרגשות של האדם הצדה עד למחיקה. מלאה בתגיות חברתיות על מהו ומיהו האדם הראוי ומהו ומיהו לא, על הצלחה ואי-הצלחה. "רוקח האצטרובלים" מאפשר הסתכלות אחרת על חיינו, ומאפשר בעזרת כלי המחשבה לפרק את התפיסות הקיימות על חרדות, פחדים, בינוניות, הפרעות קשב וריכוז ועוד – עד לכדי חיים בשלום עם עצמך כפי שאתה, וכפי שנועדת להיות. זהו ספר נצחי עבור כל אדם – ולכל החיים, ספר שנכתב כדי שכל אחד יוכל לחזור אליו פעם אחר פעם, בכל רגע של משבר.

 

"אל תילחם בכאב, הכאב הוא רק השליח."

צאו אל רוקח האצטרובלים, הוא ירקח לכם את התרופה.

מקט: 978-965-7699-06-5
מסת"ב: 978-965-7699-06-5
לאתר הספר הקליקו כאן
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
עמוד הפייסבוק

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


'חיפשת אותי?' דלת המשרד שלו הייתה פתוחה. נשענתי מעט במבוכה על המשקוף, לא רציתי להיראות מבוהל. המזכירה שלו באה במיוחד למשרד שלי כדי לקרוא לי.

הוא הסיט את המבט ממסך המחשב אלי, 'שב ג'וליאן,' סימן בסנטר לעבר שלושת כיסאות העור השחורים שמולו.

'לסגור?' נכנסתי, אבל המשכתי לאחוז בידית הדלת עוד כמה רגעים.

'כן, אפשר.' הוא חזר אל המסך, הקליק על העכבר, הזיז מעט את המקלדת הצדה והתגלגל עם הכיסא אל מרכז השולחן.

שולחן העץ החום הכהה שלו נראה כמו שיש מרוב ניקוי והברקה. כמו תמיד, מלבד המחשב והמקלדת ושלושה עטים בצדה השמאלי, הוא היה פנוי לגמרי, ורק התוכנית האסטרטגית שכתבתי נחה שמורה בתוך ניילון בדיוק באמצע השולחן ועליה מרקר צהוב זוהר. התיישבתי בכיסא האמצעי.

'אתה יודע למה קראתי לך?' הוא הרים את התוכנית ונתן למרקר לגלוש מעליה על השולחן, הוציא את הדפים מתוך הניילון וקירב אליו את שלושת העטים שהיו מונחים משמאל למקלדת.

'האמת שלא,' מתחתי כלפי מטה את המכנסיים שנמשכו אל מעל הגרביים, הזדקפתי ונשענתי על הכיסא.

'באמת שלא?' חייך וחבט בקלילות עם הדפים על השולחן, יישר אותם והניח אותם בחזרה על השולחן.

'זאת אומרת, אני מקווה שכן.'

הוא משך אליו את שלושת העטים והניח אותם על הדפים. כחול, שחור ואדום. הדלת נפתחה והמזכירה שלו נכנסה עם מגש כסוף ועליו שתי כוסות מים, שני ספלי אספרסו לבנים וכמה עוגיות.

'תודה מוֹרִין,' פניתי אליה והיא חייכה באדיבות.

'קח.' הוא שלף ממגירה שתי תחתיות כסופות. הניח אחת מולו ואת השנייה דחף בעדינות באצבעות הארוכות שלו לכיווני. היא הניחה את כוסות המים על התחתיות, הגישה לכל אחד מאיתנו צלוחית לבנה ועליה ספל אספרסו עם כפית קטנה ושקית סוכר חום. הניחה לצד הדפים את צלוחית העוגיות ויצאה.

'כמה זמן לקח לך לכתוב את זה?'

'שלושה שבועות,' השבתי בנימוס והשתדלתי להישיר אליו מבט. מהחלון הענקי שמאחוריו נפרש הנוף של מגדלי העיר בצהרי היום.

'חתיכת עבודה עשית פה.' הוא הקיש באצבעות על ערימת הדפים, 'תשתה את הקפה בינתיים, שלא יתקרר,' הדליק את המסך הגדול שהיה תלוי על הקיר לימיני.

