החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

גשרים של זכוכית

מאת:
הוצאה: | 2013 | 400 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

29.60

רכשו ספר זה:

הרומן גשרים של זכוכית פורש סאגה היסטורית רחבת יריעה המשתרעת על פני שלוש יבשות, ובלבה שלושה דורות של נשים בנות משפחה אחת, משפחתה של הלנה.

הלנה, סופרת יהודייה־אמריקנית מצליחה, רעיה ואם, עוזבת בסערה את ביתה, את בעלה ואת ילדיה אל שמורת טבע מרוחקת בעקבות משבר משפחתי שפוקד אותה. צללים מעברהּ והצורך להתמודד עמם חושפים אט־אט זיכרונות מוחשיים עד כאב שמשוועים להיכתב. רחוקה מכולם ומנותקת היא מגוללת על הכתב את סודותיה ואת תולדות חייה וחיי משפחתה הענפה, שמלחמת העולם השנייה קרעה לגזרים, במאמץ כן לבנות גשרים, הגם שהם שבירים כזכוכית, אל עברה, אל ילדיה, אל בעלה ואל אהוביה שאינם. את רצף זיכרונותיה קוטעים מכתבים שהיא כותבת לדמויות מפתח בחייה, שרובם לא נשלחים לעולם.

מתוך חייה הסוערים של משפחה אחת, של אישה יוצאת דופן, עולה טפח מגורלו המורכב והעשיר של העם היהודי במאה העשרים.

ספר הביכורים של טלי אסנין־בראל מחייה בשפה רהוטה, נקייה וקולחת את הרומן ההיסטורי הקלאסי, שבליבתו אמת אנושית עמוקה: ההיסטוריה אינה כמוסה בין דפי העבר אלא ממשיכה ונכתבת לעד.

מקט: 15100169
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

נולדתי באפלה, ביום חורף אפור, אל מציאות שחורה.

עשר דקות אחרי שיצאתי אל אוויר העולם, אמי צררה אותי בסמרטוט תכלכל, את קצהו טבלה בטיפת שיכר ודחפה בפי, להשקיט את קול בכיי הרפֶה, הידקה את הצרור אל שדיה הצמוקים, ובצעד כושל, לחייה לחות מדמע, שיניה התחתונות נושכות את בשר שפתה העליונה ופיה סכור באין אומר, מיהרה לצאת את פתח חדר המרתף קלוף הקירות, לא לפני ששילשלה כמה מטבעות לכף ידה המושטת של ההונגרייה. המיילדת קִצְרַת הקומה נזקפה מלוא גובהה, פניה חמורות סבר, ולאחר שמחתה כתמי דם וטישטשה כל סימן למה שזה עתה אירע בחדרון הקטן, עטפה ראשה במטפחת גסה, הטילה על כתפיה רדיד ומיהרה אף היא להסתלק מהמקום דרך דלת אחורית חורקת.

אותו חורף קר ונורא, שנת 1941, שִׁיעֵט אדולף היטלר בפראות על אדמת אירופה לעבר הגשמת חלומו — שליטה גרמנית באימפריה הנרחבת ביותר בתולדות היבשת. בתוך חודשים ספורים הגדיר את עקרונותיו של "הסדר החדש" באירופה, שנועד להכפיף את האומות הכבושות לשלטון הרייך השלישי. בעולם שלאחר השלטת הסדר החדש היה מקום רק לעמים מהמוצא הארי, שרוּממו לדרגת "יוצרי התרבות", ולעמים הסלאביים של מזרח אירופה, משרתי הגזע הארי, שהונמכו לדרגת "נושאי התרבות". ל"מהרסי התרבות", הגזעים הנחותים ביותר, היהודים והצוענים, להם לא היה כל מקום בסדר החדש.
***

חורפים רבים חלפו מאז. אמי שרדה בקושי עשרים מהם. במהלכם דיברה מעט ובכתה הרבה. היא לא הצליחה לצלוח באמת את שנות הארבעים ההן. שלוש הצלחות ראתה בחייה, כפי שלחשה באוזני פעם, ברגע מצמרר של חשבון נפש. ילדות מאושרת ומגוננת כבת זקונים בבית משפחה אוסטרית־יהודית, משכילה ועשירה; אהבה מסחררת לגבר בצלה של המלחמה הגדולה; והעובדה שחרף כל הסיכויים ילדה אותי, ושבמאמצים על־אנושיים עלה בידה להוציאני חיה מהתופת ולהביא אותי אל חוף מבטחים בארץ רחוקה. את יופייהּ עוצר הנשימה לא מנתה כהישג, כמי שבצעירותה חונכה לטיפוח היופי הפנימי ולקידוש החוכמה, ומפאת הצניעות. ברם, יצר החיים שבאותה עת עוד פיעפע בתוכה, עד שדעך, לימדהּ כי המטרה מקדשת את האמצעים, וכי על מנת שהיא וילדתה ישרדו בעולם, שבו הסדר החדש כבר יהפוך לישן, עליה לאטום את לבה, לעשות שימוש תדיר ביופייה ולהציע את גופה, בעת הצורך, לכל מי שיוכל לקרֵב אותה ולו עוד פסע אחד אל החופש.
***