ערבבתי את האספרסו עם הסוכר במהירות. ריח קפה מעורר עלה מהמערבולת הקטנה שיצרתי.

'תסתכל רגע ואחרי זה תגיד לי בכנות,' הוציא שלט נוסף ממגירת השולחן, לחץ עליו, והתריסים החלו לרדת, 'זה הכי הרבה שעשינו עד עכשיו, אתה חושב שאתה יכול לעשות יותר מזה?' התריסים נעצרו בדיוק בגובה חצי החלון והסתירו את קצות הבניינים.

שתיתי את הקפה בשתי לגימות זריזות וחזרתי להביט במסך. המספרים גבוהים. למרות שהכרתי אותם היטב, היו כמה נתונים שהפתיעו אותי. 'זה אפשרי בהחלט, אלברט.'

הוא הביט בי בעיניים בוחנות. 'אם אני אודיע לכולם שממחר אתה מספר שתיים בחברה, סמנכ'ל ישיר תחתיי בניהול הכללי של החברה, אתה תעמוד בזה?'

 

מורין הנהנה אלי בחצי חיוך כשחלפתי על פניה בדרך למשרד שלי. מעניין אם היא יודעת. סביב השולחן הגדול בחדר הישיבות השקוף ישבו כמה ראשי צוותים והקשיבו למיקה, מנהלת אגף פיתוח עסקי, שעמדה מולם לצד הלוח הלבן והצביעה על תרשים כלשהו. בחללים שבתוך שורות הקוביות המופרדות במחיצות עץ חומות בחלק התחתון וזכוכיות בחלק העליון, ישבו עובדי המשרד, נשים וגברים מרוכזים במסכי המחשב. חלקם הביטו בי בחטף. המנהלים ליד המשרד שלי עבדו במשרדים שלהם בדלתות פתוחות. השתדלתי להיראות רגיל ולהנהן חזרה. מעניין מי מהם יודע, אחרי הכול אני רק שנתיים בחברה. יש כאן אנשים שעובדים חמש ושבע ושמונה שנים. אולי לא כולם יאהבו את זה. למה שלא יאהבו? אני בסדר עם כולם.

סגרתי את הדלת של המשרד שלי והתיישבתי בכיסא. אולי אפתח אותה שלא ייראה חשוד? בהיתי בתמונה של אלכס ושלי בשחור לבן בקצה השולחן, היא בחודש הרביעי ואני מחבק אותה. אלכס והשטויות שלה, בכל חודש רוצה להצטלם עם בטן גדולה יותר. רציתי להתקשר אליה, אבל החלטתי לספר לה כשאגיע הביתה. התחשק לי לראות את התגובה שלה בעצמי. שילבתי את הידיים מאחורי הראש ונשענתי לאחור.

קיבלתי את הזדמנות חיי, ובמקום לשמוח אני נלחץ. מה יש לי? אין לי מושג למה לעזאזל דווקא עכשיו עולה לי בראש זיכרון מלפני עשרים וחמש שנה מכיתה ה'. אנחנו אצל המנהלת, ההורים שלי ואני. היועצת יושבת שם ולידה פסיכולוג של משרד החינוך עם שיער אפור, והם מראים לי כל מיני ציורים ושואלים אותי שאלות. אני מביט באימא ואבא, ועונה. אימא אומרת להם שזה בסדר שאני רוב הזמן שותק, וגם שאני לא ממש חלק מהחבר'ה. היא חוזרת ואומרת לפסיכולוג שאני לא ילד מוזר, שאני פשוט ילד רגיש מעל הממוצע. בשלב מסוים ביקשו ממני לצאת.

התיישבתי על הספסל מחוץ למשרד של המנהלת ושמעתי אותם מתווכחים מעבר לדלת. שמעתי אפילו כמה צעקות. אבא יצא, סגר את הדלת והתיישב לידי. 'טוב לך כאן?' הוא חיבק אותי ונישק לי את הראש. אימא נשארה בפנים. לא עניתי לו והתאפקתי לא לבכות. נשענתי על החזה שלו והבנתי שמשהו בהתנהגות שלי לא בסדר, שכנראה משהו דפוק אצלי.