אמי נולדה באביב 1918. בערב השבת הראשון לחייה כינסו הוריה, מיכאל שטיינר ואלזה־שרה לבית רוזנטל, את ארבעת ילדיהם הבוגרים ואת הוריה של אלזה בטרקלין ביתם בפאתי העיר וינה, לחבוק יחדיו את התינוקת הרכה, היפהפייה, שחתמה את שורת הילודה בבית. כמדי שבוע הועלתה אל חלל חדר האוכל המוארך — על קירותיו תמונות ובפינותיו ויטרינות עץ עמוסות כלי פורצלן — סוגיה לדיון. במהלך בירור הסוגיה, שהיתה לעתים אקטואלית ולעתים פילוסופית, פעמים מייגעת ופעמים אחרות משלהבת יצרים, נתבקש כל אחד מהנוכחים, צעירים כמבוגרים, אורחים כבני בית, לחוות דעה ולתרום מאוצר ידיעותיו לכלל.

הפעם, בעוד עובדי משק הבית מגישים את מטעמי השבת שהוכנו בפיקודה ובפיקוחה החמורים של אם־סבתי, דנו בני הבית בכובד ראש בנושא בחירת שמה של בת הזקונים. כמדי שבוע, פתח סבי מיכאל את הדיון, מעורר בשפתו היפה את הנוכחים לקחת חלק פעיל בשיחה, להיות קשובים לרעיונות האחר, ולאחר שהיבטי הסוגיה נפרסו על שולחן האוכל כפרוסות חלת השבת ונטחנו עד דק כאחרון פירוריה בפי המסובים, נתבקשו אלה להגיע למסקנה, ואם אפשר לפתרון מעשי.

"שמו של אדם," יצק מיכאל משנתו באוזני אשתו, הורי אשתו וילדיו, "הוא מהותו, הוא התפקיד המעשי והרוחני שעתיד נושא השם לממש בחייו. זהו עניין חשוב שאין להקל בו ראש, אלא לחשוב עליו ביישוב הדעת." כהרגלו, בדרכו המפולפלת, שזר דברי חכמים בדבריו, והפעם אלו של חכמנו הרשב"א, "אשר האמין בלב שלם כי ברגע שההורים עומדים לתת שם לבנם או לבתם, נזרקת בהם רוח הקודש, ועל ידי כך הם יכולים לכוון לאמת המהות הפנימית של הילד."

שמו העברי של סבי, מיכאל, נלקח מהמקורות. אף כי בבגרותו, כחסיד שדות המדע וההשכלה, לא הקפיד על קלה כחמורה בהלכות הדת, גאה היה תמיד בעובדה כי שמו הוא אחד משמות המלאכים הידועים מן המקרא, והוראתו היא "הללו את האל". מבין שמות המלאכים המוזכרים במקרא ובספרים החיצוניים, בחר לשלושת בניו בשמות המלאכים גבריאל, אוריאל ורפאל. שמותיהם האוסטריים, אשר שימשו אותם בבית הספר ובפני השלטונות, הושארו אל מחוץ למפתן הבית ולכותלי בית הכנסת שבו ביקרו בשבתות. רוזה, הבכורה בילדים, נולדה בערב חג השבועות. מבוגרת היתה מאמי בתשע שנים בדיוק. שמה העברי היה רות, כשמה של רות המואבייה, שהיתה אהובה על אלזה במיוחד, ובבית הקפידו לכנותה בשם זה בלבד.

אף כי, לצערי, לא זכיתי להכיר את אוממא אלזה, כפי שקראה לה אמי כל אימת שביכתה את יתמותה, נזרעו בי, לדברי רות, מקצת מתכונותיה, ובגופי נשזרו בדיוק מַפְלִיא קווי מתאר דמותה — מבנה פניה המוארך, ריסיה הארוכים וכחול עיניה, אפה הישר וגבהות עצמות לחייה, ורק גון עורנו היה שונה — שלה שחוּם ושלי שנהב.

כנערה, נטיתי לשוטט בדמיוני במחוזות מרוחקים. הכלאתי בין סיפורי המשפחה הפרומים, שנידבה לי אמי ברגעי חסד, ובין סיפוריה הציוריים והנדיבים של רות, וכך הקמתי קרובים מתים אל בין החיים, עד שנבנתה לי משפחה שלמה. הייתי מדמיינת אותי ואת אוממא מטיילות יחדיו בחצר האחורית של ביתה בווינה, מלקטות פירות משיחי הפטל והאוכמניות, מצחקקות על ניסיונותיו הבלתי נלאים של אופפא מיכאל להגדיר כל צמח ונהנות מניתוח מעמיק של גיבורי הספרות הקלאסית. יחד שוטטנו בדמיוני בשדות הרחוקים של סיפורי המקרא, מתעכבות במיוחד על דמויות נשים שאלזה העריצה, וביניהן רות, מואבייה זרה וענייה, אלמנתו של איש עברי, שלאחר מותו דבקה בחמותה והלכה אחריה ממרחק לבית לחם, לארץ ולעם שלא ידעה תמול שלשום. סיפור זה שבה את דמיונה של אלזה מצעירותה, ומאחר שקראה לבתה הבכורה על שם רות המואבייה, לא פסקה לגלות בה מתכונותיה הנעלות של זו, ובכל הזדמנות היתה מתמוגגת בפני חברותיה ובני משפחתה על הבחירה המוצלחת, טוענת כי לא יכלה למצוא שם הולם מזה לילדה, שהאהבה, הרוך, השלווה והרוגע שהיא משרה על סביבתה, בצד עיקשותה ודבקותה בדרכה ובאמונתה, מתיישבים היטב עם דמותה של גיבורת המגילה.

עתה, משהתבקשו בני הבית להציע שם לתינוקת שנולדה, התרווחו כולם סביב שולחן האוכל שזה עתה פונה מהצלחות, מכלי ההגשה ומשאריות הארוחה, והתגלתה במלוא יופייה מפת התחרה הפרושה עליו. אוריאל קפץ ראשון, בהציעו את שם בת השכנים הייזל, שאותה אהב בסתר מגיל הגן, גבריאל בחר בשם גיבורת סיפור ילדים ישן שאהב, קתרינ'לה, ורפאל הפעוט התבלבל בין כמה שמות, שאותם הגה בלשון משובשת, לחייו התפוחיות מאדימות ממבוכה. רות הציעה לקרוא שם אחותה על שם גיבורת מגילת אסתר, הנקראת ערב חג הפורים, כך שתהיינה שתיהן גיבורות מגילה חשובות, ואילו מיכאל ניסה בשנית, לאחר ניסיון כושל עם הבכורה, לקרוא לבת הזקונים על שם שרה אמו, שמתה עליו בילדותו. סבתא־רבתא רבקה הציעה לקרוא לקטנה על שם אמה המנוחה והצדיקה איטה, וסבא־רבא יוסף השאיר לצעירים את הבחירה, ואך ביקש לכלול בשמה העברי את האות י'. "לפני נתינתה היתה התורה חרותה בשמים באש שחורה על גבי אש לבנה," ציטט מדברי חז"ל, ומיד הוסיף והטעים מדברי המקובלים, שמאחר שהאות יו"ד היא הקטנה שבאותיות, הרי היא מכסה שטח קטן יותר מהאור שתחתיה, וכך העוצמה הגלומה באות הזאת הנָה הגדולה מכולן.

אלזה דיברה בסוף. את הצעותיהם של אוריאל וגבריאל דחתה, את רעיונותיו של רפאל דחקה בחביבות להזדמנות אחרת, ואת זו של רות הדפה כי "ערב חג השבועות עכשיו, אדר עבר." שמותיהן של הנפטרות הצדיקות איטה ושרה נפסלו על ידיה על הסף, מתוך התנגדות לקרוא לילד על שם קרובו המת ומתוך רצון למנוע מראש תחושות עלבון ואכזבה אצל הבעל או אצל האם־החמות. את הצעתו המשכילה של אביה אימצה, ובסיכומו של דבר הציעה כי לצד נורמה, שמה הלועזי של הבת, יהא שמה העברי נעמי, עם האות י' בסיפא, על שם חמותה העברייה של רות.

"צעירת ילדינו, ממש כמו בתנו הבכורה, נולדה בערב חג השבועות. בארץ ישראל זוהי תקופת קציר החיטים וקציר השעורה," הסבירה. "אהבה ונאמנות שכאלה בין רות לנעמי, בין כלה לחמות, הן מפליאות. רות דבקה בנעמי העברייה ברע לה, חזרה עמה לבית לחם, עיר מולדתה, ויחד יצאו ללקט חיטים ושעורים בשדות למטרת פרנסה. בנות בית לחם שיבחו את רות וטענו כי טובה היתה לנעמי משבעה בנים. כך גם בכורתי רות תהא צמודה ונאמנה לנעמי, הצעירה, תנסה לשומרה מכל רע, להשרות עליה ביטחון ורוגע, נועם ושלווה."