מאותו היום החלטתי שאני לא מאכזב אותם יותר. בסוף השנה כבר הייתי התלמיד המצטיין של הכיתה. השתדלתי להיות חבר של כולם, הגעתי לכל ימי ההולדת, השתתפתי בשיחות בהפסקות, במשחקים, מדי פעם הייתי מהמובילים בשיעורי הספורט, ואם הייתה קטטה או שפרץ איזה אירוע אלים, איכשהו לא הצטרפתי לשום צד ונשארתי בסדר עם כולם. הרגשתי בטוח. לדעתי, מאז ועד היום, בכל דבר שעשיתי, הייתי תמיד בין השלושה או החמישה הכי טובים. ככה זה בכל מקום שאליו אני מגיע. תמיד עובד הכי קשה, תמיד הכי חרוץ, תמיד נותן את כל מה שיש בי כדי להיות הכי מוצלח שאני יכול. כשאני חושב על זה, לא נראה לי שמתישהו הצלחתי להרגיש שאני באמת מספר אחת במשהו. אפשר לומר שאני תמיד מספיק טוב כדי לבלוט מעל השאר, תמיד מספיק מוצלח כדי שההרגשה הזאת שמשהו לא בסדר בי לעולם לא תחזור. בסך הכול די טוב לי, אני חושב, למרות שאני לא יודע אם אי פעם הרגשתי מאושר. כבר שנים אני מרגיש סיפוק מלעבוד בלחץ, מלפתור אינספור משימות ומטלות, כבר שנים אני מרגיש שזה מה שמעניק לי משמעות. לא אכפת לי כמה זמן ואנרגיה זה לוקח מהיומיום שלי וכמה קשה אני עובד, אני משתדל תמיד להספיק כמה שיותר בכמה שפחות זמן, למרות שבשנים האחרונות, כשיש לי זמן פנוי, אני לא מצליח למלא אותו. אני מפחד מהריקנות הזאת שבאה בין התקופות העסוקות.

בכל מקרה, ההצעה של אלברט נשמעת כמו משהו אחר, הפעם זה יהיה שונה. נראה לי שזו ההזדמנות שחיכיתי לה. זהו, אני אהיה מספר אחת בחברה עד שאהפוך לשותף מלא.

 

בלית ברירה דחינו בפעם השנייה את ירח הדבש, הפעם לאחרי הלידה. אחרי החתונה הספקנו לנסוע לחופשה של חמישה ימים, אבל הבטחתי לאלכס שזו רק חופשה ולא ירח דבש.

המפעלים במזרח עבדו שעות נוספות לפי האסטרטגיה שלי, הצלחנו למכור גם למדינות שאף פעם לא מכרנו להן. ניהלתי שעות של שיחות עם לקוחות מסביב לעולם, ישיבות אל תוך הלילה. בשלושה חודשים טסתי לפחות עשר – שתים עשרה פעמים. אלברט ואני היינו בקשר מעולה, גם שאר בעלי המניות העריכו אותי מאוד. שלושה חודשים מהרגע שנכנסתי לתפקיד, ההעלאה לא איחרה לבוא. הם הפתיעו אותי והציעו לי תוכנית אופציות כשהחברה תתרחב, אבל ביקשתי לחשוב על זה. בעצם שאפתי ליותר מזה. ורציתי שאלכס תהיה גאה בי. ביום ההולדת שלה, כמה שבועות אחרי שקיבלתי את תלוש המשכורת המחודש, יצאנו מהבנק עם אישור למשכנתא מצוינת.

אחרי עוד דיון ארוך שנמשך אל תוך הלילה, אפילו אלברט כבר ביקש שאסגור את היום. 'משפחה זה דבר חשוב.' הוא כיבה את האור במשרד שלו וליוויתי אותו אל דלת הזכוכית הגדולה בכניסה. 'לך הביתה, אבל תתכונן טוב למחר.' הוא יצא אל המסדרון ופנה לכיוון המעליות, והדלת נסגרה לאט אחריו. רק באחת עשרה בלילה הבטתי במספרים בפעם האחרונה לפני ששלחתי את הדוח להדפסה לקראת הישיבה המכרעת מחר, מול משקיעים חדשים שמעוניינים להגדיל את החברה. הטבלאות היו מדויקות.