כה אמרה אלזה, ולא ידעה כי עתידות ניבאה.

סבי מיכאל אהב את הצליל, רות הוחמאה, ולסבא־רבא יוסף רווח שהאות י' כלולה. אלזה הודתה לנוכחים על שקיבלו את הצעתה, גבריאל, אוריאל ורפאל שמחו שהדיון תם, וסבתא־רבתא רבקה בירכה על המוגמר. מיכאל טפח בעליצות על השולחן, מברך בלבו על סומק לחייה ואושרה של אשתו, וצילצל בפעמון כדי לסמן למרתה, העוזרת, שהגיעה העת להגיש אל השולחן את היין עם סט הכוסות ארוכות הרגל, השמור לחגים ולאירועים מיוחדים, ואת המנה האחרונה, פרוסות חלה מתוקה מרוחות מרמלדה. דקות לאחר השקת כוסיות ה"לחיים" ודברי הברכה פרשה אלזה לחדר צדדי, והתינוקת נעמי זכתה במנת הנקה הגונה.
***

חמישה חודשים התהפכה בה בטנה של אמי, עד שהעניקה לי שם.

לבדה, בזהות שאולה, באזור ספר במחוז טירול־פורארלברג שבגבול ליכטנשטיין, בבית האיכר האוסטרי שבו הועסקה בשעות היום בעבודות ניקיון, בעבודות החצר והשדה, בריצה אחר ילדיהם השמנמנים וזבי החוטם של האיכר והאיכרה, נושאת אותי עמה לכל פינה בסל קש מרופד בשמיכת צמר גסה, חולצת שד צנום להניקני בטיפות חלבהּ, מגניבה לפי פירורי לחם וחלבון של ביצה, לא מצאה עוז בנפשה לקבל לבד החלטה כה הרת גורל באשר לשמה של בתה. מדי יום אימצה את שריריה ושחקה עצמותיה בעבודה קשה. בערבי ימי חול נענתה בדממה לביקוריו ולדרישותיו מעוררות הגועל של האדון האיכר, נרמסת תחת רמיזותיו המאיימות, כי הגם שאשתו הסכלה לא חושדת בדבר זהותה, הרי שבעיניו, השנון והממולח, אשר יודע דבר או שניים על הלכות העולם, התנהגותה המסתגפת והתמוהה בהחלט מעוררת אי־אלו סימני שאלה באשר למקורותיה ולטוהר גזעה. ואילו בלילות, נשרפת מפחד פן תיחשף זהותה, היתה מחבקת אותי חזק אל לבה, מצטנפת רועדת על יצועה הדל, מוצפת בזיכרונות עבר שנראו רחוקים, כמו שאולים מחיים לגמרי אחרים, ובוכה.

במציאות זו, הקשה, לא עלה בידה לכוון לאמת המהות הפנימית שבתוכי כדי לברור לי מסל השמות הלאומי, הספרותי או התנ"כי שם אחד ויחיד, שיהיה כה קולע, עד כי יעיד על מקומי בעולם. "התינוקת", היא קראה לי, "התינוקת בוכה", ואחר כך "הילדה", "הילדה רוצה".

ביוני יצאה איתי ועם האיכר בכרכרה רתומה לחמור אל העיר הסמוכה פורארלברג, לאחר שמשכבי הלילה נחשפו על ידי האיכרה, אשר איימה לשרוף את הבית עם האדון בפנים, עם התינוקת ועם ה"זונה". בשלב זה החליט האיכר שהמצב הפך מסוכן מדי, וכדי לא לאבד את מנעמֵי הגוף שאליהם כה הורגל ואת התמסרותה הכנועה של אמי, שיופייה ושבריריותה היו הניגוד הגמור לאישה עבת הבשר והנרגנת שהסתובבה בביתו, הוביל את שתינו החוצה אל דירת חדר עלובה ברובע הזונות של העיר. בדרך סטה אל סניף משרד הפנים המקומי, "לסדר סוף־סוף את עניין שמה של הילדה", חושש כי היעדר שם עלול לעורר חשדם של אנשים רעים, שימהרו ללחשש את הסוד תמורת כמה מעות.

אמי המפוחדת נאלצה באחת לקבל החלטה. הביטה כה וכה, ובאין ישועה הקיפה בעיניה את תכול עיני, עורי הבהיר ושערי הקלוש, דיפדפה במוחה במהירות בשמות לועזיים, שירחיקו כל סימן שאלה מעל זהותי, ובחרה לי שם.

הלנה.

כך היא קראה לי. ללא אִזכּוּר למלאך או לגיבורת מגילה, וללא האות י', שתחת הדיו השחורה שבה נכתבה נחשף טפח גדול יותר מאורהּ של האש הלבנה. כשהיא נצמדת לאיכר בכניסה לבניין, עוצרת את נשימתה מפחד פקיד הרייך השלישי שמולה פן יגלה, ומפחד האלוהים שמעל פן יכעס, רשמה בגרמנית את השם הלנה בתעודת הלידה המאוחרת שלי, עם שם המשפחה האוסטרי המפוברק שהתנוסס בתעודת הזהות המזויפת שאימצה לעצמה חודשים קודם בעזרת פקידים בכירים שחמדו את גופה. לבסוף ניתבה את נחלי הפחד, שזרמו עתה בשצף בתוך דמה, לקול חזק וברור, ובעודה מניפה אותי בזרועותיה לנגד עיני הפקיד המתמוגג והאיכר אחוז האימה, בירכה אותי בגרמנית צווחנית וצחה ברכת אם אוסטרית גאה, שאזכה להיות בת נאמנה למולדתי, לאימפריית הרייך השלישי המתחזקת ועולה, למנהיג הנערץ אדולף היטלר ולמפלגה הנאצית השלטת והמבורכה.

סיפור זה שמעתי מפיה שוב ושוב לאורך שנות ילדותי, בכל פעם בווריאציה מחודדת יותר ומעוטרת פחות. במשך שנים התקשיתי לקבל את שמי. לא אהבתי את צלילו הזר, את הדרך שבה קועקע בזהותי, את הצווחה בגרמנית של נאמנות לרייך השלישי, שלוּותה למאורע הלא חגיגי.

רק שנים רבות אחר כך, לאחר שבגרתי, נישאתי וילדתי ילדים על סדינים נקיים בחדרי לידה משוכללים, מוקפת צוות רפואי מיומן ואהבת אישי לחיים, הצלחתי לראשונה להשלים עם שמי ולהבין באמת את אמא.

2

במשך קרוב לשנה התגוררנו, אמי ואני, בזהות שאולה בדירה קטנה ומעופשת בפורארלברג, שאליה הביאנו האיכר. בחורף 43' שמעה אמי אנשים ברחוב מספרים בהתרגשות מהולה באימה שהגרמנים נכנעו בקרב על העיר סטלינגרד. עד תום השנה למדה כי נהדפו בחזית המזרחית על ידי הרוסים חזרה אל גבול פולין, ובתוך אוקיאנוס החרדה ניצת אז אי קטן של תקווה.

הייתי אז כל כך צעירה, זיכרונותי מעומעמים. אבל שנה זו זכורה לי ככמעט מאושרת, והיחידה בחיי שבה חרף הדלות הבלתי נסבלת והסכנות הרבות מסביב, בורכתי במנות גדושות של אהבתה ודאגתה של אמא. נשנקת תחת סימני השאלה המטרידים באשר לגורל יקיריה, התמחתה אמי ביכולת לצמצם עצמה לשטח המשבצת שעליה עמדה, לברור בקמצנות את מילותיה ולהסתפק בכמויות האוויר והמזון המינימליות שהיו נחוצות לה בשביל להעביר עוד יום. אני, הפעוטה, הייתי כל עולמה. נחמתה האמיתית היחידה. במחיצתי הרשתה לעצמה לזמזם חרש שירים שזכרה מבית הוריה, נרגשת עד דמע, ולהציף את שתינו בזיכרונות ילדותה. עד היום זכור לי גון קולה הרך שעטף אותי בסיפור, בשירה חרישית או בזמזום, וזכורות לי זרועותיה הדקות, ורידים סגלגלים מתפתלים במורדותיהן, המאמצות אותי בחום אל גופה הדק, וכפותיה מחליקות על שערי בלטיפה עדינה מאין כמוה. אז, עוד טרם נתרסקה נפשה, רק פצועה היתה, וכל עוד פיעפעה בלבה התקווה שאהוביה חיים וישרדו את תלאות המלחמה, וכל עוד העזה והאמינה שהשריטות שהלכו וצילקו את נפשה יעלו אֲרוּכָה, קידשה את ימיה ומילאה את ימי.

האיכר היה אורחנו היחיד. אחת לכמה ימים היה מופיע, רכוב על עגלה רתומה לחמור. הוא היה נותן בידי חציר כדי שאוכל להאכיל את החמור, והביא לדירה סלים עם ירקות, חלב וביצים מן הכפר, ולעתים אף מִשחק או בובה שקנה לי בדרך, שיעסיקוני בשעה שיהיה עסוק בחדר השינה עם אמא. עם הזמן למדתי לחבבו, ואמי למדה להכיר לו תודה כאל מושיע, דרוכה למלא ציפיותיו ולהשביע רצונו, ולו רק כדי שימשיך להופיע, לשמש כיסוי לזהותנו, לצַיְידנו בסלי מזון ולעדכנהּ בחדשות המלחמה.