נשענתי על השולחן של מורין מול מכונת הצילום הגדולה. האור מהמכונה הבהב על הקיר פעם אחר פעם וצליל הדפים שנפלטו הדהד בחלל הגדול והריק. יחד איתי יהיו בישיבה עשרה אנשים, אני אכין לפחות שלוש חוברות נוספות. הטלפון ליד המחשב התעקש לצלצל כבר בפעם השלישית, מי לעזאזל מטלפן באחת עשרה בלילה?!

'גוֹלְד טְרִי, במה אני יכול לעזור?' שאלתי את השפופרת.

'ג'וּל, איפה אתה? למה אתה לא עונה לי?'

'מאמי?! השארתי את הנייד במשרד שלי, זאת אומרת, אני בדיוק מצלם ו-'

'תגיע לבית חולים.' היא התנשפה, 'אני נוסעת עם אימא שלי.'

 

כשהתקרבתי לחדר הלידה יחד עם האחות שהובילה אותי, שמעתי בכי של תינוק. אלכס שכבה במיטה בפנים רטובות מִזֵיעה ודמעות, וליטפה תינוק קטנטן וסגול ששכב על החזה שלה. אימא שלה עמדה לידה, נעצה בי מבט וסימנה לי להתקרב ולעמוד במקומה. אלכס חייכה אלי חיוורת והחלה שוב לבכות, וכל מה שעלה לי בראש זה אם היא כועסת עלי שפספסתי את הלידה או שמחה שאני כבר כאן.

'אני כבר מחזירה לךְ אותו.' המיילדת נעמדה לידי, ייצבה את התינוק על אלכס ושמה קליפס על חבל הטבור. 'אתה רוצה לחתוך בעצמךָ?' היא הסתכלה אלי והחזיקה מספריים.

לרגע אחד לא שמעתי כלום.

'אבא ג'וליאן,' אלכס תפסה ביד שלי ומשכה באף, 'הגעתָ בדיוק לחלק שלך.' האחות הגישה לי את המספריים. היא השחילה לי אותם על האצבעות וכיוונה את היד שלי לחבל הטבור.

בשלוש לפנות בוקר העבירו את אלכס למחלקה ואת התינוק לחדר היילודים. שכבתי לידה, אבל לא נרדמתי. כעסתי על עצמי, גם על זה שלא הצלחתי להכיל כלום. אני לא זוכר שבכיתי ואני אפילו לא יודע אם התרגשתי. בבוקר אחרי שתום נולד חזרתי לבית החולים עם הלפטופ. 'להערכתי נגיע לחמישה עשר אחוזים יותר ממה שהחברה עשתה אי פעם בשני רבעונים,' הסברתי בשיחת ועידה מהמסדרון וביקשתי לדחות את הישיבה ביומיים, 'אני רוצה להגיש גם לכל שאר השותפים את הנתונים ולעבור איתם עליהם קודם.'

אחרי חצי שעה אלברט התקשר בעצמו ושאל אם אוכל בכל אופן להגיע אפילו לשעתיים, 'אחרי זה קח לך שבוע חופש,' הוסיף, ואפילו ביקש לדבר עם אלכס ולברך אותה.

 

אחרי שבוע חזרתי לעבודה. שעה אחרי שהגעתי מורין נכנסה למשרד שלי ושאלה אם אוכל להיכנס אל אלברט בשש בערב. כמובן שפיניתי הכול.

'שב ג'וליאן,' הוא חייך והרגשתי בנוח כשהתיישבתי וראיתי את החוברת שהכנתי בתוך ניילון במרכז השולחן ועליה מרקר צהוב.

'אתה יודע למה קראתי לך?'

'אני חושב שכן,' חייכתי חזרה, פרשתי ידיים לצדדים על ידיות הכיסא ושילבתי רגל על רגל.

'קפה?' מורין נכנסה והגישה לי כוס מים.

'תודה, רק מים, זה בסדר.'

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “רוקח האצטרובלים”