סביבת מגורינו היתה פעילה בעיקר בלילות, וכך לא נדרשה אמי לתת דין וחשבון לשכנינו, שעִמם נשמרה מלהתחבר פן יבולע לנו. מדי בוקר היינו צועדות שתינו יד ביד מרחק הליכה אל ביתה של ניוקה התופרת. אמי השׂתכרה אצלה מעות ספורות תמורת עבודות תפירה קלות ותיקוני בגדים לנשות העיר, שמצבן הכלכלי בימים טרופים אלה לא איפשר להן להתפנק בקניית בגדים חדשים בחנויות. אני הייתי יושבת לצדה ומשחקת חרש עם בובת הסמרטוטים שקנה לי האיכר בפרוטות, מנסה להלביש לה את הבגדים היפים שאמי תפרה לה ברוב כישרונה ולהפשיטה מהם, ומפליגה בדמיוני למחוזות ירוקים ומרוחקים ולארמונות שבהם התגוררו אותן נסיכות קסומות יפות מראה וטובות לב שעליהן סיפרה לי בלילות אמא. והמחוזות ההם הצטיירו אז בעיני כמשטח הדשא שהיינו חוצות בדרכנו לשוק פעם בשבוע, מדשאה מנוקדת בשיחים דוקרניים מוריקים, צפופי עלווה, שביניהם הילכנו שתינו כבתוך מבוך, כי אמא העדיפה דרך זו על פני הליכה ברחוב הפתוח. והארמונות היו מדומיינים בעיני כבית שנשקף ממרחק מחלון ביתה של ניוקה, בניין של שלוש קומות בעל מרפסת רחבה בקומת הכניסה, ובמרכזה עץ שגָבה עד לגג האדום של הבית.

מדי יום בשעה שתים־עשרה בצהריים היתה אמי בוצעת לנו מהלחם השחור שהביא לנו האיכר ומגישה לי שתי פרוסות מרוחות במרגרינה, לעתים בתוספת תפוח. לעתים רחוקות קנתה מניוקה, למעני בלבד, חתיכת בשר או תפוח אדמה, ולעתים רחוקות עוד יותר, כשרוחה של ניוקה היתה טובה עליה, זכיתי גם בקינוח של פרוסת לחם מרוחה במרמלדה, ואמי היתה לוחשת באוזני כי זהו המאכל שהיה אהוב עליה ביותר בילדותה — פרוסת לחם מתוקה מרוחה בנדיבות במרקחת דובדבנים שאוממא אלזה הכינה במו ידיה. ואז היה המתוק־מתוק הזה הופך למר, כשהייתי קולטת בחושי המפותחים טרם זמנם את העצב העמוק־עמוק הזה בקולה של אמא.

בכל פעם שיצאנו אל הרחוב, עטתה אמי על גזרתה הצרה בגדים רחבים שקנתה בזול עוד כשהיתה נשלחת על ידי האיכרה לשוקי הכפר, הצלה פניה היפות תחת כובע פשוט מראה ורחב שוליים ופקדה על רגלה הימנית לזייף צליעה, מתמזגת עם אפרוריות המדרכה בתקווה להסב ממנה את תשומת לבם של גברברי הרחוב, רוכלים וסרסורים. כה קטנה הייתי ולא הבנתי הרבה, אבל אני עדיין זוכרת עד כמה ייחלתי אז שאמי תפדר לחייה, תצבע עפעפיה, תמשח שפתיה בליפסטיק אדום ותעטה על גופה שמלות חושפות חזה כמו אלה שלבשו הנשים שהסתובבו בשכונתנו כבר משעות אחר הצהריים המוקדמות. כה יפות וזוהרות היו בעיני, על הילוכן המעכס וגוון החשוף, לעומת חזותה האפרורית של אמי. ברם, בדירתנו הקטנה כמו נזקפה קומתה, לחייה האדימו קמעה, וצליעתה, באורח פלא, פסקה כליל. או־אז פיזרה שערה הבהיר על כתפיה והשילה מעליה את בגדי הכפר הכבדים, מחליקה ברכות אל תוך כותונתה, ואף כי חיוורות כל כך היו פניה, הייתי כה מאושרת להתבונן בהן, נפעמת מיופיין.

יפה במיוחד היתה אמי בעיני באותן פעמים ספורות שבהן הצליח האיכר, באמתלות שונות ומתחלפות, להשתחרר מאחיזתה החונקת של האיכרה לעת ערב. אמי היתה מקבלת על כך הודעה קצרה מראש, כשעה לפני הגעת האורח — האיכר נהג אז להתקשר מאחד מבתי הדואר שבדרך אל מכשיר הטלפון האדום שהחזיקה מדאם באטרפליי בפרוזדור הכניסה לבית הבושת שניהלה, מוסר בקצרה כי יגיע, ובאחת נשלחה אחת מנערותיה הצעירות של המדאם לדירתנו, מרחק שני בלוקים, להעביר את הבשורה. אמי היתה מיד מתרחצת, חופפת שערה, מבשמת צווארה ושולפת מתוך תיבה מרובעת את שמלת הפייטים האדומה, ההדוקה, שקנה לה האיכר באחת מנסיעותיו המעטות לווינה. לאחר שפידרה את לחייה, איפרה עפעפיה, משחה בליפסטיק את שפתיה ועטתה על גופה את השמלה הקצרצרה בעלת המחשוף הנדיב, נעלמה אפרוריותה, והנה הפכה לנגד עיני לנוצצת ויפה יותר מכל אותן נשים זוהרות שהיינו פוגשות ברחוב בדרכנו חזרה מביתה של ניוקה. ומאחר שהייתי צעירה מכדי לזהות מאחורי החיוך המאולץ, השמחה המלאכותית והצללית הבוהקת את צבעה הדהוי של נפשה, ואף שנאלצתי אז לפנות מיד את מקום משכבי הקבוע לילה־לילה לצדה של אמא ולהירדם לבדי על הספה הבלויה בפרוזדור הכניסה הצר, לא מש חיוכה ממחשבותי, ולא היה באותם רגעים גבול לאושרי.
***

אותו ערב היה חם כל כך. אמי הפשיטה אותי מבגדי והניחה לי להתרוצץ עירומה בחדר כשרק תחתוני לגופי. כשהאיכר הגיע, נסוגותי מפני ריח גופו החריף ואדי האלכוהול שנדפו מפיו, והסתתרתי מבוהלת מאחורי הספה בפרוזדור הכניסה.

לאחרונה מיעט לבקרנו, וכשכבר הגיע היה מזעיף את פניו ומרים את קולו, ופורק את תסכוליו על אמא. מודאג היה מפני הפסד אפשרי של הרייך במלחמה, שימוטט את עסקיו. עייף היה מאיומיה ההולכים ומתרבים של אשתו לזורקו מן הבית "אל הזונות שבעיר", הרחק מחוותו ומילדיו. אך דבר לא הצית את חמתו יותר מאשר בטנה המתעגלת של אמי, חיוורונה ובחילותיה, שאילצוהו לחפש סיפוק תענוגותיו אצל נערותיה של מדאם באטרפליי ולהיפרד אגב מעשה מסכומים נכבדים של כספו ההולך ונשחק.

אמי לא ידעה את נפשה מפחד. כאילו לא די היה לה בילדה אחת הכרוכה על צווארה, והנה עול נוסף בפתח, וגבר המאיים לנוטשה. אך לאן תלך? לאן? והנה נחרדה אמי כשהריחה את תחתוניו של האיכר ודימתה לזהות בהם את ריחן של נערות מדאם באטרפליי. וכשתפסה ראשה בין ידיה בבהלה והעזה לשאול, האדימו פניו והתנפחו, ועיניו הקטנות כמו יצאו מחוריהן. הוא החל לצעוק כי רק שפחתו היא, הנתונה לחסדיו, והוא מושיעה ומיטיבה, וכי די לו באשתו האחת הממררת את חייו בשאלות ובדרישות וחונקת את חירותו ואת הנאות חייו, ואז סטר בכוח על לחיָיהּ והותיר על עורה הבהיר את עקבות אצבעותיו העבות.

אמי בכתה אז ללא הפסקה. בכתה בבקרים, אצל ניוקה, בין השחלת מחט למשיכת חוט. בכתה אחר הצהריים, עת צעדה עמי בשביל בדרך לדירתנו הקטנה, כובעה רחב השוליים מצל על פניה ורגלה מזייפת צליעה. בכתה בערבים, עת השכיבה אותי במיטה, גווה הצמוד לבטני רוטט, וקול יללתה עוטפני באימה. בכתה בלילות השחורים שבהם הואיל להופיע האיכר, שיכור ומדיף ריח רע, כשהיא יורדת על ברכיה, יד ימינה אוחזת בשיפולי בטנה, ידה השמאלית מתאגרפת על שולי כותונתו, ושפתיה רועדות אליו בתחינה כי ימשיך להגיע ולחשוק בגופה. ובכתה אל יקיריה, שנקרעו מחייה באכזריות לא אנושית, בתחינה כי מי מהם יבוא להושיענו וישים קץ לזוועה.

בנובמבר נפרדנו. אני הופקדתי במעונה של מדאם באטרפליי בהשגחתן של העלמות שטיפלו יפה באיכר, ואמי לחשה לי כי תחזור מחר ותהיה שלי ושלי בלבד, ושהאיכר ימשיך להגיע כימים ימימה ולרפדנו בפירות ובירקות ובביצים מן החווה ולא נדע מחסור מהו.

אך אמא לא שבה ביום שלמחרת. הלידה הסתבכה, והיא נפלה למשכב לשבוע ימים במרפאה המוזנחת באזור הסְפר שאליה הוביל אותה האיכר. תינוקהּ, תינוק בריא ממין זכר, לא שֵם לו ולא זהות ברורה, נמסר לבית היתומים הקתולי בקצה השני של העיר.

קרע נוסף נקרע אז בבשרה.

ואני לא פסקתי לשאול היכן אמא, לאן נעלמה, אם מתה, ואם לא — מתי תשוב. דאגתי לה כל כך, ואף שהייתי מוקפת בנערות הזוהרות ההן שהיינו רואות ברחוב, לא התעודדתי, לא נעניתי לניסיונותיהן ללטף את פני ולהחליק על שערי, ואף לדברי המתיקה, שניסו לפתותני בהם כדי שאחייך, סירבתי. כל אותו זמן חיכיתי בציפייה דרוכה לשובה של אמא, אוגרת בתחתוני סוכריות מתוקות על מקל, שאתן לה מיד כשתגיע כדי שיהיה לה מעט מתוק בפה וכדי שסוף־סוף תפסיק לבכות ותחזור לחייך. מדאם באטרפליי היתה היחידה שהסכמתי להקשיב לה ולאכול מידהּ, כי היא היתה היחידה שלא התלטפה עם האנשים הגדולים האלה שהגיעו לשם, אפילו לא עם האיכר של אמא. וכשהאיכר הגיע ערב אחד למעון, היא אף נתנה לי לגשת אליו רגע לפני שנעלם באחד החדרים עם אחת מהעלמות, כדי שאוכל לשאול אותו לאן נעלמה אמא שלי ולתת לו בשבילה סוכרייה צבעונית אחת במתנה ממני, כדי שתדע שלא שכחתי אותה אף לא לרגע אחד.

בשלהי נובמבר שבה אמי כחושה ואפורה, אחוזת שעלת וקצרת נשימה. נדמה לי שאפילו נערות מדאם באטרפליי הקשוחות ביותר הזילו דמעה כשראו אותי רצה לחבק את אמא והיא אף לא ניסתה לחבקני חזרה. אני קפצתי על ברכיה, ליטפתי את לחייה, במיוחד את זו שלנגד עיני נסטרה, נשקתי על שפתיה, משכתי בשערותיה ויצקתי אל תוך כפות ידיה את כל הסוכריות ודברי המתיקה שאגרתי במיוחד בשבילה. אבל היא בקושי הגיבה, בקושי דיברה. וכשנכמרו רחמיה של מדאם באטרפליי, וניאותה בטובה לבקשת האיכר לשכן אותנו "לזמן־מה" במעונה, תפסתי בכנף מעילו של האיכר ומשכתי אותו אחרי החוצה אל דירתנו הקטנה והמעופשת, מרחק דקות הליכה, והובלתי אותו לשם בדרך שבה נהגתי לצעוד עם אמי בדרכנו חזרה מבית התפירה של ניוקה, ומהקופסה הגדולה ששימשה לנו ארון שלפתי את שמלת הפייטים האדומה הבוהקת של אמא, כדי שתתלבש גם היא יפה ותהיה הנוצצת והיפה בנערות המדאם, וכך יתרצה האיכר להיות איתה ורק איתה. אבל אמי דחתה את השמלה בשאט נפש וירקה בבוז בפניו של האיכר. וכשזה, עיניו מתרוצצות בחוריהן ולחייו סמוקות מזעם, הרים יד מעובת אצבעות לסטור שוב על לחייהּ, התרוממה למולו חומה של עלמות נרגזות, ומקהלת צווחותיהן ליוותה אותו כשיצא החוצה בטריקת דלת רמה. ואני, מבוהלת, מבולבלת ומלאת תחושת אשם, מצאתי מסתור מאחורי הכורסה הפרחונית הוורודה, אוטמת את אוזני בכפות ידי ועיני פקוחות בתדהמה, מכוסות בדוק של דמעות.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “גשרים של זכוכית”